ג’יימס סילק באקינגהאם סייר בארץ בראשית המאה הקודמת ואם־כי נהג להתרברב ואולי גם לרמות, השאיר תיאורים “חיים” על ארץ־ישראל של אותם הימים.

ג’יימס סילק באקינגהאם, שנולד בשנת 1786 באנגליה, נמשך מילדותו למסעות. בן תשע עלה על ספינה כשוליית מלחים. שנה אחר־כך נתפס בשבי הספרדי. מששוחרר סייר באמריקה ואחר־כך לאורך חופי הים התיכון. הוא ביקר במצרים, נסע לאורך הנילוס, סייר במדבר נוביה, חיפש תעלה קדומה שלדעתו חיברה את הנילוס למפרץ סואץ, למד ערבית, לבש כערבי ויצא בשיירה גדולה כדי להגיע לערי הקודש המוסלמיות, מכּה ומדינה. חלה בעיר הנמל ג’דה, הועלה על אניה אנגלית והפליג להודו, חזר למצרים וביקש לנסוע שוב להודו בעסקי מסחר, אולם רוחות הדרום מנעו את ההפלגה דרך מפרץ סואץ (תעלת סואץ עדיין לא היתה בעולם!) והוא הפליג לארץ־ישראל, עבר לכל אורכה – היה זה בשנת 1816 – סייר בגלעד ובבשן, עבר בלבנון, בסוריה, בעיראק ובפרס ואחרי 12 חודשים הגיע שוב להודו.

לימים תיאר את מסעו בארץ בספר בן שני כרכים, המוסר בין השאר על מצב הבטחון בארץ־ישראל בראשית המאה ה־19:

“שעה שירדנו מהר תבור נכנסנו לשׂרידי כנסיה במורד. לפתע שמענו הד צעדיהם הנחפזים של אנשים אחדים מכיוון הכניסה. בצאתנו לגלוֹת מה פשר התרוצצות זו, ראינו מולנו חמישה או ששה אנשים מזויינים, כנראה מתושבי הכפר דבּוריה. הם קראו לעברנו בקול רם שאם ננסה להתנגד, ירצחונו, אך אם ניכּנע, יקחו את חפצינו ובגדינו, אולם לא יגעו בנו לרעה. משרתי ביקשו רחמים. יצאתי מהבניין ובידי רובה דרוּך ומשרתי אחרי. נפלטה יריה מרובהו של אחד המלווים. המתקיפים תפסו מחסה מאחורי הסלעים. נורו יריות רבות ואנחנו נסוגנו למורד ההר, כשאנו מחפים על עצמנו באש. דילגנו בין הסלעים, נתגלינו מדי פעם ונורו לעברנו יריות. הקרב נמשך כשעה. איש מחבורתנו לא נפגע. כנראה שמורה־הדרך שלנו, מתושבי דבּוריה, הוא שבגד בנו, שכן תוך כדי הקרב עבר לפתע לצד המתקיפים והתחיל אף הוא לירות בנו. פגעתי בזרועו בכדור. הוא נפל זועק וחבריו אצו לעזרתו. ניצלנו עובדה זו ורצנו במהירות לפרדותינו שעמדו לרגלי התבור, והסתלקנו מהמקום”.

סוחר וחוקר    🔗

בניגוד לנוסעים אחרים לא היה באקינגהאם איש בעל אמצעים שבילה את שעות הפנאי שלו במסעות לשם התענוג בלבד, אלא התעסק גם במסחר ותוך כדי כך הקדיש זמן רב ללמוד את הארצות הזרות, שכן סקרן גדול היה. לכתיבת ספרו על ארץ־ישראל התפנה רק לאחר שנאסר עליו להמשיך במסחר בהודו בשל השם הרע שיצאו לעסקיו.

איש הרפתקן היה באקינגהאם, גאוותן ומתרברב. הוא כותב: “עברתי לאורכה ולרוחבה של הארץ בכיוונים רבים יותר מכל נוסע אחר לפני” וטוען, כי הוא האירופי הראשון שהרחיק לנסוע בבשן ובגלעד. אולם נראה שהוא ניצל ידיעות שנתגלו לו על־ידי נוסעים אחרים ומסר אותן כאילו היה עד למאורעות.

בין תיאוריו המעניינים ביותר הם אלו מן העיר עכּו, שהיתה אז עיר הנמל ועיר המסחר החשובה בארץ־ישראל. באקינגהאם מספר על שליטה המפורסם של עכו בראשית המאה הקודמת, אחמד פחה, המכונה אל־ג’זאר. בזמן ביקורו של באקינגהאם היה כבר אל־ג’יזאר בין המתים יותר מעשר שנים, אולם מעשיו ומעלליו היו עדיין בפי כל.

ג’יזאר פחה היה ממוצא בלקני, מבוסניה. התחיל את הקריירה שלו כעבד אצל מושל מצרי ועלה לגדולה תוך כדי אינטריגות ומלחמות מקומיות עד שהגיע לדרגת הפחה של עכו ומושל חלק ניכר של ארץ־ישראל וסוריה.

הכינוי אל־ג’יזאר – קצב – לא ניתן לו במקרה. רבים מאוד ממקורביו הוצאו להורג בפקודתו ובחוצות עכו רבו כרוּתי האף והאוזן – “תחביב” של אל־ג’יזאר – גם אחרי מותו. אף ליועצו היהודי חיים פרחי ציווה לכרות אוזן, חלק מן האף ולנקר עין אחת.

על אף מעמדו הרם, לא ניצל פרחי מסוף מר. כמה שנים אחרי ביקורו של באקינגהאם ציווה הפחה שבא אחרי סולימן, עבדאללה, להוציאו להורג. אגב, פרחי הוא שהעלה את עבדאללה לשלטון…

באקינגהאם מתאר את החאנים הגדולים, המחסנים, הארמונות והשווקים של עכו, ומציין, כי מספרם של יהודי עכו מגיע לרבע מתושבי העיר ולהם שני בתי כנסת. לפחה העיר 12 אלף חיילים, מהם עשרת אלפים פרשים ואלפיים רגליים. יצואה העיקרי של עכּו היא הכותנה, הגדלה בסביבה.

הגיעה שעתו של ג’יזאר פחה למות והוא כבן שבעים־וחמש. היה זה בשנת 1804. גם על ערשׁ מותו זמם מעשי אכזריות וכפי שמספר באקינגהאם הוא קרא אליו את חותנו, השייך טאהה, ואמר לו: “יודע אני שקרוב מותי. מה אעשה עם אותם בני בליעל הנמצאים בבתי הסוהר שלי? הלא הצגתי אותם ערומים מכל נכסיהם, מה תועלת אם אשלח אותם חופשי חסרי כל? רובם מושלים ושליטים, אשר אם יחזרו למקומותיהם ישדדו ויחמסו את תושביהם העניים, כדי להחזיר לעצמם את כל מה שאני לקחתי מהם. ובכן, לתועלתם שלהם ולתועלתם של האחרים, מוטב שאשלח אותם למקום שם יקבלו את הטיפול המתאים, מקום טוב מאוד, שם לא יוכלו להציק לאף אחד ואף אחד לא יציק להם – חסל אותם!”

וכך נוספו, ימים מעטים לפני מותו של ג’יזאר פחה, עשרים־ושלושה איש לרשימה הארוכה של קרבנות הפחה. כפי הנמסר הושלכו גוויות כולם יחד לים, כמסורת ג’יזאר פחה.