“ברית פועלי ארץ־ישראל איגוד יהודי ערבי”

“יונים” ו“ניצים” היו בתנועה הציונית מאז ומתמיד. – בראשית ההתיישבות היהודית התגבשו ארבע השקפות ביחס לערבים, הפועלות עד היום, אולם לא היה שום זרם בציונות אשר התכוון לנשלם.

יחסה של הציונות אל הערבים תושבי ארץ־ישׂראל הפך ברבות הימים לשאלה כאובה, רווּיית דם ויצרים לאומיים עזים. כל חלקי הציונות הסכימו על העיקרים הבאים, אשר היו להם השפעה מכרעת על קביעת היחס לערבים:

• ריכוז לאומי יהודי בארץ־ישראל

• רוב יהודי בארץ־ישראל

• הבראה כלכלית של המוני העם היהודי ויצירת עצמאות כלכלית בארץ־ישראל.

• תחיית התרבות היהודית והפרדתה מסביבתה.

עיקרים אלה היו מכנה משותף לכל התנועה הציונית ומכאן התפלגה התנועה לארבע גישות שונות ביחס לערבים הנותנות את אותותיהן עד היום:

גישה א: אחוה והשתלבות

נושאי גישה זו – מורים, עתונאים וסופרים – הטיפו להשתלבות התנועה הציונית במזרח המתעורר. היתה בקבוצה זו רומנטיקה וקנאה בעם החי זה דורות על אדמתו, והערצה לערבים, לאופיים, לנדיבותם ולאומץ ליבם. יחד עם זאת, הם התייחסו ביחס “אבהי” לערבים, ורצו שהיהודים יסייעו לערבים להיטיב את מצבם בחינוך, ברפואה, בחקלאות. מבחינה מדינית היתה הנחת היסוד של גישה זו, שאין עתיד לציונות בלי הסכם עם הערבים.

האיש אשר ביסס לראשונה השקפה זו היה המורה יצחק אפּשטיין, שלימד במושבות הגליל־העליון. בשנת 1907 פירסם מאמר בעתון “השילוח” ויצא בביקורת קשה על שיטת קניית הקרקעות על־ידי היהודים, הכרוכה בנישול איכרים עניים מאדמתם, וגורמת, לדעתו, עוול מוסרי ותביא נזק מדיני לעתיד. אפשטיין הציע לקנות שטחי אדמה בלתי מיושבים בלבד ולעבּד קרקעות שנראו עד אז כבלתי ראויות לעיבוד.

אפשטיין היה הראשון אשר התנה את הגשמת הציונות בהסכמת הערבים, הזהיר את התנועה הציונית שלא תזהה את עצמה עם העמים הקולוניאליים, אמר כי הארץ שייכת לשני העמים, אולם העם הערבי “מוכרח לטובתו להכניס את היהודים לארצו, כי מחוּסר אונים הוא להיטיב בידיו את מצבו ולצאת מעניוֹ ובערותו”.

דעות דומות הביע הסופר יהושע רדלר־פלדמן שכינה עצמו ר' בנימין. הוא אפילו הטיף להשתלבותם של הערבים בקרב היהודים על־ידי הטמעתם בם והוא כותב: “ואת בניך תתן לו ולקחת לך גם מבניו. ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול ומצא מין את מינו והיה מין אחד”.

הרחיק לכת במגמת ההשתלבות במזרח ד"ר נסים מלול, יליד הארץ וחניך האוניברסיטה בקאהיר ומורה בה, שהטיף להשתלבות מוחלטת בתרבות הערבית כתנאי לחידושה של התרבות העברית.

גישה ב: אדוני הארץ

קבוצה של איכרים משׂכּילים ובעיקר בני איכרים ילידי הארץ או שגדלו בה, דגלו בעמדה הפוכה. הם אמרו: אנחנו אדוני הארץ הזאת, גם אם אנחנו מיעוט עכשיו, נהיה בעתיד רוב. הערבים אינם שותפים למשׂא־ומתן על הארץ הזאת.

בקבוצה זו היו בני משפחת אהרונסון מזכרון־יעקב, אבשלום פיינברג מחדרה, זאב סמילנסקי מתל־אביב, נחמה פוחצ’בסקי, אשת איכר וסופרת מראשון־לציון.

הם היו מקורבים לערבים, דיברו ערבית וקשרו יחסים אנושיים אתם. הם היו בעד עבודה ערבית. אהרון אהרונסון דרך משל, סבור היה שהארץ תיבנה דווקא בעבודה ערבית… הוא אמר שאין ציונות בלי חקלאות ואילו הפועלים היהודים מבקשים שכר גבוה, אינם בעלי־מקצוע ועבודתם החקלאית איננה משתלמת; על־כן יש לעשות את החקלאות היהודית על־ידי פועלים ערבים זולים…

אבשלום פיינברג מתאר את ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל כמאבק בין בני תרבות לבין פראי אדם.

בשנת 1908 פרצה מהפכת “התורכים הצעירים”, שכתוצאה ממנה ניתנו חרויות מסויימות לתושבי הממלכה התורכית. בפרלמנט התורכי נתארגנה אז סיעה לאומית ערבית, שניהלה מאבק נגד הציונות. תופעה זו עוררה דאגה ביישוב היהודי ובמוסדות הציוניים. היו בין מנהיגי הציונות שקראו לנצל את המתח שנוצר בין התורכים והערבים ולשתף פעולה עם התורכים כנגד הערבים. דעה זו הובעה על־ידי זאב ז’בוטינסקי. הוא טען כי התורכים יגיעו בעתיד להתנגשות עם הערבים מאחר שהתנועה הלאומית הערבית מאיימת על השלטון התורכי, אשר יבין עד מהרה, כי התנועה הציונית עשויה להיות מכשיר בידיו על מנת לערער את הרוב הערבי בארץ־ישראל.

הסופר יוסף חיים ברנר התקיף אף הוא את רעין ההשתלבות והביע את חרדתו מפני השׂנאה התהומית שהערבים רוחשים ליהודים. ברנר, כדרכו, כותב בחריפות:

" בארץ־ישראל הקטנה יושבים מלבד יתר תושביה לא פחות משש־מאות־אלף ערבים, שהם למרות כל ירידתם ואי קולטריותם, אדוני הארץ… ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שׂנאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאתנו בכל המובנים ובידם לשׂימנו כעפר לדוש. אבל אנו בני ישראל כבר התרגלנו לגור חלשים בתוך חזקים, ועלינו איפוא, להיות נכונים פה לתוצאות השׂנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה".

גישה ג: חיפושי הידברות

בין שתי קבוצות אלו היתה קבוצה שלישית שביקשה לקדם את המפעל הציונית בלי הרף, אבל בצעדים זהירים, לא להרגיז ולא לעורר את הערבים. הם דגלו בשיתוף פעולה עם המנהיגות הערבית והציעו עזרה להמוני הערבים, אבל לא במישרין, אלא דרך מנהיגיהם. הם האמינו כי התועלת החומרית אשר תצמח לערבים מן המפעל הציוני, תמתן אותם.

בחבורה זו היו עסקנים ציונים כמו ארתור רופּין, שהיה מנהל ההתיישבות בארץ מטעם התנועה הציונית וסגנו יעקב טהון; אביגדור יעקובסון, בא־כוח התנועה הציונית בקושטא; האיכר והסופר משה סמילנסקי מרחובות (שבתחילה היה קיצוני בעמדתו כנגד הערבים, אולם שינה דעתו); חיים בן־עטר, ספרדי עורך העתון “החירות” שיצא לאור בירושלים ואחד־העם, מנהיגה הרוחני של התנועה הציונית.

אחד־העם היה בעצם האיש הראשון אשר הזהיר מפני אפשרות עימות עם הערבים. לאחר ביקור שערך בארץ בשנת 1891 יצא נגד יחס הביטול שמגלה תנועת חיבת־ציון כלפי הערבים ואמר, כי את המתינות היחסית שהערבים מגלים לעת־עתה כלפי המתיישבים היהודים, יש להסביר בתועלת שהם מפיקים ממנה, אולם “אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ־ישראל יתפתחו כל־כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח את מקומו”.

משה סמילנסקי היה בעד עידוד העבודה העברית, אולם מבלי לדחוק את הפועלים הערבים. הוא אמר כי קיים עימות גזעי־דתי בין הערבים והתורכים לבין הנוצרים ומעצמות המערב ואין למזרח סיכויים לעמוד נגד הלחץ של המערב, בלי עזרתם של היהודים בהון וביידע; תמורת עזרתם תובעים היהודים את ארץ־ישראל. רוב יהודי בארץ־ישראל יהיה אך ברכה לערבים. ריכוז היהודים לא יסכן את האומה הערבית שהרי פזורה היא מסביב לארץ־ישראל והיהודים יהוו תמיד מיעוט בתוכה.

י. אפשטיין – השתלבות

א. רופין – הסדר

מ. סמילנסקי – הבנה

ד. בן־צבי – תקיפות

א. אהרונסון – יד חזקה

ר' בנימין – אחוה

“שוק הפועלים” הערבי בפתח־תקוה

גישה ד: סתירות פנימיות

הפועלים בימי העליה־השניה ראו עצמם כגואלי הציונות. סיסמתם באותם הימים היתה עבודה עברית. הם אמרו שהציונות תעמוד או תיפול עם הקמתו של מעמד עובדים ומעמד כזה לא יוכל לקום רק אם תהיה עבודה עברית.

יחד עם זאת, הם היו בעלי השקפות סוציאליסטיות על סולידריות מעמד העובדים וכך, נוצרה סתירה: כיצד זה לא לתת עבודה לפועל הערבי והרי פועלי כל העולם אחים הם?

בין חברי מפלגת פועלי ציון היתה הערכה רבה כלפי הערבים יחד עם גישה נוקשה שהתבססה הרבה מאוד על הכבוד הלאומי היהודי. הכבוד היה חשוב מאוד. לנטוש קרקע – אין זו שאלה של חלקת אדמה, זהו עניין של כבוד לאומי. היו שטענו כנגד “השומר” ואמרו שאין למות בשביל אשכול ענבים. חברי “השומר” ענו, שאסור להשלים עם גניבה במושבה – אפילו אם היא פעוטה – משום שזה עניין של כבוד וחינוך, יש להילחם נגד תדמית היהודי כפחדן ו“בן מוות”.

הם טענו שאין להגיע לידי הידברות עם הערבים ולהסכּם עמם כל זמן שהיהודים אינם שווים להם בכוחם. אי־אפשר לדבר על אחוה מעמדית כאשר קיימים אך ורק פועלים ערבים ואין פועלים יהודים. מכאן מסקנה: כדי שיהיו פועלים יהודים, צריך למעשה להסתכסך עם הערבים…

יצחק בן־צבי, מנהיג פועלי ציון באותם ימים ונשיא המדינה לעתיד, קבע, כי האינטרס הלאומי הכללי איננו פחות ערך מן האינטרסים המעמדיים. הזכות להגנה לאומית היא מוסרית גם לפי התורה הסוציאליסטית והוא הכריז: “אין לנו מוצא אחר אלא לזרוע את דרכנו חללים וקרבנות, חללי אחינו וחללי שונאינו ואין אנו יכולים לפנות ליבנו ממטרתנו הקיצונית עד השׂיגנו אותה”.

סיכום: אז והיום

ארבע הגישות אל הבעיה הערבית שגילן כשבעים שנה ויותר פעלו גם בימי המנדט הבריטי ופועלות בעצם עד היום בצורות שונות.

הזרם ההשתלבותי המשכו היה בתנועת “ברית שלום” וכיום במידה מסויימת במפלגות השמאל – “היונים שביונים”.

זאב ז’בוטינסקי שהיה בעד ברית עם התורכים כנגד הערבים, הקים את המפלגה הרוויזיוניסטית (ש“חירות” היא ממשיכה שלה). ז’בוטינסקי רכש כבוד רב לערבים, אולם הוא לא ראה בהם שותפים למשא־ומתן ולא האמין שיהיו מוכנים למשא־ומתן. לגישה זו יש ממשיכים בימינו במפלגות ובתנועות שונות. יש המכנים אותם “ניצים”.

