אמנם האגדה טוענת כי המשורר נרצח בשערי ירושלים, אולם כנראה מת במצרים – לפני שעמד להפליג לארץ־ישראל. הכיבודים שניכפו על יהודה הלוי עיכבו נסיעתו.

“רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ־ישראל… וקיבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר ‘כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו’, והיה אומר הקינה שהוא חיבר האומרת ‘ציון הלא תשאלי’ וכו'. וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו”.

כך אמנם ראתה אגדת העם את מותו של המשורר הגדול, כפי המסופר בספר “שלשלת הקבלה” לגדליה בן יחיא שנתפרסמה לפני כ־400 שנה.

אבל היום נתגלו פרטים חדשים על שנת חייו האחרונה של המשורר ואנו יודעים, כי יהודה הלוי אשר יצא מספרד לארץ־ישראל, לא זכה להגשים את משׂאת נפשו ולא נשק את עפרה של ציון וירושלים.

לאחר שגמלה בליבו של יהודה הלוי ההחלטה לעזוב את ספרד ולעלות לארץ־ישראל, על מנת להגשים מה שהגה וביטא בספר ה“כוזרי” ובשירתו – נטישת הגלות ושיבה לארץ־האבות כדי לקדם ולהחיש את גאולת העם ותחייתו הלאומית, נראה היה שאין שום כוח בעולם שיוכל להניאו מהחלטה זו. במעשה זה ראה המשורר את גאולתו האישית ורצה גם לשמש מופת ומורה־דרך לרבים שיעשו כמותו.

נסיעה לארץ באותם ימים היתה הרפתקה מסוכנת וכרוכה בסכנת־נפשות ממשית. צריך היה לעבור בדרך הים – ושם שלטו שודדי־ים – ביבשה ובמדבר. בארץ־ישראל שלטו צלבנים ונערכו שם מלחמות רבות. יהודה הלוי היה אז – שלא כמסופר באגדה – בשנת ה־65 לחייו ואף־על־פי־כן יצא לדרך עם שני מלווים, יצחק בן אברהם אבן־עזרא, שיש הסבורים שהוא בנו של המשורר ופרשן המקרא הנודע, וסלימן־שלמה בן יוסף בן גבאי.

 

להחזיר מומר ליהדות    🔗

וכך, מפליג המשורר באניה וכותב שירי־ים מן היפים ביותר. בדרך מתעכבת הספינה זמן ממושך בנמל אלמהדיה שבתוניס. איננו יודעים בדיוק מדוע, אולי מפני שודדי־הים ששטו באותה סביבה ואולי לא יכלה ספינת המפרשים להמשיך במסע מחמת הרוחות הנגדיות שנשבו בים. אבל יהודה הלוי ביקש לרדת בתוניס, מסיבות אחרות לגמרי: הוא קיבל על עצמו שליחות – להחזיר מומר ליהדות ולקחתו עמו לארץ־ישראל.

וכך היה המעשה: היהודי בן אלבצרי מספרד התאסלם ובלחץ יהודי העיר עזב את עירו ועבר לתוניס המוסלמית. לפני צאתו של יהודה הלוי לדרך, נפגש עמו אחיו של בן אלבצרי וביקש ממנו, כי בדרכו יתעכב בתוניס ויפגש עם אחיו שהתאסלם וינסה להשפיע עליו לחזור ליהדות ולנסוע אתו לארץ־ישראל. כדי להגדיל את הפיתוי מסר ליהודה הלוי שלושים דינר, כדי לתיתם לאח אם יחזור ליהדות.

יהודה הלוי קיבל על עצמו את השליחות, ירד בעיר אלמהדיה שבתוניס ונפגש עם האח־המומר. נראה שהאח לא שוכנע וסירב לחזור ליהדות, אולם משנודע לו על הכסף ששלח אחיו, תבע אותו לעצמו. יהודה הלוי סירב לתת לו את הכסף ואז הביא בן אלבצרי את יהודה הלוי למשפט אצל הקאדי־השופט ותבע ממנו להישבע כי אמנם הכסף איננו אצלו. יהודה הלוי נשבע שהכסף איננו אצלו… ולא שיקר, שכן את הכסף נשא מלווהו, סלימן בן־יוסף. כנראה שהמומר הבין במה מדובר ותבע גם מסלימן בן יוסף שישבע כי הכסף איננו אצלו. שבועה כזו לא יכול היה בן יוסף להישבע ולא היתה ברירה, אלא להתפשר עם המומר.

