דואר היום, 02.01.1921    🔗

סניף המורים בירושלים עומד על הגבה הדרוש. הוא איננו מסתפק לחנך את הדור־הצעיר ברוח עברי בלבד, אלא רודף הוא עד חרמה את כל הבוגדים והמהרסים שמטרתם היא לנגע בקדשי החנוך־העברי. ישנו איש אחד בירושלם שבמשך כל חייו נלחם נגד העבירת, עשה את כל אשר לאל ידו בכדי להפיץ את השפה הרוסית והז’רגונית בארץ ישראל, הקדיש את כל זמנו לחבר מלונים ו“אנציקלופדיות” בשפות לועזיות ויחנך את בניו ואת בנותיו ברוח־זרה לעמנו וללשות העברית. במשך ארבעים שנה הזניחו את האיש הזה ויעזבוהו לנפשו, לא התבוננו בו בשעה שהיה מוחרם על ידי “השחורים”, ולא דאגו לו בשעת האסרו על ידי הממשלה התרכית. אך היום, הנה קם מושיע ללשון העברית: המורים בעלי “הגבה המקסים” מחברי תרגומי הבדקר, אדוני “ארצנו” רוצים סוף סוף להציל את “שפתנו” מידי האיש הנורא, הבוגד, המלשין והמחריב — אליעזר בן־יהודה… יחד עם סניף המורים בירושלם פונה אנכי אל כל חובבי השפה העברית, בבקשה שיקומו כלם כאחד וירדפו עד החרמה את הורס־העברית אליעזר בן־יהודה. בטוח הנני שכל חובבי השפה העברית יעתרו לקול קריאתי זו ויכריזו כלם מלחמת מצוה זו — למען יצילו את מורינו מהיות ל“קלס”.

*

קשה להיות מורה לשעורים בהסתכלות. בפעם בפעם יש שרגזם של מי שהם קופץ על המורה המסכן. לפי תומי ספרתי לכם בשבוע שעבר על אדות “מיטב הסופרים” המשתתפים ב“הארץ” והנה מיד אחרי פרסום ידיעתי זו באו אלי בטענות הסופרים א. אלמאליח, וא. בן־אב“י ויצעקו בפני חמס: “מה עשית לנו? עד עתה עשה לנו אותו עתון רקלמה יפה, כי הואיל בטובו ובחסדו הגדול לחשב אותנו בין מיטב הסופרים והנה באתא תה “עזמות” בהבל דבריך, ותחריב את כל הבנין והננו שוב אמללים: חפשנו היום את שמותינו בין ה”משתתפים” ומיטב הכחות הספרותיים, אךְלשוא! כי מיד אחרי קראם את שעורך־בהסתכלות המנוול, חשו עורכי העתון ה“רגון”, ויוציאו את שמותינו מתוך רשימת ה“סופרים הנכברים”. ואת האמת עלי להגיד ולהודות קבל־עם כי לבי דואב על המסכנים האלה. אולם, סלח יסלחו לי הפעם הנעלבים, כי מנין לי לדעת שעורכיה הנכבדים של ה“ארץ” יואילו לקרא ירכתון הנדפס ב“עתון צהוב”? ובכל זאת מנים אני את אלמאליח ובן־אב“י: עוד לא אבדה תרותם! אפשר מאד, שאחרי מותם ידפיסו בעלי העתון ה”הגון" שיר או מאמר שיצא פעם מעטם כמו שעשו למנוח אנ – סקי, ושוב ירשמו את שמותיהם בין הסופרים המשתתפים ב“הארץ”. איך שיהיה רבותי, קשה, קשה מאד להגיד את האמת בימים האלה.

*

ט. פ. אוקונור, הוא עתונאי זקן ומפורסם בלונדון. מאמריו ב“טיימס” (אמנם עתון פּעוט הוא) ידועים הם להמון קוראים. נמצאו גם אנשים שבחרו בעתונאי זה בתור ציר במורשון האנגלי. לפי חדשים אחדים הקדיש אוקנור זה מאמר ארוך ב“טיימס” בנוגע למשפחת ה“מרגלים” משפית אהרנסון הדועה. אוקונור מספר לקוראיו בהתלהבות גדולה על פגישתו עם המנח אהרן אהרנסון, עם רבקה אהרנסון, ויזכיר דרך אגב מה שאמר הלורד אלנבי על אדות אלכסנדר הרנסון. וראו מה ביני לבין חמי: אוקונור זה מכיר הוא את חוגי המפקדה הצבאית בלונדון, מכיר גם את אלנבי, ופחות או יותר היה צריך להכיר בנבזותם של ה“מרגלים”. אך מכיון שהוא “עכרם” ומטומטם־המח, לא למד כלום. והנה בא לנו וגמן, הכתב המפורסם של העתון המפורסם “די צייט” (מה? היתכן שלא שמעתם על אדות וגמן?) ומבלי להפגש עם אותם האנשים היודעים פחות או יותר דבר על מעשיהם של ה“מרגלים”, יודע הוא אל נכון כל מה שנעשה בימי המלחמה. יושב לו וגמן זה בירושלם על כוס תה מלוכלכה, בבית־מרזח שבו נשמעות דעותיהם של כל “המומחים” של ארץ ישראל, ושולח כתבות ל“צייט” (הלא סוף סוף אפילו בעד כוס תה מלוכלה צריך לשלם). ומה אגיד לכם רבותי, אחרי שגמר וגמן את כתבתו ל“צייט” לא נשאר גלום מאלכסנדר אהרנסון. קראו, קראו נא ב“צייט” (מה? האינכם מנויים על העתון המפורסם?) וראיתם שזה המסכן אלכסנדר אהרנסון אינו יודע לא לכתב ולא לדבר, הוא גולם ממש רחמנא לצלן. רק מעלה אחת משאיר לו וגמן המפורסם: מודה הוא עליו “שפיצעל” טוב, ושהוא קבל הרבה הרבה, הרבה כסף… וגמן היקר מתפקע קנאה, הוי כסף, כסף?! ואתם קוראי הנכבדים, הנכם תמהים בטח ע“ז. איך זה וגמן הכוכב המפורסם מקנא בכספו של “מרגל”, ולהא הוא על ידי כתבותיו ל”צייט" בטח מקבל סכומים עצומים?… אבל אל תשכחו רבותי. מחיר התה הוא יקר אפילו אם הוא נמזג בכוס מלוכלכה.

*

מי יתנני מצחצח־נעלים, והיית לועג לכל הנאנחים: “משבר”! העובדה שרק ירד מלימטר גשמים, והנה נתמלאו… כיסי מצחצחי הנעלים שלינגים. ועל כתלי בתי־העיר מודבקות מודעות ומעליהן במלים בולטות אני קורא: החשד. ובראשי מתחיל לבצבץ חשד נורא: העיריה הירושלמית יחד עם נהגי המכוניות, כרתו כנראה ברית עם מצחצחי־הנעלים. העיריה מקבלת עליה לשמר על רחובות העיר לבל יתוקנו חלילה; נהגי המכוניות מתחייבים לעבר במרוצה באותם הרחובות, וללכלך את כל העוברים ושבים בהם, ומצחצחי הנעלים מקריבים את עצמם ומקבלים את השלינגים של האמללים האלה שהוכרחו לצאת החוצה, בימי הגשמים. לזאת אנכי קורא: יזמה. והלואי שועד הצירים שלנו, ועד הלאומי, ויתר מוסדותינו הצבוריים היו מראים יזמה כזאת. עזמות

 

דאר היום 09.01.1921    🔗

“עזמות” — אם אמנם ישנה בריה כזו בעולם — — מודה מכל לבו ל“בן־אדם” (אינקויזיציה “דאר היום” גליון פ"ה) על עצותיו הטובות אליו. ומכיון שבן־אדם זה דואג לי, והוא ירא פן אפגש באורבים לי בלילה, הריני מרגיע את רוחו באמרי לו כי אחז אחזתי כבר בכל האמצעים הנחוצים להבטחת חיי. יודע אנכי ששתים הן הסכנות הגדולות ביותר שנשקפות לי, אחת: במספרה אשר ברחוב יפו, והשנית: בבית־המרזח אשר למולה. אילו הייתי נכנס לאחד המוסדות האלה, כי עתה היה בטח מופיע “דאר היום” במסגרת שחורה, למרת היום ההוא. ולכן נדר נדרתי לבלי העלות תער על ראשי; וכשמשון ואבשלום בשעתם, כן גם אנכי מדול־שער הנני (אה, כעת הנקל לכם לנחש מי זה עזמות? אולי חנקין, או שץ, או לומר, אולי…) הנני נזהר כמו כן מ“קהוה תורכית”, מהיום שבו נודע לי כי השולטן עבד־אל־חמיד היה משתמש בה כלפי ה“עזמותים” שלו… ולכן לא תמצאוני איפוא בין מתקני עולמות המוסבים על כוסות תה באולם חבר־הלאומים אשר ב“שרון”. אך גם בזאת לא הסתפקתי, ואכתב למר זבוטינסקי ליעץ לי מה הם האמצעים המעולים ביותר בכדי להיות בטוח מכל סכנה… * נמצאתי ברכבת הנוסעת ליפו. החלטתי שכבר הגיעה השעה לקבל “שכר שובתים” במקום “שכר סופרים”, ואשימה לדרך פעמי, בכדי לבוא בדברים עם מרכז העבודה ביפו, לטכס עצה אתו — איךְ לסגר את משרדי “הסולל”, ולקבל שכר עבודה, חרף הטרחה הנוראה של ארגון השביתה. ומכיון ששליח מצוה הייתי, נסעתי כמובן במחלקה ראשונה. וככה הזדמנתי לפונדק אחד עם מורה נכבד, שגם הוא שליח־מצוה היה. הוא שב מירושלם שבו נפגש עם ראשי ועד־הצירים, ובכיסו קבלה על מברק ששלח להסתדרות הציונית בלונדון, ושעלה בארבעים ושנים פונד. מה עושים יהודים כשמזדמנים ברכבת? — מדברים פוליטיקה. ומכיון שהמורה הריח כי ריח “שליח מצוה”, פתח לפני את סגור לבו ויספר לי על המצב. אמנם את תנועותיו הרחבות והמרהיבות. את צלצול קולו הבמתי איני יכל למסר לכם, קוראים סקרנים, אך את תמצית דבריו מסר אמסר, והריהי לפניכם: “מתפלא אתה על ההתמרמרות נגד העתון המזהם “דאר היום”? על השנאה העזה ששונאים אותו “מיטב הכחות” בארץ? ואני אומר לך שהדבר טבעי הוא ומובן לכל. דעת הקהל היתה “נעשית” ונבראת לגמרי על ידינו, ה”אידיאליסתים" (פועל צעיר, קונטרס, הארץ). למרות חלוקי־הדעות בינינו, היינו תמיד מאוחדים בשעת התנפלות על ה“בורגנים” על הישוב הנרקב, על ה“מרגלים” וכו'. על מה שהיינו אומרים היה הלכה למשה מסיני, איש לא העיז לפצות פה נגדנו. ברצותנו להחרים מי שהוא, החרמנוהו; בחפצנו לרדוף את פלוני רדפנוהו; הקהל בארץ ישראל ובגלות שאב את כל הידיעות רק ממקור אחד — מקורנו. פתאם, מתכנסים “זרזירי עט” אחרים מבני ה“ישוב הנרקב”, מוציאים לאור עתון יומי, ומעיזים להלחם בנו. — אמרנו עוד מעט ויעבר זעם. הודענו לקהל שכסף " העט" מתקבל מקופת ה“אינטליגנץ” ובקרוב ייבש מעין זה. נחמנו את עצמנו בתקוה שילידי ארץ־ישראל, אין ביכלתם להמשיך עבודה, מכיון שקיפוח המוסדות הצבוריים בידינו הן… אבל גם תקוה זו נכזבה. חדש אחרי חדש מופיע העתון ה“צהוב” הזה, בתמדה מרגיזה. אף יום אחד לא פסק מהופיע. ובכל יום הולך הוא ומתפתח וחוצפתו עוברת כל גבול. הוא אינו כלל מתחשב אפילו עם הגדולים ביותר שבינינו — “מנהיגים”, מורים, כל האוכלים על שלחן האומה ומקערת הקהל — הנה למשל: לפני ימים אחדים ויצינו להרס את הבוגד אליעזר בן־יהודה. בימים כסדרם היה בוגד זה נופל מבלי לקום עוד, והנה היום הזה יצא העתון ה“צהוב” “וירעיל” את דעת הקהל נגד סניף המורים, שיצא למלחמת מצוה זו. “אומר אני לך, — הוסיף הדובר בי — שהמצב נהיה לבלתי־אפשרי — או שהעתון ה”מזהם" יחדל מלהופיע, או… שנהיה מוכרחים אנחנו, “סלת האומה”, לעשות את עבודתנו בסתר, בזהירות, מבלי יכלת לפקד ולצוות כמו שהיינו נוהגים לעשות עד היום". המורה הנכבד דבר ברם־לבבו, ואני שמעתי. ואת האמת אגיד לכם רבותי, כי מסכים אנכי לכל דבריו. ואתם?…

*

כשבאים אורחים נכבדים לבקר את ארץ־ישראל, הם סקרנים לדעת ולראות את פעולות “ועד הצירים”. “מורה הדרך” הכי מומחה לתירים היה נמצא במחלקת החקלאות אשר על יד ועד הצירים. מומחה זה בהכירו היטב את הארץ ומצבה ידע בפרט את המרומות שתירים אינם צריכים לראותם. הוא ידע למשל ש“יער הרצל” מסוכן מאד לתירים, מפני הדובים הרבים בו, רחמנא לצלן, הוא ידע גם כן שבהם נטעו חצי מליון עצים, אינם לבריאות, מפני הבצות הרבות שבהם, רחמנא לצלן. אך בכל זאת הרי התירים, סקרנים הם, וצריך להראות להם איזה דבר, לכן המובילים אותם ל“בית הנכאת” שלנו, כלומר “על יד ועד הצירים”, שהם היו חדרים חדרים ענין: דוגמאות ציורים, טבלאות, שנאספו עובדו על ידי אנשים מסורים שאהבו את עבודתם, ובטחו שראש מחלקתם ממילא ימסר לעבודות “אחרות העבוד, מבלי שהם יוכרחו לתת מזמנם הם. את האמת אגיד ש”בית נכאת" זה השאיר תמיד רשם יפה על המבקרים אותו. והנה, שומע או שהמוסד המענין היחידי שיש לועד הצירים להסגר בקרוב. מדוע? מפני שחסר תקצי, תקציב של ששמאות פונד לשנה. והדבר מוזר בעיני מאד. ועד הצירים זה שעד היום מוצא עדיין תקציבים לנסיעות במכוניות של ראש מחלקת החקלאות, לו הואיל האדון הזה להשתמש ברכבת, כי עתה היה בטח מקמץ חלק הגון מהתקציב הנחוץ ל“בית הנכאת”. מלחמה עזה נטושה, למנע בעד הפחתת תקציב החנוך, הקבוצות וכו'. במלחמה זו אינם מדברים על מאות פונד אלא על מרות אלף… מי הוא איפוא החכם שיקום ויבאר לנו את דרכיו הנסתרים של “ועד הצירים”?

 

דאר היום 16.01.1921    🔗

מהגלות הגיע לעירנו רב גדול בישראל. לויתי אותו בתיוריו בעיר הקדש. יחד הלכנו לבקר את מוסדות העיר, את בתי־החולים, מושבי־זקנים, תלמודי תורה, וכו‘. וכו’. הרב פנה אלי בשאלה: "מי בנה את כל זה? ובאיזה כספים? הכרחתי כמובן לענות: “את כל זה בנו בני החלוקה”, אלא האנשים הנרקבים, ובכסף החלוקה זה כסף השנוררות. אחר כךְ עברנו את רחוב “האונגרים” — ושוב פנה אלי הרב וישאלני, ושוב עניתי לו שגם רחוב זה נבנה על ידי השנוררים בני החלוקה. והרב עמד ויביט בפני, ובעיניו שני שימני שאלה. — אבל הפעם לא היה מענה בפי…

*

מושל ירושלם נסע לנוח לאנגליה. בעופו באוירון מפריז לונדונה כמעט שנהרג, ורק מן השמים עזרו לו… אך בכל זאת סבל כנראה ממקרה זה. כח זכרונו התדלדל קצת. במשתה שערכו לכבודו בלונדון, נאם מושלנו הפקח, נאום חם ונפלא. דבר על העבר הגדול של ארץ התנ“ך וכו'. אך לרגלי האסון שקרה לו, שכח להזכיר אפילו את ארץ ישראל בתור בית־לאומי, וגם את הנציב העליון שמושלעכשיו בארץ ישראל. המסובים הרגישו כנראה שסיר רוגלר סטורס סובל מחסר זכרון — ויבא מר ססיל הרמסוורט ויזכיר למושל את מה ששכח… אבל, בטוח אני כי זוהי מחלה שהעבר. כשמושלנו היקר ישוב אלינו ישוב אליו גם כח זכרונו, וברךְ יברךְ אותנו בטח ב”עברית צחה" כמנהגו הטוב" “ברוכים הנמצאים בארץ ציון וירושלם”… חבל, חבל שאוירה דלונדון משפיע באופן אחר מזה של ארץ־ישראל…

*

לא רק בירושלם יש “עתון צהוב”, אלא גם בלונדון ישנו עתון כזה. קראו־נא את ה“ז’ואיש קרוניקל” של עשרים וחמשה, דצמברו, ומצאתם בו את הידיעה על אדות נאום גורו בנוגע לציונות. ה“מתחרים המסחריים” שלנו יהיו מוכרחים לרוץ לבאי־כח הממשלה הצרפתית ולהתחנן לפניהם שיכחישו את הידיעה הנוראה הזאת, המזיקה כ"כ לעניני הציונות…

*

למרות הכופרים־בעיקר שהעיזו להגיד כי “אספת הנבחרים” לא היתה אספת באי־כח כל הקהל ארץ־הישראלי — נבחר “הועד הלאומי”, וחסידיו הריעו תרועת נצחון, ונבאו לו גדולות. במשך החדשים האחרונים למד הקהל פה להעריךְ את המוסד הזה כערכו, ואת ההערכה הזאת אנו רואים היום בהתלהבות הגדולה שפוגשת הקריאה של “סלע הישוב”… הקהל ארץ־הישראלי קשה ערף הוא, וקשה, קשה לרמותו יותר משנה או שנתים. אדוני סלע הישוב ישתדלו כמובן להוכיח שחסר התורמים הוא בעיקר מסת “הרעלת” הקהל על ידי “דאר היום”. אולי ישנה אמת בהנחה זו. אבל, הלא “דאר היום” השתמש בעובדות, ועורר רק את דעת־הקהל לאותם הדברים הידועים לכל מכבר רבותי, רוצים אנו בועד לאומי, שבו יהיו אנשים שאינם שואפים “לעקר מהשרש” חלק הגון מהישוב, אנשים שאינם מסדרים הפגנות, שביתות, ומלחמות־אחים, ואם נזכה לאנשים שכאלה ימצאו אז תורמים ל“סלע הישוב” וגם “גובים” ימצאו לו…

*

מר משה סלוש, במאמר “משלשל” בקונטרס, מאשים את “דאר היום” שהוא “מרעיל” את דעת הקהל. ואני הצעיר וזעיר מתחיל לחשב שהוא צדק מאד בהאשמה זו. והראיה? מכתב שהגיע לי זה עתה. מכתב זה שלוח הוא אלי מאת גברת ש. אני בטוח שגם אתם רבותי תתענינו לדעת אתתכן המכתב הזה: הגברת ש. נדבה ל“קרן הגאולה” תכשיט זהב שוה חמשה עשר פונד, ונתנה במזומנים עוד חמשה פונד. את התכשיט שלחה יום אחרי הרשמה ברשימת המתנדבים. ושבועות אחדים אח“כ שלחו לגבות ממנה גם את חמשת הפונדים שהבטיחה לתת במזומנים. הגברת ש. ענתה כי בטרם תסלק את חמשת הפונדים רוצה היא קבלה על תכשיט הזהב. הגובה הלך~, ואחרי שבוע בא שוב לגות את הסכום הנ”ל, אך גם הגברת ש. בקשה שוב את הקבלה. סוף סוף הודיעו לגברת ש. שאי־אפשר לתת לה קבלה מפני שתכשיט הזהב נאבד, ואין יודע איהו… בבקשה ממך גברת ש. אל־נא “תרעילי” את דעת הקהל.

*

הלא ידעתם רבותי שבירושלם נמצאת “חבריא” המשתדלת תמיד להכין “סעודות ונשפים לאור הלוקס”. חבריא זו לקחה לה במונופולין את התכונה הזאת. אבל בימים האחרונים נמצאו מתחרים חדשים גם בזה. לרגלי נסיעתו של דר' נפך, ערכה מערכת “הארץ” משתה נהדר, בשלחנות מלאים “מגדנות” ועוד. תהיה מנוחתכם עדן, אתם עורכי ה“עתון הצהוב” — אנשים הגונים ממשיכים את מסורתכם. וכל חטאיכם יעשו למצוות, כי ה“ארץ” דברה… עזמָות

 

דאר היום 23.01.1921    🔗

במשך חמשים השנה האחרונות, הראתה הלאומיות כי כחה גדול ועצום. הרגש הזה ברא בזמן קצר מדינות ועמים: הרומנים, הבולגרים, הסרבים וכו'. היהודים הוכיחו במשךְ הרבה שנים שבעד לאומיותם הם מוכנים להקריב הרבה. ה“מנהיגים” הלאומיים מבין הערבים הראו בימים האחרונים, שגם הם מוכנים להלחם בעד רגש זה — ואצלם סמל כל הלאומיות הוא ה“תרבוש”. הלא ידעתם ש“הצופים” הערבים “דורשים” שהצופים היהודים, יקבלו את “התרבוש” בתור חלק מהתלבשת הרשמית של הצופים. אמנם זאת היא לאומיות טהורה. אבל אנשים פשוטים עומדים ותמהים: כיצד? הלא חשבנו עד היום שה“תרבוש” הוא כלי־ראשם של התורקים, והתורקים הריהם כידוע שונאים ל“לאומיות” הערבית? ועוד ידוע הוא, שהפלחים הערבים לא חבשו מעולם על ראשם את הצעצוע האדום. ורק “האפנדים” יקירי־השלטון התורקי, ברצונם להחניף לנוגשם העריץ, קשטו את עצמם, במעשנה האדומה. עד כמה שידוע לנו, לא האמיר פיצל, ולא המלךְ חוסין, ששניהם לאומים ערבים הם, לא הראו התלהבות גדולה ל“תרבוש” התורקי. אבל מי יכל להתפאר כי מבין הוא את דרכי ה“מנהיגים” הערבים. ומי יערב לנו שבקרוב לא “ידרשו” אלה הלאומיים, שכל בת חוה בארץ ישראל, הכסה את פניה בצעיף התורקי?…

* לפני ימים אחדים התעוררו הלאומיים בני־שכם ויערכו הפגנה. ההפגנה הזאת סודרה בכדי להביע בפומבי את מחאת התושבים נגד השר והרצח שבסביבות שכם, נגד חבר כל אמצעים להטבת מצב הבריאות בכפרים הערבים במחוז שכם, נגד השפעתם המזיקה של אפנדים אחדים, ובכלל נגד כל הבערות והקנאות השוררת במחוז ההוא… גברת אמת, את סליחתך אני מבקש…

*

לכל המבקשים משרות! כל מי שרוצה לקבל משרה חשובה במשכרת הגונה, יתחיל לחרף ולגדף את השלטון הקיים; ידבר גבוהה גבוהה בשם העם והאומה, יעורר את בני דתו להחריב ולהשמיד בני דת אחרת… כפי שידוע לי, מי שעושה כך ישיג בטח משרה.

*

לפני לילות אחדים סדרו באולם ראי־נע “ירושלים” הצגה מיוחדת של תמונות הארץ לכבוד אורחים נכבדים. ההצגה הצליחה מאד. אחד האורחים, המבקר בפעם הראשונה את ארץ־ישראל, קבל מושג נכון ומדויק מארצנו. הוא למד מתוךְ התמונות, כי ישנן בארץ, חלוצות מנפצות אבנים (אף על פי שהמסכנות הללו היו מעונינות יותר מדי בצלם, ושכחו לנפץ…). עדר של שני שורים ופרה בדגניה, גם חמשים תרנגולות ודי. הצלם, ומי ששלם לו לצלם, הבינו כי נחוץמאד להסתיר את “בשתנו” מעיני אורח זר, ושהמושבות ה“נרקבות” אין להן מקום בתמונות הגונות שבעדן משלמים מקופסות המכילות פרוטות העם, אשר בתוכו נמצאים גם בני “הישוב הנרקב”. חיי! לו הייתי מנהל עתון בירושלם הייתי משלם משכרת־שמנה לאותו אדון שבהוראותיו נעשו התמונות, בכדי שינהל את ה“רקלמה” של העתון. חבל, חבל שאין אנו יודעים להשתמש בכחותינו, איש מומחה ב“רקלמה” ממנים אותו במחלקה חקלאית, מומחה במכירת חולות, — נעשה לראש ההגירה, ממשורר מפורסם בזרגון דורשים לנהל עבודות “ועד הצירים”, גמד נהיה לנושא כליו של ענק, מורה עושה עבודות מפלגות העבודות, וככה ad Unum!

*

והולכים אנו ומתקדמים. בפתח־תקוה קראו לאספת חקלאים, בכדי לדון על שאלת בנין מסלת ברזל בין פתח־תקוה וראש־אלעין. באו גם פקידים ומורים שלא הוזמנו. אבל זה מובן. הלא מורינו כותבים על החקלאות, ופקידינו מפקדים על חיינו. איך שיהיה והאספה נפתחה. החקלאים רצו לדון על שאלות פשוטות וחמריות. והפקידים, כמובן, רצו לתת לאספה צורה עדינה ו“אידיאליסטית”, הרי ידוע שרב הפקידים והמורים אינם מתחשבים עם דברים גסים וחמריים. ובכדי להכניס את האספה לתוך אוירה עדינה, השתמשו הבלתי־חקלאים האלה, בלשון איסתניסית, כיאות לחניכי הספרות המפלגתית, שכל כך מצטינת היא בעדינות לשונה בכלל, ובפרט בשעה שהיא דנה בשאלות המושכות והאכרים. וראו זה פלא: החקלאים הגסים לא הבינו כמה יפי יש בפי הפקידים, ויבקשו אותם במחילה מכבודם לעזב את האספה… והפקידים צרחו מרה וצעקו — ובצדק: אלה הבורגנים, מתי נשמיד אותם כליל? והנה לא די שיש לנו בורגנים, אלא שהתעוררו פתאם בינהם ויקחו לעצמם את השם הנורא והמזהם “בני בנימין” — ומה לעשות? והלא ל“בני בנימין” יולדו בנים, ואז מה?