הגישה הפשרנית, של מחפשי ההידברות, מצאה את המשכה בחיים וייצמן ובחלק מן התנועה הציונית. הם מוגדרים כיום כ“יונים”. מפלגת העבודה אפשר לומר, היא יורשתה של הגישה הרביעית.

בסיכום יש לציין: שום זרם בציונות לא התכוון לנשל את הערבים מן הארץ. מה שקרה במלחמת השחרור קרה בעקב תנאים מיוחדים, בעקב מלחמה לחיים ולמוות ושאלת קיום.

את תפיסתה של הציונות כלפי הערבים ניסח דוד בן־גוריון לפני שנים רבות וחזר על הניסוח ביובלו ה־80. ב־1933 הוא כתב: “ארץ־ישראל שייכת לעם היהודי ולערבים היושבים בתוכה”. משמעות הדברים היתה, כי הערבים יושבים בארץ־ישראל כחלק מן האומה הערבית הגדולה שלה מדינות רבות מסביב ואילו לעם־היהודי אין לו מולדת אחרת אלא ארץ־ישראל.

לעיון נוסף: “יהדות, ציונות ומדינה” – דברים בימי עיון, יצאו לאור ע"י מרכז ההסברה; “שורשיה של תודעת העימות הלאומי, היהודי–ערבי” – יוסף גורני, “ציונות ד'”.

“זמרת הארץ” מספר על הרב אבולעפיה

צילום: משפחה יהודית בטבריה

חוליה אוחזת בחוליה: הרב מאיזמיר משפיע על הרב ממרוקו, המשמש דוגמה לחסידים תלמידי הבעש"ט

לא היה זה תענוג לחיות בארץ בראשית המאה ה־18. לכאורה היתה בחסותה של תורכיה ובשליטתם של נציגיה, מושלי דמשק וצידון, אבל בעיצומו של דבר היו תושבי הארץ חסרי אונים נוכח מרידותיהם של שייכים ואמירים בדואים ודרוזים ששלטו באזורי הארץ השונים. על העדרו של שלטון יציב יש להוסיף את המשך חדירתם של עשרות שבטים בדואים ואחרים מסביבות ארץ־ישראל, מן הדרום והמזרח. הם הוסיפו על חוסר הבטחון וסיכנו את דרכי הקשר שבין הערים, את דרכי המסחר המעטות וכן את האוכלוסיה הפלחית, יושבי הכפרים. וכך התדלדל במידה רבה הישוב הקבוע בארץ־ישראל ובתוכו גם הישוב היהודי.

שינוי מהותי במצבה של הארץ, בעיקר בצפון, חל בשנות הארבעים של המאה ה־18, כשבגליל עלה לשלטון דאהר אל עמר, בן משפחת זיידאן הבדואית, שבאה לארץ כחמישים שנה לפני כן, מחיג’אז הסעודית.

דאהר אל עמר הבדואי ביקש להכניס שלטון יציב וחזק בהנהגתו. בשלב ראשון רצה לשקם את טבריה, שהיתה הרוסה ולעשותה מעוז לשלטונו. בשנת תצ"ח (1738) פנה לרבה הקשיש של איזמיר חיים אבולעפיה והציע לו לבוא לארץ ולהתיישב בטבריה, עיר אבותיו, וכלשון כותב הזכרונות מאותם ימים, אמר לו דאהר אל עמר לרבי חיים אבולעפיה: “קום עלה, רש ארץ טבריה, שהיא ארץ אבותיך!”

חיים אבולעפיה נולד בחברון בשנת ת“כ (1660) למשפחה שחיתה לפני כן במשך דורות בטבריה. בסערת המאורעות נהרסה טבריה והמשפחה עברה לעיר האבות. כשהיה חיים אבולעפיה בן שש, עברה המשפחה לירושלים. חיים למד בישיבת “בית יעקב” ורכש ידיעות רבות בתורת הנגלה והנסתר. כשהיה בן 39 יצא בשם קהילת ירושלים כשד”ר (שליח דרבנן) כדי לאסוף כספים למען עניי העיר. בסיום מסעו לא שב לירושלים, אלא התיישב בצפת. לאחר זמן הוזמן לאיזמיר, כדי לשמש שם כרב הקהילה. באיזמיר עסק בצרכי ציבור, תיקן תקנות חשובות, עסק בהרבצת תורה וחיבר ספרים חשובים בענייני הלכה ודרוש וחכמת הנסתר.

הגיעה שעת הגאולה

דאהר אל עמר פנה לרב אבולעפיה בשנת 1738 ליישב את טבריה עיר אבותיו מחדש, אבל הוא לא נענה לו מייד. היו אמנם עיכובים כלכליים ואירגוניים לנסיעתו, אבל יתכן שהוא התעכב באיזמיר עוד שנתיים מתוך מניעים משיחיים. הרב אבולעפיה היה מקובל מפורסם. בין המקובלים בני אותו דור רווחו ציפיות משיחיות חזקות ולפי חישובי הקץ שעשו אז, נראה היה להם שהגאולה ממתנת בפתחו של עם ישראל. המקובלים נקלעו בין אכזבה לתקווה. זה מקרוב נחלו אכזבה שכן מחישובי הקץ שעשו דומה היה, כי שנת הגאולה היא שנת תש“ו (1706), אך שנה זו חלפה והגאולה לא באה. אולם בעוד הם תוהים על חישוב קץ אחד שאיכזב, נקבע על פי חישוב קץ אחר, כי שנת ת”ק (1740) היא שנת הגאולה. ויתכן כי הרב אבולעפיה ביקש לכוון את עלייתו לשנה זו שנראתה לו כשרה ומתאימה מבחינת תורת־הסוד והקבלה יותר מכל שנה אחרת לגאולה.

באחד מחיבוריו כתב “כי עת מועד לשמוע שוועת עניים” ובאיגרות אשר שלח לתפוצות ישראל ועודדם לעלות וליישב את הארץ הסביר “כי העת היא עת דודים” והאמין, כי הגיעה שעת הגאולה וראש לכל, יש לחדש את יישובה של טבריה, שכן על פי המדרש עתידה הגאולה להתחיל בעיר זו, שלשם גלתה הסנהדרין ומשם עתידים ישראל להיגאל.

דאהר קיבל את הרב אבולעפיה בן ה־80 בכבוד רב וסייע בידו בשיקומה של טבריה. רבי חיים אבולעפיה שמר אמונים לדאהר אל עמר בשעותיו הקשות, כאשר המושל של דמשק ומושל צידון ניסו לסלקו מתפקידו בסיוע ה“שער העליון” בקושטא. הרב ויהודי העיר עמדו לצידו של המושל הבדואי שעה שטבריה הוקפה על ידי שונאי דאהר, כפי המסופר בספר “זמרת הארץ”, שחיבר חתנו של אבולעפיה, הרב יעקב בירב. דאהר אל עמר נענה לבקשותיו של הרב אבולעפיה ושל יהודים אחרים ועזר לחדש את הישוב היהודי בכפרי הגליל, כפר יסיף ושפרעם.

שיירה באה ממרוקו

הרב אבולעפיה לא הסתפק בחידוש היישוב היהודי בטבריה ובעידוד שנתן למחדש היישוב בכפר יסיף שלמה עבאדי, בייסוד קהילה יהודית בשפרעם ובביצור היישוב בפקיעין, אלא אף ניהל תעמולה רבה בקרב קהילות ישראל לעלות לארץ־ישראל.

תעמולתו זירזה מקובלים שונים לקום ולעלות לארץ ובאופן מיוחד השפיע על גדול התורה הרב חיים בן עטר ממרוקו. הרב בן עטר יצא ממרוקו בראש קבוצה של תלמידיו בשנת תקצ"ט (1739), עבר באיטליה בה גייס כספים כדי להחזיק את התלמידים וישיבה בירושלים, ובשנת 1741 הגיע בראש שיירת תלמידיו לארץ־ישראל.

תקופת מה שהה בן־עטר בגליל ונפגש עם הרב אבולעפיה, שניסה לשכנע אותו להתיישב עם חבורתו בטבריה ולרשת את מקומו בה. אולם לרב חיים בן עטר היו התחייבויות מפורשות כלפי תומכיו באיטליה לייסד ישיבה בירושלים ולא נענה לבקשת הרב אבולעפיה, אלא עלה לירושלים ויסד ישיבה שמשכה אליה, בגלל גדולתו בתורה, תלמידים רבים ונבחרים, ביניהם הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) מגדולי חכמי ישראל. אולם הרב בן עטר לא זכה להרביץ תורה בירושלים אלא שנה אחת בלבד ונפטר בה. גם הרב אבולעפיה לא זכה לעמוד בראש קהילת טבריה זמן רב, שכן מת ארבע שנים לאחר עלייתו לארץ (1744), אולם הוא הניח את היסוד לקהילה שגדלה והלכה.

כשם שלעלייתו של הרב אבולעפיה נודעה השפעה מכרעת על עלייתו של הרב בן עטר, כן נודעה לעלייתו של הרב בן עטר השפעה מכרעת על העליות שבאו אחר־כך משל תלמידי הבעל שם טוב (הבעש"ט) ממזרח אירופה, מייסד החסידות.

הרב חיים בן עטר בן מרוקו מפורסם היה כגדול בתורה בכל תפוצות ישראל. לבד מחיבוריו בהלכה נתפרסם הרב חיים בן עטר בזכות פירושו על התורה ששמו “אור החיים”. פירוש זה זכה לתפוצה רבה בכל קהילות ישראל ובייחוד השפיע על תלמידי החכמים במזרח אירופה וביניהם על הבעש"ט ותלמידיו (עד היום משמש קברו של בעל “אור החיים” בהר הזיתים כמקום עליה לרגל ביום השנה לפטירתו לרבים מחצרות החסידים המקיימים שם “תיקונים”).

כשהגיעה השמועה למזרח אירופה, כי בעל “אור החיים” עלה לארץ־ישראל ביקשו כמה מחבריו ותלמידיו של הבעש“ט לעלות בעקבותיו. הראשון שיצא לדרך והגיע לארץ היה רבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש”ט שעלה עם משפחתו בשנת תק"ז (1747).

פגישה שלא נתקיימה

האגדה העממית מספרת כי הבעל שם טוב ביקש לעלות לארץ־ישראל ולהיפגש עם בעל “אור החיים” בדרך, בעיר קושטא, שכן אם ייפגשו שניהם – כך אמר – יוכלו להביא את הגאולה. ואמנם, נסע הבעל שם טוב לקושטא, אבל רבי חיים בן עטר יצא את העיר כמה ימים לפני שהבעש"ט הגיע לשם. הבעל שם טוב ראה בכך מופת מן השמים שאין השעה מתאימה לגאולה וחזר למקומו.

אין זו אלא אגדה, אולם גנוזה בה האמונה הגדולה שבידי שני גדולי הדור, זה שבמזרח אירופה וזה שבצפון אפריקה, היה מפתח הגאולה.

אבל אם לא זכה הבעש"ט לעלות לארץ־ישראל בעקבות רבי חיים בן עטר, – תלמידיו זכו.

שכן לאחר מותו של מייסד החסידות החלו קבוצות של חסידים לעלות לארץ ישראל ולהיאחז בה. עלייתם היה כרוכה ביסורים ותלאות דרכים רבות. אחת הספינות שנסעו בה בים השחור נטרפה בסערה ושלושים מנוסעיה נספו. אולם על אף הכל, הגיעו לארץ כשלושת מאות חסידים בגדולה שבשיירות, בחודש אלול של שנת תקל"ז (1777), בראשותם של כמה מגדולי החסידות והתיישבו בצפת ובטבריה.

עליית חסידי הבעש"ט פתחה דף חדש בקשר בין יהדות מזרח אירופה ובין ארץ־ישראל ולא תהיה זו גוזמה לומר שהם הניחו את הנדבך הראשן להתיישבות הגדולה שאנו עדים לה עד היום.

וכך רואים אנו כיצד השפיע הרב חיים אבולעפיה, יליד חברון ורבה של איזמיר, על רבי חיים בן עטר יליד מרוקו לעלות לארץ־ישראל וכיצד השפיע פירסומו הרב של רבי חיים בן עטר על תלמידי הבעל שם טוב, לעלות אף הם לארץ־ישראל. שכן יישובה של ארץ־ישראל, חוליה אוחזת חוליה, היא שרשרת עליות יהודיות במאות השנים האחרונות, מכל פינות עולם – ספרד ואשכנז, אפריקה ואסיה.