על מאורע זה אנו למדים ממכתב שנשלח מתוניס למצרים ושנתגלה על־ידי פרופ' ש. ד. גויטין, חוקר “הגניזה הקהירית”, לפני כמה שנים.

 

ריב על האורח    🔗

נרגעו רוחות הים ותמה שליחותו של יהודה הלוי בתוניס והוא המשיך במסע מזרחה. ביום ראשון, כ“ד אלול שנת ד’תת”ק (1140) הגיעה הספינה לנמל אלכסנדריה שבמצרים והמשורר נתקבל בהתרגשות ובשמחה רבה על־ידי בני הקהילה היהודית במקום. הכל רצו להזמין את האורח המפורסם לביתם, והמשורר, שלא רצה לעורר תחרות וקנאה, החליט לדור במלון־אורחים על חשבונו. אולם כנראה שלא יכול לעמוד בהפצרותיו של דיין הקהילה האמיד אהרון אבן אלעמאני ובא לדור בארמונו. הדבר עורר מחלוקת מרה ומפח־נפש בקרב בני הקהילה שנתקנאו באבן אלעמאני.

על בואו של יהודה הלוי לאלכסנדריה ושהייתו בעיר במשך שלושה חודשים, על התחרות והסבך החברתי שנקלע לתוכו עקב התארחותו אצל הדיין אהרון אבן אלעמאני, ידועים לנו פרטים מתוך המכתבים שנמצאו בגניזה ופרופ' גויטין פירסמם לראשונה.

המכתבים נשלחו לחלפון בן נתנאל מקהיר, קרובו וידידו של יהודה הלוי, שהיה צריך להיות מארחו הראשי של המשורר במצרים, אולם מאחר שגר בקהיר, לא הספיק להגיע לפני החגים לאלכסנדריה, לקבל את פני אורחו היקר ולכן נשאר יהודה הלוי בחגים באלכסנדריה.

חלפון הלוי היה בן למשפחה מיוחסת ואיש בעל השפעה ונכסים רבים. היו לו קשרי מסחר ענפים בצפון אפריקה, ספרד, עדן והודו. חלפון הלוי הוא שסייע ליהודה הלוי לממש את המסע לארץ־ישראל.

גיסו של חלפון באלכסנדריה, עמרם בר יצחק, אץ לבשׂר לחלפון על בוא הספינה עם האורח הדגול:

“האניה הגיעה ביום ראשון, בארבע־ועשרים באלול. והריני מברך אותו על בוא רבנו יהודה הלוי, החכם והנבון, המופלא, תיכון הדרתו לעד, והגיעו עמו, כפי שהודיעוני, האדונים בניו של רבנו אברהם בר עזרא”.

 

מי יארח את המשורר    🔗

סוכנו של חלפון באלכסנדריה, אבו נצר, מספר פרטים על שהותו של יהודה הלוי באלכסנדריה וכיצד רבו ביניהם בני הקהילה מי יארח אותו:

"בעזרתך ריבוני! ולא נזדמן לו (ליהודה הלוי) להיכנס אצל אחד אלא אצל הזקן ביום ראש־השנה… אחר כך אצל אדם הידוע בשם כראם מוכר השעווה שהגיע עמו באותה אניה. מכאן הופצה השמועה שהוא נמצא אצלו. אך הוא הלך אליו ביום שהגיע לשעה אחת ומייד חזר. אחר־כך, לזמן מה, השתדל השייך אבו אלכרם בן מטרוח שיבוא אליו וניסה למשוך אליו והכביד עליו באמצעות הדיין ובשליח מאת ראש המשטרה, עד שהלך אליו בליל שבת… אבל בחגים וביום כיפור ורוב השבתות היה אצל אדוני אלעמאני. יש עוד מה להעיר בעניין זה, אך כשניפגש נוכל לשוחח על כך אם ירצה ה' וחכימא ברמיזא… "

לאחר מכתב זה מיהר חלפון והביא אליו את יהודה הלוי. בראשית טבת נמצא המשורר בקהיר.