*

מחלת השביתות מחלה מתדבקת היא. הנה גם האסירים אשר בבית הסהר של ירושלם החליטו ברב דעות של שמנה עשר קול נגד שלשה קולות של השוטרים, לשבת, ובאותו יום הוציאו את החלטתם לפעל. להוכיח שאין הם מחוסרי רגשות עדינים, לקחו אתם שמנה עשר האסירים למזכרת נצח את שלשלאות הברזל אשר פארו את גופם בשבתם בכלא. במשך כל הזמן שהאדונים ישבו על שלחן הממשלה, לא הכיר בהם כלל מנהל בית הסהר שעסק לו עם צדיקים ממש. ופתאם והנה נעלמו מהעין, כאילו בלעה אותם האדמה — “ל”ו ניקעס" אמתים, אני אומר לכם. אכן החיים הם שורה של הפתעות!…

*

לכותבים אלי תודה רבה. המכתבים שאני מקבל הם מלאי ענין ושוים משקלם זהב. הוסיפו־נא גבורתי ורבותי, כל מלה שהנכם כותבים אלי אני בולע אותה בסקרנות בוערת. והפעם אענה לאחדים מכם: ל“אחד התושבים”: לא מצאת! נחש עוד פעם. גם מר אוסישקין איננו אוהב ביותר את מר זבוטינסקי, הבשביל כךְ צריךְ לחשב שבוא “עזמות”? ל“צעירה מתאבלת”: אם הבחור שאת אוהבת עזב אותךְ לאנחות, צר לי מאד; אבל באמת אי אפשר לתקף אותו “מבעד למסוה”. ל“סופר סתם”: לבי דואב לשמע שאתה יכל לכתב הרבה יותר טוב “מעזמות”, ושבכל זאת, “דאר היום” לא הדפיס את מאמריך. אבל הרי ידוע לך שעורכי עתון זה מחוסרי טעם ספרותי הם. נסה־נא את כחךְ עם אתון יומי אחר שבירושלם, הם בטח ידפיסו את יצירותיך, בפרט אם תדע להפך את דיו־קסתךְ לויטריול צורב נגד כל אלה שאינם עונים קדוש, קדוש, קדוש, לדעותים של בעלי המונופולין הלאומי בארץ. לגברת ש. ג. : חן חן בעד המספָרַים אבל את שערותי לא אגזוז! עזמָות

 

דאר היום 30.01.1921    🔗

כבר אמרתי: החיים אינם אלא שורה ארוכה של הפתעות. כשהופיע “דאר־היום” נבאו לו “ידידיו” כי יותר משני שבועות לא יתקיים עתון זה, — והנה עברו כמעט שתי שנים, וקו־בריאותו עודנו ב"ה טוב מאד. שום סמני שחפת לא נראו עדיין בראתו, למקות הבדיקה המדויקת של “מומחינו” הכי מפורסמים. ולא זה בלבד אלא, “החבורה” שהיא אחראית בעד הילד "הצהוב־הזה, שוקדת היטב על מימרתו המפורסמה של מר אוסישקין: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”, ותצליח לעשות מחברתה תעשיה עברית במלוא מובן המלה. אכן צדקו האומרים שבילידי “הישוב הנקרב” אין לא מרץ ולא ישמה ולא שאיפה. ואומרים גם כן שמר אוסישקין בין חוג ידידיו ואיננו חדל מהראות בגאוה ובעונג על פעולות “הסולל”, ומשתמש בהן בתור דומגא־חיה המאמתת את מימרתו הידועה אין לך דבר… וכו' וכו'.

*

כל מי שאומר שבני הארץ אינם עובדים, אינו מתכון לבני “הארץ”. בחגיגה של חנוכה בית דפוס “הסולל” השתתפו כל ה“בלתי טרודים”, כגון הוד מעלתו הנציב העליון, המזכיר האזרחי, סיר אלפרד מונד, דר' ויצמן, ועוד. רק מהנהלת “הארץ” ומהמערכת שלה נתקבלה תשובה על ההזמנה לחגיגה, ש“עבודות שאינן סובלות דחוי” מונעות בעד המנהל והעורך לכבד את “הסולל” בנוכחותם. אשרי העתון שככה לו. לו רק ידעו מנהלי “דאר היום” ועורכיו להתמיד בעבודתם כמו שעושים מנהלי “הארץ” ועורכיה, כי עתה לא היו כלל זקוקים לחגיגת מכונות חדישות של דפוס מיוחד.

*

קוראי היק ים מוסיפים לכתב לי, ומתחיל אנכי לחשש פן ימצא העורך שבין קהל קוראיו נמצאים הרבה אנשים שיכלו למלאת את תפקידו של “עזמות”. אבל, מכיון שאני עצלן מטבעי, הנני שמח להשתמש במכתביהם של קוראי, ובאפן זה אחסך מעבודתי. הנני מוסר לכם קוראי היקרים את מכתבו של “תלמיד” ככתבו וכלשונו: ירושלים, יום ט' שבט תרפ“א. לכבוד הסופר הנכבד “עַזמָוֶת”, שלום! ב”דואר היום" גליון יום ראשון לשבוע זה, קראתי את בקשתו לקוראי “דאר היום” להמציא לו אי אלו עובדות ודברים שיוכלו לשמש לו חומר ל“השעורים — בהסתכלות” אשר הוא נותן כפעם בפעם לקהל קוראיו. בקשר עם זה, הנני שמח מאד, שהנני יכול למלא מעט את בקשתו, בתתי לו עובדה, אשר שטח תמצא חן בעיניו, ויעשה הימנה מטעמים לקוראיו. אני הנני לומד ב“שעורי־ערב למסחר”. הדר' קבק הוא מורנו ל“עברית”. בשבוע שעבר קרה מקרה יפה: באמצע השעור העברי, פנה אלינו פתאום, מבלי כל סבה־גורמת קודמת, המורה, הדר' קבק, בשאלה: איזה עתון אתם קוראים? תלמידים! וכאשר כלנו, התלמידים, השיבונו לו פה אחד: “את דאר־היום אנו קוראים”, העמיד מורנו פנים זועפים, והתחיל להטיף לנו מוסר: “עכשיו — הוא אומר — אני מבין כבר את הסבה של אי־התקדמותכם ב”סגנון" וב“ספרות” של העברית, ומכיון שאתם קוראים את אותו עתון הידוע ב“ספרותו” הלקויה וב“סגנונו” השוקיי. צעירים כמוכם, אם אתם רוצים באמת להתקדם בידיעת שפתנו, עליכם לקרא באופן קבוע ובשים־לב, עתון הגון כ“הארץ” למשל, שמשתתפים בו טובי הסופרים של הספרות העברית" — והמשיך את שעוריו הלאה. ואנכי מצדי רוצה להעיר, כי עד עכשיו חשבתי שעורכי “דאר היום” בטח השתלמו כבר באיזה “בית ספר למסחר” או לכה“פ ב”שעורי ערב למסחר" בתורת הפרסום והתעמולה המסחרית — והא ראיה שיצרו את “חברת “הסולל” להוצאה ולפרסום” — ולבסוף אני רואה שהדר' קבק שעודנו לומד ב“שעורי ערב למסחר” כבר מתחרה בם ועולה כבר עליהם בתורה זו. ומסתפינא אני מאד שאם כל “טובי הסופרים” של ,הארץ" יתחילו לבקר מוסדות כאלה, מי יודע מה יהיה גורל “חברת הסולל”… ישימו נא זאת, עורכי "דאר היום אל לכם. בכל כבוד, תלמיד

*

למסתכל מבעד למסוה, נתנה חגיגת “הסולל” אתמול, חמר רב להרהורים ומחשבות. רק בירושלם יכלו לראות דר בכפיפה אחת קהל כל כך מגוון. ראשי כנסיות הדת, בתלבשתיהם השונות, קונסולים, ראשי בנקים, עורכי־עתונים ערבים וכו' וכו‘. נדחק בפנה בין שאר נושאי־הכלים נמצא גם עבדכם העניו הח“מ. מענין מאד היה לראות שהרבה ממתנגדי הציונות והיהודים הבינו שצריכים להענות לתזמנת “הסולל”, והפילו סופרים ערבים הידועים במלחמתם בנו, התנהגו כ”ג’נטלמנים", ויבואו לחגיגה. רק מקומו של “ראש ועד הצירים” נעדר. חשבתי שאולי הראו מנהלי “הסולל” את “קטנותם”, בזאת שלא הבינו שצריך להזמין אותו לחגיגה, אבל הם הראו לי מכתב כתוב בנמוס ובקצב, שבו הם מבקשים את “ראש ועד הצירים” להיות נוכח בחגיגה של בית הדפוס החדש (שהוא צעד חשוב לקראת התפתחות התעשיה העברית בארצנו), אבל האדון המנומס והמדינאי, שעסקי “ועד הצירים” ועניניו מסורים בידו, הראה את כל גדל נשמתו בזאת שלא ענה אפילו במכתב התנצלות Pro forma, ואנשי “הסולל” המסכנים היו אבלים וחפויי־ראש. מה בצע אם הנציב והגברת סמואל, סיר אלפרד מונד ובתו, דר’ ויצמן ועוד מאות אורחים נכבדים אחרים, כבדו את החגיגה? מה בצע אם הצליחה החגיגה הזאת, בצניעותה, בטוב טעמה? — מה כל זה לעומת העובדה המדכאת: “איש הברזל”, לא נתן מזיוו, — אישיותו העדינה והאסטניסית לא פארה את אולם האורחים… וממקור בטוח נודע לי, וראו: אני משביעכם, ישאר זה סוד כמוס אתכם, שמיד אחרי החגיגה, אחרי שמזנון “הסולל” נשאר ריק ממטעמים, כמו ש“יער הרצל” ריק מעצים, התכנסו חסרי “הסולל” לאספה חשאית ויחליטו לסגר מיד את בית דפוסם, לחדל מלהדפיס כל ספר וכל עתון, מפני שברור הדבר בעיניהם: אי־אפשר יהיה להם להמשיך בעבודה מכיון שמר אוסישקין פסק מלהראות להם את האהרה החמה, שהראה להם עד היום… ושואל אני אתכם, רבותי: האין זה עון פלילי? הנה ככה יחרב מסחר חשוב ובעל עתיד מזהיר, מפני ש“ראש ועד הציר—” אמר למנהליו: “לֵי הִכּוֹרסִיכֵים”! עזמָות

 

דאר היום 06.02.1921    🔗

ימים חשובים היו לנו בשבוע זה. אורחים נכבדים בקרו אותנו ויסעו, אבל לפני הפרדם ממנו זכינו לראותם באולם “למל”, ושם יכול הקהל הירושלמי לשמע נאומי־פרידה. מאורע חשוב בחיינו היה מאורע אותו ערב־הפרידה. כרגיל, — לא הצטינו הנאומים בהפתעות הן בתכנם והן בתכניתם, מלבד בהפתעה אחת, ההפתעה הכי גדולה שנזדמנה לקהל ירושלמי מזה הרבה־הרבה זמן: אורחינו הנכבדים הודו בפה מלא, לפני קהל ועדה, ששניהם קוראים את… העתון “נורא”. היאומן הדבר? שתי שעות לאחר הופיעו של עתון זה כבר נמצא תרגומו האנגלי של מאמרו הראשי, בידי סיר אלסדר מונד ובידי דר' ויצמן. עובדה מחרידה ומזעזעת היא זאת. אומר אני לכם רבותי: נבלה היא מאין כמותה. לשוא עבדו מורינו ו“טובי” סופרינו נגדו, לשוא החרימוהו והלשינו עליו: “העתון הצהוב” נקרא לא רק “בשוק” כי אם גם “בחלונות הגבוהים”. צריך להתיאש, רבותי, — הכדאי להלחם “מלחמת מצוה”, שסופה “מכה על ירך”?

*

אמנם, זכה לא זכיתי אני, עבדכם, לקבל כרטיס־הזמנה לאולמו של “למל”: אלא שתודה לאל יהודי אנכי, ויהודי הן מוצא הוא תמיד עצה בשעת צרה. נכנסתי בראש גבוה, מבלי כרטיס בידי. ליד הדלת לחשתי באזני השוער: פקיד אנכי ל“אותו מוסד”, הזקוק למחיאת־כפינו הערב. השוער הבין, ובהשתחויה נמוסית פנה את הדרך לפני. וכוכבי האיר לי, ומקום מצאתי דוקא בקרב סלתה של העיר, בקרב אותם האנשים שאת פרוטתם האחרונה… יקבלו מועד הצירים. ואת הנאומים שמעתי, כמוני כמוכם, ואומר אני לכם, שמי שלא היה באולם “למל” באותו ערב, לא היה במקום מענין בחייו… צוחקים אתם, רבותי? ואני קורא לכם: הסו, דרך־ארץ! אין אני מוצא חן בעיניכם? עינכם שבעים רצון מכתובותי? מה איכפת לי? עליכם לשים מחסום לפה, לשתוק, ולהתנהג ב“דרך ארץ”. קחו מוסר ממנהיגינו. צאו וראו עד כמה בעלי “דרך ארץ” הם. היו ימים, ודר' הרצל לא מצא חן בעיני “פרקציה” ידועה, ובכן האם התנגד דר' ויצמן לדר' הרצל אז? האם הראה, חלילה, שאין לו “דרך ארץ”? חס וחלילה! מי ביניכם יעיז לחשד בדבר שכזה? הן ידוע הוא שמנהיגנו של היום נכנע למנהיגנו של אז, ויען תמיד: קדוש, קדוש, קדוש לכל מה שאמר ועשה דר' הרצל. ועוד ידוע הוא שגם האדון אוסישקין לא הסכים תמיד לדר' הרצל. הבגלל זה הראה מעולם שאין לו “דרך ארץ”? האם פצה פה חלילה כנגדו בחרקוב? או סדר בזכרון יעקב “קונגרס” שנפתח בעת ובעונה אחת עם הפתח ה“קונגרס” של הרצל? שקר! אני אומר לכם רבותי. מי בדה כל זאת? רק “כנופיא” ידועה, זאת ה“כנופיא” שבדתה מראשה את התפטרותם של דה־לימה וסימון — רק זו ה“כנופיא” יכולה להעיז ולאומר שמנהיגינו של היום לא הצטינו תמיד ב“דרך־ארץ” כלפי המנהיגים של הימים ההם… הסו, דרך ארץ!

*

ועוד צוחקים אתם, רבותי? אוי לצחוקכם אני אומר לכם: הנקל לכם לאמר שאנשים שעבדו במשך ארבעים שנה במסירות ובשפיכת־דמים ממש, יעזבו את כסאות־כבודם, ויקבלו “פנסיון”. מחשבה כזאת יכלה לעלות רק בראשם של קטני נשמה מסוג האנשים האלה ה“מרעילים” את דעת־הקהל. אבל אנשים נכבדים, בעלי נשמה גדולה, יכולים להעריך עבודה מסורה, בכל מקום שימצאוה. צאו וראו בכמה הערצה ואהבה מדברים מנהיגינו על חלוצינו האכרים שבאו לפני ארבעים שנה לארצנו ובמשך כל השנים הללו עמלו וטרחו עד שהקימו עיירות מסוג אלו שאתם פוגשים כל יום מסביב לפינסק ומינסק, לא! מנהיגינו יודעים באמת להעירך עבודה, רק החצופים של אותה “כנופיא” מראים תמיד את אותה מדה שרנטון מנהיג המהפכה הצרפתית נתן לה כל כך חשיבות… הוי! אבל מה נעשה לאלה שלפני הרבה הרבה שנים אמרו: טול קורה מבין עיניך, וכו' וכו'??

*

הלא תסכימו! ערב מענין היה אותו ערב. אבל ענין־הענינים התחיל בעת שמר אוסישקין עלה על הבמה, ויתחיל לגלות לנו רזין דרזין… אשרי לאזנים שככה שמעו. אלא — מה יעשו המסכנים שלא נמצאו אז, הלא ימשיכו לחיות חיי בערות וחשך, הלא ימשיכו לחשב שברון אדמונד־דה רוטשילד עשה מה שעשה בארץ־ישראל, רק בכונה תחלה להתעשר, רחמנא לצלן; ושהסיר אלפרד מונד נחפז לארץ ישראל בכדי לעשות מיליונים; ועוד יחשבו שמר אוסישקין חדל להיות “רבי” ה“חדר” אשר בו חונך מנהיגנו… לו הייתי בעל השפעה, בלשכת העתונות שעל יד “יער הצירים”, כי עתה הייתי מדפיס את נאומו של מר אוסישקין ומחלקו ברבים, בתוך מעטפה רשמית של מוסד זה, כמו שעושים בכרוזיה של “חברת עתון הארץ”… שבהם דורשים מהקהל לקנות את מניותיה של חברה זו…

*

רציתי להפרד מכם, קוראי הנחמדים, אבל הנה הגיעו שני מברקים. אחד מסיר אלפרד מונד, שבו הוא מודיע כי בטקס גדול ברך בבית התפלה בקהיר את ברכת “הגומל” על שנצל מסכנה גדולה. הלא ידעתם, שמר אוסישקין הצהיר שבתחלה חשב שמוכרח יהיה להלחם בסיר אלפרד־מונד, ורק אחרי־כן נחה עליו דעתו ויחליט ש“חבר טוב” יהיה לו, ואת כל “העבודה” ימסר בידו. והמברק השני הוא מ“סוכן” של חברה לאחריות החיים, ביפו. “סוכן” זה, היה לפני הרבה שנים גם עתונאי, רחמנא לצלן. עתונאי לאומי, שהיה חותם את מאמריו העברים “אברהם האנגלי”. אבל מכיון שראה ש“קולו” העתונאי הולך ו“חלש”, החליט להיות “סוכן” לחברה של אחריות החיים. ובכן “סוכן” זה, התפלץ ממש בשעה שקרא מאמר חצוף ידוע בעתון “הצהוב” וישלח מברק לעתון חסר כל צבע, שבו הודיע כי כבר הגיע הזמן שהוא, “הסוכן”, יחדל לעשות כל עסק של “אחריות בחיים” עם חברי ה“כנופיא” הידועה. ובו ביום קבלו אנשי “דאר־היום” אשר רובם מובטחים בחברתו של “סוכן” זה, מכתב רשמי שבו הוא מודיע להם, כי מהיום והלאה, אין חייהם “בטוחים” בחברתו… מי אומר שאין מצפון בימים האלה? קחו מוסד מ“סוכן” זה, שאיננו מתחשב כלל עם עניניו הפרטיים בעת שטובת הכלל דורשת… אתם צוחקים? אינכם מאמינים? ובכן הנכם כמו עזמות

 

דאר היום 13.02.1921    🔗

מתוךְ ענני־המשבר, בוקעה קרן אורה של תקוה. “הועד הלאמי” דן בכבד־ראש על המצב העגום, ויחליט להביא תרופה. ואתם, הרגילים לדעת שסוף כל אספה, היא החלטה לעוד אספה — טעיתם הפעם בחשבכם, ש“הועד הלאומי” יעשה ככה שוב. לא! המוסד החשוב הזה החליט לאחז באמצעים מעשיים, שיביאו לנו גאולה־מידית. “הועד הלאומי” החליט, שבכדי להציל את המצב, נחוץ… לשלוח “מלאכות”. הן לא העניקה א“י עדין לעולם אף “מלאכות” אחת, הן תבל ומלואה צועקים פה־אחד: ארץ־ישראל תני־נא לנו מלאכויות… ו”הועד הלאומי“, רוצה הפעם לעמד על הגובה, ובין חבריו, שכל קרבן אינו יקר בשבילם בעד העם והארץ, ימצאו כאלה שיזניחו את ביתם ואת משפחתם ויקחו את מקל־הנודדים בידיהם, לנדד דרך ימים והרים, ערי־חרף ונאות־קיץ. וחברי מלאכיות אלה, בעלי הכרה הם, ובטוחים אנחנו שידע ידעו לנסע באופן־יאות לבאי־כח הישוב. באניות הכי טובות, ובמחלקות ראשונות, במלונים ממדרגה ראשונה, ובמחסנים המוכרים רק לסלת־האנושיות, — שם, שם תמצאו את חברי המלאכויות. ולא חלילה לקבץ כסף יסעו חברי משלחות אלה, לא ולא. הם אינם שנוררים. כמו ה”משולחים" של הימים ההם, רחמנא לצלן. מה לנו ולכסף? הלא אחד מעסקני יפו אמר: “לא כסף ידרשו חברי המלאכות, הם ידרשו את “אחוד העבודה”. וכךְ צריך. לא לנו לרוץ אחרי “עגל הזהב”. אחרי “קומפניס”, ו”מומחים“, לא באלה תבנה הארץ, הלא הגרמנים הוכיחו במלחמה האחרונה שאֵדים, עלולים לפעול הרבה יותר מתותחים גדולים. ואנחנו בדרכם נלך, נשטף את העולם בזרם של אדים, בהבל־פה… ומי לנו יותר מומחים במקצוע זו, מאלה שהיו חברי “הועד הזמני” ז”ל, שהם כעת חברי “הועד הלאומי” נ"י?.

*

אבל בעונותינו הרבים, נמצאים קטני־נשמה פה שבאים מיד במספרים־יבשים, ובשאלות־חמריות. אלה האומללים מנקרים את עיני בחשבונות. הנה, לדוגמא, חשבון נסיעה לאיש אחד: לירות מצריות מירושלים לאלכסנדריה 10 מלון והוצאות קטנות באלכסנדריה 10 אניה, אלכסנדריה־ברינדיזי 30 שני ימי־מנוחה בין איטליה ופריז 8 ברינדיזי־פריז 15 שבוע “עבודה בפריז 20 פריז־לונדון 8 בגדים וכו' 30 שלשה חדשים בלונדון 180 חזרה, לונדון־ירושלם 100 ־־־־־־־־־־־־־־־־ סך הכל 411 ובכן, הנה לכם חשבון של ארבע מרות ואחת עשרה לירות מצריות, הוצאות לאיש אחד דוקא, כךְ טוען קטן־הנשמה. וחשבון זה אינו מכיל את ה”בנקטים“, שמוכרחים לסדר ל”ברוכים הבאים" ואחרי כן ל“ברוכים היוצאים”. ובחשבון זה לא נכללו הוצאות מברקים בין לונדון וירושלים, ולא הוצאות נסיעה לאמריקה, כי המשלחת לא תמנע בטח מאמריקה את הענג־הגדול, שלשח לה “מלאכות” ארץ־ישראלית. ומי יודע אם בשלשה חדשים תספיק ה“מלאכות” לגמר את כל “עבודות האחוד”. והלא ה“מלאכות” הזאת, “מוכרחה” להכיל שבעה חברים לכל הפחות.יוצא, שאפילו בחשבון הכי מצומם תעלה לנו “מלאכות” זו בשלשת אלפי לירות מצריות. — הכדאי כל הענין הזה? כך טוען בעל־החשבונות. אך, מה יש לדבר עם איש־יבש שכזה? שואל אנכי אתכם רבותי: האנחנו, בני הישוב, צריכים להתחשב עם דברים פעוטים כאלה? כי מה הן שלשת אלפים לירות בינינו ובין “מלאכות”? רק פחד אחד מבצבץ בלבי, והוא: פן הלילה לא יספיקו החברים ב“ועד הלאומי” שיתרצו להקריב קרבן גדול שכזה לנוד למרחקים, להתעיף ולסבל? הוי, שטן מקטרג: בל תעיז, אני אומר לך, לחשד במיטב עסקנינו בחשד שכזה…

*

ומכין שאנחנו בפרשת “ויסעו”, כדאי להזכיר לכם רבותי שעוד “נוסעים” יהיו לנו. מהמברקים האחרונים, נודע לנו, ששם, בלונדון ובאמריקה, אין העם יכל לשקט, כל זמן שד“ר מוזינזון נמצא בתל־אביב. יהודי הגולה, שיחיו, אינם יכלים להשלים עם המחשבה. שמורה — מקומו בבית הספר. הם טוענים ובצדק, שגמנסיה, ובפרט גמנסיה בארץ־ישראל, אינה זקוקה למורים מכיון ש”מפלגות" יש לנו ברוךְ השם, והן כבר תדאגנה לחנך את הדור־הצעיר. סוף־סוף מה הוא תפקידה של גמנסיה? הלא אמר ד“ר בוגרצ’וב: “אין אנו רוצים לחנךְ אצלנו רופאים, מהנדסים ופקידים, לא!… חילים ופועלים תתן הגמנסיה לארץ”. והאדונים נידיץ וזלוטופולסקי, יודעים הם, שחילים יכולים להשתלם בבית הספר הצבאי בקושטא, ופועלים ימצאו חנוךְ ועבודה ב”מקוה־ישראל“, או בבתי המלאכה. ולכן החלט, שד”ר מוסינזון מאבד את זמנו לריק בגמנסיה, וחובה קדושה מוטלת עליו לבוא לונדונה ונויורקה… לנאם… אלהי, נצור לשוני מרע…

*

פתאם נזכרתי שהגיע אלי מכתב שבתוכו נאמרו דברים אחדים על החנוך. אולי, תרצו גם אתם, רבותי, לקרא מכתב זה: “אדוני עזמות! זכיתי לשמוע דברים ברורים מפי מנהיגנו הפרופ. ווייצמן שילחם עד רגעי חייו האחרונים לטובת החנוך~. רצוני לשאול אותו אם ילחם גם בעד זה שיחנכו את בנינו שידעו לכה”פ את המסורת של עם־ישראל, מוחלים אנו בע“כ על למוד הדת, היתר ואסור, אבל שידעו לכה”פ את חגי ישראל, לכה“פ תלמידים בני שבע עשרה. אספר לו עובדה מכאיבה ומחפירה. ביום ג' תשרי העבר היה הדבר. שאלתי במקרה את בני, תלמיד בן שבע עשרה שנה — אימתי חל סוכות? הוא הביט באויר חשב וחשב ואמר: “אין אנכי יודע בבירור אם בשמונה או בתשיעי לחודש”… שאלתי אותו תומ”י: ומתי חל הקריסמאס? ויענני תומ“י: בעשרים וחמשה לדצמבר! בליל הכפורים אחרי התפלה שאלתי את הד”ר בירם אם גם הוא מוצא את העובדא הזו לנכונה, ותשובתו היתה: “אין אנו מחויבים ללמד לתלמידים דברים כאלה כי זה אינו מן התכנית שלנו”. זה היה בחצר הטכניקום תשובה מספיקה. בחפצי לקבל את אותה תודה שאדוני מבטיח, הודעתי לו את העובדה היפה הזו והיה אם תערב לו, אתכבד להגיש לו עוד מטמעים שעליהם מקבל האחריות מוקירו ומכבדו אב פשוט

*

קוראי החביבים, אולי תחליטו גם אתם לשלח אותי ב“מלאכות”, ואז יברכו אתכם מעמק לבם כל אלה הרוצים להפטר מ"שעוריו של עזמָות

 

דאר היום 20.02.1921    🔗

אמנם, נצחון גדול נצחה מפלגת “העבודה”. בית־החרשת של לוינשטין־שולמן נהרס, ובעליו עומדים למכר את כל אשר בו, מפני שלהם אין “קופות”, וכל זמן שבית־מסחרם סגור אין להם מקור פרנסה. אבל מה איכפת אם נהרסו “מנצלים” אחרים? העקר הוא שמנהיגי ה“שובתים” קנו להם שם. בלילה בלילה לפני לכתם לישון, מסתכלים הם במראה ומחיכים בענג: לננים, וטרוצקים קטנים אנחנו, ויום יבוא והבאנו לארץ־ישראל את כל הברכה שבה נתברכה רוסיה הגדולה!… והד הנצחון הזה נשמע גם באמריקה, אחד מקוראי שולח לי את המכתב הבא לקמן: … זכיתי כבוי לקרוא בעתוני א“י המגיעים הנה ידיעות ומאמרים ע”ד השביתות ביקבי ראשון לציון ובהסוכריה של לוינשטין־שולמן, גם קראתי בעתון זרגוני פה מברקים על זה. ידיעות כאלו עוזרות במדה גדושה להאנטי־ציוניים. אלו הן אבני נגף ממש על דרכנו, כי השביתות שמה עתה הנן כמו לזרות מלח על הפצעים. כידוע לך, ידידי, השתדלתי הרבה והנני משתדל גם עתה ליסד חברה עשירה לתעשית רִבָּה בארץ־ישראל והדר' ויסוצקי — שהנהו מראשי הציונים פה — שם לב להצעתי ועובד במרץ רב זה כשלשה חדשים. וכבר התראה עם אבירי־הבשן, יהודינו היותר עשירים פה. התוצאות הגיעו לידי כךְ שעוד מעט ובן זכר יולד… אולם בינתים קוראים אנו ידיעות מרגיזות מא“י המחלישות את כל המרץ לעבודה. הדר' ויסוצקי הקורא גם הוא עתונים וחדשות מא”י הגיד לי אתמול כי ירא הוא שכל עבודתו תהיה לריק בהיות שהעשירים לא יניחו את כספיהם על קרני־הצבאים של הפועה"צ או אחדות־העבודה. כךְ הוא הדבר בפלשתינה יושבים ומקוננים על זה שהיהודים האמריקנים אינם עושים את חובתם לעמס, כלומר, שאינם שולחים הכספים הנחוצים לבנין ארץ־האבות בו בזמן שיש שמה אלמנט אשר במעשיו הנהו מזהיר את הקפיטליטים לבל יהינו להשקיע סכומים עצומים בארץ־ישראל. השביתות האחרונות שמה הנן התחלות של הריסה, חפצים להרוס גם בנינים שלא נבנו עדיין, כי הלא הנם נודרים נדר מפני הבונים. הככה תבנה ארצנו?…

*

ועד מושבת פ“ת קבל ממפלגת “העבודה” תזכיר שבו היא מתלוננת על שהמושבה אינה מעסיקה פועלים עברים במספר יותר גדולה. התזכיר גומר בדרישה ש”אם־המושבות" תשוב להעסיק פועלים באותו המספר שהעסיקה לפני המלחמה! כבר אמרתי הרבה פעמים: כל יום מביא לנו בכנפיו הפתעות חדשות בחיים. הלא כלנו קראנו לפני המלחמה את עתונות מפלגות “העבודה” ונוכחנו לדעת מתוךְ קריאה זו, שפתח־תקוה לא העסיקה פועלים עברים כלל! והנה ההפתעה של התזכיר, המשבחת את “הימים ההם”. נסים ונפלאות! אני אומר לכם. וטוב שכלנו נלמד לקח נחוץ: המטרה מקדשת את האמצעים!