לעיון נוסף: “זמרת הארץ” – יעקב בירב.

מראה טבריה וסביבותיה לפני כמאתים שנה.

ג’יימס סילק באקינגהאם סייר בארץ בראשית המאה הקודמת ואם־כי נהג להתרברב ואולי גם לרמות, השאיר תיאורים “חיים” על ארץ־ישראל של אותם הימים.

ג’יימס סילק באקינגהאם, שנולד בשנת 1786 באנגליה, נמשך מילדותו למסעות. בן תשע עלה על ספינה כשוליית מלחים. שנה אחר־כך נתפס בשבי הספרדי. מששוחרר סייר באמריקה ואחר־כך לאורך חופי הים התיכון. הוא ביקר במצרים, נסע לאורך הנילוס, סייר במדבר נוביה, חיפש תעלה קדומה שלדעתו חיברה את הנילוס למפרץ סואץ, למד ערבית, לבש כערבי ויצא בשיירה גדולה כדי להגיע לערי הקודש המוסלמיות, מכּה ומדינה. חלה בעיר הנמל ג’דה, הועלה על אניה אנגלית והפליג להודו, חזר למצרים וביקש לנסוע שוב להודו בעסקי מסחר, אולם רוחות הדרום מנעו את ההפלגה דרך מפרץ סואץ (תעלת סואץ עדיין לא היתה בעולם!) והוא הפליג לארץ־ישראל, עבר לכל אורכה – היה זה בשנת 1816 – סייר בגלעד ובבשן, עבר בלבנון, בסוריה, בעיראק ובפרס ואחרי 12 חודשים הגיע שוב להודו.

לימים תיאר את מסעו בארץ בספר בן שני כרכים, המוסר בין השאר על מצב הבטחון בארץ־ישראל בראשית המאה ה־19:

“שעה שירדנו מהר תבור נכנסנו לשׂרידי כנסיה במורד. לפתע שמענו הד צעדיהם הנחפזים של אנשים אחדים מכיוון הכניסה. בצאתנו לגלוֹת מה פשר התרוצצות זו, ראינו מולנו חמישה או ששה אנשים מזויינים, כנראה מתושבי הכפר דבּוריה. הם קראו לעברנו בקול רם שאם ננסה להתנגד, ירצחונו, אך אם ניכּנע, יקחו את חפצינו ובגדינו, אולם לא יגעו בנו לרעה. משרתי ביקשו רחמים. יצאתי מהבניין ובידי רובה דרוּך ומשרתי אחרי. נפלטה יריה מרובהו של אחד המלווים. המתקיפים תפסו מחסה מאחורי הסלעים. נורו יריות רבות ואנחנו נסוגנו למורד ההר, כשאנו מחפים על עצמנו באש. דילגנו בין הסלעים, נתגלינו מדי פעם ונורו לעברנו יריות. הקרב נמשך כשעה. איש מחבורתנו לא נפגע. כנראה שמורה־הדרך שלנו, מתושבי דבּוריה, הוא שבגד בנו, שכן תוך כדי הקרב עבר לפתע לצד המתקיפים והתחיל אף הוא לירות בנו. פגעתי בזרועו בכדור. הוא נפל זועק וחבריו אצו לעזרתו. ניצלנו עובדה זו ורצנו במהירות לפרדותינו שעמדו לרגלי התבור, והסתלקנו מהמקום”.

סוחר וחוקר

בניגוד לנוסעים אחרים לא היה באקינגהאם איש בעל אמצעים שבילה את שעות הפנאי שלו במסעות לשם התענוג בלבד, אלא התעסק גם במסחר ותוך כדי כך הקדיש זמן רב ללמוד את הארצות הזרות, שכן סקרן גדול היה. לכתיבת ספרו על ארץ־ישראל התפנה רק לאחר שנאסר עליו להמשיך במסחר בהודו בשל השם הרע שיצאו לעסקיו.

איש הרפתקן היה באקינגהאם, גאוותן ומתרברב. הוא כותב: “עברתי לאורכה ולרוחבה של הארץ בכיוונים רבים יותר מכל נוסע אחר לפני” וטוען, כי הוא האירופי הראשון שהרחיק לנסוע בבשן ובגלעד. אולם נראה שהוא ניצל ידיעות שנתגלו לו על־ידי נוסעים אחרים ומסר אותן כאילו היה עד למאורעות.

בין תיאוריו המעניינים ביותר הם אלו מן העיר עכּו, שהיתה אז עיר הנמל ועיר המסחר החשובה בארץ־ישראל. באקינגהאם מספר על שליטה המפורסם של עכו בראשית המאה הקודמת, אחמד פחה, המכונה אל־ג’זאר. בזמן ביקורו של באקינגהאם היה כבר אל־ג’יזאר בין המתים יותר מעשר שנים, אולם מעשיו ומעלליו היו עדיין בפי כל.

ג’יזאר פחה היה ממוצא בלקני, מבוסניה. התחיל את הקריירה שלו כעבד אצל מושל מצרי ועלה לגדולה תוך כדי אינטריגות ומלחמות מקומיות עד שהגיע לדרגת הפחה של עכו ומושל חלק ניכר של ארץ־ישראל וסוריה.

הכינוי אל־ג’יזאר – קצב – לא ניתן לו במקרה. רבים מאוד ממקורביו הוצאו להורג בפקודתו ובחוצות עכו רבו כרוּתי האף והאוזן – “תחביב” של אל־ג’יזאר – גם אחרי מותו. אף ליועצו היהודי חיים פרחי ציווה לכרות אוזן, חלק מן האף ולנקר עין אחת.

על אף מעמדו הרם, לא ניצל פרחי מסוף מר. כמה שנים אחרי ביקורו של באקינגהאם ציווה הפחה שבא אחרי סולימן, עבדאללה, להוציאו להורג. אגב, פרחי הוא שהעלה את עבדאללה לשלטון…

באקינגהאם מתאר את החאנים הגדולים, המחסנים, הארמונות והשווקים של עכו, ומציין, כי מספרם של יהודי עכו מגיע לרבע מתושבי העיר ולהם שני בתי כנסת. לפחה העיר 12 אלף חיילים, מהם עשרת אלפים פרשים ואלפיים רגליים. יצואה העיקרי של עכּו היא הכותנה, הגדלה בסביבה.

הגיעה שעתו של ג’יזאר פחה למות והוא כבן שבעים־וחמש. היה זה בשנת 1804. גם על ערשׁ מותו זמם מעשי אכזריות וכפי שמספר באקינגהאם הוא קרא אליו את חותנו, השייך טאהה, ואמר לו: “יודע אני שקרוב מותי. מה אעשה עם אותם בני בליעל הנמצאים בבתי הסוהר שלי? הלא הצגתי אותם ערומים מכל נכסיהם, מה תועלת אם אשלח אותם חופשי חסרי כל? רובם מושלים ושליטים, אשר אם יחזרו למקומותיהם ישדדו ויחמסו את תושביהם העניים, כדי להחזיר לעצמם את כל מה שאני לקחתי מהם. ובכן, לתועלתם שלהם ולתועלתם של האחרים, מוטב שאשלח אותם למקום שם יקבלו את הטיפול המתאים, מקום טוב מאוד, שם לא יוכלו להציק לאף אחד ואף אחד לא יציק להם – חסל אותם!”

וכך נוספו, ימים מעטים לפני מותו של ג’יזאר פחה, עשרים־ושלושה איש לרשימה הארוכה של קרבנות הפחה. כפי הנמסר הושלכו גוויות כולם יחד לים, כמסורת ג’יזאר פחה.

יוסף בן העשר מאיטליה מספר על משחקיו ולימודיו, על מלחמות ודיפלומטיא, “מלשין” לפני הוריו, מבקש מתנות ולוכד עכבר…

ילדים יהודים באיטליה של ימות הרנסאנס החלו בלימודים בגיל צעיר מאוד. יהודה אריה מודינה, רב וחוקר, שחי לפני כארבע־מאות שנה, סיפר על ילדותו: “בן שתי שנים ומחצה אמרתי ההפטרה בבית־הכנסת ובן שלוש הכרתי את בוראי וערך הלימוד והחכמה”.

תשומת לב רבה הקדישו יהודי איטליה להוראת הלשון העברית והקפידו, כי תהיה שגורה בפיהם בסגנון מעולה ומלוטש ככל האפשר. כמעט כל המסמכים הרשמיים של הקהילות פנקסיהן והחלטותיהן וכן המכתבים שהחליפו ביניהן, היו בעברית. מגיל צעיר לימדו יהודי איטליה את ילדיהם עברית וכדי לחנכם בסגנון נאה חיברו “אגרונים” – נוסחאות של מכתבים – ששימשו את מורי הלשון.

מצוי בידינו אוסף מכתבים של ילד יהודי באיטליה הצפונית, שנכתבו לפני יותר מארבע־מאות שנה, כנראה בסביבות שנת 1570. מתוכם למדים אנו על חייו של ילד יהודי באותו זמן, עולמו, לימודיו, משחקיו ותחביביו.

יוסף היה כבן עשר בזמן ששלח את המכתבים לאביו, לבני משפחתו ולחבריו. אביו, יעקב, היה בנקאי. ליוסף היו לפחות שתי אחיות. המשפחה גרה בסביבות העיר ונציה, אולם איננו יודעים בדיוק באיזה מקום. רוב ימות השנה שהה יוסף בעיירה קטנה בשם רייא אצל רבו, אברהם כץ.

מורים פרטיים

מהלך הלימודים של יוסף הוא טיפוסי לזמנו ולסביבתו. מוריו היו פרטיים, כנהוג במשפחות העשירים ובפרט משפחות הבנקאים באיטליה בתקופת הרנסאנס. למורו אברהם כ"ץ היו לפחות עוד שני תלמידים, שגם הם התגוררו בבית המורה. בתקופות החופש שהה יוסף בבית אביו, ששׂכר מורים מיוחדים שילמדו אתו בתקופה זו. מורים אלו גרו בבית האב.

במכתביו של יוסף משמשים בערבוביה דברי ילדות ודברי נער שבגר טרם זמנו. מן המכתבים אַנחנו למדים שהילד בן העשר למד תנ"ך ופירושיו, ובפרט ספרי שמואל וירמיהו. דיני חג החנוכה, דקדוק, משניות וכנראה גם תלמוד, מסכת חולין. כן למד לכתוב מכתבים בעברית, לנגן על נבל ולצייר.

יוסף התעניין בנעשה בסביבתו ובתוך זה במאורעות פוליטיים. הוא מספר על רעב בוונציה, מותו של דוכס, גיוס אוכלוסין למלחמה נגד פלישת אויבים ונגד… תולעים:

“שמועה שמעתי ותרגז בטני וחרדתי חרדה גדולה עד מאוד וחם לבי בקרבי ופלצות אחזתני כחבלי יולדה בהיות שציר בגויים שלח, הכריזו בקולי קולות שכל בני העיר של אווידערץ (אודרזו) רוכבי סוסים ורגלים, הגברים הגיבורים רובי הקשת בעלי תריסין ומגינים יהיו מוכנים ועתידים ליום זה הקצוב והמוקבע, לצאת ולבוא למלחמה, חלוצים ומזויינים ללחום, לרדוף, להשיג אוייביהם ושׂונאיהם הקמים עליהם לגרשם ולהעלותם מן הארץ מהר. ואף גם זאת שמעתי שיש במקום מיוחד חיל גדול של תולעים אורגי משי בעלי שיעור באורך וברוחב ובעלי קומה, באופן שפחדם ויראתם נפל על העמים בעבור שהם מזיקים, משחיתים מכלים, אוכלים התבואה, אשר עדיין לא נקצרה… ועל שתי אלה המשחיתים יצאו כרגע כולם כפה אחד, להמיתם, לבערם מן הארץ”.

