“זמרת הארץ” מספר על הרב אבולעפיה

צילום: משפחה יהודית בטבריה

חוליה אוחזת בחוליה: הרב מאיזמיר משפיע על הרב ממרוקו, המשמש דוגמה לחסידים תלמידי הבעש"ט

לא היה זה תענוג לחיות בארץ בראשית המאה ה־18. לכאורה היתה בחסותה של תורכיה ובשליטתם של נציגיה, מושלי דמשק וצידון, אבל בעיצומו של דבר היו תושבי הארץ חסרי אונים נוכח מרידותיהם של שייכים ואמירים בדואים ודרוזים ששלטו באזורי הארץ השונים. על העדרו של שלטון יציב יש להוסיף את המשך חדירתם של עשרות שבטים בדואים ואחרים מסביבות ארץ־ישראל, מן הדרום והמזרח. הם הוסיפו על חוסר הבטחון וסיכנו את דרכי הקשר שבין הערים, את דרכי המסחר המעטות וכן את האוכלוסיה הפלחית, יושבי הכפרים. וכך התדלדל במידה רבה הישוב הקבוע בארץ־ישראל ובתוכו גם הישוב היהודי.

שינוי מהותי במצבה של הארץ, בעיקר בצפון, חל בשנות הארבעים של המאה ה־18, כשבגליל עלה לשלטון דאהר אל עמר, בן משפחת זיידאן הבדואית, שבאה לארץ כחמישים שנה לפני כן, מחיג’אז הסעודית.

דאהר אל עמר הבדואי ביקש להכניס שלטון יציב וחזק בהנהגתו. בשלב ראשון רצה לשקם את טבריה, שהיתה הרוסה ולעשותה מעוז לשלטונו. בשנת תצ"ח (1738) פנה לרבה הקשיש של איזמיר חיים אבולעפיה והציע לו לבוא לארץ ולהתיישב בטבריה, עיר אבותיו, וכלשון כותב הזכרונות מאותם ימים, אמר לו דאהר אל עמר לרבי חיים אבולעפיה: “קום עלה, רש ארץ טבריה, שהיא ארץ אבותיך!”

חיים אבולעפיה נולד בחברון בשנת ת“כ (1660) למשפחה שחיתה לפני כן במשך דורות בטבריה. בסערת המאורעות נהרסה טבריה והמשפחה עברה לעיר האבות. כשהיה חיים אבולעפיה בן שש, עברה המשפחה לירושלים. חיים למד בישיבת “בית יעקב” ורכש ידיעות רבות בתורת הנגלה והנסתר. כשהיה בן 39 יצא בשם קהילת ירושלים כשד”ר (שליח דרבנן) כדי לאסוף כספים למען עניי העיר. בסיום מסעו לא שב לירושלים, אלא התיישב בצפת. לאחר זמן הוזמן לאיזמיר, כדי לשמש שם כרב הקהילה. באיזמיר עסק בצרכי ציבור, תיקן תקנות חשובות, עסק בהרבצת תורה וחיבר ספרים חשובים בענייני הלכה ודרוש וחכמת הנסתר.

הגיעה שעת הגאולה    🔗

דאהר אל עמר פנה לרב אבולעפיה בשנת 1738 ליישב את טבריה עיר אבותיו מחדש, אבל הוא לא נענה לו מייד. היו אמנם עיכובים כלכליים ואירגוניים לנסיעתו, אבל יתכן שהוא התעכב באיזמיר עוד שנתיים מתוך מניעים משיחיים. הרב אבולעפיה היה מקובל מפורסם. בין המקובלים בני אותו דור רווחו ציפיות משיחיות חזקות ולפי חישובי הקץ שעשו אז, נראה היה להם שהגאולה ממתנת בפתחו של עם ישראל. המקובלים נקלעו בין אכזבה לתקווה. זה מקרוב נחלו אכזבה שכן מחישובי הקץ שעשו דומה היה, כי שנת הגאולה היא שנת תש“ו (1706), אך שנה זו חלפה והגאולה לא באה. אולם בעוד הם תוהים על חישוב קץ אחד שאיכזב, נקבע על פי חישוב קץ אחר, כי שנת ת”ק (1740) היא שנת הגאולה. ויתכן כי הרב אבולעפיה ביקש לכוון את עלייתו לשנה זו שנראתה לו כשרה ומתאימה מבחינת תורת־הסוד והקבלה יותר מכל שנה אחרת לגאולה.

באחד מחיבוריו כתב “כי עת מועד לשמוע שוועת עניים” ובאיגרות אשר שלח לתפוצות ישראל ועודדם לעלות וליישב את הארץ הסביר “כי העת היא עת דודים” והאמין, כי הגיעה שעת הגאולה וראש לכל, יש לחדש את יישובה של טבריה, שכן על פי המדרש עתידה הגאולה להתחיל בעיר זו, שלשם גלתה הסנהדרין ומשם עתידים ישראל להיגאל.

דאהר קיבל את הרב אבולעפיה בן ה־80 בכבוד רב וסייע בידו בשיקומה של טבריה. רבי חיים אבולעפיה שמר אמונים לדאהר אל עמר בשעותיו הקשות, כאשר המושל של דמשק ומושל צידון ניסו לסלקו מתפקידו בסיוע ה“שער העליון” בקושטא. הרב ויהודי העיר עמדו לצידו של המושל הבדואי שעה שטבריה הוקפה על ידי שונאי דאהר, כפי המסופר בספר “זמרת הארץ”, שחיבר חתנו של אבולעפיה, הרב יעקב בירב. דאהר אל עמר נענה לבקשותיו של הרב אבולעפיה ושל יהודים אחרים ועזר לחדש את הישוב היהודי בכפרי הגליל, כפר יסיף ושפרעם.