*

העשיתם דבר מה לטובת קרן־הקימת? המשתמשים אתם בבולי קרן־הקימת? אם לא, קחו לכם למופת את חברה אנגלו־פלשתינה! בנק ציוני זה, אינו מוצא לנחוץ להדביק בול הקרן־קימת על מכתביו, על שטרותיו וכו'. נאה לדרש! זהו עיקר חשוב בארץ־ישראל…

*

ארץ־ישראל הולכת ומתפתחת, ובפרט תעשית־הדפוס. בחוץ־לארץ, ובפרט באמריקה מחלקים גלויות שעליהן מצוירת תמונת ארמון נהדר, ועליו מתנופף דגל הנושא את שם דפוס “הספר”. מתחת לתמונה זו יכלים אתם לקרא: בנין בית הדפוס “הספר” בירושלם. ואתם קוראים יקרים, כלום מכירים אתם את הארמון הזה פה, בירושלם? מי מכם יודע איה מקום כבודו? אם לא זכיתם עדיין לראות את ארמון הדפוס הנהדר הזה המכונה בשם “הספר”, פנו־נא אל האדון זלצמן בורא הדפוס הזה, הוא יראה לכם את מקומו. מי אמר שיש “כלוף” בארץ־ישראל?…

*

התחילו לדבר על דבר “מלאכויות”, ולבי נתמלא קנאה. מה מאד רציתי להיות בין ה“מלאכים” לזכות לראות את תמונתי בעתונים וכו‘. וכו’… אבל מכיון שאני איש פשוט המאמין ב“ביזנס” וב“קומטנים”, לכן לא יבחרו בי לא לועד הלאומי, ולא ל“מלאכות”. העורך הראשי נכנס לחדרי ומצא אותי במצב־רוח של יאוש נורא. בימיני אקדח, ובשמאלי —בקבוק־רעל. רציתי פשוט לאבד את עצמי לדעת… רק ספק אחד נקר במחי: באיזה מות לבחר… העורךְ הראשי נבהל, כי ידע תדעו רבותי שהעורך־הראשי מעריךְ אותי מאד… הוא יודע היטב שבסכום עשרים גרוש לשבוע שהוא משלם לי, לא ימצא סופר מפורסם כמוני. ולפיכךְ התחיל להתחנן, להתרעם ולגדף: מה! ההשתגעת? באיזו רשות אתה עושה זאת? הלא אנחנו נהיה מוכרחים לדאג לאלמנתך… וכו' וכו'. ובכן, אחרי וכוח ארוך, הסכים העורךְ שפעם אחת בשבוע ידיפיס את תמונתי בעתונו בתנאי אחד כמובן, שאני מצדי אסכים לגזז את שערותי הנחמדות — מפני שמנהג חדש הוא במדינתנו, שכל מי שהיה ב“דרךְ” וב“שדות רחוקים” צריךְ לגזז את שערותיו… ומה לא עושים בעד פרסום! התרציתי רבותי, והקרבתי את שערותי על מזבח האפנה… ואתכן הסליחה גבירותי… עזמָות

 

דאר היום 27.02.1921    🔗

כל העולם נוסע. ועד הצירים התרוקן. “לשכת העתונות” שלו נשארה בלי ראש, אפילו ה“קצין ההולךְ ובא” — גם הוא נסע. אך כל הנוסעים האלה, אינם מעוררים בקרבי רגש־כאב כזה שמעוררת בקרבי נסיעתו של דר' מוסינזון. ודוקא אולי משום שאנכי הנני, ומפני שאב לבן אנכי. מה? הידע לא ידעתם שיש לי בן והוא תלמיד המחלקה השביעית בגמנסיה היפואית? כן, רבותי! עניו אנכי וצנוע מאד מאד, ואין זה מטבעי להגיד לכם את הכל בבת אחת; אךְ העובדה היא שבני לומד בגמנסיה, ואם בנים לכם, רבותי, שמעו נא לעצתי ושלחום־נא גם אתם לבית ספר תיכוני זה. לא הלמודים שם הם העיקר, כי הרי ללמד אפשר בכל בית ספר, ולאו דוקא בגמנסיה “הרצליה”ץ אלא הנמוס שלומדים במוסד זה, הוא משופרא דשופרא. כשחוזר בני הביתה לימים אחדים, הוא מפליאני באמת בנמוסו. המלה “חמור” שגורה היא בפיו, ובמקום “אבא”, הוא קורא לי בשם בהמה־סובלת זו: כךְ נוהג מורנו הדר' מוסנזון — אומר לי בני היקר — ומספר הוא לי שנמצא תלמיד חדש שבא לא מזמן מארצות הגלות, ותלמיד זה לא יכל להתאפק, וישאל מדר' מוסינזון, אם התנ"ךְ אינו מכיל מלים אחרות, ואם באמת רצוי הוא, שתלמידים מגיל עשרים שנה יוכתרו בשם־הכבוד “חמורים”? והדר' האסטניסיס ענה לו בקול בוקע לבב־הרים: “הדלת פתוחה לפניךְ, אם רוצה הנךְ תוכל ללכת!”. היודעים אתם רבותי, מה שמפליאני ביותר? זהו כשרונם של יחידי־סגולה לדבר פז ושני מעל הבמה, ומיד אחרי כן להשתמש בלשונו של נח אבינו בהיותו בתבה בשעת המבול…

*

ה“ז’ורנל די קיר” הוא, כידוע, עתון צרפתי המופיע במצרים. עתון זה הדפיס בימים האלה מאמר ראשי, שבו הוא מקונן על חרבן ארץ־ישראל שנתנה לשלל בידי היהודים, רחמנא לצלן. ובאמת צדק עתון זה. הרי ידוע ומפורסם לכל עד כמה מתחשב השלטון הצרפתי בסוריה עם תושביה, עד כמה מרובות הן הטובות ששלטון זה הכניס בדמשק, בארם־צובה וכו'. באמת, חבל! חבל שגם ארץ־ישראל לא נפלה תחת חסותה של צרפת. כמה טובה היתה צומחת אז לכל התושבים בכלל ולמושלמים בפרט. מפני שהלא גם זה ידוע, עד כמה מסורים הם כמרי הכנסיה הצרפתית לאישלם… קחו לכם לדוגמא את אלג’ריה, תוניס ומרוקו… הלא שמעתם על אדות התנינים ביאור מצרים, אוכלים הם את בשר טרפם, ובו בזמן עיניהם זולגות דמעות־רחמים…

*

השודד הידוע, קחח, נהרג. ונהרג דוקא לרגלי הסרור של מפקח המשטרה דודסקו, ודקא באותו ליהל שבו התפאר כי בקרוב יהרג הוא את דודסקו. הדבר הזה מזכיר לי, רבותי, את העובדא שדודסקו זה הוא יליד זכרון־יעקב רחמנא־לצלן. ושגם מפרח המחוז בזכרון־יעקב הוא צעיר יהודי, יליד זכרון־יעקב, ושמחוז זה, הוא היחידי בכל ארצנו, שאפשר להגיד עליו, שיש בו מעין שלטון יהודי… נו, הלא ידוע הוא שזכרון־יעקב תמיד הצטינה בגולותה: קן “מרגלים” ו“בוגדים”… כך, כותבים היסטוריה, רבותי.

*

ירושלם שלנו הולכת ומתקדמת. רוצים אתם ב“סמול דאנס”, יש למצוא ברוך השם. אולי משתוקקים אתם ל“ורמוט” או “קוקטיל”, ובכן יכולים אתם להשיג כאות נפשכם, ולשמע גם מוסיקה במחיר השתיה. רקודים, נשפים, שמלות, שעולות הן הרבה מהרגלים ולמעלה, ויורדות הן הרבה מהצואר ולמטה. הכל יש בירושלם שלנו: תרבות, ו“ציויליזציה” נכנסו לבירתנו… הכל יש. יש גם רפש בחוצות, וסמרטוטים בחנויות. יש גם עתונים ומברקים מהחוץ שמגיעים באחור קטן של חדש או שנים. יש גם חסרון באמבטיות בבתים, ויש גם הצורךְ הגדול בתעלות תחת־ארציות, בעד הבריאות והנקיון… הכל יש, רבותי. אפילו צרות משפחה, ודאגות פרנסה… ובימים האחרונים יש גם שלג..

*

חוצפת ארץ־הישראלים, עוברת היא כל גבול. הנה הולכים הם בני המושבות ומתארגנים להסתדרות “בני בנימין”. הלא השם בעצמו מבליט כבר את כל השערוריה. כל העולם הנאור והלאומי שלנו, הביע למדי את שאט נפשו לעבודתו של רוטשילד, על ה“פינסקים” וה“מינסקים” שלו, והנה באה חבריא של מחוצפים, ומבלי בושה, לוקחת היא את שמו העברי של רוטשילד, ודוגלת היא בו. מלבד זה מעיזים הם לאמר בקול, שרוצים הם “לשמר על הקים”. והרי זוהי נבלה מעין כמותה! אנחנו חיים בתקופה של התקדמות, רוצים וצריכים אנחנו להרס את הכל, לשאף לעשות מה שעשו לנין וטרוצקי ברוסיה, והנה באים אלה ה“ריאקציונרים” וצועקים כי רוצים הם לשמר על הקים. שערוריה! ולא זאת בלבד, אלא מזמינים הם “בני בנימין” מרצים שלהם, מרצים שנולדו בארץ־ישראל, בורים שבעברית שלהם אין כמעט כל “־סתים” וכל “־ציח”; והמרצים האלה באים למושבות ואינם שופכים את כל זעמן על ה“רקבון” ועל ה“בגידה” של הישוב הישן. ובני המושבות יושבים ומקשיבים, ומתחילים, חלילה, לחשב שגם בבני הארץ יש איזה כשרון שהוא, ולא כל התורה מחויבת היא לבוא דוקא מהגלות.. אלהים, אלהים! הלא זה נורא! כפירה בעיקר! צריךְ לקום, צריךְ להציל את הארץ מידי חצופים אלה. כי מי יודע מה ילד יום? הלא אפשר מאד שעל ידי השתדלות “בני בנימין” ישכללו גם את בני המושבות ויבנו אתם מושבות חדשות. ובמקום שלשים “פינסקים”, נקיץ ביום בהיר אחד ונמצא ששים. ואז?…

*

וכבר אפשר לראות תוצאות מבהילות. בראשון־לציון יש סניף של “בני בנימין”. סניף זה קבל עליו עבודות צבוריות אחרות. חברי הסניף לקחו עליהם לסדר גן־טיול חדש במושבה ואם תבקרו את ראשון־לציון ומצאתם שיותר מעשרים חלוצים מצאו עבודה אצל סניף “בני־בנימין”. ועוד יותר: מקבלים הם חלוצים אלה שילינג ליום יותר מהמחיר הרגיל בסביבה. ומה יהיה אם חלוצים אלה יספרו לחלוצים אחרים, שבני המושבות אינם “גזלנים” כל כךְ גדולים, כמו שתארה אותם העתונות הקדושה? ומה אם העולים החדשים יתחילו להרהר אחרי מעשיהן של ה“מפלגות”? הלא חרבן אמיתי נשקף לנו!! והישוב יושב לו בשקט כחמרא על דורדיא! עזמַות

 

דאר היום 06.03.1921    🔗

בבואי היום להמשיךְ את שעורי עמכם, ממש איני יודע במה להתחיל ובמה לסיים, כי נוהג אני בזה כרב המורים בארצנו… ובכן נתחיל ב… בחילונים: רק לפני שבועות אחדים עזבתי אתכם מעט פחות ומעט יותר חילונים, אם הוּלוגים פשוטים שאינם יודעים מאי דקאמרי רבנן או מערבים בפסלת של דתיות, ואם חולנים טהורים ואמתיים שנוהגים לומר “פטום הקטרת” בשבת — והנה הגיעה אלי הבשורה בעתונים כי נהפכתם פתאום ל“רבנים” ול“מוסמכים”, כלכם “חכמים”, כלכם יודעים את ה“תורה”, ולא זאת אלא “שאין חול לישראל — הכל, “קדש” ו”משפט השלום בעיניכם — מפלצת" — ה' הטוב יודע אתכם ואת מחשבותיכם של זולתי. הכל נוסעים עכשיו “אמריקתה”, אבל לכם החילונים איעץ לנסע קצת לקנוסא… מה? איכם יודעים היכן היא קנוסא? שאלו אנ את ר' בנימין ויגיד לכם מיד. נסיעה זו אינה טעונה כלל טלטול הדרךְ וגם הוצאות לא מרובות: ירמולקה שחורה לראש באהליךְ ומגבעת חדישה בצאתך, זקן מגודל וכרס בולטת. יתר הפרטים בדבר משרות וכדומה אפשר להשיג ממנו בעצמו כי בקי ורגיל הוא בזה והעמן שלו, כידוע במשרד ה“מזרחי”.

*

מר חילוני כותב לי: … ושער־נא את מצבי: שלשה ימים ושלשה לילות רצופים ישבתי בכסוי־ראש ובלא מקטרת לפי; קרבן שכזה הבאתי על מזבח הרבנות; והכל בשביל שרציתי — למה אכחד? — להיות נבחר בין היועצים לחבורת הרבנים. וסוף דבר היה, הלא ידעת כבר מתוךְ העתונים, כי כל עמלי היה אך לשוא! רבנו הגדול והקדוש, גאון עוזנו, עמד על הכסא (שלא כדרכו בקדש) וצעק אלינו לא בקולו: Non Possumus! בעברית פשוטה זאת אומרת: “ועכשיו, לךְ־לךְ”!. ושלשתנו (הדר' י. קלויזנר, העו"ד מר פן וכותב הטורים האלה) יצאנו מן האולם ובמקומנו נבחרו — נחש מי? — שלשה “שמשים רוחניים” ולא יועצים. ספק גדול הוא אם גם אחד מהם הוא “משלנו”. לץ אחד יש בין הרבנים שלנו, כותב לי מר חילוני, והוא אומר כי עיקר התנגדותם למר פן היה לא מחמת שהטיף לרבנים בדבר “חפש המחשבה וחפש הדעת” אלא מפני שכתוב בפרוש בתורתנו השמר לךְ “פן”, ואין חכמה ואין תבונה נגד מקרא שכתוב. “אם יוסף קלוזנר או יוסף דעת, אומר הרב הלז, איני יודע, אבל יוסיף מכאוב בודאי”. איך אומר אוסישקין? : אין לךְ דבר העומד בפני הלצון .

*

הד“ר י. ביהם, מנהל המכון הפסתורי, עסוק עכשיו בעבודה חשובה מאד: לא חלילה בנשיכות הכלבים השוטים, אלא בקבוץ חתימות נגד “הכנופיא המרעילה את דעת הקהל” ולטובת “איש־הברזל”. וכי תראו בחוצות ירושלם אדם קטן הולךְ ושוקע בבצות ורפש, ובידו גליון חלק של ניר רך, וידעתם כי זהו הד”ר י. ביהם. לשליחות־מצוה זו התנדב, כנראה, באספה החשאית שהיתה בשבוע האחרון בבית “המדריךְ” כדי לעורר את “דעת הקהל” נגד מאמרו הידוע של איתמר בן־אב“י: “ועכשיו לך־לך!” זאת אומרת, בעיטה ברגל ו”ברוךְ שפטרנו!“. לעת עתה באו על החתום רק אלה שחסרו להם אמתחות גדולות ומסרון לשד”ר הגדול שלהם בצאתו “אמריקתה”, כדי למלאתן עד פיהן — כפי הבטחתו הגמורה — דולרים של ה“ציונים למחצה” באמריקה. ד“ר ביהם הוא “נצרךְ” גדול, לא עליכם, כי יש לו ב”ה שני “מוסדות” העומדים כנראה על “רגלי תרנגלת” וע“כ הכין שתי אמתחות רחבות. אין לתמה איפוא אם הוא מוסר את עצמו כ”כ להציל קצת את הפרסטוג' של אוסישקין. שמר לי ואשמר לך! זהו כלל גדול בעולמנו זה, כי מה לא יעשה אדם, ובפרט יהודי שכמותו, בשביל פרנסה? וכי תאמרו: במה למשל, נופל מאמרו ה“יפה” של הד“ר קלוזנר נגד הרב קוק בעתון “ההגון” — מפרשת “לךְ־לךְ” של איתמר בן־אב”י בעתון “המרעיל את דעת הקהל?” מדוע לא יצא הד“ר ביהם להתחנן לפני הקהל שיחתמו לטובת הרב קוק כמו שהוא מתחנן לתושבי ירושלם לחתם לטובת אוסישקין מטיבו ואיש חסרו של הד”ר הנכבד? למלחכי־פנכא — פתרונים!

*

שתי מדות מגונות דבקו ר“ל בצעירי פתח־תקוה בזמן האחרון: הם קוראים את “דאר־היום” ומתחברים ל”בני־בנימין“. ואולם המנהל של ביה”ס לחקלאות הדואג לחנוךְ הדור הצעיר במושבה האמללה הזו, החליט לעמד בפרץ ולשרש את העשבים הרעים האלה משדהו בעוד מועד. מה עשה? נפל על המצאה יפה: הלךְ והוציא מתכנית הלמודים בבית־ספרו את שעורי הבוטניקה ויתר המדעים והכניס במקומם פרק לשעורית תעמולה נגד “דאר היום”. ומדי יום ביומו, עומד המנהל על הדוכן, פורש כשמלה את העתון ה“צהוב” לפני התלמידים והתלמידות ומראה להם באצבע ממש על כל טפה של “רעל” המסוךְ בשולי הגליון. ביחוד הזהיר את תלמידותיו לא לבקר את אספות “בני בנימין” ונשפיהם, מפני מעשה שהיה לפנים בבני־בנימין שחטפו בנות ישראל מאחורי הכרמים … אין מה לדבר — התעמולה הגדולה המתנהלת בגמנסיות ובבה“ס נגד “הכנופיא המרעילה” הצליחה מאד וכבר זכינו לראות את פריה: תלמידי הגמנסיה העברית בירושלם מוציאם עתון בכתב־יד בשם “גבעולים”; שערו־נא בעצמכם מה מצאתי בגליון האחרון שבא אלי מירושלם? — ירכתון קטן בחתימת אחד התלמידים בשם “ממשפחת עזמות” ותאמינו לי כי זהו המאמר הכי מוצלח שקראתי בעתון של ילדים. צר לי מאד שלא זכיתי להכיר את “תלמידי” הקטן הזה, ואי”ה בהגיעי בשלום למחוז חפצי אשלח לו בתור “משלח־מנות” לפורים מסוה יפה כדי שלא יכיר בו “חדוה” הקטן וכל יתר ה“ידידים הטובים” של עז מות

 

דאר היום 13.03.1921    🔗

חן־חן לכם, רבותי! לכם, לבעלי החרמות והבויקוט, אני מתכון הפעם. מטעם ה“כנופיא המרעילה” נשלחתי להודות לכם בשמה מעומקא דלבא. מה? איכם יודעים מדוע? הדבר הוא פשוט: מיום שהחלה “מלחמה בדאר היום” ביפו, גלדה ב“ה המכירה ב2890 גליונות של ה”עתון הצהוב“. תודה רבה, ידידים יקרים. ומכיון שרואה אני את השתדלותכם הרבה לטובת “דאר־היום”, מחויב אני לגלות לכם סוד כמוס של המערכת: העורכים הסכימו פה אחד להחליף את ה”טון“; סוף סוף נוכחו לדעת כי העיקר הוא ה”טון“, גם בועד הלאומי וגם בעתון. מעכשיו לא יאמר עוד למשל: “ועכשיו לך־לך!” אלא בנמוס ובדרךְ ארץ: יטריח־נא אדוני את עצמו ללכת לעזאזל ולכל השדים והרוחות! הבינותם? לא חלילה: יכנס הרוח באביךְ, כי אם “באביכם” או באבי “כבודו”. ועוד, דבר: נתקבלה החלטה להזמין שני עורכים חדשים, אנשי־שם, הזקוקים למשרה, המתלמדים לכתב ולע”ע יקבלו שכר־סופרים הגון. בקרוב תתפרסם רשימה ארוכה, עפ“י סדר א”ב, של סופרים למחצה, לשליל ולרביע שאינם חושבים לכתב, ואי"ה בקרוב בימינו נזכה להוציא עתון “הגון” בארץ.

*

חברינו הנכבדים: “מהועדה הארצית לתרומות הקרן הקימת לישראל בא”י קבלנו את העתקת מכתבכם אליה מיום 17,11,20 בדבר מאונכם להנהיג בסניפכם את חובת הבול של הקהק“ל. נהיה לכם אסירי תודה אם תואילו להודיענו באיזה מדו”חי הקונגרס ועל איזה עמוד אפשר למצא את ההחלטה הנזכרת במכתבם. אין אנו חושבים שיחס הקונגרס לקרן הלאומית כפי שבא לידי גלוי עד כה, יתן יסוד להאפ“ק להסתלק מחובת הבול שאין בה משום מס תמידי ושערכו המוסרי הוא העיקר בעוד שסכום ההוצאה הזאת אינו ראוי לדו”ד מצד עצמו. תקותנו, איפוא, שלא תרצו לפרש מן הצבור בענין זה אחרי שמוסדות כהדסה, מפשט השלום ומשרד הרבנות ביפו קבלו עליהם את חובת הבול. הלשכה הראשית של קה“ק מהאג. סליחה, רבותי! המכתב הזה נתלגל כנראה במקרה לתוךְ הדאר שלי וחושב אני להחזירו לגברי ק”ק, כי אלה דברים שאדם אוכל את ה“קרן־הקימת” בעולם הזה ומבטיח פירות לעולם הבא…

*

עד כה, רבותי, חשבתי ששני אדרים בשנת־העבור הם תוצאה מוכרחת ממחזור־השמש והירח ביחס לכדור־ארצנו, והנה באה “חברת מזכה את הרבים בירושלם” והוציאתני מטעותי זו. שנים ושנים, רבותי מיום שגדלתי והייתי לאיש, היתה מחשבה אחת מנקרת במחי: מה לעשות לתקון עול חלול ה' ועון השז“ל (את ראשי־תיבות המלה הזאת יודעים ראשי החברה הנז'), רחמנא לצלן. אךְ לא אלמן ישראל מאנשים היודעים למצא את סודות היצירה. בכל דור ודור עומדים לישראל אנשים צדיקים הדואגים לכל הענינים הגדולים האלה עומדים ברום עולמנו. וצדיקים יסודות עולם אלה מצאו סוד כמוס בגנזי המקובלים בכתיבת־יד הרב הקדוש הרש”ש (ר' שלום שרעבי) זיע“א לתיקון עון חילול ה' ועון השז”ל. והתרופה לזה, רבותי, לא בשמים היא. בכל שלש שנים יוכל כל אדם מישראל שחטא בעון השז“ל רחמנא לצלן בשנת העבור, לתקן את כל מה שחטא במשך שלשת השנים שעברו אם ישמע לעצת חברת מזכה את הרבים, שלא נוסדה אלא לשם כך: “יתענה האדם ל”ז שעות קודם המולד, ויקרא בזוהר הק‘, ובפ’ יתאו ובפ' פקודי, וראדרא־רבא ובסוף הלילה יקרא התהלים שני פעמים שעולה במנין “כפר” — יעלו לו לארבע מאות תעניות, ויתוקן עון חלול ה' ועון “הקרי”, ואז — מובטח לו שהוא בן העולם הבא ולא יהיה נזוק באותה שנה”. “ובשנה זו שנת תפאר יש בה ג' הפסקות וקודם כל יטבלו שלשה טבילות”. לא תוכלו לתאר, רבותי, כמה נהניתי מחברת “מזכה את הרבים” על מפעלה הגדול הזה. בועד הצירים מכינים “תכנית רחבה ואפס מעשה”, במבטאו המוצלח של מר ד. אימיזיק במאמריו היפים בשבוע זה, ב“דאר היום”, וחברת מזכה את הרבים, “בשם הרבנים המקובלים שבירושלם” בלי שום הכנות ובלי שום תכניות ופרסום הוציאה לנו את החמדה הגנוזה הזאת מגנזי המקובלים זצוק"ל ונתנה לנו תרופה בדוקה ומנוסה נגד עון נורא הבורא רחמנא לילצן אלפים ומיליוני קלפות דסטרא־אחרא. מה הן כל העבודות־המעשיות של משרדי ועד הצירים בירושלם, לעומת פעולותיה המעשיות באמת של חברה “נאורה” זו. שם, ישנן רק תכניות, ופה הצלה ממש, הצלה מכליון־חרוץ. אכן, עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה המוציא מקרבו גאוני־מחשבה ומעמיקי־חקר כמנהלי חברת “מזכה את הרבים”. ועל פעולתה הכבירה בשבוע האחרון — מחזיקנא לה טיבותא.