הפרות ילדו

קערת נישואין מאיטליה

ליוסף נודע כי הפרות שבחצר אביו המליטו ולדוֹת והוא כותב מכתב איחולים, חציו ברצינות חציו בהומור:

“מה מאוד שמחתי באומרים לי איך הפרות יולדו שתיהן, לכל אחת נולדה בת במזל טוב… הילדים עם אמותיהם יזכו לאורך ימים ויתנו חלב בשפע, יהיו עבים ושמנים בעלי בשר, לתועלתנו בביתנו, לעשות מיני תבשילים וחרצני חלב וחמאה, בהיותם מובאים על השולחן ארחיב פי ואמלאהו במהרה”.

יוסף “מלשין” להוריו על עוזרת־הבית של רבו המורה:

“הנה היום יצאתי לשׂטן ולקטרג על המאדלינה (הנערה) שראיתיה שסידרה את המיטה של הרב ישמרו־צורו־וקונו ועיינתי היטב להביט שאיננה הופכת מעולם מצע, לא הכרים ולא הכסתות, אלא כלאחר יד, בהתרשלות, בעצלות וברפיון ידים. ובעבור זה בימתי לה שם חדש, נקרא שמה מעטלינה, רצונו לומר, לא תשרת עוד ולא תעבוד”.

יוסף נוסע בימי החופש לביתו ומתברר לו, כי שכח אצל רבו ספרים ומשחקים שונים והוא שולח אליו מכתב בידי שליח ומבקש את הרב למסרם לידיו:

"לחכם רב אברהם כץ

מחוסרני מהמטלטלין אחד בתי־נפש של פשתים (מין בגד) ואף־כי הוא ישן נושן וגנאי הוא לשאול על בגד בלוי סמרטוט קרוע נאכל ונשחת מהעכברים, אבל מה אעשה והזמן גרמא ועת חימום הוא לבל יכני שרב השמש.

אשאל עוד שאילה, במטו מינך, מרא, (בבקשה ממך מורי), הגיעני הפירוש רש“י שלי שהוא גנוז וכמוס בבית אדוני והאטאווולאדורה (טבלה ללימוד המוסיקה), המלמד לאדם דעת והמדריכו לנגן היטב. ואף גם זאת, הספר הקטן שכתבתי וציירתי כמדומה לי שהוא מונח תחת המיטה בארגז ועוד ספר אחד שהוא מוטל ומונח בארון והקלשון שלי (מין משחק), והמאט (עפרון) והשנים־עשר בעלי מכחול שהם מונחים בתוך הכיס ומה מאוד אני נצרך לצחק בהם לפרקים”.

מכתב לחבר:

“ועתה לכה ונכרתה ברית אנחנו שלושתנו יחד, לכתוב איש לרעהו איגרת בלשון מדברת גדולות, למען הרגילנו לאמן את ידינו בלשון הקודש”.

טקס הפסח בונציה

משחקים עם העוף המצפצף

יש לו חוש הומור ליוסף הקטן. כנראה שאביו כתב אליו והתלונן שאיננו נוהג כשורה בבית רבו. יוסף עונה לאב במכתב היתולים מתחנחן כראוי לבן מפונק. טוען שהוא מבטל את זמנו, משחק עם צפור שבכלוב (“עוף הפוצה פה בצפצוף קול נעים”), מתרשל, מתעצל ואיננו לומד. כמובן, הכל דרך צחוק:

“הנה זאת הפעם אספר ואחבר אלה הדברים המעידים על ההנהגה שלי שאני נוהג דבר יום ביומו, חוק ולא יעבור… ראשונה, אני ישן לכל הפחות עד ב' שעות על היום ואחר־כך אני מטפל ועוסק בעוף הפוצה פה בצפצוף נעים ואחרי כן אני הולך לעשות צרכי. ומאחר ומעכּב אני את עצמי בהם עד שעה גדולה, דרך טיול ושעשועים. ואחרי כן אני הולך לחדר בכובד ראש להתפלל בריפוי ידים ובהתרשלו ועצלה ובאריכות בלי כוונה. כי לפעמים אני משגיח ומביט בעד החלון מי ומי הנוקש בדלת. ולאחר תפילה אני מעיין בעיון רב, בעין טובה, לראות במעשה העוף שהוא מיטיב לכת בכלוב בריקוד, ברנן, מפזז ומכרכר בכל עוז, ואני נוטה אוזן לשמוע ממנו השירה הזאת, ובזה אני מקבל שמחה וחדוה ותענוג בליבי. אזי אני אומר יפה שעה אחת של קורת רוח העוף משאלמוד ולחזור לעיין בתוך הספר ד' שעות. כי מה לי ולצרה הזאת, כי בשרירות לבי אלך… ושלום אני בנך יוסף”.

נבל, רצועה, נעלים וזאקן…

והודעה משמחת לקרוב משפחה:

אודיע אותך שאדוני־אבי קנה לי נבל אחת מונחת בתיק ואתחיל ללמוד לנגן. לכן חברי ושאר בשׂרי אַל תעמוד רוץ ובוא הנה לפורים".

ולאביו בעניין הנבל:

“במטו (בבקשה) ממעלת כבודו, שתאמר לי אימתי אתחיל ללמוד לנגן על הנבל, כי המלאכה מרובה והפועלים עצלים, בכל זאת כי אין אני עצל, ואין לי חבר כדי לחזור עמי. צריך אני לחזור אותה ביחידי בהכרח”.

ועוד בקשה מהאב:

“במטו ממעלת כבודו, שתקנה לי חגורה אחת שתהיה של רצועה שחורה עם ווים של ברזל”.

ומכתב בקשה לדודים אשר ורחל סגל:

“בריאותי – תודה לאל. במטו מנכון (בבקשה מכם), שלחו נא אלי זוג מנעלים ואחד זוג בתי נפש עם שתי כתפות חוברות, כי ימוֹת החורף מתקרבים ובאים ובכל יום הקור הולך וחזק מאוד. התחלתי במזל טוב ללמוד משניות וספר ירמיה”.

ועוד בקשה מדוד ודודה אשר ורחל:

“הרב, ישמרו צורו וקנו, הפציר בי עד מאוד לחלות את פני מעלת כבודו לשלוח ולהשתדל לו אחר זוג אנפילאות שקוראים זאָקן (גרבים) בלשון אַשכּנז, כי הוא סובל קור גדול ברגליו”.

סוחר יהודי בפדואה

נייר היה אז מצרך נדיר ויוסף כותב לדוד ודודה אחרים, יצחק ולאה:

“התחלתי ללמוד המסכתא של חולין ובצירוף דקדוק ועשרים־וארבע (תנ"ך). אחלה פניך היקרים, שלח נא סך קונטרסים של נייר, כי הנייר שהבאתי עמי לכאן כבר עשיתיו וחברתיו כדמיון פנקס לחרוט ולחקוק ולכתוב בו הכתבים בלשון הקודש”.

יוסף מתפאר לפני חבר כיצד “סידר” ילד גוי, “שקץ”:

“היה אצלנו שקץ אחד והביא עמו אגוזים. ואני אל האגוז ירדתי והגעתי ידי בנחת בלאט, באופן שלא הרגיש, ולקחתי וטרפתי ממנו. ותיכף שאחזתים והיו בידי, אז רצתי ופניתי עורף והלכתי לחדר ואירא פן תבוא אמי שתחוה ותקצף אלי, לאמר מדוע ככה עשית”.

יוסף מספר לחבר אחר על משחקיו:

“ליהוי ידוע שעשינו חינוך ביום שבת עם הכלי של שיחוק ושיחקנו וצעקנו וזעקנו היטב עד מאוד. וכמעט שהיכה איש את רעהו, כל כך היינו מריבים זה עם זה, עד שהיה קולנו נשמע למרחוק. והכל היו רצים לקול השמועה. בתוך כך נתפשרנו והשוונו את עצמנו”.

עכבר שנפל בפח

יוסף היה ילד גיבור… לחדרו הסתנן עכבר והוא יצא למלחמה עליו, לפי ייעוץ של אביו, וניצח. והנה התיאור הפיוטי של המאבק בין יוסף והעכבר, כפי שהוא מספר לאביו:

“עתה באתי להודיע למעלת כבוד תורתו שעשיתי כל אשר ציוויתני ולא חיסרתי דבר מכל אשר דיברת אלי אתמול בנשף אישון לילה. אנוכי העמדתי בית־הכלא של העכברים על הדף… והאלוקים אינה לידי והתגלגל הדבר שבא עכשיו עבר במצודה ושם תהא קבורתו. ומחשבתו היתה לטרוף טרף, לרדוף אחר מזונו, ונלכד במאסר ונתפש כדג הנלכד והנתפש ברשת ובמכמורים ונפשו איוותה אחר הגבינה ולא זכרה אחרית חייה והכלא נחשב בעיניה כמו גינה. אמנם המיתה היא דינה, כי לא עשתה בבינה וחברותיה יקוננו לה זאת הקינה: איה פאה איה זוית איה קרן איה פינה. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. כמכשלה וכתקלה הזאת יארע ויאונה לכל המשחיתים והמזיקים העומדים עלינו לכלותנו, כולם כרגע יאבדו”.

עד כאן מכתבי יוסף בן העשר בעברית צחה. מתוכם למדים אנו קצת מעולם של ילד יהודי באיטליה של הרנסאנס.

לעיון נוסף: “עולמו של נער יהודי בימי הרנסאנס” מאת שלמה סימונסון, ב“הגות עברית באירופה”.

אמנם המלה צלם עדיין לא היתה שגורה בלשון ואליעזר בן־יהודה, הקנאי לעברית, קרא לו צייר־אור (תרגום המלה פוטו־גרף) אבל יעקב בן־דוב היה צלם ברמה גבוהה מאוד.

בן־דוב עלה מפולין והתיישב בירושלים בשנת 1908. למד בבית הספר לאמנות “בצלאל” ועסק בצילום. בתיבת המצלמה של שלוש רגלים קלט על גבי לוחות־זכוכית, כדין הצלמים באותם ימים, מאות צילומים שהם עדויות לחיי ירושלים בראשית המאה ולמפעלי העליה־השניה.

יעקב בן־דוב שהיה גם צלם הראינוע הראשון בארץ, השאיר לנו גם צילומי פורטרטים של תושבי הארץ בראשית המאה ובשנות העשרים, המוכיחים על רמתו הגבוהה: על־ידי אור וצל ותעמיד נכון, יצר תמונות שהן מעשי אמנות (בעמוד הקודם צילם יעקב בן־דוב את עצמו).

אנו מפרסמים פורטרטים אלו ותמונות משפחתיות שצילם, עבודות “סטודיו” של בן־דוב, שעד־כה לא הסבו אליהן תשומת־לב. תמונות אלו מהוות הישג חשוב באלבום הצילומים הארצישראלי.

יעקב בן־דוב נפטר בשנת 1968 בירושלים.

הסופר ברנר ורעייתו

משפחה יהודית בירושלים

הגברת סמואל – אשת הנציב

מנכבדי ירושלים

הגברת הקשישה

קצין בצבא התורכי (ד"ר חיסין)

אמנם האגדה טוענת כי המשורר נרצח בשערי ירושלים, אולם כנראה מת במצרים – לפני שעמד להפליג לארץ־ישראל. הכיבודים שניכפו על יהודה הלוי עיכבו נסיעתו.

“רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ־ישראל… וקיבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר ‘כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו’, והיה אומר הקינה שהוא חיבר האומרת ‘ציון הלא תשאלי’ וכו'. וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו”.

כך אמנם ראתה אגדת העם את מותו של המשורר הגדול, כפי המסופר בספר “שלשלת הקבלה” לגדליה בן יחיא שנתפרסמה לפני כ־400 שנה.

אבל היום נתגלו פרטים חדשים על שנת חייו האחרונה של המשורר ואנו יודעים, כי יהודה הלוי אשר יצא מספרד לארץ־ישראל, לא זכה להגשים את משׂאת נפשו ולא נשק את עפרה של ציון וירושלים.

לאחר שגמלה בליבו של יהודה הלוי ההחלטה לעזוב את ספרד ולעלות לארץ־ישראל, על מנת להגשים מה שהגה וביטא בספר ה“כוזרי” ובשירתו – נטישת הגלות ושיבה לארץ־האבות כדי לקדם ולהחיש את גאולת העם ותחייתו הלאומית, נראה היה שאין שום כוח בעולם שיוכל להניאו מהחלטה זו. במעשה זה ראה המשורר את גאולתו האישית ורצה גם לשמש מופת ומורה־דרך לרבים שיעשו כמותו.