הוא מקבל מכתב מאחד מתושבי אלכסנדריה, אבו אלעלא. מתוכו אנחנו למדים כמה סבל יהודה הלוי באותם שלושה חודשים שעשה באלכסנדריה, מוקף הערצה רבה ותחרות וקנאה בין האנשים, מי יזכה לארחו ולזכות ממנו – כמנהג אותם ימים – בשירי ידידות או “שירים לעת מצוא” מפרי עטו של גדול משוררי התקופה, שנתבקש לכתוב על תרנגולות וסכיני־גילוח…

איגרת בכתב ידו של רבי יהודה הלוי לידידו חלפון בן נתנאל בקהיר

 

שירים על תרנגולות    🔗

אבו אלעלא מספר ליהודה הלוי דברי רכילות על אבן אלעמאני מארחו באלכסנדריה, ומה עושה עתה אותו אלעמאני בשירים שהקדיש לו יהודה הלוי:

“התחזקו געגועי אל אדוני ומרי, יאריך ה' ימיו בנעימים ויתמיד גדולתו ורוממותו… ואשר לחדשות, הדיין (אלעמאני) לקח את הקאצ’ידות (שירי הידידות שהקדיש לו יהודה הלוי) ועשאן לתוך דיואן (ספר שירים) ונתן להן כתובות ‘זה מה שאמר רבי יהודה שמרו צורו בעניין בריכה ומזרקות־מים’, וזה מה שהשיבו (אלעמאני), וזה מה שאמרו מרבי יהודה בעניין תרנגולות וזו תשובתו ומה שאמרו על פלוני ועל פלוני ועל פלוני ומה שאמרו על סכיני הגילוח. ומי שיעיין באלה, ממי שלא עמד על זולתם (היינו שאיננו מכיר שירים אחרים משל יהודה הלוי) היה אומר: לגבי עולה־רגל שירים כאלה הם במקצת דברי הבאי”.

מתוך האיגרות מסתמנת ההערצה הכללית שהקיפה את יהודה הלוי במצרים, שבגללה נתעוררו המחלוקות, התחרות והקנאה והטינה בליבות האנשים כלפי מי שזכה להיות מקורב לו. אין ספק שהכל רצו להתכבד בכבודו של עולה־הרגל המפורסם, שהתכוון לשהות במצרים רק לזמן קצר (לתקופת החגים?) ולהמשיך בדרכו לארץ־ישראל ועקב קבלת־הפנים הנרגשת והכיבודים והתענוגות שהכל חפצו להקיפו בהם, כדי להנעים עליו את ביקורו, התעכב המשורר במצרים למעלה ממה שנתכוון.

 

שלחוני ואלכה    🔗

כיבודים אלה קשים היו על יהודה הלוי שביקש להמשיך בדרך ובאחד משיריו האחרונים הוא מתחנן לפני מארחיו:

אם רצון נפשכם למלאות רצוני,

שלחוני ואלכה לאדוני –

כי מנוחה לא אמצאה עוד לרגלי,

עד אכונן בבית מעונו מעוני.

אל פעמי תאחרו מנסוע, כי אפחד פן יקרני אסוני…

והאסון אמנם קרה. כפי שמוכיח פרופ' גויטין – לפי מכתבים מתוך הגניזה – כנראה שיהודה הלוי נפטר חודש לאחר שבא לביתו של חלפון בקהיר, בחודש שבט ד’תתק"א (1141) או לכל המאוחר בחודש אָב של אותה שנה.

מסתבר שהמשורר בא אל הנמל על מנת להפליג באניה לארץ־ישראל, אולם פרצה רוח מערבית וזו עיכבה את האניה. יהודה הלוי נאלץ לחזור על עקבותיו ולהמתין בסבלנות עוד ימים אחדים. ואז – אולי בעקבות מחלה שקיננה בו מזמן או מחלה שתקפה אותו פתאום – מת ונקבר כנראה במצרים.

לעיון נוסף: מאמרים של ש. ד. גויטין ב“תרביץ” כרכים כ“ד–כ”ח; השירה העברית בספרד ובפרובאנס – ח. שירמן, כרך ב'.