*

ולסוף מעשיה קטנה ואמתית: מר ורטהיים מבודפסט בא בימים האלה לא"י. שם היה, כנראה, ממונה על היערות של פרנץ־יוזף ועכשיו הוא מבקש, כמובן, פרנסה. — ומה דעתךְ לעשות בארץ? — שאלהו מר ז., אחד ממכריו ומבני עירנו. — חושב אני להשיג משרה ביער. — היכן? — ביער הרצל, ענה היערן של פרנץ־יוסף בבטחה. “אבא, אתה צוחק? — אוי ואבוי לצחוקך זה!”…. עז מות

 

דאר היום 20.03.1921    🔗

אכן נודע הדבר!
ר' בנימן, הבקי מאד לא רק בדרךְ לקניסא, אלא גם נהירים לו שבילי כל “הארץ” — גלה את הסוד. שמא רוצים אתם לדעת, למשל, מדוע אסרה “הכנופיא המרעילה” מלחמה על ה“דב הרוססי” ועל כל ה“חיות והיונקים” הממלאים את “הארץ”, ועל מה “העתון הצהוב” מתקיים בכלל וכו' וכו' — תפנו לר' בנימן ותשמעו מה בפיו. וה“פה קדוש” הלזה יודע לספר וללחש באזניכם. כמובן בסוד־במים, דברים יפים מאד: “מהי? עוד לא שמעתם?.. הן זהו סוד גלוי עכשיו… ה”חבריה" הארורה הזו ימ“ש מכורה לאליאנס בפריז… כן! נגד בתה”ס שלנו ונד אוסישקין! וכאן הכבל קבור… חכו! עוד יודעו בקהל הרבה דברים יפים…“! אכן נודע הדבר. רק דבר אחד קטן תמוה קצת, שמורי אליאנס בעירנו אינם יודעים כלום מה”סוד הגלוי" הזה. אין מה לדבר — ר' בנימן הוא איש־מלחמה אמתי וכלי זינו עליו: ירמולקה שחורה, זקן מגודל ופה מסלל רברבן. חבל רק שנשאר האחרון ברשימת “גלוי־הדעת” בעירו. גם ויזתא, להבדיל, זכה להיות האחרון ברשימת בני־המן… “זה לעמת זה עשה האלהים”.

*

גם ה“פועל־הצעיר” יודע, בלי עין־הרע, למצא את סוד הצעקה של ה“משפחה” נגד ה“דב הרוססי” — הפזמון הנצחי: “פרנסה”! כמובן, עם בריות כאלו אין להתוכח ואין גם להתרעם עליהם. הם, שנתחנכו כל ימיהם על קערת הצבור מאודיסה, מאמריקה ומכל מקום; הם, שיסדו להם “כולל” מודרני בא“י עם “ממונים” חדישים הממלאים את כל המלונים בלונדון, בוינה ובאמריקה (במחלקת ראשונה, כמובן…); הם, שיכלו להרים קול צעקה נגד ה”רבי" שלהם, אחד העם שליטיא, מפני ש“העיז” להפסיק את תמיכתם מאודיסה בשביל המאמר הידוע של י. ח. ברנר בהפועה“צ; הם, אשר בשביל מאה פרנק לחדש, בעטו ברכבם וקראו אחריו מלא: לא דרכיךְ — דרכינו! — הם לא יוכלו לתאר להם אף רגע שאפשר גם לבני הארץ — “אויךְ מיר מענשען!” — שלא זכו אפילו לדרך על אדמת טרוצקי, להרים קול צעקה גם נגד אוסישקין — בלי “פרנסה”. זוהי הפסיכולוגיה היפה של “מצניעי לכת” שלנו: אין צועקים למנהיג הקפה האמריקנית: רד, לך־לך! וכל אותם הדברים הנוראים שקבלו מאיתמור בן־אב”י, אלא א“כ קבלו ממנו תחלה מכת לחי מצלצלת בשביל עשרים וחמש לירות עלובות מאמריקה, ו”הקונטרס" האחרון יוכיח! — “ללא כאב אין צועקים” — ומבשרם יחזו! ככה עושים היסתוריה אצלנו “הפועלים”, וכל זה במעטה־צדק, במעיל קדושה וענוה, בבת־צחוק על השפתים ובבת־חן יפה — “צירליך מאנירליךְ” — ובשם הלאומיות הגדולה, והלב הגדול והנשמה הרחבה והאידיאל המרומה? ובכ“ז היה זמן שהפועה”צ — היה עתון הגון, כלומר את האמת לא הגיד חלילה, אבל לכהפ"ח נזהר משקר. רבותי, פתחו־נא את החלון — מעט אויר נקי נחוץ לנו, אויר ארץ־ישראלי…

*

חבל! שתי חתימות חסרות עוד ברשימת “גלוי־הדעת” של יפו. כדי לעשות את ה" " הנחוץ שם בלונדון ובאמריקה… וצר מאד שלא עלה הפעם בידי הד“ר קלוזנר וחבריו להעלות בחכתו את שני ה”לויתנים" הכי גדולים שבתך־אביב, שהם שקולים כנגד כל דגי־הרקק שמלאו במחילה את גליונות “הארץ”. אחד מהם, חתיכה הראויה להתכבד, העיז לענות בפרוש: לא אחתם! כי דברי איתמר בן־אב“י, במאמרו נגד אוסישקין צודקים מאד. כךְ מדבר ועושה אדם שאינו נזקק לקרדיט ו”למלון יוז“… ודא עקא, ש”אכסמפלרים" כאלה מעטים, מעטים מאד בארצנו, ונער יכתבם. והשני, שלא אבה לחתם, הוא אדם פקח ורואה את הנולד. כדברים פשוטים אמר למבקשי חתימתו: "אם כל הוא רק בגלויי־דעת ובאסיפת חתימות — זוהי תעודת העניות היותר גדולה לכם: החזק נלחם, והחלש — מוחה וצועק ואל־נא יהיה חלקי בחלשים.

*

— המותר להציל בורגני הטובע בבצה? שלאה זו נשאלה בבית־מדרשם של המפסי“ם ונפסקה בשלילה. וזה הדבר: הפרופ. די־האן נסע לפני זמן מה בסביבות אשקלון בלוית שיךְ אחד ערבי שהוביל אותו, כנראה, להראות לו את עשרו. והימים ימי גשם, ושני הנוסעים טבעו בבוץ. לאשרם נמצאו ערבים אחדים שחשו לעזרתם והצילום. כשהגיעו קרוב ליבנה, טבעו שנית בבוץ והפרופיסור מהר, כמובן, אל פועלי הכביש ובקש מהם עזרה. כשמע הפועלים את דבריו החליטו לקרא לאספה, ואחרי שקלא וטריא ע”א הצעת הפרופיסור במשך חצי שעה, הוחלט הענין ברב דעות בשלילה, מפני הטעמים האלה: ראשית, מפני שהם עובדים עבודת הקדש ואסור להם לבטל את זמנם. ושנית, בורגני — מצוה גם לכתחילה להטביע אותו בבוץ. ואחרי הפצרות רבות, נאותו אחדים מן ה“מעוט”, בתור יוצא מן הכלל, לעזור לבורגני המסכן.

*

ת. א. עוד גלוי־דעת נגד “דאר היום”: זה עכשיו אחרי גמרי את שעורי נודע לי מפי אחד המסדרים בדפוס “דאר היום”, כי הקבוצה המסדרת את העתון הזה, החליטה פה אחד לצאת בגלוי־דעת נמרץ נגד “דאר היום”, על העבודה המרובה שנוספה להם אחרי גלויי־הדעת של ה“קטנים” עם ה“גדולים” בסדור המודעות והברכות הרבות מצד המוסדות והקהל הרחב. אכן, “מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה”. עז מות

 

10.10,1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

מבעד למסוה¹

(שעורים בהסתכלות)

שאלתי לתומי:

מדוע נפקד מקומו של בן־אב"י בנשף הסופרים? וענה לי ידידי “הכהן” בפשטות ובקצרה: “לאספת סופרים נקראו רק באי־ביתי!”

וה“טיימס” מלונדון הולך ומזמין את בן־אבי לסופרו הקבוע במזרח וגם לורד קורזון, זה הוזיר החיצוני, בא בכתובים עם העורך הראשי של ה“עתון הצהוב” ע“א עניני א”י ופספורטים ועוד דברי־קטנות כאלה. כנראה, שה“גויים” האלה אינם בקיאים ביותר ברחוב החבשים וגם לא קראו אפילו את “גלויי־הדעת” בעתון “ההגון” שלנו.

התראו? אני לא חכיתי כלל להזמנות כי הלא יוצא ונכנס הנני, כידוע, בביתו של “מדריך”. אמנם לפנים, בימי חרפי, בהיותי עוד בעירתי בליטא,נקראתי בשם “עַזְמוְתְ’קה שג’ן” מפני ענותנותי היתרה, ואולם עכשיו הנני ב“ה סופר “הגון” בארץ וגם “איסטניס” גדול, ונחשב בין זקני המשפחה. בנשף “הסולל” הראיתי בקיאות גדולה ב”שלחן ערוך" של המזנון וגם בנשף הסופרים הייתי בין המסובים בראש השלחן, כדרכי, וכך, מ“ערב עד ערב” אני זוכה ב"ה לשני שלחנות…

---

מעט זכרונות, כמדומני שהשעה צריכה לכך; והזכרונות לא מעבר ישן נושן המה, אלא חיים ורעננים הם במוחי, כי רק שנים אחדות עברו עליהם; וגם לא זכרונותי הם, כשהם לעצמים,כי אם יש להם איזה ערך־היסתורי.

הימים ימי מלחמה־עולמית, ורב הסופרים שלנו בארץ היו, לא עליכם, ב“אדמה” – לא זו של ברנר – אלא פשוטו כמשמעו.

פעם אחת הוזמנתי ביפו לאספת סופרים ומצאתי בין הנאספים גם את הסופרים: ש. בן ציון, ברנר, לודויפול, א. ציוני, יעקב שטיינרג, א. אלמאליח, שפרינצק, לופבן. ברש ועוד. באספה זו נודע לי כי “המשרד” ראה בענים של סופרינו והקציב להם תקציב מיוחד –לא לשם תמיכה חלילה– אלא לשלם פשיטא דספרא בעד תרגומים ויצירות חדשות מקוריות, ועפ"י יזמתו של “הכהן” הוחלט ליסד לתכלית זו “אגדת־סופרים”…

פתאם התעורר אחד המסבים בשאלה: מדוע נפקד מקומם של קרישבסקי, אדלר, ועוד?

אז יקום הסופר ש. בן־ציון ויאמר בין יתר הדברים: לא אגדת מורים ולא אגדת מתרגמים אנו אומרים ליסד בפעם, אלא אגדת סופרים! הידעתם, רבותי, מה זה סופר? – סופר הוא אדם שהספרות היא נשמת־חייו ושיש לו מלאך המכה אותו ואומר לו: “כתוב!” ולא איש שכתב פעם איזה מאמר או שעסק בתרגומים ואפילו אם תרגם ספרים שלמים. יש לפעמים שאדם יכל לתרגם עשרים ספר ולא יזכה לתאר “סופר” ויש אדם שלא כתב במשך כל ימי חייו אלא דבר אחד והדבר הזה הקנה לו שם־עולם בספרות. גם רוממתי – עזר הורביץ– הוסיף ש. בן־ציון – תרגם בשבוע זה דבר יפה ב“החרות” – הגם לו נקרא סופר? כל אלה שהוזמנו לאספה זו ראויים הם לאיצטלא זו מפני יצירותיהם הספרותיות, ואלה שאינם כאן לא הוזמנו בכונה ולכתחלה כי אינם סופרים במובנה השלם של מלה זו.

– ובמה איפא זכיתי אנכי להיות סופר, שאל מר גרזובסקי, שהרי כל עבודתי בכל ימי חיי כמעט היתה במלאכת התרגום, ומה ראו על ככה להזמין גם אותי לאספה זו?

כנראה לא ידע אז מר גרוזבסקי התמים, כי לא זכות ספרא עמדה לו הפעם להיות מוזמן לאספה של סופרים אמתיים, אלא זכות הסייפא…

בינתים נחלקו הדעות אם לקבל את ה“ה קרישבסקי, אדלר, ודומיהם לאגדת הסופרים או לא. ונבחרה ועדה מיוחדת משלשה סופרים: ש. בן־ציון, יח. ברנר וא. ציוני כדי להכין הרצאה מפורטת ע”א הסופר והגדרתו האמתית והנכונה של שם זה, ואם ראויים המורים הנזכרים להכנס בחוג הסופרים או לא?

ומכיון שהועדה לא יכלה, כמובן, לבוא לידי החלטה גמורה מפני דעותיו הקבועות של מר ש. בן־ציון – נתפרדה החבילה ודבר האגדה לא יצא לפעל.

וסוף דבר היה, כי כל התקציב לתמיכת סופרים נמסר לידי א. ציוני להוציא בו את ה“ספריה בכפר”.

אלה תולדות “אגדת הסופרים”!

---

עם כפוי־טובה הוא עם ישראל!

הכל יודעים כי בועד העיר בעירנו נמצאים אנשים ופקידים מצוינים שאך טובת הכלל לנגד עיניהם ודואגים, למשל, להכין בעוד מועד מצה לפסח בשביל אחב"י ומשתדלים “לתת ספוק לצרך דתי וכלכלי שלא יהיה מנוצל לטובת יחידים פרטים ושיהיו מחירים נורמלים קבועים לו” והנה נמצא “נרגנים” כאלה הבאים עליהם בטרוניא ובצעקות ויעשו את כל העיר כמרקחה. והכל בשביל מה? בשביל מלתא זוטרתא: ועד העיר ליהודי ירושלם משתדל להטיל מס של 6 גרוש על כל רוטל מצה “כדי לכסות את ההפסד”.

ולא זאת, אלא שה“נרגנים” האלה באים בטענה ואומרים כי כשהשנים כתקונן היו טובי העיר מאספים קמחא־דפסחא ומחלקים לעניים שהם רב מנין ורב בנין של עדתנו, כדי להקל מעליהם את עול ההוצאות של פסח, ועכשיו שנסתתמו כל צנורות השפע וועד הסיוע התחיל לחלק ב"ה מכות לחי במקום תמיכה, עכשיו בא הועד, הם אומרים, לכסות את ההפסד על חשבון העניים?

ומה יהיה הסוף? – צועק שכני ר' מוטיל – אתם בטח מכירים אותו – העניים החרדים לדבר ה' ימכרו את כתנתם אשר לעורם כדי לאכל מצות בפסח או שיגוועו ברעב, והחפשים יתירו להם לאכל חמץ ויתחיבו כרת רחמנא־ליצלן, והכל בעטיו של ועה"ע המבקש לחזק את הדת ולקיים את הרבנות בירושלם.

מוטב. הוא אומר, שיטילו מסים על ה“סינמה”, שכל הרוצה לראות בתולה רוקדת לפניו על הבמה, או לרקד "סמולל־דנס, עם בתולות עבריות, ישלם במחילה “מסים” במיטב כספו…

וכדי להוכיח אותי במספרים, הוא מגיש לפני דו"ח של ועד העיר ליהודי ירושלם מודפס יפה, ומראה לפני באצבעו אותיות מחכימות:

ריוח והפסד משבט עד אלול תרפ"א

הכנסות מסים 62773 ג"מ

ריוח מן המצות תד“פ 28023 ג”מ

־־־־־־־־־־־־־־־־־

ס“ה 90796 ג”מ

הוצאות:

משכרת פקידים ומשרד 78987 ג"מ

רהיטים 10360 ג"מ

־־־־־־־־־־־־־־־־־

89347 ג"מ

עיניך הרואות, הוא אומר, כי כל המסים שאנו משלמים וכל הרוחים של המצות משמשים כדי לכלכל פקידים ומזכירים של ועה"ע.

ואם מעט לך זה, הרי לפניך הדו“ח האחרון שלו, שנתפרסם בדאר־היום גליון קנ”ד:

הכנסות: מתשרי ועד י“ג אדר בערך 500 לי”מ.

לעמת זה עלו ההוצאות במשך הזמן ההוא:

משכרת לפקידים 480 לי"מ

הוצאות צבוריות 60 לי"מ

הדפסה, משרד ועוד 60 לי"מ

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בס“ה 500 לי”מ.

צא וחשוב, עומד ר' מוטיל ומנקר את עיני, מחמש מאות לירות שנכנסו לועד, הוצאו: 88% להוצאות פקידים ומשרדים, ורק (קרי שלשה רישים) 12% להוצאות צבוריות.

פקידי ועד־העיר – והצבור בירושלם: מי קודם למי? – שאלו את “בעלי־הטובות” שלנו ויגידכום.

ועוד הם דורשים, טוען ר' מוטיל, “הכרה מצד הקהל, שהקהל יאמין בהם וימסר להם את עניניו לעשות בהם כפי הבנתם ושהקהל יקבל את מרותם ויהיה נשמע לתקנותיהם ולסדרים אשר ינהיגו”.

הוא אשר אמרתי: עם כפוי־טובה הוא עם־ישראל!

עז מות

 

18.04,1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

לא, רבותי, זה עובר באמת כל גבול והפועל־הצעיר האיסטניס שלנו לא יכל עוד לעבור בשתיקה על המעשה הזה.

שערו בנפשכם: מורים, החולמים ע“ד מהפכה בחנוך, ע”ד בית־ספר העבודה וביחוד ע“ד המשכרת שלא נפרעה בזמנה, מתקדשים ומתיצבים ובראש תלמידיהם, כ”בני בנימין" להבדיל, לקדם את פני “איש הכסף” בהידד ובאובציות.

ובתל אביב? – לו ראיתם את כל “הטררם” שעשו שם הבורגנים ימ"ש לכבוד “יורש העצר של המטבע” – סקנדל אמתי, אני אומר לכם, שערוריה מאין כמותה! קשתות־כבוד נטויות בראש כל חוצות ורחובות תל־אביב מוארים חשמל והומים מרב אדם, עמך ישראל שבא לכבד עשירים מתוך הכנעה ויראת כבוד – ולמי? לבנו של זה שבנה את “פינסק ומינסק”, לברא כרעא אבותי שנתחבר, לא עליכם, לאלפרד מונד ונסע לארצו של ברנדייס לשם תעמולה ועשה שם הפגנה לטובת שפתנו ועוד מיני שערוריות כאלו.

ולא זאת, אלא שגם ועד הצירים בכבודו ובעצמו נכשל במחילה ב“כבוד לעשירים” – זה היה, כמובן, לפני המעשה בעץ־מות! – וכל עם ישראל מדן ועד באר־שבע, כל “הישוב הרקוב” על ילדיו וזקניו, מכבד עשירים “כאלה” בעוונותינו הרבים, מתוך הכנעה ויראת הכבוד…

לא כן הפועלים החדשים שלנו בזכרון יעקב; הם יודעים ב“ה לעמד על הגבה הדרוש ולא נתפעלו חלילה מפני “עגל הזהב” ולא נתלהבו ככל יתר בני המושבה. אדרבה! כשהגיעה השמועה לשם ע”ד בואו של הברון ג’מס דה רוטשילד אמרו אחדים מהם: הנה ניקולאי שלנו בא! וכשראו שערי־כבוד קלועי פרחים מוכנים לפניו, מצאו אותם יפים לתליה… וכשבא הברון הלכו כמובן להתאונן לפניו על רע היחס של “בני בנימן” אליהם!

– “כבוד לעשירים!”

אמנם טרגידיה שלמה כלולה בשתי המלים האלו המעוררות רצון לשבר את הלוחות… ולא טרגידיה בלבד, אלא “טרגי־קומדיה”.

והקומידיה, רבותי, מתחילה דוקא משעה שהפועלים “האיסטניסים” שלנו שלחו מצדם אנשים אל “יורש העצר של המטבע” להודיע לו בשמם כי מוכנים הם בכל זמן לקבל ממנו איזה “תקציב” וכי אין חלילה שום מניעה מצדם שישלשל לתוך קפתם אי־אלו “מטבעות” בשביל עבודתם בארץ.

איני יודע מה היו תוצאות רקודיהם מסביב ל“עגל־הזהב”, ואולם הפיליטון “כבוד לעשירים” שבפועל־הצעיר האחרון מוכיח למדי על תשובת הברון…

---

וגם מועד־הצירים אין הפועל־הצעיר מרוצה, כנראה, בזמן האחרון, והוא מתאונן עליו מרה:

"הסתדרות הפועלים דורשת כעת מאת ועד הצירים למסר לרשותה אותם התקציבים המוצאים על העולים העובדים. ההסתדרות מוכנה לקבל על עצמה ערבות מוסרית בעד כל הסכום וערבות ממשית בעד חצי הסכום שיחזר לקופת העליה. ואולם, לצערנו, ועד־הצירים יחד עם מחלקת העליה שלו, עדיין אינם מבינים את ערך ההצעה הזאת ודוחים אותה.

חבל מאד שועד־הצירים אינו יכול עדיין להבין את ערך ההצעה הזו ודוחה אותה: בוקרא פיל מישמיש! לע“ע הפועל־הצעיר מבקש לו “עליה” שמנה וסוף ה”תקציבים" לבוא. לא כדאי לריב עם “מלון־יוז” ולבוא עמו בטרוניא, אולי סרס ירחם…

---

הוי, מה שונאים פועלינו את הבקורת! אותו הפועל־הצעיר שלקח לו במונופולין את הבקרת ואת ההתנפלות על הבנק, על ולפסון, על “המזרחי”, על “אחדות־העבודה” על ה' ועל משיחו ועל “ננתקה” – אותם הפועלים נכונים לאכלך חיים, אם אתה מעיז לזעזע קצת, אפילו בפורים, ביום שמותר כמדומני לגלות קצת אמת, את הבצה שלהם – ו“הדרבן” יוכיח!

הכל תלוי, כמובן, בטמפרמנט של האדם; בן־אב“י, למשל, קורא את “רשמי־המסע” שלו ומחייך, “כדור הקלס” מתפקע וחברו יקטן שלח “פסקיילים” בסתר; פקידי “המנהל הראשי” מלקקים את אצבעותיהם ממש מהקריקטורה שלו ומצפים בכליון עינים להמשך של הפיליטון הידוע ולע”ע הם עושים לו “יובל העשרים” לנחמו, והפועל־הצעיר כועס ורוקע ברגליו כילד היסתרי, וסופרו נותן במקום בקרת – פורנוגרפיה פוע־צית…

רבותי, הדרבן השני עומד מאחורי כתלנו:

Caveent Consules!

עז מות

 

8.05.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

אם תרצו הרי זו אגדה:

כשנתקבצו הפעם אל קברו של “נביא־מוסא” – כך מספרים “בני־דודנו” – ובקשו להכנס אל המערה כדי להתפלל, כנהוג, נסגרה הדלת בפניהם – מעשה שטן! – ומאנה להפתח…

עמדו זקני השיכים בדחילו ורחימו לפני פתח המערה ובקשו והתחננו לפניו בכל מיני בקשות ותחנונים – ממש, כמו במעשה “עלי־באבה” – אך ללא הועיל!

פתאם התפרץ אחד מה“שבאב”, מאן־דהו, בריון אל הדלת, ויאמר לפתחה בכח הזרוע – אך לשוא!

אז הרגישו כלם והבינו כי כל זה מ“אללה” ויתעצבו מאד אל לבם. עד שבא הנציב אל המקום, כידוע, ויגש אחד השיכים אל המערה וידפק שלש דפיקות על הדלת ויקרא בקול: יא נבינא מוסא! נינך בן “דיגך”, שמואל הנציב בא לבקרך; אנא, פתח נא!

ומיד נפתחה הדלת….

* * *

ואם לא תרצו, הרי זו “הגדה”:

– זוהי הפעם הראשונה, אמר ה. מ. כהן־הבוכרים של פסח, שזכינו אחרי אלפים שנה לסדר בבית־הממשלה בירושלם, סדור פסח כהלכתו.

אין אני בקי כל־כך בדיני “הסדר” של פסח ואין כונתי, כמו שאומרים, אל ה“הגדה” אלא לכדורים, כלומר, לכדורי־הבצק.. (קניטלעך בלע"ז). אבל עד כמה שאני קורא בעתונים ושומע “מה עמא דבר”, נדמה לי כי אין זה סדר פסח “כהלכתו”…

אומרים, למשל, שאינו מדקדק כראוי במצות “בדיקת חמץ” לפני הפסח, דהיינו לבדק בכל המקומות שברשותו בממשלה ומחוצה לה ולבער את “החמץ” ולומר את כל “ויהי רצון” עד גמירא, כידוע.

ויש שמפליגים ואומרים כי הוא משתמש במין “הגדה משונה”, נוסח לונדון, שעברה להם כנראה בירושה מ“עשרת השבטים” ואין נוהגים אצלם כלל לומר: ביד חזקה, בזרוע נטויה ובמורא גדול, עם כל הבאורים והפרושים כנהוג במדינות צרפת, להבדיל, תחת ממשלת “גורו מפני”, ואין זכר אפילו ל“שפוך חמתך”.

התראו? לו נבחרתי אז בין שלשת היועצים החילוניים, הייתי מיעץ לרבנים הראשיים שלנו, שיחיו, להגיש לו למתנה הגדה אחרת עם כל הדינים של “הסדר” בארצנו, ולהסביר לו – הן הוא מקנא קנאת הדת! – – שאם לא קיים כל המצוות הנהוגות בפסח בארצנו, לא יצא ידי חובתו. ובזכות זו, יזכה לסדר באמת סדור פסח כהלכתו, עפ"י “משפטו וחוקתו”, ולא נכשל עוד חלילה במכת־מצרים הראשונה כהשתא, ולא יאמרו עוד: אמור מעתה, ביפו לקו היהודים מאתים וחמשים מכות….

---

אכן, נורא הדבר! תעתועים באמת!