נסיעה לארץ באותם ימים היתה הרפתקה מסוכנת וכרוכה בסכנת־נפשות ממשית. צריך היה לעבור בדרך הים – ושם שלטו שודדי־ים – ביבשה ובמדבר. בארץ־ישראל שלטו צלבנים ונערכו שם מלחמות רבות. יהודה הלוי היה אז – שלא כמסופר באגדה – בשנת ה־65 לחייו ואף־על־פי־כן יצא לדרך עם שני מלווים, יצחק בן אברהם אבן־עזרא, שיש הסבורים שהוא בנו של המשורר ופרשן המקרא הנודע, וסלימן־שלמה בן יוסף בן גבאי.

להחזיר מומר ליהדות

וכך, מפליג המשורר באניה וכותב שירי־ים מן היפים ביותר. בדרך מתעכבת הספינה זמן ממושך בנמל אלמהדיה שבתוניס. איננו יודעים בדיוק מדוע, אולי מפני שודדי־הים ששטו באותה סביבה ואולי לא יכלה ספינת המפרשים להמשיך במסע מחמת הרוחות הנגדיות שנשבו בים. אבל יהודה הלוי ביקש לרדת בתוניס, מסיבות אחרות לגמרי: הוא קיבל על עצמו שליחות – להחזיר מומר ליהדות ולקחתו עמו לארץ־ישראל.

וכך היה המעשה: היהודי בן אלבצרי מספרד התאסלם ובלחץ יהודי העיר עזב את עירו ועבר לתוניס המוסלמית. לפני צאתו של יהודה הלוי לדרך, נפגש עמו אחיו של בן אלבצרי וביקש ממנו, כי בדרכו יתעכב בתוניס ויפגש עם אחיו שהתאסלם וינסה להשפיע עליו לחזור ליהדות ולנסוע אתו לארץ־ישראל. כדי להגדיל את הפיתוי מסר ליהודה הלוי שלושים דינר, כדי לתיתם לאח אם יחזור ליהדות.

יהודה הלוי קיבל על עצמו את השליחות, ירד בעיר אלמהדיה שבתוניס ונפגש עם האח־המומר. נראה שהאח לא שוכנע וסירב לחזור ליהדות, אולם משנודע לו על הכסף ששלח אחיו, תבע אותו לעצמו. יהודה הלוי סירב לתת לו את הכסף ואז הביא בן אלבצרי את יהודה הלוי למשפט אצל הקאדי־השופט ותבע ממנו להישבע כי אמנם הכסף איננו אצלו. יהודה הלוי נשבע שהכסף איננו אצלו… ולא שיקר, שכן את הכסף נשא מלווהו, סלימן בן־יוסף. כנראה שהמומר הבין במה מדובר ותבע גם מסלימן בן יוסף שישבע כי הכסף איננו אצלו. שבועה כזו לא יכול היה בן יוסף להישבע ולא היתה ברירה, אלא להתפשר עם המומר.

על מאורע זה אנו למדים ממכתב שנשלח מתוניס למצרים ושנתגלה על־ידי פרופ' ש. ד. גויטין, חוקר “הגניזה הקהירית”, לפני כמה שנים.

ריב על האורח

נרגעו רוחות הים ותמה שליחותו של יהודה הלוי בתוניס והוא המשיך במסע מזרחה. ביום ראשון, כ“ד אלול שנת ד’תת”ק (1140) הגיעה הספינה לנמל אלכסנדריה שבמצרים והמשורר נתקבל בהתרגשות ובשמחה רבה על־ידי בני הקהילה היהודית במקום. הכל רצו להזמין את האורח המפורסם לביתם, והמשורר, שלא רצה לעורר תחרות וקנאה, החליט לדור במלון־אורחים על חשבונו. אולם כנראה שלא יכול לעמוד בהפצרותיו של דיין הקהילה האמיד אהרון אבן אלעמאני ובא לדור בארמונו. הדבר עורר מחלוקת מרה ומפח־נפש בקרב בני הקהילה שנתקנאו באבן אלעמאני.

על בואו של יהודה הלוי לאלכסנדריה ושהייתו בעיר במשך שלושה חודשים, על התחרות והסבך החברתי שנקלע לתוכו עקב התארחותו אצל הדיין אהרון אבן אלעמאני, ידועים לנו פרטים מתוך המכתבים שנמצאו בגניזה ופרופ' גויטין פירסמם לראשונה.

המכתבים נשלחו לחלפון בן נתנאל מקהיר, קרובו וידידו של יהודה הלוי, שהיה צריך להיות מארחו הראשי של המשורר במצרים, אולם מאחר שגר בקהיר, לא הספיק להגיע לפני החגים לאלכסנדריה, לקבל את פני אורחו היקר ולכן נשאר יהודה הלוי בחגים באלכסנדריה.

חלפון הלוי היה בן למשפחה מיוחסת ואיש בעל השפעה ונכסים רבים. היו לו קשרי מסחר ענפים בצפון אפריקה, ספרד, עדן והודו. חלפון הלוי הוא שסייע ליהודה הלוי לממש את המסע לארץ־ישראל.

גיסו של חלפון באלכסנדריה, עמרם בר יצחק, אץ לבשׂר לחלפון על בוא הספינה עם האורח הדגול:

“האניה הגיעה ביום ראשון, בארבע־ועשרים באלול. והריני מברך אותו על בוא רבנו יהודה הלוי, החכם והנבון, המופלא, תיכון הדרתו לעד, והגיעו עמו, כפי שהודיעוני, האדונים בניו של רבנו אברהם בר עזרא”.

מי יארח את המשורר

סוכנו של חלפון באלכסנדריה, אבו נצר, מספר פרטים על שהותו של יהודה הלוי באלכסנדריה וכיצד רבו ביניהם בני הקהילה מי יארח אותו:

"בעזרתך ריבוני! ולא נזדמן לו (ליהודה הלוי) להיכנס אצל אחד אלא אצל הזקן ביום ראש־השנה… אחר כך אצל אדם הידוע בשם כראם מוכר השעווה שהגיע עמו באותה אניה. מכאן הופצה השמועה שהוא נמצא אצלו. אך הוא הלך אליו ביום שהגיע לשעה אחת ומייד חזר. אחר־כך, לזמן מה, השתדל השייך אבו אלכרם בן מטרוח שיבוא אליו וניסה למשוך אליו והכביד עליו באמצעות הדיין ובשליח מאת ראש המשטרה, עד שהלך אליו בליל שבת… אבל בחגים וביום כיפור ורוב השבתות היה אצל אדוני אלעמאני. יש עוד מה להעיר בעניין זה, אך כשניפגש נוכל לשוחח על כך אם ירצה ה' וחכימא ברמיזא… "

לאחר מכתב זה מיהר חלפון והביא אליו את יהודה הלוי. בראשית טבת נמצא המשורר בקהיר.

הוא מקבל מכתב מאחד מתושבי אלכסנדריה, אבו אלעלא. מתוכו אנחנו למדים כמה סבל יהודה הלוי באותם שלושה חודשים שעשה באלכסנדריה, מוקף הערצה רבה ותחרות וקנאה בין האנשים, מי יזכה לארחו ולזכות ממנו – כמנהג אותם ימים – בשירי ידידות או “שירים לעת מצוא” מפרי עטו של גדול משוררי התקופה, שנתבקש לכתוב על תרנגולות וסכיני־גילוח…

איגרת בכתב ידו של רבי יהודה הלוי לידידו חלפון בן נתנאל בקהיר

שירים על תרנגולות

אבו אלעלא מספר ליהודה הלוי דברי רכילות על אבן אלעמאני מארחו באלכסנדריה, ומה עושה עתה אותו אלעמאני בשירים שהקדיש לו יהודה הלוי:

“התחזקו געגועי אל אדוני ומרי, יאריך ה' ימיו בנעימים ויתמיד גדולתו ורוממותו… ואשר לחדשות, הדיין (אלעמאני) לקח את הקאצ’ידות (שירי הידידות שהקדיש לו יהודה הלוי) ועשאן לתוך דיואן (ספר שירים) ונתן להן כתובות ‘זה מה שאמר רבי יהודה שמרו צורו בעניין בריכה ומזרקות־מים’, וזה מה שהשיבו (אלעמאני), וזה מה שאמרו מרבי יהודה בעניין תרנגולות וזו תשובתו ומה שאמרו על פלוני ועל פלוני ועל פלוני ומה שאמרו על סכיני הגילוח. ומי שיעיין באלה, ממי שלא עמד על זולתם (היינו שאיננו מכיר שירים אחרים משל יהודה הלוי) היה אומר: לגבי עולה־רגל שירים כאלה הם במקצת דברי הבאי”.

מתוך האיגרות מסתמנת ההערצה הכללית שהקיפה את יהודה הלוי במצרים, שבגללה נתעוררו המחלוקות, התחרות והקנאה והטינה בליבות האנשים כלפי מי שזכה להיות מקורב לו. אין ספק שהכל רצו להתכבד בכבודו של עולה־הרגל המפורסם, שהתכוון לשהות במצרים רק לזמן קצר (לתקופת החגים?) ולהמשיך בדרכו לארץ־ישראל ועקב קבלת־הפנים הנרגשת והכיבודים והתענוגות שהכל חפצו להקיפו בהם, כדי להנעים עליו את ביקורו, התעכב המשורר במצרים למעלה ממה שנתכוון.

שלחוני ואלכה

כיבודים אלה קשים היו על יהודה הלוי שביקש להמשיך בדרך ובאחד משיריו האחרונים הוא מתחנן לפני מארחיו:

אם רצון נפשכם למלאות רצוני,

שלחוני ואלכה לאדוני –

כי מנוחה לא אמצאה עוד לרגלי,

עד אכונן בבית מעונו מעוני.

אל פעמי תאחרו מנסוע, כי אפחד פן יקרני אסוני…

והאסון אמנם קרה. כפי שמוכיח פרופ' גויטין – לפי מכתבים מתוך הגניזה – כנראה שיהודה הלוי נפטר חודש לאחר שבא לביתו של חלפון בקהיר, בחודש שבט ד’תתק"א (1141) או לכל המאוחר בחודש אָב של אותה שנה.

מסתבר שהמשורר בא אל הנמל על מנת להפליג באניה לארץ־ישראל, אולם פרצה רוח מערבית וזו עיכבה את האניה. יהודה הלוי נאלץ לחזור על עקבותיו ולהמתין בסבלנות עוד ימים אחדים. ואז – אולי בעקבות מחלה שקיננה בו מזמן או מחלה שתקפה אותו פתאום – מת ונקבר כנראה במצרים.

לעיון נוסף: מאמרים של ש. ד. גויטין ב“תרביץ” כרכים כ“ד–כ”ח; השירה העברית בספרד ובפרובאנס – ח. שירמן, כרך ב'.

מלחמת יהודה המקבי נתגלגלה באגדה ערבית?

כל הרוצה להתבשׂם מנופו של חבל ארץ שאין מרבים לעבור בו, יעלה בדרך לטרון, חרבתא, ביתלו, אום צפא, ביר זית, גופנה, ויגיע למסקנה, שלא חלו שינויים מהותיים בשטח מימי קדם ועד היום.

הכפרים בנויים לרוב בראש ההרים ומיעוטם על הפסגות ממש. עצי זית מכסים את מורדות ההרים עד לאפיקי הוואדיות העמוקים והמתפתלים. בחלק מן הכפרים מעלים עדיין את מי השתיה ממעיינות קטנים הבוקעים ממורדות ההרים או בוואדיות או מבורות האוצרים את מי הגשמים.

הכביש של היום עובר ברובו על דרך עתיקה. הוואדיות העמוקים, גב ההר הצר, מכתיבים את תוואי הדרך מימי קדם ועד היום.

כשלושה קילומטר מאום צפא לכיוון ביר זית, מצוי עיקול שמצידו האחד תהום ומצידו השני מצוק הרים ובתחתית המצוק, סלע מעין דמות אריה רובץ. שם המקום קלעת אל־אסאד, כלומר מצודת האריה.