שיירה באה ממרוקו    🔗

הרב אבולעפיה לא הסתפק בחידוש היישוב היהודי בטבריה ובעידוד שנתן למחדש היישוב בכפר יסיף שלמה עבאדי, בייסוד קהילה יהודית בשפרעם ובביצור היישוב בפקיעין, אלא אף ניהל תעמולה רבה בקרב קהילות ישראל לעלות לארץ־ישראל.

תעמולתו זירזה מקובלים שונים לקום ולעלות לארץ ובאופן מיוחד השפיע על גדול התורה הרב חיים בן עטר ממרוקו. הרב בן עטר יצא ממרוקו בראש קבוצה של תלמידיו בשנת תקצ"ט (1739), עבר באיטליה בה גייס כספים כדי להחזיק את התלמידים וישיבה בירושלים, ובשנת 1741 הגיע בראש שיירת תלמידיו לארץ־ישראל.

תקופת מה שהה בן־עטר בגליל ונפגש עם הרב אבולעפיה, שניסה לשכנע אותו להתיישב עם חבורתו בטבריה ולרשת את מקומו בה. אולם לרב חיים בן עטר היו התחייבויות מפורשות כלפי תומכיו באיטליה לייסד ישיבה בירושלים ולא נענה לבקשת הרב אבולעפיה, אלא עלה לירושלים ויסד ישיבה שמשכה אליה, בגלל גדולתו בתורה, תלמידים רבים ונבחרים, ביניהם הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) מגדולי חכמי ישראל. אולם הרב בן עטר לא זכה להרביץ תורה בירושלים אלא שנה אחת בלבד ונפטר בה. גם הרב אבולעפיה לא זכה לעמוד בראש קהילת טבריה זמן רב, שכן מת ארבע שנים לאחר עלייתו לארץ (1744), אולם הוא הניח את היסוד לקהילה שגדלה והלכה.

כשם שלעלייתו של הרב אבולעפיה נודעה השפעה מכרעת על עלייתו של הרב בן עטר, כן נודעה לעלייתו של הרב בן עטר השפעה מכרעת על העליות שבאו אחר־כך משל תלמידי הבעל שם טוב (הבעש"ט) ממזרח אירופה, מייסד החסידות.

הרב חיים בן עטר בן מרוקו מפורסם היה כגדול בתורה בכל תפוצות ישראל. לבד מחיבוריו בהלכה נתפרסם הרב חיים בן עטר בזכות פירושו על התורה ששמו “אור החיים”. פירוש זה זכה לתפוצה רבה בכל קהילות ישראל ובייחוד השפיע על תלמידי החכמים במזרח אירופה וביניהם על הבעש"ט ותלמידיו (עד היום משמש קברו של בעל “אור החיים” בהר הזיתים כמקום עליה לרגל ביום השנה לפטירתו לרבים מחצרות החסידים המקיימים שם “תיקונים”).

כשהגיעה השמועה למזרח אירופה, כי בעל “אור החיים” עלה לארץ־ישראל ביקשו כמה מחבריו ותלמידיו של הבעש“ט לעלות בעקבותיו. הראשון שיצא לדרך והגיע לארץ היה רבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש”ט שעלה עם משפחתו בשנת תק"ז (1747).

פגישה שלא נתקיימה    🔗

האגדה העממית מספרת כי הבעל שם טוב ביקש לעלות לארץ־ישראל ולהיפגש עם בעל “אור החיים” בדרך, בעיר קושטא, שכן אם ייפגשו שניהם – כך אמר – יוכלו להביא את הגאולה. ואמנם, נסע הבעל שם טוב לקושטא, אבל רבי חיים בן עטר יצא את העיר כמה ימים לפני שהבעש"ט הגיע לשם. הבעל שם טוב ראה בכך מופת מן השמים שאין השעה מתאימה לגאולה וחזר למקומו.

אין זו אלא אגדה, אולם גנוזה בה האמונה הגדולה שבידי שני גדולי הדור, זה שבמזרח אירופה וזה שבצפון אפריקה, היה מפתח הגאולה.

אבל אם לא זכה הבעש"ט לעלות לארץ־ישראל בעקבות רבי חיים בן עטר, – תלמידיו זכו.

שכן לאחר מותו של מייסד החסידות החלו קבוצות של חסידים לעלות לארץ ישראל ולהיאחז בה. עלייתם היה כרוכה ביסורים ותלאות דרכים רבות. אחת הספינות שנסעו בה בים השחור נטרפה בסערה ושלושים מנוסעיה נספו. אולם על אף הכל, הגיעו לארץ כשלושת מאות חסידים בגדולה שבשיירות, בחודש אלול של שנת תקל"ז (1777), בראשותם של כמה מגדולי החסידות והתיישבו בצפת ובטבריה.

עליית חסידי הבעש"ט פתחה דף חדש בקשר בין יהדות מזרח אירופה ובין ארץ־ישראל ולא תהיה זו גוזמה לומר שהם הניחו את הנדבך הראשן להתיישבות הגדולה שאנו עדים לה עד היום.

וכך רואים אנו כיצד השפיע הרב חיים אבולעפיה, יליד חברון ורבה של איזמיר, על רבי חיים בן עטר יליד מרוקו לעלות לארץ־ישראל וכיצד השפיע פירסומו הרב של רבי חיים בן עטר על תלמידי הבעל שם טוב, לעלות אף הם לארץ־ישראל. שכן יישובה של ארץ־ישראל, חוליה אוחזת חוליה, היא שרשרת עליות יהודיות במאות השנים האחרונות, מכל פינות עולם – ספרד ואשכנז, אפריקה ואסיה.

לעיון נוסף: “זמרת הארץ” – יעקב בירב.

מראה טבריה וסביבותיה לפני כמאתים שנה.