השמעתם? כל אנשי א“י מדן ועד באר־שבע: בורגנים, מורים, פקידים, כל הפועלים למיניהם ואפילו ה”אחדותניקעס" ר“ל, לקחו והכריזו “מלחמה קדושה” (ג’יהאד בערבית) על המפ”ם בא“י. “הפועלים הרבולוציונרים בא”י – מסיים מר אדמוני את מאמרו הנלהב נגד ה”מלחמה הקדושה" בה“יודישער זורנאל” מיום 29 מרס – פונים איפא בקריאה חמה לכל הפועלים בעלי־ההכרה שבעולם, לבלי להניח כל “טרור ופוגרום” נגד הפועלים יהודים. אנו מקוים כי כל הפועלים שבעולם ירימו קול מחא וזועה נגד מעשי התעתועים נגדם בשם העברי, כביכול.

“קוזקים” נגזלים!…

לע“ע פנו ה”עשוקים והעלובים" המסכנים האלה בקריאה חמה אל “שכנינו” ו“בני דודנו”

להושיט להם יד עזרה נגד הבורגנים המנצלים אותם פה בארץ ויזמינו אותם להשתתף בשמחתם ביום חג הפועלים.

כנראה, שכחו המפפי“ם שלנו את הברכה הידועה שברךְ אותם הקב”ה לפנים:

פרא אדם… ידו בכל ויד כל בו… ועוד כלל אחד קטן שכחו בחכמת ה“פוליטיקה” “הפועלים הריבולוציונירים” שלנו כי אסור להדליק אש במקום שיש בו חמרים מפוצצים…

Dangerous!

עז מות

 

15.05.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

הואיל וכך, הבה נעסק היום קצת ב“צנזורה”, או כמו שאומרים אצלם: בהגברת אנסטזיה.

ואם תרצו, הרי לפניכם לוח קטן של בקרת ל“בקרת”:

>
>

אמור מעתה ביום אחד לקו ב“דאר־היום” שלשה מאמרים.

היום הזה ישאר לזכרון בדברי ימיה הקצרים של הגברת “אנסטזיה” שלנו…

עוד לא הספקתי להשלים את התמונה הזאת, והנה הביאו לי מכתב במעטפה ארוכה ובו כתוב לאמר:

“דיר מיסטר עזמות!”

את “ההגדה” החדשה שלך קראתי בתשומת־לב מיוחדה, ואולם רוצה אני לשאל ממך, יקירי, את ה“קושיות” הללו:

זה שנה אחת כמעט שאני יושב לי בארמון, כנציב־מלך ממש, על הר הזיתים ומטייל לי ב“ה בין המתים…. כבר עבר גם סדר הפסח וערכתי, כידוע, את ה”מלוכה" – בלי עם!

מה זה רבי בלי “חדר”?

ומה זה רועה בלי עדר?

מה זה פייסל בלי דמשק?

וחיילי “רחובות” – בלי נשק?…

ושואל אני אתכם: למה זה שלחתוני הנה, לכל השנים הטובות? איה ששים רבוא החלוצים שהבטחתם לי? איה מליוני הדולרים וכל בעלי ה“ביזניס” שזמזמתם לי באזני?

הן אני והפלונית שלי אוכלים ממש את בשרנו חיים מתוך צער ויסורים לשבת כאן ולהכין בתי אולפנא, בתי־נכאות, כבישים וכיוצא בזה רק בשביל ה“פרא־אדם” שלנו. בעד חלונות ארמוני נשקפתי, בעד כל אשנב, מדוע בוש אחי ר' ישראליק לבוא? מדוע אחרו פעמיו ככה? הן שלחתי לו כמה מכתבים ותלגרמים? שגרתי לו שלוחים לאמריקה, להודו ואפילו לזילנדיה החדשה, רמזתי לו בידים וברגלים, קרצתי לו בעינים, והוא – ר' ישראליק שלנו – עושה עצמו “כאלו לא ידע”; צעקתי אליו לא בקולי, הרעתי, תקעתי וקראתי בכל מאמצי כחי – ואין קול ואין עונה. האמנם מתחרט הוא על כל המעשה?

ואני גם עברית ב“ה למדתי לדבר, וזוגתי שתחי' טרחה, המסכנה, ולמדה סו”ס לקרא מעל הניר, באותיות לועזיות מסתמא, ובלי שגיאות וכמעט, נאום שלם בעברית לכבוד הנשף האומנותי העברי בירושלם. עוד מעט אדע גם ערבית…

צא וראה, חביבי עזמות, מה בין בני לבן וחמי: הם, “בני דודנו”, עוסקים בהבלי עולם ומבלים את עתותיהם בהכנות ובהרצת “מכתבי־ידידות” לכל העולם ואפילו ל“מורנינג־פוסט”, ועמך ישראליק – עם חכם ונבון – עוסק, כידוע, בבנין ה“בית הלאומי”, כגון: ברנדייס ווייצמן באמריקה, “אגודת־ישראל” וה“מזרחי” בוינה ובירושלם עיה“ק, ק”ק וזוננפלד. הפועלים ושביתותיהם והאכרים ופועליהם הנכרים, העתון “הרגון” והעתון “הצהוב” וגלויי־דעת שלהם, ועל כלם המפסי"ס…

אמרתי לו לצדיק מגור שליט“א: “גור” בארץ הזאת כתיב, ולא שם בפולניה, וכמעט שקנה קרקע, אלא שצדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים… לע”ע הוא נוסע במחלקה השניה וה“זקנה” שלו שתחי' במחלקה השלישית: נחות דרגא… ואפילו אותה מטרוניתא עזבה את “סלע” הישוב וחזרה לאמריקה כלעמת שבאה…

ובראשון למאי

עד שקרה המעשה הידוע ב“בן־חמור” שרצה לעשות “שבת לעצמו”, והוא וכל ב“ב יצאו כלם לשוק וחטפו כעשרים תרנגולי “הודו” וגם שלשה ברבורים אבוסים (ז’ונבולים בלעז) ושחטו אותם בלא ברכה ושלא עפ”י דין, והנה “עורבא פרח” באויר והוריד להם מָן מן השמים ו“הרביץ” בהם מעין “מלבס” (מין בונבונים גדולים) וכל “בני־חמור” קבלו איש איש חלקו כראוי לו, ואכלו ושבעו, ומיד אחר סעודה שמנה זו ישנו את שנתם, “ענג שבת”, ממש כמו אחר המעשה ב“לחי החמור”…

ברגע זה, נודע לי כי בני ישראליק הגיעו לחיפה ולא מצאו פתח פתוח לפניהם וחזרו –

כך הוגד לי – למדינות הים. והנה אבקשך, ידידי מר עזמות, להודיע להם בשמי לאמר: “חכו כמעט רגע עד יעבר זעם”, ואי"ה בעגלא ובזמן קריב נזכה להתראות בארץ־אבותינו.

וכה תאמר להם: אם לפליטיקה – הניחו לי! ואתם, השתדלו להרבות בכחות ככל האפשר, להגדיל את מכסת הדולרים והקרקעות, לבנות, לנטע, ליסד…

ולחדש הבא בירושלם!

המסור לך מאד

שמואליק.

־־־־־־־־־־־־־־־

כדי לחיות בשלום, כדרכי, עם מאדאם אנסטזיה, החלטתי לדחות את תשובתי לשבת הבעל"ט

עז מוט

 

22.05.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

ידידי ר' שמואל!

שאלת־חכם

שאלתני אמנם במכתבך האחרון לאמר: מה זה “רבי” בלי “חדר”? ואולם על זה אשיב לך, כמנהג גובראין יהודאין, בשאלת אחרת: מה זה “חדר” בלי “רבי”?

פוק חזי מאי עמא דבר: כל ה“תלמידים” מבני־דודנו ומשאינם בני־ברית, עשו כנראה “יד אחת” כנגד ה“רבי” ובאסרו־חג של פסח נתפרצו פתאם מן ה“חדר” לתוך החצר הגדולה שבעיר־החוף, פרצו “גדרה” ופשטו ב“רחובות” קריה במהומות ומבוכות; ובכלי־משחית קרירי וחמימי שטמנו להם מבעוד יום הכו בדרך על ימין ועל שמאל.

קדם כל הלכו והתנפלו על ישראל “סבא” היושב, כידוע, ב“כפר” ועשו שם חרבן בית שני ממש; אח“כ נתחלקו בני־החבורה הפרועים לכמה מחנות: חלק מהם נתכנס בערמה ל”חדרה" של הרבנית ושמו בכליהם את כל תכשיטיה וחמדת גנזיה, ועברו על “בל תשחית” ר“ל ועשו “בורא מאורי האש” בלא הבדלה ובלא יקנה”ז, כנויים גמורים ממש; ומחנה גדול וכבד מאד התיצב לפני ה“פתח” ובקש להוציא אליהם את “בן־תרח” וכל ה“חמולה” שלו כדי לנקם את נקמתם ולהפרע מהם. ובני־אברהם ובני־משה ודכותיהון עמדו חלוצים לפני המחנה ונלחמו בגבורה עם בני־הפרחחים הפרועים, ומי יודע מה היה בסופם אלמלא לא הזמין להם הקב“ה את מלאכיו בדמות בני־אדם סרדיוטים להצילם מידם. והאורחים המוזמנים זרקו, כנהוג, על חתני־הדמים מין פלפלא חריפתא ל”סגולה“, ולא יכלו “המחותנים ושושביניהם” לקבל רב טובה שהשפיעו עליהם מן השמים ומן הארץ: רבים מהם נפלו מיד כורעים ומשתחוים על פניהם ויתרם נמלטו בעור שניהם ועשו “ויברח” למקום שם “פלפל שחור צומח”… אחריהם השאירו, כידוע, גמלי לשיחנא, סמי רפואה שהקדימו למכה, וכל מיני חמרים וצרכי ה”חתונה" הצריכים לגופא דעובדא, כגון: נפט להסקה וכדומה. ובני ישראל’יק עמדו ב“פתח” ופתחו בשירת “התקוה”…

וכשבא הדבר לאזני ה“רבי”, סבורים היינו שיוריד מיד את הרצועה מעל גבי הכתל וימתח את “בן־דודנו” זה על העמוד, במחילה, כנהוג ב“חדר” הצפוני, ויהא חובטו, מיסרו ואומר לו דברי־כבושין אלו:

– פרא אדם שכמותך! המתן־נא, המתן מעט ותקבל מידי שכרך על מעשיךָ הטובים, וכל כך תקבל עד שתזכיר זאת לעולם ועד דור העשירי תזהיר על זה לבניךָ אחריך ולשכניךָ ואמרת להם כי ככה יעשה לפרא־אדם אשר ה"רבי חפץ ללמדו דרך ארץ!

ואולם ה“רבי” הולך לשיטתו: השוט במקומו מונח והכל כדי שיהיה “הזאב שבע והכבשה תמה” ואינו יודע כנראה כי כל זמן שה“כבשה תמה” לא “ישבע הזאב”…

ובדחציף כולי האי, עמדו בני־החבורה ב“כרם”, הכריזו “שביתה” על ה“חדר” והציעו תנאים אלה:

א) להחליף את ה“רבי” מחמת שהוא בן־ברית.

ב) לבטל את הענין של ריש־דוכנא (בֶּלפר בלע"ז).

ג) לנעל דלת ה“חדר” בפני ה“קרובים” ובני־ביתו של ה“רבי”, ושרגלם לא תדרך עוד על מפתן ה“בית” – בבחינת בל־יראה ובל־ימצא!

וה“רבי” שיהיה הולך, כדרכו, לשטתו ומקיים את התנאי השלישי – “עד יעבר זעם”, ובני ישראל’יק עומדים בחוץ וממתינים ל“שנוי הוסת” ומצפים לבטול רע הגזרה…

– “הרגעו!”…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שמעתי כי בני־החבורה הפרועים אסרו על חבריהם שבכפרים בחדר“ק (חרם, דרבי קזמאי) למכור ביצים ושאר־ירקות ל”חדר" התראו? – בעד זאת נאמר להם דוקא “וישר”… כי כך הוא מנהגו של עולם: אין רע בלי טוב, אולי ילמדו סו"ס האכרים לגדל תרנגלות ולזרע ירקות ותפוחי אדמה, ולא יאמרו עוד הגויים: איה נא ביציהם? איה נא צנוניהם?

ואפילו חצרות העיר ובתי־הכנסיות והמדרשות שלנו מסוגלים מאד לזריעה ואפשר בנקל לעשותם לגני־ירק באשר אינם נצרכים לזבל, כידוע…

ואולי, מי יודע, יתפייסו סו"ס הפועלים שלנו עם בני “פינסק ומינסק” לקיים מה שנאמר וחי אחיך עמך, ופרח יעקב ויציץ ישראל, וישכב איש תחת גפנו ותחת… מפלגתו.

איך אומר הצרפתי?

A quelque chose Malheur est bon

־־־־־־־־־־־־־־־־־

“עוד מעט וידעתי גם ערבית”.

וצריך אני לבשר לך, ידידי ר' שמואל, כי יש לנו ב“ה פרופיסור מאגדת־ישראל בעיה”ק, המלמד את לשונו לדבר ולהפיץ בישראל את השפה הערבית.

– פֿ' ענדק “דאר־היום”? – הוא שואל תמיד בכניסתו למוכר־הספרים הרוסי החדש, בהדגישה הולנדית, כדרכו. ולא זאת, אלא שהוא מביט גם לתוך־עתונים ערבים ממש כ“תרנגל” בב"א.

לעמת זה זכינו ב“ה לשני אברכים מ”בני־דודנו" היודעים היטב את שפתנו העברית ומשתמשים בה ל“טובת הכלל” בעין־גנים ובחולות…

־־־־־־־־־־־־־

ומדרש אגדה יש, כי בזמן האחרון יוצאת בת־קול מתוך ה“חורבה” שברחוב היהודים בירושלם מדי לילה בלילה וקוראת: שמואל! שמואל!

וקול אומר: הנני!…

ובת־קול משיבה ואומרת בנגון של הפטרה: על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו אחרים את כבודו…

ויהודים ותיקים שומעים, מכונים פניהם להר־הצופים, עיניהם ליה ועונים בדחילו ורחימו: אמן!

Si non évere, ben trovato אמר, כמדומני, דנטה, בעל ה“קומידיה האלהית”.

הנאמן לך מאד

עז מות

 

29.05.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

הכל נוסעים עכשיו:

זה נוסע מעיר “מגורו” למצרים וזה נוסע לבקרו ולהזמינו אליו ליומא דגנוסיא של “המלכות”; גם רבי מנחם־מנדל שלנו נוסע לעמד בראש דבי־מתיבתא בארעא קדישא ואני עבדכם נסעתי לי דוקא לדמשק דרך חיפה וה“כרמל”, כנהוג.

בדרך נסיעתי עברתי במזרחה של הארץ, הנקרא בפיהם “פלשתין” וראיתי לנגד עיני את כל “ראי־המזרח”. נפגשתי באחדים משכנינו ולמדתי קצת את ה“אליף־בא” שלהם, כדי להכיר את לשונם ולדעת מה הם אומרים מה… ואולם לאחר שחזרתי אל ה“ארץ” וקבלתי את ה“דאר” שלי שהיה סגור, כנראה, במשך כל היום, נתישבו לי דברי הפסוק בחומש: חן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק…

הוא אשר אמרתי: ליבא מידא דלא רמיזא ברואיתא ובהפטרה ואפילו ב“הגדה” של פסח…

וכמו שאחזה לי אני – “מזל של גוי” יש לאחי עשו זה, שאפילו הוא בעל שער, כידוע, אין מדקדקן עמו כחוט השערה. אין מי שיחטט, שיפלה, ידייק וילמד מה שכתוב בין השטין או מה שאינו כתוב אפילו. אין מבקשים סודות ורזים וסתרי־תורה בדבריו, שמא חלילה לדבר זה נתכון או לרמז זה, כי לא אמר עשו “עם לבן גרתי” ולא זכה ל“מחשוף הלבן” כיעקב אחיו…

וכל כך למה? – משום שה“רבי” שלנו שיהיה אינו בקי עדיין בדקדוק הלשון בארצנו כדבעי…

לפנים, היו “הני גלילאי” מחליפין עיינין באלפין ועכשיו הם מחליפין ב“ה למרין כנונין – אל תקרא: מלחמיה אלא – מנחמיה! בנון־כפופה… ולא זאת אלא שגם ביפו נשכחו בעונותינו הרבים כל הכללים והדינים של ה”אותיות המתחלפות" בדקדוק ומחליפים בטעות ובכונה הט' בח' וד' בע', כדכתיב: ויקו למשפט והנה משפח,לצדקה והנה – צעקה!..

ושכח הרבי, כנראה, ולא ידע כי ישנם בארצנו כמה שמות נרדפים כגון: שלום וצדק, לקיים מה שנאמר: “בקש שלום ורדפהו”, רדיפות עד חרמה ממש; “צדק צדק תרדף” – בלי רחמים, והנה נוה־שלום ואין שלום, נוה־צדק ואין צדק…

דקדוק, רבותי, דקדוק חסר לנו בארץ, אך לא דקדוק השפה בלבד כי אם גם דקדוק החיים…. נחוץ לדעתי – וכן היא בודאי דעת רובא דעלמא – שהרבי שלנו ימהר לכנס את בני־דודנו ל“חדר” ויקח בידו את החרט המתקריא “טייטעל” בלע"ז וילמדם פרק בהלכות קריאה בלשונם, כלומר "אליף־בא' ויקרא לפניהם בקול לאמר: פתח למד –לַ… פתח שין –שַ!….

ואחר ילמדם להבדיל בין זכר לנקבה ובין זמן העבר לעת ההוה, וביחוד זמן העתיד.

ולבל ישכחו את תלמודם בדרכם, יחזר להם תמיד את זמן הצווי בכל נטיותיו. בכתות העליונות ילמד את ה“גויים” הגדולים "גזרות ובנינים, החל מבנין הכבד בכל הזמנים ודוקא בלשון מדבר בעדו וברגש חזק: פקדתי, אפקד, אני מפק־!…

וראשית חכמה בדקדוק הוא כידוע המקור…

עקר העקרים שבתורה זו היא ידיעת “המקור והשרש” של הפעל, הפעולה וביחוד של הפועלים… כי כל צרותינו מבינים אתם, באו עלינו וכל התלאה מצאתנו רק באשר כי לא התבונן למדי אל מקור הפעולה.

“ערוך מאתמול תפתח” והכל מוכן היה לפורעניות…

ובעלי־הדקדוק שלנו בארץ וגם יודעי־עתים ו“זמנים” בלונדון באו לכלל הסכם כי מקור הרעה ושרשה דוקא בנקבה אחת (לא נקבה ממש) הידועה בשם "הגברת “מריאנה”, שיצאה לתרבות רעה לפני כמה שנים והקדיחה את תבשילה ברבים עוד בזמן “שלש רגלים” (דרייפוס בלע"ז). כל ימיה היתה שקועה בקריאת רומנים כגון "מסתרי פריג (לאבתרגומו של קלמן שולמן!)

ועכשיו היא מתעלסת באהבים עם בני־דודנו, שולחת להם “שדכנים” בסתר ושוגרת להם כל מיני כדורי־רגל וכדורי־יד ממולאים כדי לשחק בהם בחצר ה“רבי” ולזרק על ראשי בני ביתו…

ולא לחנם הוציא ראש המשטרה של של הקב“ה בעירנו פקודה רשמית לכל נתיניו ולקהל שלומי אמוניו לומר במשך כל יום ל”ג בעמר ויום הראשון הבעל"ט “אשרי יושבי ביתך” –מסתמא יש דברים בגוי…

ומבלי משים יעלו על זכרוני דברי המשורר היינה:

Sch, wie schlecht ge…

Bist Du, Israel!

FalscheFreunde von Aussen

Von Inen שועלים וחמורים Und

מחוץ – הגברת “מריאנה”, בתו הבכירה של רב “פפא”, כוחלת את דגלה בשנאתה לישראל’יק ומשתדלת להלבין את חטאיה אשר כשנים יאדימו…

ומבית־שועלים מחבלים את ה“כרם” ועשוים ממנו “תל” שממה ומחכים, כנראה, לשופט הגבור שיקשר את זנביהם, כידוע; וחמורים ו“בני חמורים” רועים בין שני ההרים עד שיסתאבו ויבאו “שמעון ולוי” לחתך את אזניהם…

---

ולסוף “מעשיה” קטנה, מעשה שהיה:

לפני שנים אחדות הייתי יוצא ונכנס לביתו של זוג צעיר שחיו באהבה רבה ובנעימים: מקערה אחת אכלו ומכוס אחת שתו ולא זזה ידו של זה מתוך ידה של זו; בקצור, אהבה עזה כמות… וכל הבריות – וגם אני, עבדכם, בתוכם – היינו מתקנאים קנאה גדולה בצמד הנחמד הזה…

כעבר שתי שנים נודע לי לתמהוני הגדול כי מיום חתונתם היה “הוא” – כלומר, מיסטר זון – משתדל לקרב צעירים לזוגתו כדי להכשילה וג' מארי, כלומר אשתו, היתה מבקשת מצדה לקרב צעירות לבעלה כדי להביאו לידי חטא, ובעזה“י הצליחו שניהם בעבודתם זו ו”הנאהבים והנעימים" בחייהם נפרדו…

עז מות

 

5.06.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

שכן קרוב יש בשכונתי, איש טוב ויהודי כשר, בעל לב רגש וחם ומאמין גדול ב“אותיות הנדפסות”, ומאז נודע לו – ־ איני יודע כיצד? – שיש לי איזה מגע ומשא עם הכח הגדול הזה, אינו נותן לי מנוח.

על כל צרה שלא תבא בעולמנו בזמן האחרון, מיד הוא דופק על דלתי ומקיף אותי בשאלות כתנורו של עכנאי: הן כבודו יודע היטב – הוא אומר – מכל הנעשה שם “מאחורי הקלעים”, ילמדני רבי, מה היה כתוב שם במקום החלק שהשמיטה ה“צנזורה” בגליון של היום? ומי היא הנקבה “מאריאנה” שהזכיר מעלתו בשעורו האחרון, ומאי עבודתה? – והעיקר: מה יגידו שם על הר־הזיתים ביום השלישי לחדש?…

וכ"כ מחריד האיש הטוב הזה את מנוחתי עד שסוף־סוף אהיה נאלץ לעקר את דירתי לשכונה אחרת, הרחק הרחק ממנו, אלא שחוששני שמא ימצא גם שם “שכן קרוב” כמותו, כי סדנא דארעא חד הוא..

ולא זאת אלא ששכני זה הטוב הוא בעל־בכי מצוין וכל דבריו – תאניה ואניה. מרבה בדמעות ומרחיב את פצעי הלב – בוכה הנהו על “גלות השכינה”, צועק הוא ככרוכיא, זועק “חמס” וקורא לקנים והנה והי –“תשעה־באב” ממש! ומה שחשוב ביותר, שמוכרח אני להודות, כי עפי"ר צדק בטענותיו ובבכיותיו.

ביחוד גדל קצפו על ה“רב דמתא,” שלנו הנצב לו, הוא אומר, כשמואל הנביא בשעתו על נקודה גבוהה, על הרמתים צופים, על ראש אמנה הנשקף לו על פני הישימון; שם הוא בונה לו מגדל באויר וראשו בשמים, במת חזיון, מין אצטבה גבוהה ושם הוא עומד ורואה באיצטגנוניתא את אשר יקרה באחרית הימים, בהתלכד כל השבטים הנפרדים ובהתאחות כל הקרעים – “וגר זאב עם כבש” – וכאותו אצטרולוג שהביט בעבים נכשל ברגליו ונפל “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”…

לא כן – צועק שכני הקרוב ב“פטוס” כדרכו – הרב דק“ק לבנונא שהוא תקיף בדעתו, יודע את ערכו וערך תורתו ואינו מותר על זכותו אפילו כמלוא נימא, אינו מדבר חלקות ואינו עושה חונף לתקיפי העדה שלהם ו”ראשי בריוני" המבקשים להם כהונה על פי דרכם ומגמתם לקעקע את הבירה… הוא מגיד להם “דברים של טעם”: פראי אדם, לכו לאבדון ואל תפריעו את המנוחה! ומיד הם מבינים את לשונו ומה הוא סח להם וימהרו לשוב איש איש לביתו. וסוף דבר, הוא אומר, נתקיים בנו המשל ההמוני:

כרכשתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא, כלומר: עמון ומואב נתחברו יחד נגד ישראל’יק…

ועד שהוא יושב ומקונן כדרכו, נכנס אלי שכני הצעיר ברעש והמולה, בחור רענן ורוטפש, בלורית שחורה לראשו ואש עצורה בקרבו, הציץ רגע בפני שכני הקרוב ובראותו את ה“יאוש הנורא” על פניו, התפרץ בצחוק ואמר: מה? כלום “תשעה־באב” היום? “אנחנו”,יהודי הגלות, הננו בכלל בעלי־בכיה משונים, אנחנו אוהבים לבכות. זה עכשיו חזרתי מהרב דמתא ושוחחתי עמו “ארכות וקצרות” על ענינא דיומא ועל פרשת השבוע שהוא מתכונן “לעבר” לפני תלמידיו בערב שבת… הרב נגש אל הארון, הוציא “חומש” והסביר לי בראשונה את ה“טעמים” של ההפטרה. הוא מתנגד, למשל, ל“מהפך שפטא” וגם ל“תלישה קטנה” וביחוד ל“תלישה גדולה”; וכיד בקיאותו הרבה בהפטרה, כידוע, גלה לי את הטעם של “אזלא גרש” ו“גרשים” הבא בקשר עם “מונח ואתנחתא” כדי שיהיה לנו “קדמה ואזלא” עד “סוף” פסוק.

בנוגע ל“דקדוק” העיר לי בצדק כי דרושה זהירות גדולה בלמוד הכללים האלה: אמור להחליף למשל “דגש קל” ב“דגש חזק”, שמא חלילה יטעו התלמידים ה“גויים” הגדולים שלו ויחליפו גם הם “תנועה קטנה” ב“תנועה גדולה” ובכלל מתנגד הוא לבנין “התפעל” וה“גזרה” החדשה שהכניס בדקדוק בדבר פעל “יוצא” ועבידא לבטלה, אבל לא לגמרי.

לסוף בשר לי כי הדר' “פרלמנט” מפריז שהבטיח לבני־דודנו לבוא בקרוב בענין ה“סנהדרין הגדולה” בעירנו, לא יבוא! ושושנת יעקב צהלה ושמחה….

איני בקי כל כך, אמר שכני הצעיר, בטעמי הנגינה ובהלכות הדקדוק, אבל יודע אני ומאמין אמונה שלמה כל כל מה דעביד הרב דמתא לטב עביד…

– הוי! השאננים, המפונקים – צעק שכני הקרוב– המתאמצים לפרש צעיף על כל הדברים הנעשים והנשמעים ב“חדר” שלנו. בעלי הפזמון המאמינים ומנעימים “זמירות ישראל” ומרגיעים את הלבבות, אך עד ארגיעה לשון שקר, ומה יועיל הכסוי ומה יועילו הלוחשים על המכה? המחלה בין התלמידים עושה שמות והמקרים באים ומטפחים על פני הדמיון. אשרי המאמין!