זקני הכפר הערבי הסמוך עטרה מספרים אגדה עתיקה, מיהו ומהו אותו אריה של אבן ומדוע נקרא המקום מצודת האריה.

בימי קדם – כך הם מספרים – בעת שבני ישראל ישבו בהרים אלו, היתה נטושה מלחמה קשה ומרה בינם לבין עם זר שישב בשפלה ושאף להשתלט על אדמת בני ישראל. מעבר הרים זה שימש כמעצור בפני הפולשים מן המערב ובעת סכנה היו הישראלים נזעקים ובאים למקום ומשיבים מלחמה שערה.

והנה, בוקר אחר, ראה הצופה טורי אוייב מתקרבים ובאים. הזעיק את הלוחמים וקרב עז פרץ בין שני המחנות. מפקדם של בני ישראל היה עלם מביר זית, שבגבורתו ועוז רוחו שימש דוגמה לחייליו. לעת הצהריים שלח רץ להזעיק את שאר תושבי הכפרים והקרב ניטש בכל האיזור. הלוחמים הישראלים הסתערו בחרבותיהם על האויב המבקש להעפיל למעלה וזה אמנם החל בנסיגה, אבל אז קרה האסון: המפקד האמיץ שעמד בראש הסלע, חשׂוּף, ופקד על אנשיו, נפל בחץ אוייב.

חיילי האוייב נסוגו, נסו מערבה לעבר השפלה כשהם משאירים אחריהם את נשקם. הישראלים אספו את השלל, וכשהגיעו למקום בו לחם מפקדם ובו נפל, ראו – הסלע הפך לאריה.

זהו סיפורם של זקני הכפר עטרה, אשר אותו הם מספרים לעת רצון.

לא רחוק מאותו מקום, בהמשך הדרך מזרחה, מעבר לביר זית, עוברת הדרך בגופנה, כאן מתגלית בקעה גדולה מוקפת הרים נישאים ובתוכה עצי זית עתיקים. בקעה זו שימשה מקלט לאנשיו של יהודה המקבי, הלוחם ביוונים.

ואפשר והדי אותה מלחמה בין היהודים והיוונים נשתמרו באגדה של בני עטרה על הלוחם שקפא לאריה־אבן, אגדה שעברה מדוֹר לדוֹר.

חיים רון¹

צילם ר. יהודאי.

ביום שעמד מנחם מנדל בוים הצעיר להתחתן – היה זה לפני כמאה וחמישים שנה – העמיד תנאי: הוא ייכּנס לחופה, אבל רק אם יבטיחו הכלה, הוריה והוריו, כי לא ימנעו ממנו לעלות לארץ־ישראל. היתה זו תביעה מוזרה, אבל לא היתה ברירה, מאחר שהזוג צריך להיכנס לחופה מייד, ובכן, ניתנה הסכמה.

נשׂא מנחם מנדל בוים את ציפּה לאשה. ישב כמה שנים בעיירת רעייתו קמניץ ועל שמה נקרא מנחם מנדל מקמניץ ושם משפחתו נשכח. באחד הימים של שנת 1833 עלה לארץ עם משפחתו ונתיישב בעיר צפת.

כשנה לאחר עלייתו של מנחם מנדל מקמניץ נספה בנו במגיפת דבר וזמן לא רב אחר־כך פרעו ערביי הגליל ביהודי צפת ורצחו רבים מהם. אותן פרעות כוּנו בפי יהודי היישוב הישן “הביזה”. מות בנו והפרעות לא הפיגו את התלהבותו של מנחם מנדל לארץ־ישראל והוא המשיך ויעץ למשפחתו ברוסיה “המבקשים חכמה וטוהר” לעלות גם הם לארץ.

שלוש שנים אחר־כך נתנסה באסון נוסף – הרעש הגדול, שבו נהרס ביתו והוא נשאר בחוסר כל.

בהסכמת ראשי העדה יצא לחוץ־לארץ, כדי לשפר את מצבו ולבקש עזרה לטובת יהודי צפת. הוא ביקר בקהילות פולין ורוסיה, סיפר על הנעשה בארץ, והוציא לאור בווילנה (בשנת 1839) ספר בשם “קורות העתים” והוא התיאור המלא ביותר על פרעות 1834 בצפת. באותו ספר, בחלק שני, שנקרא בשם “עליית הארץ”, פירט כיצד נוסעים לארץ, סיפר על מקומותיה השונים, תיאר את מצרכי המזון הנהוגים כאן, מיני הפירות והירקות (“והכל בזול” כדבריו) וסיפר על ה“מאראנצין” (תפוחי־זהב, שלדבריו הם חמוצים ואילו ה“ציטרונין” – הלימונים – מצויים בשני זנים, זן מתוק וחמוץ).

בשנת 1842 חזר מנחם מנדל קמניץ לארץ ונצטרף למשפחתו שעברה לירושלים. כאן עשה מעשה חלוצי: פתח “בית הכנסת אורחים” פרטי, מלון ראשון בארץ. הבית נמצא ליד מגדל דוד ואחר־כך עבר לרחוב חברון בעיר העתיקה. ליד המלון יסד גם מסעדה ומאפיה. מנחם מנדל קמניץ לא הירבה להתערב בעבודת המלון, שכן את עיקר המלאכה עשתה אשתו החרוצה והוא ישב ולמד תורה.

“בית הכנסת־אורחים” הפך עד מהרה למלון מהודר לפי מושׂגי אותם ימים. יהודים ולא־יהודים נתאכסנו במקום, שנתפרסם בשירותיו הטובים. משמת מנחם מנדל ב־1873 עבר המלון לידי בנו אליעזר ליפא, שנעזר בבנו – אברהם בצלאל. הללו פיתחו את המלון, ופתחו בית־מלון גם ביפו ובחברון. וכך היו בני קמניץ לאבות “מלונות השרשרת” בארץ־ישראל.

בתי המלון נתקיימו עד מלחמת־העולם־הראשונה. חשובים ונכבדים נתאכסנו בהם – במלון קמניץ של יפו התגורר הרצל בביקורו בארץ – וספר־האורחים של המלון הוא גם ספר ה“מי ומי” של כל החשובים והנכבדים אשר ביקרו בארץ ונשתכנו במלונות קמניץ במאה הקודמת ובראשית המאה שלנו.

לעיון נוסף: “קורות העתים” מהדורת ג. קרסל.

מתוך 525 חברי ביל"ו ברוסיה הגיעו לארץ 59 ורק 27 מהם נשארו בה ואף־על־פי־כן השאירה תנועה קטנה זו את רישומה בתולדות הארץ

בשנת 1938, בחגיגת בר־מצווה בבית משפחת שלמה זלמן צוקרמן המנוח, אחד מתשעת הביל“ויים מייסדי גדרה, נזכר בנו, עשהאל צוקרמן, כי בשנת 1916 הוסתר במרתף הבית בקבוק קוניאק, מחשש שיוחרם על־ידי התורכים. ירד למרתף להביא את המשקה לכבוד החגיגה, ומשנחשׂף, מצא לידו, למרבה הפליאה, שׂק מלא ניירות אשר התברר, כי אינם אלא תעודות הקשורות לתולדות ביל”ו וגדרה, בעיקר מימי הבראשית – השנים 1882־1884

איש לא ידע כיצד הגיעו התעודות למרתף, אולם הועלתה השערה, כי האב הסתירם שם בימי מלחמת העולם הראשונה, יחד עם הקוניאק, כאשר התורכים החלו לחפש אחרי ניירות ציוניים, כדי להחרימם ולאסור את בעליהם. התעודות שנמצאו גילו פרטים רבים על תנועת ביל“ו, ואחרי מותו של שלמה זלמן צוקרמן נמסרו הניירות על־ידי בתו של עשהאל, ד”ר חיה בראלי־צוקרמן, לאוניברסיטת תל־אביב למחקר.

הדעה הרווחת היא, כי ביל“ו היתה תנועה של סטודנטים. מן התעודות אנו למדים, כי עם הביל”ויים שהגיעו לארץ־ישראל נמנו רק בודדים מ־50 הסטודנטים מייסדי התנועה בחרקוב והקבוצה היתה מורכבת ברובה מפקידים, בעלי מלאכה, זבנים ומורים. מן התעודות אנו למדים גם מי בדיוק היו 13 הביל“ויים הראשונים שעלו ארצה ומהן אף מתברר שהקדימו אותם בכמה שבועות שני ביל”ויים – יעקב צ’רטוק והלל מינץ.

מסתבר, כי מתוך 525 חברי ביל“ו ברוסיה באו לארץ־ישראל רק 59 (וניירות צוקרמן מאפשרים לנו לנקוב בשמות כולם) בזמנים שונים ו־32 מהם, שלא יכלו לעמוד בקשיים, עזבו. בארץ נשארו עשרים ושבעה בני ביל”ו בלבד ורק חלק מהם התמידו בעבודת האדמה עד סוף ימיהם.

ואף־על־פי־כן חוללה התנועה הקטנה ובעיקר חבריה שעלו ארצה, מהפכה בתולדות ההתיישבות היהודית החדשה.

חמישים סטודנטים

לאחר גל הפוגרומים שעבר על יהודי רוסיה בשנת 1881 קמה תנועת חיבת־ציון שדגלה ברעיון העליה לארץ־ישראל ובהתיישבות על אדמתה. בין המתעוררים לעלות לציון היו חמישים סטודנטים באוניברסיטת חרקוב שהתארגנו כתנועה. הם הטיפו לעליה לארץ וקראו לעצמם בשם דבי“ו, ראשי תיבות של “דבר אל בני ישראל ויסעו” (שמות, י“ד, ט”ו); אחר כך החליפו שם תנועתם לביל”ו – “בית יעקב לכו ונלכה” (ישעיהו ב‘, ה’), כי אמרו שעליהם לתבוע בראש וראשונה מעצמם את מצוות העליה ולהתחיל בסלילת הדרך בארץ־ישראל לבאים אחריהם.

כדי לקדם את עניין העליה שוגרה משלחת ביל"ויים ובראשה משה מינץ לקושטא להסתייע בסיר לורנס אוליפנט, מדינאי־נוסע וסופר אנגלי שהגה רעיון ליישב יהודים בארץ־ישראל וניסה להגשים את תוכניתו בעזרת השולטן התורכי. הם ביקשו ממנו שישיג למענם מאת השער־העליון חלקת אדמה בארץ־ישראל, חינם, כדי להקים עליה מושבה משלהם. אולם התורכים לא נענו לאוליפנט. אז באו השליחים במגע עם אישי ציבור יהודים ותורכים, כדי שיעמדו להם אצל השלטונות, וביניהם – שר המלחמה התורכי עוסמן ביי, שלמד בזמנו באוניברסיטת חרקוב, שם קשרו עמו קשרים והוא גילה אהדה כלפיהם. אבל גם השר לא יכול היה לעזור, כי התורכים חששו מריכוז גדול של יהודים בארץ־ישראל, שמא ידרשו אוטונומיה.

בינתיים הגיעו לקושטא ביל“ויים נוספים והם יחד עם חבריהם שהקדימום בקושטא, החליטו לעלות לארץ גם בלי רשיון, בלי כסף ובלי כל משען בארץ. הדבר גרם לחילוקי־דעות חריפים בין הלשכה המרכזית באודיסה לבין הביל”ויים שבקושטא. האודיסאים סברו, כי מאחר שאי־אפשר להשיג רשיון רשמי להתיישבות ומכיוון שאין כסף, צריך להקים את הכפר במחוז אדנה שבסוריה, אשר שם היו סיכויים לקבל קרקע חינם. “תעודות צוקרמן” מעידות על התנגשות קשה בין שני הפלגים, דבר שלא היה ידוע עד כה. בסופו של דבר, נסגרה הלשכה באודיסה ותנועת ביל"ו ברוסיה דעכה.

ובינתיים יצאו 14 ביל"ויים לדרך – 13 גברים ואשה אחת, וב־6 ביולי 1882 ירדו בחוף יפו. הם השתכנו בביתו של הערבי אנטון איוב, שניצב בפרדס ליד יפו, 13 הבחורים התגוררו בחדר אחד והבחורה – בחדר שני. הגברים החלו לעבוד במקוה־ישראל והצעירה שימשה עקרת בית.

