יוסף בן העשר מאיטליה מספר על משחקיו ולימודיו, על מלחמות ודיפלומטיא, “מלשין” לפני הוריו, מבקש מתנות ולוכד עכבר…
ילדים יהודים באיטליה של ימות הרנסאנס החלו בלימודים בגיל צעיר מאוד. יהודה אריה מודינה, רב וחוקר, שחי לפני כארבע־מאות שנה, סיפר על ילדותו: “בן שתי שנים ומחצה אמרתי ההפטרה בבית־הכנסת ובן שלוש הכרתי את בוראי וערך הלימוד והחכמה”.
תשומת לב רבה הקדישו יהודי איטליה להוראת הלשון העברית והקפידו, כי תהיה שגורה בפיהם בסגנון מעולה ומלוטש ככל האפשר. כמעט כל המסמכים הרשמיים של הקהילות פנקסיהן והחלטותיהן וכן המכתבים שהחליפו ביניהן, היו בעברית. מגיל צעיר לימדו יהודי איטליה את ילדיהם עברית וכדי לחנכם בסגנון נאה חיברו “אגרונים” – נוסחאות של מכתבים – ששימשו את מורי הלשון.
מצוי בידינו אוסף מכתבים של ילד יהודי באיטליה הצפונית, שנכתבו לפני יותר מארבע־מאות שנה, כנראה בסביבות שנת 1570. מתוכם למדים אנו על חייו של ילד יהודי באותו זמן, עולמו, לימודיו, משחקיו ותחביביו.
יוסף היה כבן עשר בזמן ששלח את המכתבים לאביו, לבני משפחתו ולחבריו. אביו, יעקב, היה בנקאי. ליוסף היו לפחות שתי אחיות. המשפחה גרה בסביבות העיר ונציה, אולם איננו יודעים בדיוק באיזה מקום. רוב ימות השנה שהה יוסף בעיירה קטנה בשם רייא אצל רבו, אברהם כץ.
מורים פרטיים 🔗
מהלך הלימודים של יוסף הוא טיפוסי לזמנו ולסביבתו. מוריו היו פרטיים, כנהוג במשפחות העשירים ובפרט משפחות הבנקאים באיטליה בתקופת הרנסאנס. למורו אברהם כ"ץ היו לפחות עוד שני תלמידים, שגם הם התגוררו בבית המורה. בתקופות החופש שהה יוסף בבית אביו, ששׂכר מורים מיוחדים שילמדו אתו בתקופה זו. מורים אלו גרו בבית האב.
במכתביו של יוסף משמשים בערבוביה דברי ילדות ודברי נער שבגר טרם זמנו. מן המכתבים אַנחנו למדים שהילד בן העשר למד תנ"ך ופירושיו, ובפרט ספרי שמואל וירמיהו. דיני חג החנוכה, דקדוק, משניות וכנראה גם תלמוד, מסכת חולין. כן למד לכתוב מכתבים בעברית, לנגן על נבל ולצייר.
יוסף התעניין בנעשה בסביבתו ובתוך זה במאורעות פוליטיים. הוא מספר על רעב בוונציה, מותו של דוכס, גיוס אוכלוסין למלחמה נגד פלישת אויבים ונגד… תולעים:
“שמועה שמעתי ותרגז בטני וחרדתי חרדה גדולה עד מאוד וחם לבי בקרבי ופלצות אחזתני כחבלי יולדה בהיות שציר בגויים שלח, הכריזו בקולי קולות שכל בני העיר של אווידערץ (אודרזו) רוכבי סוסים ורגלים, הגברים הגיבורים רובי הקשת בעלי תריסין ומגינים יהיו מוכנים ועתידים ליום זה הקצוב והמוקבע, לצאת ולבוא למלחמה, חלוצים ומזויינים ללחום, לרדוף, להשיג אוייביהם ושׂונאיהם הקמים עליהם לגרשם ולהעלותם מן הארץ מהר. ואף גם זאת שמעתי שיש במקום מיוחד חיל גדול של תולעים אורגי משי בעלי שיעור באורך וברוחב ובעלי קומה, באופן שפחדם ויראתם נפל על העמים בעבור שהם מזיקים, משחיתים מכלים, אוכלים התבואה, אשר עדיין לא נקצרה… ועל שתי אלה המשחיתים יצאו כרגע כולם כפה אחד, להמיתם, לבערם מן הארץ”.