ובשעת דבורו הוציא גליון של “הארץ” מהשנה שעברה וקרא לפנינו בנגון של “איכה” פרק ממאורעות דאשתקד ודמעות נוטפות לתוך הנאד, והבחור הרענן יושב ומחייך כדרכו…

וראיתי לפני ברגע זה את התהום המבדילה בין שני היסודות האלה: מהאי גיסא, “מתנגדים” בעלי מרה־שחורה, עצבנים; תמיד הם מחפשים, מנקרים ומחטטים בלב, בסתר הנשמה למצא איזה חסרון איזה פסול, איזה פגם ואינם שבעים רצון מעצמים ומאחרים. ומאידך גיסא –“חסידים” השמחים בחלקם, אופטימיסטים בחייהם, הרואים אתיהעולם לא כ“כ נורא כמו שמתארים אותו. לא רב מחשבה, לא עמק הכונה הם העיקר כי אם הכונה, התפלה־שבלב והתדבקות ב”רבי"…

ואין לדאג, ואין להתעצבן ו“הדרך ציונה תכון לעד”!…

ומדי ראותי את שני שכני זכרתי את גבורו של שקספיר בהמלט, כמדומני, שעינו האחת בוכיה ועינו השניה צוחקת…

Jean־qui=rit! –

Jean־qui=pleure! –

וכשלא הבינו את פרוש המלים האלו הוספתי בעברית:

– גיללי! כך קראתי לצעיר השמח אלי־גיל כגויים.

– יללי! אמרתי לו לזקן המילל תמיד.

---

איני יודע כיצד אתם, ואולם כשאני לעצמי איני מקנא כלל בנכבדי הארץ שלנו שקבלו את תאר־הכבוד M. B. E. ואפילו ב“לורדמייר” של תל־אביב שזכה לתאר הגדול O. B. E. – לא מפני שאני מוצא בזה חלילה איזו “פחיתות־הכבוד”, אלא משום מעשה שהיה בראש הועד שלנו בשנה שעברה:

אני, כמובן, לא הייתי “עד ראיה” לדבר, ואולם יודעי־דבר מספרים בשמו כי בהגיעו לאנגליה בדרך נסיעתו לונדונה ב“מלאכות” ידועה, העיז אחד הפקידים הקטנים הממונים על הגבול לבדק בחפציו של ראש־הועד שלנו. זה האחרון נעלב כמובן ומצא כי הוא אינו טעון בדיקה; מה עשה? שלח את ידו לכיסו, הוציא ממנו את תעודת־הכבוד M. B. E. שקבל מידי מר בולס בכבודו ובעצמו, כידוע, הושיט לפקיד החצוף ואמר: פקח עיניך וראה כי הנני M. B. E. כלומרMember of British Empire ודע לפני מי אתה עומד!…

ואולם הפקיד הקטן לא התפעל ביותר, שלח אף הוא את ידו לכיסו, הוציא אף הוא תעודת־הכבוד M.B.E., הושיט לעיני ראש־הועד שלנו כאומר: ראה, גם אנכי M.B.E. והמשיך את עבודתו בחפצי “חברו־לכבוד” בנחת.

אומרים כי ראש־הועד החליט מאז לבלי הראות עוד את תעודתו זו לפקידים קטנים באנגליה…

איני יודע מה יחליט בנידן זה חברו מתל־אביב שזכה להקרא בשם Officer of British Empire, כלומר קצין קיסרות־הבריטית, ואולם רוצה אנכי לספר לו מעשיה קטנה שקראתי זה עכשיו בעתון The Bitts:

מר טומי בא לביתו עלז ושמח ובשר לאשתו כי קבל תאר־הכבוד O.B.E.

– ולשמחה מה זו עושה? שאלה האשה בתמימות, הן רבים יחדשו כי שלש האותיות האלו הן ראשי־תיבות מהמלים Owes Bills Everywhere (חיב כסף בכל מקום).

עז מות

 

13.06.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

אלמלי הייתי אני “רבי” והיה לי, דרך משל, “חדר” ותלמידים, נחשו־נא מה הייתי עושה?

ראשית חכמה, הייתי מאסף בערב־שבת זה, לפני מתן־תותרה, את כל ה“קונדסים” שלי: בני־דודנו ובני־חמור, תלמידי רב “פפא” וחניכי בית “אבא”, גם נכל “הכ־מלי” ושכניו הטובים הרה“ג ר' מופתאי והמטרוניתא הידועה וכל כת דילחון, והייתי מברר מתוכם את ה”גויים" הגדולים, את ראשי הכתות והמחלקות, ומושכם לבית־המדרש לחזר על ה“פרשה”…

– יעמד החתן ר' משה בן קזימא! מכבד בפסוק ראשון של “אתה הרעות!”…

והייתי נוטל כדרכי את החומש’ל שלי ומלמדו פרשת “בלק, כדבעי עם פירש”י וכל יתר המפרשים, כגון “מצודת דוד” ו“מצודת ציון” (פריזינ“ש בלע”ז); ואח“כ הייתי עושה לו ולחברותא שלו “מי שברך” אבותינו עד תרח אבי אברהם אבי ישמעאל, ומסיים כנהוג בהפטרה עם כל הטעמים – “פזר” מסולסל לאזניהם ו”שלשלת" ארוכה לרגליהם ולסוף “נסוג־אחור” במחילה ורצועתי שתהיה יוצאת לה במחולות וברקודים, אחת למעלה ושבע למטה, כדין… ואחרי “ברוך הבא” שכזה, הייתי עולה לדוכן כשמואל כ“נ בשעתו, מכה ב”יד חזקה" על העמוד ואומר לפניהם את ה“שיעור” שלי בזו הלשון:

תנא דבי רבי ישמעאל! פרא־אדם היית מבטן אמך ופרא־אדם תשאר כל ימי חייך!… הן ידעתיך כאז לכתך במדבר רובה קשת – פיף! פאף! ללא תורה וללא דרך ארץ. וכעת אינך יודע במחילה מאי דקאמרי רבנן ועומד הנך תמיד על ה"אליף־בא'… גוי גמור שכמותך! תֶנכל!…

זוהי מעין הקדמה קצרה להצהרתי, ועכשיו – אל הענין:

לאחר ששהיתם זה שנה בבית רבכם וראיתם כי זמן לכם הקב“ה “רבי” בעל מזג רך, שאינו הולך בדרכי שאר המלמדים שבארצות המזרח ושבבית הספר העברי לנערים בעירנו, ואינו מכה ואינו מלקה את תלמידיו על כל חטא ועון, אמרתם בלבכם: אכן “רבי” חלש הוא. יודע אנכי בך, משה גולם, שאתה הוא ה”מרי דראי הלכתא", שהדחת את חבריך הקטנים מן הדרך הישרה והוצאת את כלם לתרבות רעה; אתה הוא מאן־דאמר להם מה שעשוי עשוי והשאת אותם פעמים להתנפל על ישראל’יק, תינוק עלוב זה של בית־רבו, ולעשות בו מעשים אשר לא יעשו – ועתיד הנך ליתן את הדין!

ואולם, דע לך, פרא־אדם, כי יש עין רואה ואזן שומעת וגם לא נעלם ממני כי מתברך הנך בלבבך לאמר: אשתקד לקו בני־ישראל’יק בעירנו חמשים מכות והשתא לקו על שפת הים מאתים וחמשים מכות, שבח לאל ית', ולא זאת אלא שעשיתם קנוניא לגרשם כלח מן ה“חדר” ולהתפטר סו“ס גם מן ה”רבי" בכבודו ובעצמו ואפילו מ“עשרת השבטים” שעשוני “רבי”. שמעתי כי האגודה שלכם שיסד דודנו ישמעאל ע“ה לפני אלפי שנים בשם “ידו־בכל־ויד־כל־בו” הולכת ומתפשטת במזרח ובזמן האחרון נכנסו אליה גם בני־עשו en bloc, כדי להוציא את ישראל’יק מן ה”חדר" ומן החצר, גזרה שמא יעסק חלילה בחקלאות, יעשה כבישים בגן, יטע אילנות ופרחים, יבנה לו בית קטן כמותכם, ויסיג חלילה את גבולכם ולא ישאר מקום לג’מלים ולכל ה“כבודה” שלכם… ואולם ידע תדע, פרא־אדם, כי אם יודעים אתם לירות חצים ולעשות פיפ פאף! בקשתכם החלודה, הרי יש לנו ב“ה מגדלים פורחים באויר, שכל הרואה ושומע אותם בפריחתם פרחה נשמתו ממש, ויש לנו, ב”ה כששת אלפים מלאכי־חבלה, עקודים נקודים וברודים, שיטלו אתכם בציצית ראשכם ויקלעו את כלכם בכף הקלע עד המדינה שלכם. ומי שלא יזהר בלשונו ויוציא מפיו דברי עתק כנגד ה“רבי” ובני־ביתו אחת דתו להתלות בלשונו על הקלונס כדרך שתולים בשר באטליז, כדכתיב בספר בראשית: ואלה שמות בני ישמעאל – משמע ודומה ומשא, ותרגום יונתן מפרש: צמיתא ושתוקא וסוברא, כלומר: לשמע ולדום ולשאת ולשתק!..

במעשנה הארוכה אשר לראשכם ובתחתונים הרחבים המרחפים בין רגליכם נשבעתי, שאם לא תחזירו מיד לישראל’יק את “כבשת הרש” שלקחתם ממנו על “פתח” החצר ולא תשיבו בעוד מועד את גזלת העני אשר בבתיכם,את ה“מלבס” שגנבתם ב“כפר” מאת ישראל “סבא” ו“בחדרה” של הרבנית, אטיל עליכם קנס לשלם צער, בשת, שבת ורפוי. כי אתכם הלא ידעתי שדרככם ללסטם את הבריות מאז התנפלתם על שברי הלוחות של משה רבנו וחטפתם בכח כ“גויים” גדולים את החתיכות הגדולות והראויות להתכבד, כגון: תחמד! תנגב! תנאף! ותרצח! והשארתם לישראל’יק רק אותיות פורחות, רק פסלת של הלוחות, רק “לא ולא ולא!” ובכל אשר יפנה – לא ולא ולא באלף רבתי!…

אהיה נציב־מלח אם לא אמסר אתכם תיכף לאחר השבועות, כלומר אחר “מתן־תורה”, לידי מלמד מומחה, אמון פדגוגי וריש־דוכנא נאמן מאנ“ש, לתת עליכם עול תורה ועול דרך־ארץ, ושופטים ושוטרים מבני־ברית אתן עליכם למען תז־ז־כרו ועשיתם את כל מצוותי ותדעו ותספרו לבניכם אחריכם כי אם עוד נשאר בעולם “חדר” אחד ליעקב שבו ישב בשלוה ולא יקפץ עליו רוגזו של עשו, הרי זה ה”חדר" שלי…

 

19.6.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

לאו כל אדם הוא בר מזל כמוני. אני, בלי עין־הרע, יש לי מזל תמיד והצלחה של גוי ממש אצל הצנזורה. התדעו לאו כל אדם הוא בר מזל כמוני. אני, בלי עין־הרע, יש לי מזל תמיד והצלחה של גוי ממש אצל הצנזורה. התדעו לאו כל אדם הוא בר מזל כמוני. אני, בלי עין־הרע, יש לי מזל תמיד והצלחה של גוי ממש אצל הצנזורה. התדעו

־־־־־־־־־־־־־

והפעם אספר לכם מעשה. לא ב“רבי” ולא ב“חדר”, אף לא בעניני “פוליטיקה” חלילה, אלא מעשה פשוט בר' לוי יצחק מברדיטשוב – אגב, את ה“קדיש” שלו צריך לשמע רק מפי לבוב פרידמן! – שהיה תוקע בעצמו, כידוע, בשופר בראש־השנה, וראויים הדברים להשמע.

פעם, מספרת האגדה, תקע ר' לוי יצחק בראש השנה וקטרג השטן רחמנא ליצלן והתקיעות לא עלו יפה… כעס ר' לוי יצחק וקרא: הביאו לפני את איבן! מיד הופיע איבן, הושיט לו הרב את השופר ואמר לו בזו הלשון: “איוואן בלאז דו”! (איבן תקע אתה!) ואיבן לא שהה הרבה, נטל את השופר בימין לימין־פיו וכון את לבו לר“ת **קר”ע שט“ן,** עפ”י האר“י ז”ל, ור' לוי יצחק עומד לפניו כשהוא עטוף בטלית שכלה “תכלת־ולבן” ומקריא לפניו בלחש: תקיעה… שברים… תרועה.. ואיבן תוקע מעומד ומוציא קולות ההולכים מהר־הצופים לכל קצוי ארץ ומלונדון לעיר־קדשנו, והקהל עונה אחריו “ויהי רצון” שהמלאך הגדול “פצפציה” ו“ישוע” שר הפנים יעלו את התקיעות לפני כסא הכבוד להמתקת דינם של ישראל, והשטן עומד כדרכו לפני הכסא ב“חרבו ובקשתו” ומקטרג וצועק כפרא־אדם, ואולם כשאיבן תוקע בשופר, מתערבב־השטן מיד אין לו שליטה…

ו“תקיעה גדולה” יצאה משופרו של איבן בעל־התקיעות שלנו מ“עשרת השבטים” (לא “איבן הנורא” ההוא שראינו ב“סינמה”!) – תקיעה ממושכה כדין, מעין התקיעות של יריחו בשעתה, צלולה וברורה, שאינה נשמעת לכמה טעמים ו“שאין כלל להתוכח עליה”, ואולם בהגיעה להר־הזיתים נהפכה פתאם התקיעה הגדולה ל“שברים” ר"ל, ונעשה קולה מטושטש ועמום, כנראה, כדי שלא להפחיד את האוזים…

ומדי דברי באוזים, נזכרתי במעשה אחר בר' מרדכי חב“ד, הלץ הידוע, שפנה פעם לאחדים מידידיו ואמר להם: רצונכם, רבותי, להרויח מיד שלשה רו”כ? נסו נא לפתר את שאלתי, ואם אין – הרי הרוחתי אני מכם שלשה רו"כ….

וספר להם מעשה ביהודי עני אחד שהיו לו בחייו אוז ואוזה… פעם אחת התאוה היהודי לאכל בשר־עוף לכבוד יום־טוב, נמלך בדעתו ואמר: אם אשחט את האוז – הלא תצעק האוזה, ואם אשחט את האוזה, הרי יצעק האוז?… לשחט את שניהם, למה לי? לקבצן שכמותי?… ופטור בלא כלום לכבוד יום־טוב אי אפשר! מה לעשות?…

– ואני אמר לכם מה עשה היהודי הלז! – חטף וקרא ר' מרדכי חב"ד לידידיו – הוא שחט את האוזה…

– נו? והלא יצעק האוז?…

– ומה בכך? אמר ר' מרדכי, יצעק!…

ועוד יש לי לספר לכם מעשה נורא באדם אחד מנוה־שלום ביפו שלמד פרק “אותו ואת בנו” במסכת “חולין” ואמרו חבריו שהוא “משוגע”, אבל נניח את זה לפעם אחרת…

* * *

ולו הייתי תקיף ברשות ובעל דעת על הר־הזיתים הייתי נותן אות כבוד לאו דוקא ל“מיוחסים” ול“זקני הישוב” אף לא ל“לורד־מאיר” שלנו בתל־אביב אלא דוקא למנהלי ולמפקדי קרן הקימת שלנו, ולא חלילה M.B.E אף לא C.B.E,; וכל כך למה? מפני “כשרונם הפיננסי” והמצאתם הגאונית להניח את קרן־הקימת על קרן – – הצבי…

דהיינו כיצד? – – פשוט מאד: ע“י העסק ב”וואלוטה“, בשעת ירידת השערים של הכספים בברלין ובוינה קונים שמה כל מיני כלי־חרס וכלי־זגוגית וכיוצא בזה על מנת למכרם בארץ־ישראל במעות מצרים טבין ותקלין. איני בקי כל־כך בעניני ה”וואלוטה“, אבל יודע אנכי רק זאת כי זהו מין עסק שכזה, שמרויחים או שמפסידים, ועל הרוב מפסידים וביחוד שזהו ענין “לאומי " ולטובת הכלל… ושהוצאות ההובלה של הסחורות מהתם להכא עלו פי ארבעה ממחיר הקרן, משום שהובילו אותם, כמובן, ע”י חברת “מלך צור” שהיה גם ה”טרנספורט־אג’נט" עוד בימי שלמה המלך שהיה עשיר מופלג כידוע, ושלם כיד המלך…

בקצור, מה אמר לכם? זה כשנה וחצי יושב כאן בעירנו קרובו של מנהיג הדור על מאות הסירים, במחילה מכבודכם, המונחים במחסן “ההספקה” שלו כאבן שאין לה הופכין ואין קול ואין קינה…

אין כל ספק בדבר שראויים הם מפקדי הקה"ק לאות הכבוד של C. B. E. כלומר Claims Begging Every (תובעים כסף מכל אדם.)

* * *

את חטאי אני מזכיר.

הרהור רע עלה בלבי פעם לחשב כי מנהיגנו הגדול כבש את מבצר־ברנדייס באמריקה אך הודות לדברנותו הטובה עליו בזרגון – והמימרא שלו “פינסק־ומנסק” תוכיח! ותמיד חשבתי לתומי כי שתיקתו האנגלית של בריינדיס חשובה אולי לתנועתנו לא פחות מדברנותו הזרגונית של מנהיגנו. והבאתי ראיות לדברי מן החומש, כנהוג; הן משה רבנו היה אף הוא כבד־פה, כידוע, ואהרן היה מהדרברנא־באומתא, הנואם המושבע ועושה־הראיונות, ובכ"ז הספיק, בלי משה, במשך ארבעים יום להיות לכלי־משחק בידי ההמון העברי ויצא לנו איזה “עגל” רחמנא־ליצלן. ואני נתעיתי לחשב רגע כי בשביל בית־לאומי נחוצים לנו גם דברנותו הטובה של האחד וגם שתיקתו היפה והגדולה של השני…

והנה בא העסקן הידוע מר גולדברג מחיפה וכיד הסברתו הטובה עליו הסיר והוכיח לנו במאמריו המצוינים כי ברנדייס זה היה אולי טוב ומועיל בימי וילסון, אך לא בימי הרדינג…

בודאי יודע עסקן זה מה הוא אומר ואני מאמין לדבריו. ואם יבא אדם ויגיד לי למשל כי מר גולדברג זה היה אולי טוב ומועיל לתנועתנו ברוסיה, אך לא בחיפה – אאמין!

ועד עתה לא ידעתי, שאנו כ“כ עשירים, שיש ממון כ”כ אצלנו – ממש ממון קרח, גם בלי ברנדייס. אוצרות אמריקה פתוחים כלם, הרחב פיך ואמלאהו!.

– ידידי הנאמן מר קלויזנר! יש בידינו ב“ה כסף, והרבה, ובמזומנים, – זוהי בשורת ה”אידיאל" ששלח ר' מנחם־מנדל לסניגורו ולפרקליטו מארץ הדולרים…. Herz, was willst Du noch?

ולא זאת אלא שגם “תעשיה” ו“חקלאות” אינטנסיבית עתידות להתפתח בארץ ע"י מנהיגינו עצמם. כנראה, יש בדעתו של מנהיגנו הגדול לתרם מעשר מפרט־הכימיה של 20000 פונט שקבל באנגליה – לטובת “קרן־היסוד” ולהשקיע סכום הגון באגדת־נטעים, כמדומני, כדי שלא יהיה נאה דורש ואינו נאה מקיים.

אי"ה, כשיצא דבר זה לפעל אודיע לכם…

וגם מר זל–סקי, ממנהיגי “קרן־היסוד” ומבעלי ה“קול־קורא”, אומר להעביר לא“י את בית־החרשת של סוכר שקנה בזמן האחרון במליון וחצי על יד פאריז וגם את היער הגדול שקנה זה לא כבר בארץ ספרד, וישקיע את כל המליונים שלו בארץ־ישראל, לקיים מה שנאמר: פשוט² עצמך ואח”כ פשוט אחרים!…

איני יודע בדיוק אימתי נזכה לראות בהתגשמות הרעיונות הטובים האלה, ואולם אחת ידעתי בבירור כי אחר האות הזה לא יוסיפו עוד מנהיגינו אלה להצביע בקונגרסים שלנו בעד הלאמת הקרקע בארץ־ישראל…

---

עיקר שכחתי:

ראיתי הלכה ונזכרתי מעשה.

בשבוע זה בא אלי “עורך לוח־הגאולה” בודאי אתם מכירים אותו, הלא הוא הכרו מר ש. המדביק מודעות על קירות ירושלים – והתחיל מתאונן ומתמרמר באזני על קפוח־שכר באגודת הסופרים. הוא מתמרמר ביחוד על חברו עורך “השלח” אשר לא רשם אותו ברשימת הסופרים שהוזמנו לאספת הסופרים ביפו.

"איך זה – הוא אומר לי בזעף – שכח חברי הנכבד עורך “השלח” להזמין אותי לאספה זו שאליה הוזמנו כמה וכמה סופרים חשובים כמר א. מחברו המפרסם של "ספר האדרימאות “כל ירושלם”, והסופר המצוין מר ק. המתרגם מהשפה הערבית בלשכת העתונות של ועד הצירים, ועוד הרבה סופרים מפורסמים כאלה. ולמה יגרע איפוא חלקי?

ואת האמת אגיד לכם רבותי, שכלמה כסתה פני בשמעי את טענות “עורך לוח דגאולה” ולא ידעתי מה לענות לו, אחרי שדבריו צודקים מאד. אך בכדי לפייסו יעצתיהו להגיש את תעצומותיו לפני א. א. בר־נתן, סופרו הקבוע של “העולם” שגם הוא התמרמר בכתבתו האחרונה בעתון זה נגד מעשי מסדרי אספת הסופרים הזאת, אולי הוא ימצא תרופה לכך, ויזמינו גם את “עורך לוח הגאולה” מר ש. לאספה הבאה.

תשובת מר א.א. בר־נתן לעורך “לוח־הגאולה” עוד טרם נודעה לי בכדי להודיענה לכם, קוראים יקרים. אך, בכל אפן, ברור הדבר שבאספת־הסופרים הבאה יתוקן גם מעוות זה, ועין בעין נזכה לראות את “עורך לוח הגאולה”, ואת עורך “השלח” ואת עורך “כל ירושלם” שלובי־זרוע, כשהם יושבים יחד במסבת־הסופרים הבאה ומעשירים את ספרותנו העברית בפרי יצירותיהם־הנצחיות…

עז מות

 

26.6.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

כבר אמרתי לכם, כמדומני, כי אינני בקי גדול בהלכות בנק וביחוד בעניני “הבנק שלנו”, ואולם בקראי תמול את מכתב־המחאה ששלחו אנשי יפו ללונדון נגד המנהל ש“זלזל בדעת הקהל” ולא קיים בתחילה מצות בטול־מלאכה במוסרו אחר המעשה הנורא ב“אותו ואת בנו” – נתברר לי, לצערי, כי אנשי יפו אינם בקיאים עדיין היטב בשפה ההולנדית…

כי, תפתחו את המלון ההולנדי של מנהלנו ביפו ומצאתם כי “זלזול בדעת הקהל” פרושו: תקיפות, אובטוריטט, אני ואפסי עוד… ובצד המלים האלו – תמונת מנהל המעקם את שפתיו כאומר: ראו כי גדלים אנחנו!

התראו? להיות נבחר “הקהל” ולדבר בשמו – מהיכא תיתי! מדוע לא! הן לכך נוצרו "מנהלים בעולם, אבל להתחשב עם “דעת הקהל” ועם רגש הלאומי ועוד מיני “בטלנות” כאלו, וביחוד להתוכח? – שרי לי מריא!

ל“התוכח”? –מלה זו אינה כלל במציאות במלון ההולנדי שלו…

קשה לדעת מראש מה תהי תשובת ה“מרכז” בלונדון על מכתב־המחאה, ומסופקני מאד אם גם ה“קוסמת” האחרונית מיפו שקסמה אמש באהל בחגיגת “חנוך־העורים”, תדע לפתר שאלה זו, ואולם לפי עניות דעתי הקלושה, קרוב לודאי כי המנהל שלנו יקבל “פסק” כדבעי בעד “תקיפותו” זו, דהיינו: הוספה הגונה לדיבידנד שלו בסוף השנה.

עוד מכתב אחד כזה ויהיה אולי למנהל ראשי…

* * *

נכנסתי בלילה לאהלה של ה“קוסמת” ואמרתי לה: קדמי נא לי באוב ונבאי לי על הקונגרס הבא בקרלסבד!…

ותכרע “בעלת־האוב” על ברכיה ובאצבעותיה הפזיזות והקלילות סדרה מיד את קלפיה, אחר הרימה את ראשה המתולתל, קבעה בי שתי עינים־מכשפות, קראה על מצחי ואמרה: גורל הכנסיה בקרלסבד כגורל הגנסיה האחרונה בלונדון… נשיאים ורוח וגשם אין… מא פיש מאסארי!"…

ושוב הסתכלה בקלפים וקול האוב נשמע הלאה:

והיה ביום ההוא… רק עוד חדשים מספר – ובאו ה“נשיאים” בעלי ה“רוח” שלנו לפני ברנדייס וחבריו, בעלי ה“גשם” של נדבות ודולרים ועשו שלום במרומיהם ויחד יבנו את הארץ… ביזניס“.. איניציאטיבה פרטית… מכללה עברית על הר־הצופים… לשכת־הגזית והסנהדרין, “כל בניך למודי ה'”… ואנשי כנסת־הגדולה מטיילים בחוצות… וחכמים מתכנסים ב”עלית חנניה בן גוריון", וגוזרים גזרות והעם במליוניו נשמע להם…

חפצתי לשאל גם על ה“מיועדת שלי” ועל “חותנתי העתידה” וביחוד ע“א “הוספה למשכורתי” וכל אותן השאלות היפות הכתובות באנגלית על הלוחות שנתלו על גבי יריעות האהל, כ”שיר־המעלות" – להבדיל – בחדרה של יולדת; ואולם עד מהרה קמה ה“קוסמת” והכתה בתוף אשר בידה כמרים בשעתה ובחור זקן אחד נתגנב אחרי אל האהל…

---

ומדי דברי במרים זו שלפנים, נזכרתי בגברת מרים דהאידנא שאף היא אוהבת, במחילה, לדבר לשון־הרע במשה ובבני־משה, כידוע.. שמה האמתי הוא כידוע לכם משעורי הקודמים, מאדאם מאריאנה, בצרפתית…

שכנתנו זו חזרה מנסיעתה בבירות והביאה לבני־דודנו מתנות יפות וצעצועים רבים;

גם כדורי יד ורגל לזריקה, וביחוד “סדור” חדש בכריכה אדומה ונהדרת מפריז עם הרבה הגהות ותקונים ע“י המסדר הידוע בשמו הספרותי: פה־אין “קורא”… ואחרי השם נקודה Point) בלע”ז) מרובעת (Carré בלע"ז) ושחורה.