ששה שבועות לאחר־מכן הגיעה ארצה קבוצת ביל"ויים נוספת ובעקבותיה – עוד כמה מחברי התנועה, עד שמנו 25 איש. בו בזמן המשיכה הלשכה בקושטא במאמציה להשיג רשיון לקרקע.

בלקינד עוזב

בראשם של הביל“ויים ביפו עמד ישראל בלקינד. חברי ביל”ו טענו שהוא מנסה להשתרר עליהם וכתוצאה מכך נתעוררו חילוקי דעות בקבוצה ובלקינד, אחיו ואחותו, חברי ביל“ו גם הם, ועוד שניים מן החבורה, עזבו את הקבוצה. ארבעה מחברי ביל”ו עלו לירושלים ושם, בעזרתו של יחיאל מיכל פינס – סופר ועסקן ששימש בא־כוחם של נדבנים באנגליה – למדו מלאכה.

כמה שבועות לאחר שהביל“ויים ירדו בחוף יפו, בט”ו באב תרמ“ב, נוסדה ראשון־לציון ובסוף אותה שנה באה תחת חסותו של הברון רוטשילד. בהמלצתו של הירש העביר הברון למושבה את הביל”ויים, למרות התנגדותם של כמה מבני ראשון־לציון, אשר ראו בביל"ויים “סטודנטים פורקי עול מצוות”.

אולם אנשי קושטא לא ראו סידור זה בעין יפה, כי הועידו לביל“ו גדולות מאלה. הם האמינו כי יעלה בידם לחולל מפעל התיישבותי רב היקף ובשלב ראשון ביקשו להקים בארץ־ישראל כפר לדוגמה על יסודות שיתופיים ובו בית־ספר חקלאי, אשר יחנך מדריכים שיעזרו למתיישבים חדשים להקים כפרים משלהם. הם גם קיוו להפוך את אגודתם לתנועה גדולה, שלה סניפים באוניברסיטאות של מערב אירופה וארצות־הברית. הזמן לא היה בשל לתכניות כאלה ומאומה מהן לא נתגשם, ואמנם חלק מהביל”ויים סירב להתיישב בראשון־לציון וחזרו לעבוד במקוה־ישראל. הם הקימו חברה שתחתור להגשמת תכניותיהם ואת פינס מינו לנשיאם. משנתמנה, דרש שתתבטל הלשכה בקושטא אשר לא האמין, כי תשׂיג מאומה ותבע מן החברים לבוא מייד לארץ. מינץ וחבריו נענו לו, אולם לא ארכו הימים ומינץ עשה מעשה שקומם את רוב חברי ביל“ו – התעודות אינן מגלות מה היה אותו מעשה – והוא הוצא מביל”ו. יחד עם חמישה חברים נסע לארצות־הברית כשאת הוצאות הנסיעה משלם הירש, מנהל מקוה־ישראל, אשר רצה להיפטר מן הביל"ויים. בסופו של דבר לא נותרו מן העולים הראשונים, קבוצת ה־14, אלא שניים.

תשעה עולים לגדרה

אסיף בגדרה

בפסח של שנת 1884 פיטר הירש את הביל"ויים שעבדו במקוה־ישראל בטענה שעבודתם אינה מספקת. הם נמצאו במצב קשה וניצלו על־ידי פטרונם, יחיאל מיכל פינס, שקנה חלקת אדמה מידי סגן־הקונסול הצרפתי ביפו פרדיננד פיליברט ליד הכפר הערבי קטרה בדרום. האדמה עברה לידי הקונסול לאחר שתושבי המקום לא שילמו לו חובם. פינס קרא למקום גדרה.

ב־13 בדצמבר 1884, א' של חנוכה תרמ“ה, יצאו שלמה זלמן צוקרמן וצבי הורביץ מיפו ובאו ליישובם החדש. למחרת הגיעו שאר חברי ביל”ו, יחד עם חמור נושא חפצים, ונתקבלו על־ידי שני “הוותיקים” ביריות באויר.

במשך הזמן נתווספו לביל"ויי גדרה מתיישבים אחרים, ביניהם ישראל בלקינד.

מתשעת המתנחלים הראשונים פרשו שניים; האחד, משום שלא עמד בקשיים והשני הוצא מהמושבה עקב סיכסוך עם הירש, שהיה עושה דברם על חובבי־ציון בארץ־ישראל.

אחר כך עזבו את המקום חיים חיסין ואשתו פניה, שיצאו לרוסיה. חיסין למד רפואה, וחזר עם אשתו וילדיו לארץ־ישראל ב־1905 כרופא. הוא שימש גם כבא־כוח חובבי־ציון ביפו. חיסין היה בין מייסדי תל־אביב. בעקבותיו הלך אברהם סולומיאק, שעבר לירושלים והיה שם מתורגמן בקונסוליה הרוסית ומנהל הדואר הרוסי. אף ישראל בלקינד נטש את גדרה, עבר ליפו ופתח שם את בית־הספר העברי הראשון בעיר. כעבור שנים הגשים חלום שלו, ביסדו את “קרית־ספר” בשפיה ואחר־כך בבן־שמן, בית־ספר ופנימיה חקלאית, לשם הביא יתומים מהפוגרום של קישינב. פניה בלקינד, אחותו של ישראל, ובעלה ישראל פיינברג עזבו גם הם את גדרה והיו בין ראשוני חדרה. בנם אבשלום, שנולד בגדרה, היה מראשי ניל“י ונהרג במדבר סיני, שעה שחיפש קשר עם אנגלים במלחמת־העולם הראשונה. דמות מיוחדת במינה בין הביל”ויים היה אברהם משה כהן, שיצא לביירות ושוטט בעולם והטיף לאחוות דתות ועמים. בחזרו ארצה שימש זמן־מה מורה בגדרה, אולם לא לאורך ימים. בשל מצבו הנפשי לא הצליח להשתלט על התלמידים, אשר הציקו לו בשל זרויותיו. הוא התיישב בעיר יפו, כינה עצמו חן־תמים ו“העברי”, חזה חזיונות של אחרית הימים, ברוח יהדות קנאית, היה מטיף תורתו ברחובות וגם פירסם במשך שנים רבות מאמרים בעתון הירושלמי “חבצלת”.

מייסד נוסף שנטש את גדרה היה יוסף לייב ליס, הראשון אשר בנה בית אבנים במושבה. ב־1902, בזמן המשבר בארץ, יצא לאמריקה עם אשתו ושלושת ילדיו.

ששה נותרו בגדרה

בסופו של דבר נותרו בגדרה ששה מחברי ביל“ו: סברדלוב ופוקס – היחידים ששרדו מחבורת ה־14, הורביץ, צוקרמן, לייבוביץ וחזנוב. בראשון־לציון נשארו חמשה ביל”ויים: יהודה צלליכין ורעייתו חסיה, יואל דרובין, שמשון בלקינד (בנו נעמן השתייך אף הוא, כאבשלום בן־דודו, לניל"י ונתלה על־ידי התורכים בדמשק) ומנשה מאירוביץ, האגרונום הראשון במושבות.

בין הביל“ויים שבאו ארצה היה גם ד”ר מרק שטיין. הוא עבד זמן־מה עם חבריו במקוה־ישראל ומשנתגלה שהוא רופא, מינהו הירש כרופא בראשון־לציון, עקרון ופתח־תקוה. לימים השתקע ביפו, עסק בצרכי ציבור והיה בין מייסדי שכונת נוה־צדק.

אחותו של ישראל בלקינד, אולגה, שהייתה חברת ביל"ו בחוץ־לארץ ועלתה לראשון־לציון ב־1886, נישאה ליהושע חנקין ועברה עמו ליפו, עבדה כמיילדת ועזרה לבעלה ברכישת אדמות להתיישבות, ביניהם אדמת עמק יזרעאל.

יעקב צ’רטוק, שהיה בין שני הביל“ויים הראשונים שבאו לארץ, פתח עם חבר ביל”ו בית־מלאכה בירושלים, אך העסק לא הצליח ושני הידידים חזרו לרוסיה. ב־1905 שב צ’רטוק לארץ, התיישב עם משפחתו בכפר ערבי מצפון לירושלים, עין־סיניה, ואחר־כך עבר לתל־אביב, שהיה בין מייסדיה. בנו משה שרת, היה שר־החוץ ראשון של מדינת ישראל וראש ממשלה שני.

איש ביל"ו אחר שעזב את הארץ ושב אליה היה האגרונום יעקב רוסטובסקי, שחזר בשנת 1914 כבא־כח קבוצת יהודים עשירים מרוסיה והניח את היסוד לבית־חרושת ללבני סיליקט בתל־אביב.

הלוויה לצלילי פטפון

משה מינץ, ראשה של הקבוצה בקושטא, שיצא לארצות־הברית, נעשה רופא והיה פעיל בקרב חובבי־ציון ובתנועת העבודה היהודית באמריקה. ב־1924 חזר לארץ והתיישב בגדרה. הוא הביא עמו למושבה את הפטפון הראשון שלה עם מאות תקליטים והיה עורך קונצרטים לבני המושבה. אשתו סרבה לשבת עמו בארץ אבל לאחר מותה הביא את ארונה לקבורה בגדרה. ההלוויה נערכה לקול צלילי מארש האבל של שופן שיצאו מן הפטפון שלו. מינץ הקדיש גן לזכרה בגדרה, הוא “גן רחל”. בכספי אחיו גרשון, גם הוא מאנשי ביל“ו שיצאו לאמריקה, בנה את בית־העם במושבה. משה מינץ חלה וילדיו באמריקה שיכנעו אותו לבוא אליהם. הוא יצא לארה”ב ביולי 1930 מתוך כוונה לחזור, מת שם וארונו הובא לקבורה בגדרה כפי שציווה.

שלמה יפה, שהיה מראשוני ביל"ו ברוסיה, ניתק אומנם מן התנועה, אך הגיע לארץ בשנת 1886 והיה מראשוני איכריה של ואד־אל־חנין, היא נס־ציונה של ימינו.

האגרונום אברהם זוסמן, דודו של משה שרת (ואביו של המשורר עזרא זוסמן), אף הוא מאנשי ביל"ו ברוסיה, השתהה זמן רב ברוסיה. הוא הקים ליד אודיסה חווה חקלאית ובה למדו צעירים יהודיים מאנשי העליה השניה והשלישית את תורת החקלאות, ורק ב־1921, בהיותו בן ששים, עלה ארצה. הואיל ומפאת גילו הגבוה לא יכול עוד לשמש במקצועו כאגרונום ולא רצה לנטוש את החקלאות, השתקע כאיכר בנחלת־יהודה שליד ראשון־לציון.

מן הראוי להזכיר שגם המנהיג הציוני הדגול מנחם אוסישקין היה בנעוריו ברוסיה חבר ביל"ו. אם־כי לא בא עמם לארץ, אלא החל לעסוק בעסקנות חובבי־ציון.

זהו סיפורם של הביל"ויים בארץ־ישראל. מעטים מאוד היו ואף־על־פי־כן רשמו דף חשוב בהיסטוריה של ההתיישבות היהודית החדשה והשפיעו הרבה על הבאים אחריהם.

“תמונה משפחתית” של שרידי ביל"ו

על חוף הכנרת בונה אמנון, נער כבן 13, סירת מפרש קטנה. מזמן לזמן הוא עוצם את עיניו ומרחרח את ריחות הסביבה.

פרחים במורד הגבעה.

עשב.

מדורה במחנה.

בצל ושום במטבח.

כך מתחיל התסריט הראשון שנכתב על נושא ארץ־ישראלי, בשנת 1926, תסריט מפורט בן 108 תמונות, שנושאו אהבה בטבריה, בעמק יזרעאל ובאיטליה, והוא מספר על נער חולם שביקש להקים מפעל לבשׂמים ועל נערה קפריזית ויפה שהתגלגלה מטבריה ועד איטליה ועזבה מנעמי העולם וחזרה לטבריה, לאהוּבה. לאורך הסרט אנו למדים, אמנם ב“עדינות”, על חשיבותה של הקרן־הקיימת ועל מעשׂיה, אולם גם על חשיבותה של היוזמה הפרטית. מחבר התסריט, שנכתב לפי הזמנת הקרן־הקיימת, הוא המדינאי, הסופר, המשורר והתסריטאי הארצישראלי הראשון – זאב ז’בוטינסקי.