הפרות ילדו 🔗
קערת נישואין מאיטליה
ליוסף נודע כי הפרות שבחצר אביו המליטו ולדוֹת והוא כותב מכתב איחולים, חציו ברצינות חציו בהומור:
“מה מאוד שמחתי באומרים לי איך הפרות יולדו שתיהן, לכל אחת נולדה בת במזל טוב… הילדים עם אמותיהם יזכו לאורך ימים ויתנו חלב בשפע, יהיו עבים ושמנים בעלי בשר, לתועלתנו בביתנו, לעשות מיני תבשילים וחרצני חלב וחמאה, בהיותם מובאים על השולחן ארחיב פי ואמלאהו במהרה”.
יוסף “מלשין” להוריו על עוזרת־הבית של רבו המורה:
“הנה היום יצאתי לשׂטן ולקטרג על המאדלינה (הנערה) שראיתיה שסידרה את המיטה של הרב ישמרו־צורו־וקונו ועיינתי היטב להביט שאיננה הופכת מעולם מצע, לא הכרים ולא הכסתות, אלא כלאחר יד, בהתרשלות, בעצלות וברפיון ידים. ובעבור זה בימתי לה שם חדש, נקרא שמה מעטלינה, רצונו לומר, לא תשרת עוד ולא תעבוד”.
יוסף נוסע בימי החופש לביתו ומתברר לו, כי שכח אצל רבו ספרים ומשחקים שונים והוא שולח אליו מכתב בידי שליח ומבקש את הרב למסרם לידיו:
"לחכם רב אברהם כץ
מחוסרני מהמטלטלין אחד בתי־נפש של פשתים (מין בגד) ואף־כי הוא ישן נושן וגנאי הוא לשאול על בגד בלוי סמרטוט קרוע נאכל ונשחת מהעכברים, אבל מה אעשה והזמן גרמא ועת חימום הוא לבל יכני שרב השמש.
אשאל עוד שאילה, במטו מינך, מרא, (בבקשה ממך מורי), הגיעני הפירוש רש“י שלי שהוא גנוז וכמוס בבית אדוני והאטאווולאדורה (טבלה ללימוד המוסיקה), המלמד לאדם דעת והמדריכו לנגן היטב. ואף גם זאת, הספר הקטן שכתבתי וציירתי כמדומה לי שהוא מונח תחת המיטה בארגז ועוד ספר אחד שהוא מוטל ומונח בארון והקלשון שלי (מין משחק), והמאט (עפרון) והשנים־עשר בעלי מכחול שהם מונחים בתוך הכיס ומה מאוד אני נצרך לצחק בהם לפרקים”.
מכתב לחבר:
“ועתה לכה ונכרתה ברית אנחנו שלושתנו יחד, לכתוב איש לרעהו איגרת בלשון מדברת גדולות, למען הרגילנו לאמן את ידינו בלשון הקודש”.
טקס הפסח בונציה
משחקים עם העוף המצפצף 🔗
יש לו חוש הומור ליוסף הקטן. כנראה שאביו כתב אליו והתלונן שאיננו נוהג כשורה בבית רבו. יוסף עונה לאב במכתב היתולים מתחנחן כראוי לבן מפונק. טוען שהוא מבטל את זמנו, משחק עם צפור שבכלוב (“עוף הפוצה פה בצפצוף קול נעים”), מתרשל, מתעצל ואיננו לומד. כמובן, הכל דרך צחוק:
“הנה זאת הפעם אספר ואחבר אלה הדברים המעידים על ההנהגה שלי שאני נוהג דבר יום ביומו, חוק ולא יעבור… ראשונה, אני ישן לכל הפחות עד ב' שעות על היום ואחר־כך אני מטפל ועוסק בעוף הפוצה פה בצפצוף נעים ואחרי כן אני הולך לעשות צרכי. ומאחר ומעכּב אני את עצמי בהם עד שעה גדולה, דרך טיול ושעשועים. ואחרי כן אני הולך לחדר בכובד ראש להתפלל בריפוי ידים ובהתרשלו ועצלה ובאריכות בלי כוונה. כי לפעמים אני משגיח ומביט בעד החלון מי ומי הנוקש בדלת. ולאחר תפילה אני מעיין בעיון רב, בעין טובה, לראות במעשה העוף שהוא מיטיב לכת בכלוב בריקוד, ברנן, מפזז ומכרכר בכל עוז, ואני נוטה אוזן לשמוע ממנו השירה הזאת, ובזה אני מקבל שמחה וחדוה ותענוג בליבי. אזי אני אומר יפה שעה אחת של קורת רוח העוף משאלמוד ולחזור לעיין בתוך הספר ד' שעות. כי מה לי ולצרה הזאת, כי בשרירות לבי אלך… ושלום אני בנך יוסף”.
נבל, רצועה, נעלים וזאקן… 🔗
והודעה משמחת לקרוב משפחה:
אודיע אותך שאדוני־אבי קנה לי נבל אחת מונחת בתיק ואתחיל ללמוד לנגן. לכן חברי ושאר בשׂרי אַל תעמוד רוץ ובוא הנה לפורים".