דפדפתי בו קצת ומצאתי כמה דברים מוזרים, למשל: בעמוד ראשון, פרק “במה מדליקין” ו“איזהו מקומן של זבחים” באותיות גדולות ושחורות ואחריהם תפלת “נעילה” עם שורה ארוכה וחדשה של “ועל חטא”…

כנראה השמיט הסופר את הפרק “ובא לציון גואל” ובפרקי אבות מצאתי כתוב לאמר: אמר ר' “פפא”: כל ישראל יש להם חלק ל“עולם־הבא”, אבל לא ל“עולם־הזה”…

ובני־דודנו מתפללים “ותיקן” בסדור זה, נוסח ספרד העתיקה…

---

יודע אנכי, תלמידי החביבים, כי גם ברבים מכם דבקה ר"ל המחלה הנורא שנתפשטה בארצנו בזמן האחרון, מחלת הנסיעה אל הקונגרס, ובטח חזקה עליכם פקודת הרופא לנסע לקרלסבד…

ואולם, מהיכן נוטלים להוצאות הדרך?

That is the question! אומר האנגלי.

עובדא קטנה זו דלקמן תוכל אולי לפתר קצת את השאלה הארורה הזו:

לפני אספת־הנבחרים נקראה ביפו אספה “נחוצה מאד” לסדור הבחירות, כמדומני, ונסעו צירים מהכא להתם. כדי לכסות את ההוצאות, הטיל הועד מס ידוע על בעלי־הבתים, איש איש כפי ערכו, ע“י מכתבים שנשלחו אליהם לתכלית זו. אחד ה”צירים" הנגוע מאד, כידוע, במחלת האספות וביחוד במחלת ה“כיס”, לא יכל להבליג בכ"ז על מחלותיו אלו ונסע אף הוא ליפו.

והוצאות הדרך מנין? –

ה“ציר” הקטן שלנו השיג מבית־הועד כתב־הזמנה לאחד ממכריו, שבו הוטל עליו לשלם 20 שיללינג וקבל ממנו את הכסף.

בעבר ימים אחדים קרא שכנו ב“דאר־היום” מאמר בשם “אספת הנבחרים על שום מה?” ולא שהה הרבה והלך ובקש חזרה את כספו.

ה“ציר” נסה להסביר לתובע כי “מאמר” הוא ענין לחוד ועשרים שיללינג הם ענין לחוד, ואולם הלז עמד במרצו ודרש דוקא את כספו או קבלה…

כיון שנלחץ ה“ציר” אל הקיר פתח ואמר למכרו: שמעני, ידידי! אני עבדך הציר נסעתי ליפו לאספה “נחוצה מאד” והוצאתי בדרך 15 שיללינג מהפונט שקבלתי ממך… הא לךָ איפוא חמשה שילינגים והמותר יזקף על חשבון המס שהוטל עליך…

ה“נדיב” שלנו מהר, כמובן, לקבל את “שארית הפלטה”, ועד היום הזה הוא מחכה לקבלה…

עז מות

 

3.07.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

ובכן, מזל טוב לכם, רבותי, וסימן טוב לנו ולכל ישראל!

החתן הידוע ר' אבא נקניק (קישקה בלע"ז) מפ“ת ארש לו במשפט ובצדק את הבתולה המהוללה מרת “מלטה” שתח' אשר במדינות הים. תמול הביאו את החתן דנן אחר כבוד לירושלם במכונית ובכבוד מלכים ממש, ישב לו כמלך בגדוד, לפניו אש אוכלת וסביביו נשערה מאד. וקיימו בו מצות הכנסת אורחים כדבעי, דהיינו הושיבו אותו מיד בישיבה־של־”מטה" ושני שושבינין מצד הכלה מלוין אותו תמיד לבל יצא יחידי חלילה לפני החופה, לרבות הלילות… ויש אומרים כי עדיין הוא שוכן כבוד בקרית חנה שלמה בן דוד כמלך אסור ברהטים…

שדוך זה גרם כנראה למחלוקת גדולה בין המחותנים ביפו ובמשך כל השבוע לא יכלו “הני תרי צדדין” לבוא לעמק השוה. קרובי החתן מתנגדים נגוד גמור לשדוך זה שאינו לפי כבוד “המשפחה” ומבקשים לשדכו דוקא עם הגברת “דרור” אשר אהבה נפשו מנעוריו, תמול נתאספו כל חבריו על חוף הים ודרשו בכל תקף להוציא אליהם את ר' אבא ולעשות את “התנאים” ביפו, כדי שיוכלו, אומרים הם, להשתתף ב“שבירת הקערות”, כנהוג, ואולם ה“מגיד מראשית אחרית” עמד הפעם על דעתו ואמר כי השדוך עם מרת “מלטה” לא יבטל, מחמת שכאן מצא מין את מינו וזווגם מן השמים… בינתים נתבטלו המחותנים, השדכנים והשושבינים ממלאכתם וסגרו את חנויותיהם, אלה מרב התרגזותו לאות מחאה ואלה מתוך בהלה ופחד ה“שקצים”, כנהוג…

וכדי לפייס את המחותנים מצד החתן, ערכו להם המחותנים מצד הכלה קבלת־פנים נהדרה מעין “פנטזיה”, דהיינו הביאו להם מיני “כלי־זמר” משונים, בעלי שפופרות ארוכות, רכובים וטעונים על מכוניות ועושים בום־בום! בום־בום! ולקול הנגינה היפה הזו יצאו השקצים במחולות באמצע הרחוב ורקדו “טו־סטעם” ועוד מיני רקודים אנגליים משונים כ“גויים” ממש ושלא כהלכה ועברו על “לא־תתנודדו”; אז, המטירו עליהם ה“כלי־זמר” מיני “מלבס” שהיו מוכנים לסעודה ונעמו כנראה לח"ך הגויים. שלשה מהם עמו קצת משקה אדום ונעשו “לגלופין” ויפלו מיד שבורים ארצה, ומרוב חדוה היתה להם עלית־נשמה ממש…

אומרים, כי מיד אחר החופה יבוא אי“ה החתן אל הכלה מרת “מלטה” וחי עמה חמש עשרה שנה בישיבה של מטה על התורה ועל העבודה ה”מפרשת" את הגוף…

---

רבים מתלמידי החביבים פנו אלי בזמן האחרון בשאלות ע“א תכנית ה”חדר" שלנו, והנני מוסר להם בזה העתקה מדויקה שקבלתי מה“רבי”:

יום ראשון: סגירת ה“חדר” ע“י החובלים בים”.

יום שני: סגירת החנויות, מחאת ישמעאל ופחד יצחק…

יום שלישי: שחרור החובלים ופתיחת החנויות.

יום רביעי: קבלת־פנים לבני־דודנו על הר־הזיתים וברכת־פרידה חמה למשלחת.

יום חמשי: אספה בלשכת המסחר ביפו. על הפרק: הרצאה אנגלית מאת מנהל הבנק “העברי”; וכוחים באנגלית וערבית דוקא לקמוץ זמן, כפי הצעת ה“רבי”.

יום ששי: למוד “עזמות” ישר והפוך עם כל ה“ודוק’ים” כחתיכת מהרש"א ממש.

---

אמר מנדלי זקננו: קרח זה, שבימי משה, חי וקיים גם בימינו ושמו פלוני ואלמוני. אף הוא מגיס לבו, אם עשיר הוא– בעשרו, ואם למדן הוא – בתלמודו. מחרחר ריב ומבקש לו כהונה על פי דרכו.

ואני בשלי – ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא וע“כ אני אומר שלא קרח בלבד, זה שבפרשת השבוע שלנו, אלא גם כל בני עדתו, גם דתן ואבירם חוץ מאשתו של און בן־פלח, חיים וקימים ב”ה בתוכנו ובזמננו אנו – והמחלוקת באמריקה תוכיח!

יודע אנכי בכם, תלמידי היקרים, כי בני־חדר הנכם ונתקימה בכם קצת מ“גירסא־דינקותא”, ובטח זוכרים הנכם את אשר כתב רש"י בריש קרח: פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא.

גם קרח זה שלפנים השפיע על קהל ישראל במשיכת דברים רכים ונמשכו כל ה“גדולים” והסנהדראות אחריו, וגם אז נמצאו בטח כאלה שהיו מכים לפניו באצבע צרדה ואומרים שהלכה כמותו, ומשתדלים אולי להשיג עבורו גם תארי־כבוד של “אזרח נכבד” בכל תחנות המדבר, וגם הוא היה מטעה את ישראל ואומר להם: מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול את הגדולה לעצמי? אני מבקש שתהיה הגדולה על כלנו. וכך היה מפתה, מספר רבי תנחומא, כל שבט ושבט כל מפלגה ומפלגה כראוי להם, מי בהצבעה בעד הלאמת הקרקע ומי בעד “פינסק ומינסק” עד שנשתתפו עמו.

ויש מי שאומר בפירוש למשה: הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו, דופק באגרוף על השלחן וקורא ברוסית: אתם בעלי ה“ביזניס” הבו לנו את הכסף, והרבה, ומזומנים ואתם – פאשאלל וואן!…

ויודע אני עוד כמה וכמה מיני קרח מ“הני תרי צדדין” המבקשים להם כהונה איש עפ“י דרכו באנגלית, בז’רגון, ברוסית ואפילו בעברית, ולפיכך, רבותי, נשארנו עכשיו “קרח” מכאן ו”קרח" מכאן…

למנצח לבני־קרח:

רבע מליון במזומנים (Cash בלע"ז) בעברית: “קש וגבבא”,ומליון וחצי בהבטחות…

בין “כך היה אומר” ובין “כך היה מונה”, אומרים הבריות, צריך לנפל כמה וכמה פעמים “כורעים ומשתחוים” – וקרן־הגאולה תוכיח!…

נס גדול נעשה לנו הפעם שלא פצתה האדמה את פיה, ואולם קבורים אנו גם בלאו־הכי תשע אמות באדמה…

אגב, מכיר אני אדם אחד ביפו שחלה בראשון למאי פתאום, במחלת השֵנה ר"ל; תמול הקיץ, קרא קצת בעתונים, נתפהק וסגר את עיניו שוב להמשיך שנתו; והצדק עמו…

---

כשנגשו שתי תלמידות צעירות אל שלחני בגן העיר המחדש והיפה והציעו לפני באנגלית מזרחית וגרונית לקנות כרטיס ל“אקט” שיהיה באסכולה האנגלית שלהן לבנות – קניתי ברצון ושלמתי במיטב כספי, לא רק מחמת שישראל נתבע “לעגל” ונותן, כידוע, אלא מפני שיודע אני, ויודעים אולי גם אתם כמוני, כי הרבה מן ה“משכן” יש כאן, ודוקא מ“כלי־קדש”, מטובי ה“מזרחים” שלנו ואפילו מנכדותיו של הבעש“ט, זכותו יגן עלינו, מעיה”ק צפת תו"ב שלמדו בגמנסיה שלנו והלכו לרעות בשדות אחרים…

תאב אני לדעת, כמה למשל, משלהן מבקרות את ביה"ס־האנגלי־לבנות של הגברת לנדוי?

---

זה עכשיו קבלתי מכתב ארוך מיוחד מתלמידי והנני מוסר לכם בזה רק את הקדמתו, כמובן, ככתבה וכלשונה ממש:

לכבוד אדוני הרב כקש“ת מוהר”ר

ר' עז מות שליטא

רב נכבד!

אסיר תודה אהיה לכבוד מעלתו, אם יפרסם שני דברים שהנני מוסר לו בזה בחתימתי, וזהו העיקר לגבי דידי, והסבה היא פשוטה: קנאתי ברום מעלתו, בכל יום השבת כשאני הולך לבית־הכנסת, למסבת־רעים, לטיול וכדומה. פונים אלי מכל הצדדים בשאלה אחת: הקראת היום את ה“עזמות”? לבי אומר לי שאני יודע ומכיר לכתוב יותר טוב מכבוד מעלתו, אלא שמזלא גרם וכבודו תפס מלאכה נקיה וקלה זו ושמו הולך ומתגדל וקנאתי בו קנאה עזה והנני מרשה לעצמי לבקש מרום מעלתו לזוז קצת הצדה ולתת לי מקום קן על ידו בירכתי

 

10.07.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

יתבשרו נא חביבי הקוראים, כי ידידנו ומיודענו ר' פאליק התורקי מק"ק שמייסין חזר ליפו באניה האחרונה, ומיד בחזירתו נגש במרץ לעבודת־הקדש שלו ופתח מחדש את מחלקתו המיוחדה לבני־דודנו, ללמדם דרדקי וגמרא, פרקי “אבות” והלכות “דרך־ארץ” עד בני עשרים שנה.

ר' פאליק דנן הוא מלמד להועיל, כידוע, ולפיכך שכח ב"ה גם את הרצועה, כפולת־שמונה, רצועת החמור (לרמז על בני־חמור) שבה הוא נפרע מתלמידיו בשעת קלקלתם. ורצועה זו, רבותי, סגולה מיוחדת יש בה, שהיא משמשת כמין תלגרף למשל, שמכה בה מאחור ומיד הם מרגישים באכבכל אבריהם, פיהם נפתח בקול צעקה גוואלד! ועיניהם נפקחות לראות את זקנם התנא רבי ישמעאל בעלמא דקשטא…

ולמה נקרא שמו “פאליק התורקי”? – יש אומרים על שם הרצועה בלשונם ויש אומרים על שם המקום, וחכמים אומרים: כשמו כן הוא!…

־־־־־־־־־־־־־־־

בשבוע שעבר לא היו תלמידיו זהירים ביותר בעניני שחוק והוללות בשעת ה“תנאים” של ר' אכא נקניק מפ“ת, כידוע, ושרו מרב חדוה “כמה מדליקין” ו”איזהו מקומן של זבחים" ברחוב היהודים, ונתקלו במחילה ברצועת רבם ומדריכם, שטעמה שמור בזכרונם עוד מימי המלחמה…

וזאת חקת התורה ו“העבודה” של ר' פאליק שיהיה בשבוע האחרון ביפו: היה כופת את בן־דודנו על העמוד הילך והילך, וחזן בית הכנסת עומד עליו, אוחז בבגדיו ופותח בשירה: “הודי' לה' כי טוב! ור' “פאליק” שיחיה מכה בעברתו וברצועתו, מרקד על גבו ועל כל אברי גופו שתי וערב, מין רקוד משונה המכונה בלע”ז: “תורקי טרוט”…

וכך היה מונה: אחת! אחת ואחת! אחת ושתים: עד ל"ט כדין, וחוזר חלילה.

וכך היה אומר: פרא אדם! אל תתגרה בחברך ישראליק! אחת ושלש!… וב“דוד יענק’יל”, אחת ושש!… וב“חבר יוסף” – אחת ושבע!..

עוד זה מרתת ומפרפר והנה חברו בא ונמתח במקומו על העמוד, ור' “פאליק” מצליף במנין, רום מעלה אחת ומטה שבע, מַלעִיל ומלרע אפ"י דקדוק מיסרו ואומר לו דברי כבושין לאמר: חטאת, עוית, פשעת לפני בית ישראליק, אחת וביחד! וכל כך תקבל עד שתזכר זאת לעולם, ועד דור העשירי הזהיר על זה…

־־־־־־־־־־־־־־

וקרה מעשה באחד ההורים, מאבות נזיקין, שנתפרץ אל הכתה והרים קול זועה כדרכו על ר' פאליק שהצליף את בנו, הוא אומר, שלא כדרכו ושלא מן המנין, ובא הכהן־הגדול מעשרת השבטים, רמז לו באצבע וקרא בלשונו: come on! (גש הנה)! והלה חשב בטעות בלשונו “כמאן” והוסיף לצעק עוד יותר, עד שנתבקש במחילה ללשכת־דחשאין של ר' פאליק, ושם למד שעור שלם בגמרא “מכות”, פרק “אלו הן הלוקין” עם פירש“י ותוספות, ואגב הסביר לו כדרכו עפ”י פרד“ס את טעמו של מאמר חז”ל: שוט שישראל לוקין בו סופו ללקות…

והאב (לא זה “האב” המוצלח שראינו ב"תיאטרון העברי) שנכנס בקולי קולות יצא בחשאי וידיו על ראשו ועל אחוריו…

והכהנים בני “מאריאנה” וה“עם הדומה לחמור” העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם ר' “פאליק התורקי” הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי הכהן הגדול, היו עומדים באימה, נופלים על פניהם, נותנים ידם על לבם, על מצחם ואח"כ על פיהם כנהוג, ואומרים “וידוי”…

---

תלמידי הנאמן מיפו כותב לי בין יתר הדברים לאמר:

…“באספה האחרונה של לשכת המסחר הוברר כי בזמן האחרון נמצא בעירנו מין פונט “סטרלינג” (לירה אנגלית) מזויף שהיו לו מהלכים בשוק ורבים מבני־דודנו השתמשו בו לטובתם ולהנאתם. המסחר ירד והחנויות נסגרו פעמים רבות. עפ”י החלטת האספה נתבטל הפונט “סטרלינג” הנ“ל והציגו במקומו שטר־חליפין (קמביל בלעז) בגושפנקא־דמלכותא, וע”י חלוף זה בא שנוי לטובה בשוקנו בזמן האחרון…

"ואולם, הוסיף תלמידי באחרונה, הפונט “סטרלינג” לא נכחד עדיין לגמרי מעירנו ופעולותיו נכרות גם עכשיו. תמול נכשלו בשוקנו שלשה משלנו ואחד מהם סבל, כנראה, נזק רב. את תוצאות הענין אודיע לכבוד תורתו במכתבי הבא.

יש אומרים כי זהו המשך מהפרק “אותו ואת בנו” שלומדים אחדים מבני־דודנו ביפו ולא עשו עדיין את ה“סיום”. ועכשיו שעומדים אנו בתקופת תמוז יש לחשש שמא ירבו חלילה ה“משוגעים” גם ביתר המקומות…

עפ"י סוד בגנזי המקובלים מחברת “מזכה את דהרבים”, טוב לקרא בכל יום בנשימה אחת והכונה גדולה את הפסוק: "זאת עשרת־בני־המן וכו', ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

---

גם אני מנוי! אף אני חתום!

איני מתכון בזה חלילה לחברת ה“סיוע” של הדר' פ. או לחברות הרבנים הגדולים שלנו לקנית אתרוגים משכנינו בפתח־תקוה ובזמן הזה (לרבי מותר!) אלא כונתי לאותו היהודי מקרקוי שאתם מכירים כלכם בודאי…

אין זה חלילה מוסד צבורי או חברה ישובית, אלא מוסד פרטי, מעין “איניציאטיבה פרטית” שאינו זקוק לא לועד הצירים ולא ל“הבנק שלנו”, כי אם מוסד שהוא בבחינת חי הנושא את עצמו, רחוק מהפסד וקרוב לשכר, אפשר לומר שכלו שכר, מחמת שאין בו לא מנהלים ולא משרדים, לא משרתים ו“יוצר משרתיו”, אף לא “מזכיר כללי” בחמשים פונט לחדש, וגם לא “דירה־מזרחית” בשכר 330 פונט לשנה, כי אם “עבודה־עצמית” דוקא התלויה בפשיטת היד, במכתב מליצה מפירמה ידועה בירושלם, ריצת־רגלים וקצת שפתי חלקות…

וכשבא אלי אמש היהודי והציע לפני את רשימות ה“מנויים” שלו, זכרתי מעשה בר' נפתלי מצפת, זי"ע שקרה לעצמו וספר לי בחייו:

לפני כמה שנים נסע אל הרבי הדיזינאי או הטריסקואי או לשניהם יחד, ובדרך נקלע – איני יודע כיצד – לפריז… ומכיון שהיה זקוק, כנהוג, להוצאות הדרך, פנה ישר אל הברון רוטשילד. אחרי עמל רב מצא את האדריסה של “משרד הצדקה” בפריז, ואולם הוא מאן לפנות לפקידי המוסד ובקש לראות את הברון ולדבר עמו פא"פ כי דבר נחוץ לו אליו…

והברון שיחיה, מכיון ששמע שיהודי מארץ־ישראל מבקש לראותו, צוה להביאו לפניו תומ"י.

– מה שאלתך ומה בקשתך – ר' נפתלי? – שאל הנדיב בסבר פנים יפות.

– נוסע אני, ענה ר' נפתלי, בשביל “הכנסת כלה”, ומכיון שבאתי לכאן אמרתי: אפנה אל הברון שיחיה בכבודו ובעצמו ובטח יתן לי מנה יפה, כדרכו בקדש… קפץ הברון ואמר: הבשביל זה בקשת כ"כ לראותני? הן יכלת לפנות לפקידי?…

– שמעני נא, אדוני הברון, ענה ר' נפתלי בניחותא, אמנם ברון גדול אתה ובקי הנך היטב בענינים שלך, ואולם אם לשנוררות – הנח לי! את זה איני זקוק ב"ה ללמד ממך!…

ור' נפתלי יצא מלא ושמח..

עז מת

 

17.07.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

ברוך משנה עתים:

זוכרים הנכם בודאי את המעשה הנורא באחד מבני־דודנו ביפו, שלמד בנוה־שלום את המשנה “אותו ואת בנו” ואמרו עליו חבריו שהוא “משוגע”… ובכן, יושב לו ה“תנא” הזה עד היום בישיבה של־מטה, משתולל ומוריד בידו על זקנו, ורופאים מומחים מבני־ברית ושאינם ב“ב, היו עומדים עליו ועוסקים במדידת הראש והמח ובבדיקת הדם, ולא באו על אדותיו לכלל דעה אחת. חד אמר: מנהג אבותינו בידו, כמו שנאמר בס' תהלים: לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגשהו וילך, ולפי דעתו נחוץ לקחתו מיד אל ה”חדר“, וללמדו “בלק” כדבעי למיהוי עם כל פירושי ארמע מיתות בית־דין, והתנא דבי ישמעאל אמר: כי אפ”י ה“דקוטוריה” שלו יוצא כי מחו אינו שלם ומחומר היה חוליא אחת מתחלת ברייתות ועכשיו בתקופת תמוז, בודאי נשתטה ודעתו נטרפה עליו ר“ל, ועל כרכך אתה אומר: – משוגע הוא! עד שבא הכתוב השלישי “שלנו” והכריע ביניהם וגזר אמר כי הוא משוגע… וכ”דורין" אמתי (מלשון דוריה), היודע פרק בהיסטוריה של המשוגעים, הסביר להם כי ר' אלישע דנן עבר על “לא תרצח” בשעת התרגשות יתרה, מתוך “פנטיזמוס”,מתוך איפקט נורא, ועוד מ“תני מילי מעליותא” של הפסיכופתולוגיה.

ומכיון שהוא משתגע, הוא אומר, הרי אינו בר עונשין ומצוה לקיים את דברי הפסוק: לו ישמעאל יחיה לפניך! וכל כך למה? – מפני מה יאמרו הגויים?…

משל למה הדבר דומה? לאשה אחת שבאה לפני הצדיק מטאלנה וצעקה: רבי, “גוואלד”! בני נשתגע, לא עליהם!

– מה הוא עושה, למשל?

– כיצד? היא אומרת, הוא אוכל נקניקים בלא הכשר בד"צ ומנשק בתולות, רחמנא ליצלן…

– אם כן, אומר הרבי, לכי לביתך לשלום: בנך אינו משוגע, אילו היה עושה להיפך והיה אוכל את הבתולות ומנשק את הנקניקים, הייתי אומר: ראו זה משוגע! ועכשיו שהוא אוכל נקניקים ומנשק בתולות – אינו משוגע כלל וכלל…

וכן בנידון דידן: אילו היה להיפך, ובן־דודנו היה לומד “אותו ואת בנו” משלהם, על כרחך היית אומר: משוגע הוא, ועכשיו שהם “משלנו”, ישראל ויעקב כידוע – “בחור” זה אינו משוגע כלל…

וגם בנוגע לענין השני באחד מבני־דודנו שפגע בחלוצנו עד כדי יציאת נשמה, יש אומרים כי היה שותה שכור…

איני יודע מה יהיה גורלו של “תלמיד” זה ומה יעשה לו ה“רבי”, ואולם יודעי דבר מנבאים ואומרים כי מסתמא יבוא הרופא החכם שלנו ויביא ראיה מן המשנה: הכל שוחטין ואפילו “שותה” וקטן ושחיטתן כשרה. טעתה, הם אומרים, יהיו השוטים בט' ובת' ממלאים את הרחובות, נוקמים בישראליק בהפקרות, וכל ה“משוגעים” למיניהם ישבו לבטח איש תחת גפנו ותחת “תאנתו”…

* *

החתן הידוע ר' אבא־נקניק מפ"ת אינו רוצה בשום אפן להעמיד חופה עם הכלה מרת “מלטה”. הוא עומד על דעתו ואומר בגלוי שהשדוך לא מצא חן בעיניו מלכתחילה, אלא שמפני “דרכי שלום” עם המחותנים התקיפים הסכים בעל־כרחו ושלא בטובתו, ונתפשר עמהם למראית עין, לנסע לירושלם. וזוהי לשונו ממש: “בטלה הכלה וחזרה הבתולה” – ובטל השדוך.

ובכדי להפיק את זממו ולהתחתן כרצונו עם מרת “דרור”, כידוע, נפל על המצאה חדשה והעמיד מצדו שלשים מרעיו, חברים ושושבינים, שהעידו עליו בשבועה חמורה דאוריתא כי ר' אבא זה לא השתתף כלל ב“פנטזיה”, לא היה שם בשעת־מעשה ולא בא אל פיו שום “מלבס” ביום ההוא, וכדי לשקר הרחיקו את עדותם ובקשו לו ריוח והצלה “כמקום אחר”, מעין alibi בלע“ז אלא ש”עוף השמים" מוליך את “הכל”, ואפילו מכונת־צלום, ואחרי גבית –העדות, הוציאו לפניהם במחילה תמונה פוטוגרפית מכל ה“פנטזיה” והראו להם באצבע את ר' אבא, כשהוא רוכב על סוסו כמלך בגדוד וכחתן יוצא מחופתו… תמונה זו מעידה עליו כמאה עדים כי אמנם השדוך הזה הוא “מן השמים”….