בשנת 1925 יסד זאב ז’בוטינסקי את מפלגת “הסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים” (שנקראה בקיצור הצה"ר) כדי לשמש אופוזיציה ואלטרנטיבה להנהגתו של חיים וייצמן בהסתדרות הציונית. שנה אחר־כך הגיע ז’בוטינסקי לביקור בארץ מתוך כוונה להשתקע כאן.

אחת המשימות הראשונות שהעמיד לעצמו בשבועות הראשונים של הביקור היתה השלמת כתיבתו של תסריט לסרט תעמולה, שהוזמן אצלו על־ידי הקרן־הקיימת־לישראל

ז’בוטינסקי הציע לתסריט שנכתב באנגלית כמה שמות אפשריים כמו “צרי בגלעד”, “גנצרי” או “אמנון ותמר”, שלושתם עם כותרת המשנה “עלילה גלילית”. סרט זה עשוי היה להפוך למה שאנו מכנים כיום “סרט קרן־קיימת” – סרט תעמולה תמים ורומנטי שתפקידו להגביר את תרומותיהם של היהודים לקק"ל. אולם התסריט מלמד שז’בוטינסקי למד היטב את הבעיות המיוחדות של כתיבת התסריט. הוא חילק את סיפור העלילה ל־108 סצינות־תמונות ויצר חילופים מהירים בין תמונה לתמונה, כדי שהסרט יתפרשׂ על פני תקופת זמן ארוכה. פירוק הסיפור לתמונות נעשה מתוך מגמה ליצור סרט עלילה מרתק.

אהבה ובושם

סיפורו של הסרט מתחיל בטבריה, לפני מלחמת העולם הראשונה. אמנון, בן למשפחה ברוסיה, אוהב פרחים וריחותיהם וחולם להקים, כשיגדל, מפעל לבשׂמים. תמר, בת למשפחה ספרדית נכבדה וּותיקה בארץ, הנה ילדה־נערה שובבה, בת 12. השניים מתחבבים זה על זה, אולם בשעה שאמנון הוא “רציני”, תמר – משתובבת ו“משׂחקת”.

דודה של תמר באיטליה מזמין אותה אליו. היא נפרדת מאמנון שנותן לה מתנה – מדליון ובו פרח בשם צרי־גלעד. מדליון זה קיבל אמנון משייך ערבי בעבר הירדן, לאחר שהציל את סייחו.

תמר נוסעת לדודה שבטרייסט, שהינו אדם עשיר. היא “עושה חיים” שם, מבלה בנשפי ריקודים, מוקפת מעריצים, ביניהם שני דודניה, מתבוללים גמורים. האחד סוציאליסט המבקש להיות ראש ממשלת צ’כוסלובקיה, ארץ הולדתו, והשני מוכן להשתמד, כדי להיות שגריר של איטליה.

ירושלים נכבשת על־ידי האנגלים, הגדודים העברים כובשים חלקים בעבר הירדן, הנצחון, הפועל סמלדור ואמנון יוצאים לתל־חי. קרב תל־חי. סמלדור נופל ולפני מותו אומר: “אין דבר – הבנים שבים לגבולם”. סמלדור נוצר לפי דמותו של טרומפלדור.

אמנון נודד בעבר הירדן, נפגש עם השייך ידידו, המראה לו מפה גדולה ואומר: “זוהי הארץ שנתן ריבון העולם לבני ישראל”. אמנון נוסע לפאריז ללמוד את סודות תעשיית הבשמים. חוזר לארץ ומקים בית־חרושת לבשׂמים “גנדרי” במגדל בחוף הכנרת. תמר נפרדת מדודה האהוב, אשר נותן בידה מעטפה בתנאי שתפתח אותה רק בשעת צרה, חוזרת לארץ ולטבריה. שני מחזריה החרוצים באים אחריה.

אמנון אינו מצליח ליצור את הבושׂם המובחר ומפעלו נמצא על סף פשיטת רגל. לתמר נודע על מצבו. היא לוקחת עמה את המדליון ואת המעטפה של דודה ומפליגה בסירה למפעל. השניים נפגשים, תמר נותנת לאמנון את המדליון. המומחה של המפעל פותח אותו וצועק בהתלהבות: “הפרח שבתוך המדליון הלא הוא צרי־גלעד הנזכר בתנ”ך!" פרח מסוג זה עשוי להציל את תעשיית הבשׂמים של אמנון.

אמנון נזכר בשייך שנתן לו את המדליון ואמר, כי יש חבל ארץ מעבר לכנרת שם צומח הפרח. תמר פותחת את המעטפה שנתן הדוד, בפנים יש צ’ק בסכום נכבד. כסף זה יציל את המפעל לאחר שאמנון יביא את הפרחים של השייך. בו במקום מותחים הנוכחים סדין על ארבעה רובים ואמנון ותמר נישׂאים. הכל שותים יין לכבודה של מי שנותנת לנו את כל הפרחים: האדמה, האדמה, האדמה. אחד הבחורים מביא ויולה ומנגן את מרש הנישׂואין של “לוהנגרין” מאת ריכארד ואגנר. ואילו תמר מכריזה: “לא, אני רוצה הורה!” וכולם פותחים בהורה פראית. סוף.

מדוע נגנז התסריט

התסריט נתקבל על־ידי הנהלת הקרן־הקיימת ונגנז. מחבר הביוגרפיה של זאב ז’בוטינסקי, יוסף שכטמן, סבור כי התסריט נגנז בגלל לחצה של מפלגת הפועל־הצעיר, שטענה כי אסור היה לקרן־הקיימת למסור כתיבת תסריט לז’בוטינסקי המוכּר אמנם בכשרונותיו הספרותיים, אולם ידוע גם ביחסו השלילי – שנהיה חריף יותר ויותר אחרי שנת 1925 – להתיישבות החלוצית; גיבור ציוני וארצישראלי השקוע בהקמת בית־חרושת לייצור בושׂם נראה פסול בעיני חברי הפועל־הצעיר. זאת ועוד – גיבור הסרט מטיל ספקות ביכולתה של הקרן־הקיימת לסייע להקמת בית־החרושת ואת הסיוע הכספי מקבל אמנון בסופו של דבר, מדודה של אהובתו, בעל־הון פרטי…

אבל האמת היא, כי התסריט של ז’בוטינסקי היה בלתי ניתן להסרטה. מספר התמונות היה גדול מדי. כל תמונה כללה שורה של אירועי מישנה רבים החובקים התרחשויות היסטוריות חשובות מלפני מלחמת־העולם הראשונה ואחריה. קשה היה באותם ימים של סרט־אילם, שעדיין לא התפתח כראוי מבחינה טכנית, לבצע סרט כזה. גם לא היו הכוחות לכך והכספים הרבים שסרט כזה דרש.

אולם יש לציין: זהו כנראה התסריט “הציוני” הראשון!

ז’בוטינסקי היה “סופר מקצועי”. כשרונותיו הספרותיים היו מגוונים ביותר: הוא כתב סיפורים יפים כמו “שמשון” ו“חמישתם”. הוא תירגם שירה וספרות יפה מעברית לרוסית ומפורסמים שירי ביאליק בתרגומו הרוסי. הוא תירגם שירים לעברית, כמו “העורב” ו“אנבלי” של אדגר אלן פו, תרגומים מצויינים עד היום. הוא כתב שירים, פזמונים וחמזות, ספרי לימוד ואפילו אטלס… היו לו רעיונות חשובים בתחום ההוצאה־לאור בעברית – בעיקר לבני נוער – והוא אהב מאוד ספרי “בלשים” ואף תירגם “בלשים” לעברית. המיוחד בסוגי הפעילות האלה היה שז’בוטינסקי לא המתין ל“השראה”. כשרונו היה מגוון ומבריק עד כדי כך שהיה מוכן לכתוב גם “לפי הזמנה”.

אולם בתסריט זה לא התכוון ז’בוטינסקי רק ל“ספרות” ול“סרט”. הוא פירסם דרכו גם כמה מעמדות־היסוד שלו כיצד ליישב את ארץ־ישראל במהירות. הוא אמנם מעריך את החלוצים, אבל גם היזם־הפרטי הוא חלוץ ובונה את הארץ…

וייצמן ותעשיית הבושם

יש בו בתסריט עוד צד מעניין: הוא מזכיר פרק מחייו של יריבו של ז’בוטינסקי, חיים וייצמן.

ד"ר וייצמן, שהיה כימאי, ביקר בארץ בפעם הראשונה בשנת 1907 בין השאר, כדי לדווח לתעשיין יהודי מוינה, יוהאן קרמנצקי, בקשר לסיכויים להקמת תעשיה חקלאית בארץ־ישראל, וחקר את האפשרות להקים בארץ תעשיית בושׂם.

וייצמן ביקר במושבות והודיע לקרמנצקי, כי תעשיה כימית לתמציות פרחים וצמחי־בר איננה אפשרית בשעה זו. חומר־הגלם מצוי בארץ־ישראל בשיעור מוגבל ולא נערכו שום נסיונות מוקדמים. פקידי הברון אמנם ניסו להקים ביסוד־המעלה בית־חרושת לשמן־ורדים, אך הנסיון נכשל. גם נסיונות אחרים שנעשו שם נכשלו בגלל מחלת הוורדים או בגלל שיטות השקייה פרימיטיביות. ביפו היה קיים באותה תקופה מפעל לזיקוק עשבי־בר ופרחי־בר שבעליו היה צרפתי תושב ביירות. את הפרחים לצורך המפעל הקטן סיפקו מתיישבים בפתח־תקוה.

מסקנתו של וייצמן היתה שאין ליזום בית־חרושת לייצור בשׂמים מפרחי ארץ־ישראל לפני שייערך מחקר מקיף בנושא זה, אולם אפשר להתחיל מייד בזיקוק עשׂבים. וייצמן המליץ להקים קודם בית־חרושת לשמן ועל ידו מפעל קטן לעיבוד לימונים ומיתקן זיקוק. יש לשער שז’בוטינסקי ידע על מחקרו של וייצמן ואולי הושפע ממנו…

הסרט לא בא אמנם לעולם, אבל קשריו של ז’בוטינסקי עם עולם הקולנוע לא נותקו. כפי שמספר יוסף שכטמן, מחבר הספר על חיי ז’בוטינסקי, רכשה חברת “פאראמונט” האמריקאית בשנת 1939 את זכויות ההסרטה של הספר “שמשון”, המספר על הגיבור התנכ"י. לדעת שכטמן, השתמש הבמאי ההוליוודי הנודע ססיל ב. דה־מיל, 14 שנה אחר־כך, בקטעים מהספר בסרטו “שמשון ודלילה”, סרט יקר מאוד ורב פאר, אולם סיפורו של ז’בוטינסקי סולף שם ונקבר תחת מעטה ההדר ותפאורות הענק.

לעיון נוסף: סיפורים – כתבי ז. ז’בוטינסקי; זאב ז’בוטינסקי – יוסף שכטמן.

דוקטור גונזאגו נולד בשנת 1692. דרך יסורים רבה עבר עד שעלה בידו לסיים את לימודיו כרופא ולהתקבל על־ידי הקהילה היהודית של רומא כרופא עיניים. לכבוד המאורע הוזמן לעלות לתורה כ“חתן תורה” בשמחת תורה של שנת תפ"ו (1726). כדי לתת ביטוי לרחשי־ליבו הזמין את הקהל לסעודת־מצוה.

נשאר בידינו התפריט של אותה ארוחה, בעברית, העושה רושם רב מאוד:

• דגים מלוחים בזיתים

• מוח שור שחור

• קערה לכל אחד של ספיצאטו (מיני מאפה פריך)

• בן יונה לכל אחד

• קרושטאטו של תפוחים (עוגת תפוחים)

• אניטרא (צלי ברווז)

• סולאר (כרפס)

• הדג הנקרא בלשון לעז פראוולינו

• קוטוניאר ואפונין (אפונים קלויים)

• פריטי (חביתה) של חלמון ביצים

• פירות

בתיאבון.

• אירית חיל
• אודי מנור
• יוסי לבנון