ולאביו בעניין הנבל:
“במטו (בבקשה) ממעלת כבודו, שתאמר לי אימתי אתחיל ללמוד לנגן על הנבל, כי המלאכה מרובה והפועלים עצלים, בכל זאת כי אין אני עצל, ואין לי חבר כדי לחזור עמי. צריך אני לחזור אותה ביחידי בהכרח”.
ועוד בקשה מהאב:
“במטו ממעלת כבודו, שתקנה לי חגורה אחת שתהיה של רצועה שחורה עם ווים של ברזל”.
ומכתב בקשה לדודים אשר ורחל סגל:
“בריאותי – תודה לאל. במטו מנכון (בבקשה מכם), שלחו נא אלי זוג מנעלים ואחד זוג בתי נפש עם שתי כתפות חוברות, כי ימוֹת החורף מתקרבים ובאים ובכל יום הקור הולך וחזק מאוד. התחלתי במזל טוב ללמוד משניות וספר ירמיה”.
ועוד בקשה מדוד ודודה אשר ורחל:
“הרב, ישמרו צורו וקנו, הפציר בי עד מאוד לחלות את פני מעלת כבודו לשלוח ולהשתדל לו אחר זוג אנפילאות שקוראים זאָקן (גרבים) בלשון אַשכּנז, כי הוא סובל קור גדול ברגליו”.
סוחר יהודי בפדואה
נייר היה אז מצרך נדיר ויוסף כותב לדוד ודודה אחרים, יצחק ולאה:
“התחלתי ללמוד המסכתא של חולין ובצירוף דקדוק ועשרים־וארבע (תנ"ך). אחלה פניך היקרים, שלח נא סך קונטרסים של נייר, כי הנייר שהבאתי עמי לכאן כבר עשיתיו וחברתיו כדמיון פנקס לחרוט ולחקוק ולכתוב בו הכתבים בלשון הקודש”.
יוסף מתפאר לפני חבר כיצד “סידר” ילד גוי, “שקץ”:
“היה אצלנו שקץ אחד והביא עמו אגוזים. ואני אל האגוז ירדתי והגעתי ידי בנחת בלאט, באופן שלא הרגיש, ולקחתי וטרפתי ממנו. ותיכף שאחזתים והיו בידי, אז רצתי ופניתי עורף והלכתי לחדר ואירא פן תבוא אמי שתחוה ותקצף אלי, לאמר מדוע ככה עשית”.
יוסף מספר לחבר אחר על משחקיו:
“ליהוי ידוע שעשינו חינוך ביום שבת עם הכלי של שיחוק ושיחקנו וצעקנו וזעקנו היטב עד מאוד. וכמעט שהיכה איש את רעהו, כל כך היינו מריבים זה עם זה, עד שהיה קולנו נשמע למרחוק. והכל היו רצים לקול השמועה. בתוך כך נתפשרנו והשוונו את עצמנו”.
עכבר שנפל בפח 🔗
יוסף היה ילד גיבור… לחדרו הסתנן עכבר והוא יצא למלחמה עליו, לפי ייעוץ של אביו, וניצח. והנה התיאור הפיוטי של המאבק בין יוסף והעכבר, כפי שהוא מספר לאביו:
“עתה באתי להודיע למעלת כבוד תורתו שעשיתי כל אשר ציוויתני ולא חיסרתי דבר מכל אשר דיברת אלי אתמול בנשף אישון לילה. אנוכי העמדתי בית־הכלא של העכברים על הדף… והאלוקים אינה לידי והתגלגל הדבר שבא עכשיו עבר במצודה ושם תהא קבורתו. ומחשבתו היתה לטרוף טרף, לרדוף אחר מזונו, ונלכד במאסר ונתפש כדג הנלכד והנתפש ברשת ובמכמורים ונפשו איוותה אחר הגבינה ולא זכרה אחרית חייה והכלא נחשב בעיניה כמו גינה. אמנם המיתה היא דינה, כי לא עשתה בבינה וחברותיה יקוננו לה זאת הקינה: איה פאה איה זוית איה קרן איה פינה. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. כמכשלה וכתקלה הזאת יארע ויאונה לכל המשחיתים והמזיקים העומדים עלינו לכלותנו, כולם כרגע יאבדו”.
עד כאן מכתבי יוסף בן העשר בעברית צחה. מתוכם למדים אנו קצת מעולם של ילד יהודי באיטליה של הרנסאנס.
לעיון נוסף: “עולמו של נער יהודי בימי הרנסאנס” מאת שלמה סימונסון, ב“הגות עברית באירופה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.