• *

עברתי בשבת זו בשכונת האונגרים ושאלתי לתומי מיהודי אחד שנקרה לפני לאמר: מי בנה את כל הבנינים האלה? ואמר לי: את השכונות הללו בנו הסמונים “הגנבים” של הכולל שלנו, שמתו בתכריכים של זרים…

ומכיון שראה בי ובתמית שאני “ירוק”, תחב לי שלום־עליכם והוסיף בלשונו: הטמונים “שלכם”, שדרי“ם מודרנים בלא זקן ופאות, דרכם ב”ה לטייל באמריקה ולקבץ “מיליונים” לטובת א“י ולסוף הם נוסעים עם נשיהם, כצדיקים גמורים, לפרג ולקרלסבד למעינות “רפואה” ואין ה”חלה מספיקה להמוציא"…

ראיתי, הוא אומר, את “תלפיות” שלכם בנויה על תלה בתערוכה אשר במגדל דוד, וגם את ה“אוניברסיטה” ראיתי בהדרה על כתלי התערוכה בבית־הספר לבנים. ויתר השכונות וה“בנינים” שלכם ב“עיר־גנים”, “בית־וגן”, הר־כנען, גבע־טבריה וכיוצא בזה, הלא הם כתובים, ב“ה בספר ה”בנינים" בגזיטות שלנו…

מכל ה“בנינים” האלה, יודעים אחב“י בחו”ל כנראה רק את בנין “התפעל”, ומכל ה“פעלים” למדנו פה רק את הפעל נסע, שהוא כידוע פעל עומד ויוצא כאחד, דהיינו שכל הנוסע לקרלסבד או לפראג, למשל, פעולתו עומדת, ובכ"ז הוא יוצא לדרך ומוציא על משקל חוטא ומחטיא…

נסיתי קצת לכחש לו, ובשעת־מעשה התגרדתי בקרחתי ובגבחתי ובלבי חשבתי: הלא אפשר שהצדק אתו…

---

לאחר שקראתי את הפיליטון “נשפים” של מר בן־ישי, עלה בדעתי לערך תכנית קטנה מנשפי השבוע בירושלם עיר־הקדש, והנני מוסר לכם בזה לדוגמא:

מוצאי־שבת־קדש: “שולמית והורדוס” טרגי־קומידיה היסטורית בראי־נע, שלומית, אחות הורדוס, לובשת שעון־יד, יוחנן המטבל מנבא על “הנוצרי” ונושא כבר את הצלב בידו… מרים החשמונאית, לבושה כאחות רחמניה והולכת להשתטח על קבר אחיה ה“פרינץ דוד”, ועל מצבת הקבר כתובת ערבית, כמדומני…

ליל ראשון: גלידה, לימונדה, “שוקלייט” וכיוצא בזה בכל הגנים ובתי־הקפה שלנו וביחוד שלהם.

ליל שני: המלך “ליר” היהודי, זקוק ל“לירות” מצריות…

ליל שלישי: בלט, “מרקדה” בלעז…

ליל רביעי: שני חזיונות בלילה אחד. ב“ציון וירושלם”…

המבקר ה“יקר” “וידידו” הנאמן ר' “קיס” מציעים לפני הקהל כי בשעת כניסתם להיכל התיאתרון יאמרו ג"פ: קדוש! קדוש! קדוש! וירקדו שלש רקידות, ואולם המהדרין מן המהדרין נוהגים לירוק בשעת מעשה שלש יריקות: טפו! טפו! טפו!

ליל חמישי: “שמשון הגבור” ושלש מאות “זנבות” השועלים להראות את גבורתו.

יום שבת: חזן ב“חורבה” עם מקהלת משוררים וכרטיסי־כניסה בכסף. החזן לא בא, כי עזב את העיר בערב שבת…

מוצאי־שבת־קדש: “גנבים” בשני בתי הראי־נע, שהצליחו בכל מקום ומצליחים ב“ה גם פה, עד שלא נשאר כלום בכיס ו”אין פרוטה לפורטה"…

את התקציב של ה“נשפים” ויתר הוצאות ה“חברות”, “ההרצאות” וכיוצא בזה, אערך לכם אי"ה בשבוע הבא, ולעת עתה הכינו אתם “פונד” מיוחד לנשפים, "אפותיקי' שלמה!…

* * *

ברגע האחרון קבלתי “דאר” שלם מהריש־דוכנא שלי מר “עם ישראל חי” ומהרבה מתלמידי, ומקצר זמן דחיתי אותם לערב שבת הבעל"ט.

עז מות

 

24.07.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

אמר עזמות: אין הגברת “אנסטזיה” מלבינה הלילה פני אדם ברבים, אם רק יודע הוא קצת דקדוק. לפיכך, לא יזיק, לדעתי, אם נחזר קצת על אחדים מהכללים הראשונים והעקריים שבדקדוקנו עכשיו.

זוכרים הנכם בודאי מה זה נח נראה ונח נסתר?.. ובכן, כל אות שהיא מנוקדת ב“שוא” נח. נקראת נח נראה, ר“ל אף שהיא נחה בלי תנועה בכ”ז היא “נראה” ומורגשת היטב, כמו הרי“ש והתי”ו במלה צרפת… ויש נח “נסתר”, כמו האל“ף במלת מא־ריא־נא, הוי”ו במלת גו־רו, הה“א במלה דה־קה וכיוצא בזה, ר”ל שהן באות אחר “תנועה גדולה”, נסתר ובלתי מורגש, בבחינת “רואה ואינו נראה”…

דבר אחר: במלים פיי־פל וי־ון, יש נח “נראה”, ובשמות טו־ני, ז’ו־ני, ברי־ט־ניה – נח “נסתר”; ויש שמקצתו “נראה” ורובו “נסתר” כגון: עב־ד־לה, קו־ניט־רה ועוד. ולפי דעת המדקדקים הראשונים, יש כלל בדקדוק של “עשרת השבטים” שכלו נח “נסתר”, כמו למשל: פו־לי־טי־קה…

---

ויצמן אומר: על שלשה תוים א“י עומדת: על תזכיר, תכנית, ותקציב, ואני אומר על שלשה כפים א”י עומדת: על כסף וכסף ושוב פעם כסף.

וידעתי שתאמרו לי

Ex ist eine alte Geschichte…

כבר שמענו כזאת. אמת הדבר, ספור ישן נושן, אבל – ביננו לבין עצמנו – תמיד חדש, חדש מחודש.

לפנים בישראל, בימי הנביאים, ידעו כבר כסף, אחרי כן הרחיבו את הלשון וקבלו “מעות” ברבות הימים כללו את כל אלה בשם “מטבע”,… לסוף עשו חדשה ואמרו “ממון” – הברה גסה הברה פשוטה, אבל חזקה וטובה.

יודע אנכי היטב, כי המלה הזאת אינה עברית, אבל היא נתקבלה באומה וכמעט שנתקדשה ברבות הימים ומעכשיו לא יאמרו עוד: ובא לציון גואל כאן ובא לציון כסף…

כי למה נשלה את נפשנו? אם רוצים אנו שהמחותנים שלנו מצד החתן לא יקרעו את “התנאים” ולא יבטל חלילה השדוך, עלינו לשלשל מיד כמדובר את ה“נדוניא”, כלומר כסף.

אם רוצים בני־יעקב לקנות את הבכורה מבני־עשו עליהם לאחז במדת זקנם ולהלעיטם מהאדום האדום הזה, כלומר כסף וזהב.

איך אומרת שם השירה היהודית?

"אם יש ברצונך, אחא, להיות יהודי – “שאת מאסארי”!

“ואם יש את נפשך, רחימאי, לנסע לא”י – התר צרורה ותן כסף!

הוא אשר אמרתי: הכסף יענה את הכל…

הפרופסור סלושץ גלה בחפירות טבריה: שלחן, כסא, מנורה, ואפילו כתובת עתיקה במלת “הדם” שאף היא, כנראה מעינא דיומא… וגם עצמות בני אדם ואולם עצם אחד אשר טמנו הכל ובו הכל לארצנו, ה“סובסטנציה” העדינה הנקראת “כסף” – לא מצא עדיין, כנראה…

חוששני מאד שמא יגלה עוד בכנסת של ר' מאיר, איזו אמריקה חדשה, עם “קליבלנד” חדשה, וגם את ר' מאיר־התחתון (אינטר־מאיר בלעז), ועצתי איפוא שיבקש ויחפש דוקא את ר' מאיר בעל־הנס בכבודו ובעצמו, כי כלנו מחכים לפלא־הפלאים, כ“נורה” בתיאטרון “ציון” וכלנו ב“החיים עכשיו ב”נס"…

---

הגבאי שלי המכונה “עם ישראל חי” מסר לי בסוד גמור כי רק אחרי הפצרות רבות מאד מצד הועד הלאומי, נאות סו“ס מר איזנברג למלא את מקומו של ה' בן צבי בתור חבר למועצה הא”י. ועוד רז אחד לי גלה כי החלט להגיש לו “מכתב” ברכה וגם “אגרת” תודה על הצעד החשוב הזה. בשבת זו יעשו לו, כנראה, “מי שברך” כדבעי בבית מדרשם של הפועלים…

---

תשובה לתלמידי המחבר ב“כרם”:

מאד ינעם לי לבשרך, חביבי, כי אחרי שנתקבלה החלטה ע“י הציונים בלוירפול להתנהג עפ”י עקרי היהדות, החלטתי למלא את בקשתך ובקשת יתר חובשי־בית־המדרש שלכם ולחבש ירמולקה קטנה ושחורה על ראש תמונתי. עורכנו הראשי פנה בנדן זה ללשכת ה“מזרחי”…

עָז מַות

 

07.08.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

ובכן –Fiuita la Comedia.

כסבורים אתם אולי, שאני מתכון לאספת קליבלנד לועידת־פראג –

השני, לא מניה ולא מקצתיה. אף־על־פי שאם מותר לומר את האמת, יש שם הרבה, הרבה מאותו החומר המשובח שממנו קומידיות נבראות… לא, לא אליהן נתכונתי הפעם אלא לקומידיה אחרת הידועה בשם: “בחירות צירים לקונגרס בקרלסנד”, מאת המחבר ב. גולדברג – מחזה התולי ומצחיק מאד עד לדמעות, אעפ"י שבעצם הלא כל הדבר רציני מאד וגם נורא למדי…

דמרני־קומידיה הזו עלתה על הבמה לעינינו בשבוע זה והוצגה ב“ה בהצלחה מרובה ע”י להקת משחקים “מפורסמים” שיצא להם מוניטין בעולמנו, בהנהלת הרג’יסיה ב. יפה. מקום החזיון בא"י: ביפו, ירושלם, חיפה ואפילו בחברון… וזמנו – בימינו אלה.

ומה שמענין ומצחיק עוד יותר הוא, כי אנו בעצמנו הננו בין המשחקים וממלאים ב“ה תפקיד חשוב בקומידיה זו – בלשון הקונגרסים ואנו קרויים: 'שוקלים”, כלומר מין “פירונטימי” גולמים־אלמים שתפקידם לראות, לשמע ולשתוק, והמנהלים משתמשים בהם למשחק על הבמה בשעת הצרך, והננו גם הקהל הנכבד הרואה במחזה.

דמי הכניסה – 10 גרושים, כלומר “שקל”, ואולם, בינינו לבין עצמנו, רב הקהל נכנסים חנם, מחמת שאחרים משלמים עבורם ומוסרים להם רק כרטיסי־בחירה לקלפי, כי ברב עם הדרת קדש של צירי המזרח…

–––––––––

ואת האמת אגיד לכם, שהיה בדעתי לדחות את שעורי זה לעת אחרת – – עד שיורם המסך מעל אותו השחוק שמשחקים לפנינו ונראה את ה“גבורים” בצורתם האמתית ולא מכוסים בפרכוס המלאכותי (“גרים” בלעז) שהם מפרכסים עצמם בו, אבל אין פנאי להמתין, כי עוד מעט יסעו כלם לקרלסבד להצגה שניה, וגם אני בתוכם, כידוע. והרי נחפזים כלם הפעם כיוצאי מצרים ממש, כי לא נחם אלהים דרך טריסטה…

־־־־־־־־־־־־־

ואם לא תדעו אותי עדיין, אתכבד להתיצב לפניכם: הנני ציר נבחר מבלתי־המפלגתיים, כלומר אחד מגבורי הקומידיה של הבחירות בעירנו. איני יודע איך אצלכם, אבל אצלנו אין בוחרים בועדת השוקלים ע“י אספת השוקלים, כנהוג, אלא דוקא ע”י אנ“ש… ומי עומד אצלנו בראש ועדת־השוקלים? – על כרחך אתה אומר אנכי; והנה בנוגע לקנדידטים, הן “כל בעל דרש דורש לעצמו”, ומובן מאליו כי הקנדידט הראשון – וזהו העיקר! – הייתי אנכי! ואם תרצו לדעת, למשל, מי חתם בראש הכרוזים ל”שוקלי ירושלים" ותבע ממש בפה מהקהל לבחור בי ראשונה – למה אכחד? הן זה אני בכבודי ובעצמי… תמיד אנכי, רבותי, על כל חתונה תמצאני, ועל כל צרה שלא תבוא – הנני! ממש כמו “לפלוש” בהרפגון, הקומידיה הידועה של מולייר, שהיה משמש גם עגלון, גם טבח וגם רקח לאדונו הקמצן. אי"ה בשובי מהקונגרס אקנה לי, כמוהו, כובעים שונים לחבוש לראשי כדי להבחין בין תפקידי הרבים והשונים….

ולא להתפאר חלילה לפניכם אני בא לספר כל זאת, אלא להודיע לכם כי הכל היה ב“ה מסודר לבחירות אצלנו; הכל היה מוכן ומזומן מראש בלי רעש, בלי אספות ובלי טררם, שא! אין פרץ ואין צוחה, הכל “אגיל ואשמח” – חד וחלק. והנה באה “הכנופיה המרעילה” וכדרכה תמיד התחילה לגלות סודות מן החדר ולפרסם ע”ד איזו “שערוריות של בחירות” ביפו ועוד דברים יפים כאלה, וכמעט שהיינו בכל רע, והנה הקדים הקב“ה רפואה למכה, ונפתח הקלפי במהרה ואני נבחרתי ב”ה בק"ו קולות, ומיד למדתי מזה “קל וחומר”: ומה, אשתקד שקבלתי מנדט משושן הבירה, דברתי בשם ירושלים, עכשו שזכיתי לק“ו קולות מירושלם גופא עאכו”כ?

ע"כ מערכה א'.

---

במערכה השניה של הקומידיה מופיעה לפנינו לשכת “המזרחי”… ה“תימני” הידוע טרם עובר לפנינו בתוך חבורת תימנים ותימניות, פנקס השקלים בידו האחת, רושם בידו השנית ואומר: אתה, יחיא, משלם שקל ל“מזרחי”, וגם אתה, סעדיה, משלם שקל למזרחי; יהי רצון, כאילו שלמתם כלכם שקלים.. וה“עם” יעננו בקול ונסערות תימן: אמ–ן, ירחם ה'. ועטי החרוץ מפזז ומכרכר משובר לשובר ומפיו הקטן הוא מוציא “שמות” למאות. בינתים נגש אליו אחד מהם, פושט ידו הרזה ומבקש מאתו שבר “מכירת־חמץ” זו.. והמזכיר עומד ורושם שמות למאות, ומזדרז ל“הבטיח” למר גולדברג כי נשלחו 200 פונט ללונדון, כלומר ע“י “העברה מחשבון לחשבון” כפי מבטאו המדיני והגמיש של אוסישקין, ז”א שבמקום עשרת אלפים פונט שהם מקבלים מההסתדרות הציונית לשנה, יסכימו לקבל הפעם רק 9800 פונט…

רצה כנראה ה“אימפריזאריו” (מנהל התיאטרון) של המזרחי בלונדון להביא לתערוכה בקרלסבד, לא דובים חלילה, אלא שני אריות גדולים, כדי ל“החריד” את החפשים ולהטיל אימה יתרה על הסוטרא־אחרא ר“ל, והנה בא “דאר היום” והזדרז, כדרכו בקדש, לפרסם את הדבר ברבים ושלטה בו עינא בישא והענין נתבטל… מה עשה הרב הגדול שלנו? הלך ונסע לחיפה, לקיים מה שנאמר בהפטרה של שבת זו: ואביא אתכם אל ארץ הכרמל… ואמנם, מוטב שילך לשאוף רוח ולנוח בחדשי הקיץ להרי הכרמל היפה ולנאות דשא על שפת הים ולמשכנות שאננים, ואל ילך לקרלסבד… ואם יש מישהו הזקוק חלילה למעינות רפואה, ילך לו לרבי מאיר בעל הנס ואם יש את נפשו לצאת ידי חובת “נסיעה ציונית” יפנה ל”דר' נורדוי" בים טבריה, כלומר לאניה הקטנה המשוקטת על פני הכנרת ואגב יתענג על השלט הנהדר הערבי “שאמאלי… ולמה נקרא שמה “שאמל'? מסתמא יש דברים ב”גוי” והעקר הוא שפירוש המלה הערבית הזו בעברית “צפון” ובשפת לועז “נורד” (Nord) ונורד הוא “נורדוי” כידוע.. ממש כמו ב“פריזיוו” של שלום־עליכם: יצחק הוא איציק, איציק הוא אייזיק ואייזיק ואלטר היינו הך!

ואמנם נפלא הדבר: משעה שנוסדה בארצנו “המשטרה המעולה של מלכותא דרקיעא” ונשמע קול “התור” בירושלם, ונאספו הרבנים והחילוניים לשם “חוזק” הדת בצוותא ובחברותא, ויסדו משרדים, ערכאות ופקידים בעלי משכרת כפולת־שמנה, ומסביב להם מפלגה של דוקטורים ופרופסורים, סרסורי־המצוה, שנוסעים ללונדון ולאמריקה כותבים מאמרים ודורשים דרישות ומקהילים קהלות ברבים ובישיבות ירושלם עיה“ק, והכל לשם “פוליטיקה” – מהשעה ההיא נתרבו בירושלם רקודי “וואן־סטאפ” וגם “טו־סטעפ) ונשפי התגוששות רחמנא־ליצלן, מעשי יונים ממש, והראינע ב”ציון וירושלם” עבדון קרבותא, במרחק תחום־שבת ממקום המקדש – והרב “פפא” מרומי יוכיח…

־־־־־־־־־־־־־

ואחרון אחרון חביב – ועדת־השוקלים בה… שנפלה על המצאה פשוטה ויפה ושלחה למרכז את הפרטי־כל,מאושר ומקויים בחתימתם, ורק דבר אחד קטן שכחו, כנראה, – להוסיף גם את שמות הנבחרים…

ובאמת, למה להם להטריח את השוקלים לבוא אל הקלפי ולזרק את “קולותיהם” אל הבזק, ולהביא עי"ז מחלקת חלילה בקהל הקדוש הזה, כמו למשל ביפו

אינני יודע מה היה בסופו של הפרטי־כל הזה כי בינתים נפל המסך ועל היריעה הופיעו בעברית ובאנגלית, כמו בראי־נע, באותיות גדולות: שלום! להתראות!Good Night.

---

ברגע האחרון קבלתי הזמנה לחתונתו של ר' אבא־נקניק והנני ממהר להביע לו בזה את ברכתי מעומקא דליבא.

יהי רצון שיראה חיים ארוכים עם בת־גלו הגב' “מלטה” ויהי ביניהם קשר של קימא, ולא יעלם זמ“ז ולא יברח זה מזו, ככתוב ב”תנאים" שלהם, אמן!

עז מות

 

14.08.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

מעולם לא היו ר' בנימן וחבריו מהועד הלאומי מרוצים כמו הפעם בערב תשעה־באב זה.

הגעו בעצמכם! עין בעין ראו, כי בצע בצעו את זממם וברוך השם הכל עלה על צד היותר יפה.

ומחשבות מתוקות עלו אל מהם מעמק נפשם הועד־לאומית:

מה שהיה צריך עשינו, ברוך השם! הפראים שהעיזו להתנהג עפ“י התורה שתורם “העתון הצהוב” ולא בחרו בנו לצירים, ידע ידעו מעתה עם מי יש להם עסק, ואנחנו ניסע אי”ה לקרלמבד, על אפם ועל חמתם ביחוד על חשבונם; איך היה אומר דרויאנוב? כשאין אתה יכול לעבר, מוכרח אתה לעבר! ולא זאת אלא שהחלטנו אמש באספתנו, כידוע, ליסד מוסד קבוע לנסיעות מהכא להתם ומהתם להכא, ממש כבנימן השלישי בשעתו…

בתחילה נסו הפועלים, כדרכם, הן עפ“י “רמז” והן ע”פ פשט “ברחל בתך”, להתנגד לנסיעתנו, ואחריהם החרה החזיק גם הרב אוסטרובסקי. גם זה הרב מעקרון, לא לגנאי יהיה לו, לקוי קצת באותו המום המכוער שקוראים לו דעת הקהל, ומשום שזכה לתשמ“ד קולות מהמזרחי, התחיל גם הוא לגמגם אותן המלים, שצריך לקרע עליהן כשאתה שומע אותן יוצאות מפי רב בארץ הקדושה: דעת הקהל! הקהל ארץ־הישראלי נוטה אחרי ברנדייס! הועד הלאומי אינו בא־כח העם בא”י! השמעתם דבורים? ממש כמו ב“דאר־היום”…

אבל, לא איכפת! ברוך השם, אנשי שלומנו יודעים ומכירים כי אנו לא נכשל חלילה בחולשה זו של חששות מפני דעת הקהל וכיוצא בזה, ובמקום שסכנה צפויה לישוב ויש חשש גדול שרב עסקנינו המושבעים “יכבדו וישבו בביתם” חלילה, אין חולקין כבוד לרב ודוחים אותו בשתי ידים. גם תשעה־באב נדחה הפעם וגם הקונגרס ידחה אי"ה לחמשה עשר יום, והנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה הוא יוליכנו קוממיות לקרלסבד ואת ברנדייס וחבריו לירושם.

ובכן הכל טוב ויפה, “אגיל ואשמח”, חד וחלק, והנצחון על צדנו ברוך השם! א“א נוסעים הלילה בתור צירים סתם שנבחרו ע”י שוקלים לשמו של הקונגגרס ושיש עליהם חשש שמא חלילה בעידנא דריתחא, מי יודע? כאשר תתפשט המלחמה, יפלו למחנה האויב האמריקני… אלא בתור מלאכות הישוב בא“י, חברי הועד הלאומי (הכל אצלנו לאומי ב”ה גם “קרקס לאומי” יש לנו הבאים לשם תכשיט ונוי וביחוד מפני “ברב עם הדרת מלך”… והרבי ברלין יוכיח!

ואם חלילה יבטל המנין של “עשרה בטלנים”, נבחר בטו“ה, כנגד ה”ו' בייטלערס" שבספורי הברסלבי או לכל הפחות בשלשה גדולי הדור שלנו שיוכלו לברך “במזומנים”… ובבקר לא עבות אחד, לכשאך יתקבלו ה“ויזות” הארורות מר' פפא, יצא אי"ה בעגלא ובזמן קריב ר' בנימן הרביעי שלנו בלוית סנדריל־האשה ויתר חבריו אל טחנת הרוח הסמוכה לתחנה, ושם יחנו ברכבת ויסעו קרלסבדה…

ובמחשבות מתוקות אלו שבו “מלאכי השרת” של הועד־הלאומי מבית־הכנסת אחרי קבלת שבת מלכתא, ובקול ששון ושמחה קראו בהכנסם אל בתיהם:

שלום עליכם, מלאכי השלום!

ומלאכי השלום כבשו את פניהם בקרקע ואמרו: איכה…

־־־־־־־־־־־־־־־־

כבר אמרו חכמים: אין נביא בעירו, והא ראיה: מר בצלאל יפה, נבחר ביפו פה אחד, כלומר קול אחד והקול קול ר' ב' בעצמו, כך אומרים ליצני הדור, עפרא לפמן!

צא וחשוב כמה טרח ויגע האיש הזה בעניני הבחירות, ואין אדם טורח, כנראה, אלא בשביל אחרים, כלומר בשביל הדר' ברוק שאינו כלל מנ“ש ושכל גדולתו היא שיצק מים על ידיו של הרצל…. וה”אני מאמין" שלו יוכיח! ממש כדברי “דאר היום” והברנדייסים, ר"ל. ולא זאת אלא שגם הדר' ון־וריזלנד בכבודו ובעצמו יצא חוצץ וצועק: באו חשבון! על "צמידי קרן־הגאולה, ועל קרן אלמוני וביחוד על קרן הצבי…

אכן, צדיקים גמורים הם אנשי “הכנופיה המרעילה” שמלאכתם נעשית על ידי אחרים.

ושוב אותו דבר: בני־בנימן, “נכדיו” של הנדיב, בחרו הפעם, כמו להכעיס, בה“אויב” הגדול של ברנדייס, ב“מרגל הגדול” הנמצא באמריקה, וב“עזפן” הגדול מפרשת “לך־לך”!…

־־־־־־־־־־־־־־

כבר אמרתי לכם, כמדומני, והתודיתי לפניכם, כי אינני “פיננסימט” ומהי לא יסבל את כל דקות הענינים של החכמה הנפלאה הזאת, ואולם בראותי בעת האחרונה איך הכל, ממש הכל, עוסקים בהלכות בנק, אצל הפועלים ואצל בוני־בתים, נתתי אל לבי לקרא בעיון את כל המאמרים שנכתבו בזמן האחרון בעתונים וביחוד בגליון האחרון של “הפועל הצעיר” ע“א הבנק שלנו ו”מנהליו" ביפו, ומכל קריאתי הנפרזה הבינותי רק אחת: כי הדג מסריח, במחילה, מראשו….

התיאטרון העברי נוסע, כידוע, לקרלסבד כדי להציג שלש הצגות לפני הכנסיה; כפי הנראה, יציגו תחילה את הקומידיה הידועה שם: “זכרת לפ”ק“, מאת זק”ף גדול, שהופיעה ב“דרבן” על פרולוג של ה“פנמה הא”י…

את תפקיד המנהל הראשי יקבל עליו גבור הקומידיה עצמו הנמצא כעת בכי־מטותא במרינבד, וחזקה על הזקן שידע למלא את תפקידו זה, כנהוג, באפן טבעי מאד; סגנו נמצא כעת, לא בהולנד כי אם בתל־אביב ולפי דברי ה“דיצינזיה” האחרונה ב“פועל־הצעיר” הנהו דוקא כח טרגי עצום, למרות העויותיו הקומיות, ובזמן האחרון הוא ממלא תפקידים מעציבים מאד על במת הבנק שלנו. אגב, אם יציגו את “נורה”, יוכלו להשיג את קרוקשטר האמיתי בבירות…

סוחרי יפו, היהודים כמובן, עשו נוטריקון ומצאו כי אפ“ק היא הר”ת של אין פה קרדיט וכי הקומידיה לפ“ק היא רישא, מציעותא וסיפא של המנהל הראשי, סגנו והבנק. את פתרון הר”ת של המחבר מר זק“ף אודיע לכם אי”ה, בפעם השניה…

־־־־־־־־־־־־־־־

ברגע האחרון קבלתי מכתב מלא “תהלות ותשבחות” על מאמרו של עורכנו הראשי “אלה פועליך ישראל” וברצון הייתי מפרסם את המכתב הזה אלמלא לא שכח הכותב לחתום את שמו…

הערה זו משמשת גם ליתר ה“סופרים” ממין זה.

עזמות

 

21.08.1921 page 2 דאר היום Doar Hayom    🔗

טרוד הייתי רבותי, טרוד מאד בהכנות לנסעתי “קרלסבדה”: עזבתי את ביתי, נטשתי את עבודתי, הזנחתי את עסקי, שכחתי תבל ומלואה, לא נחתי ולא שקטתי, וכמעט שאמרתי נואש לשעורי הפעם, והנה ברגע האחרון הזמין לי הקב“ה גליון “הארץ” ולשמחתי הגדולה מצאתי בו חומר התולי למטעמים: מאמר של הפקרות מאיזה “חכם בלילה” בר”ת ח. ב. ואני אמרתי בחפזי כגלילאוס בשעתו: ובכל זאת, סוב תסוב “הארץ” על ציריה הקטנים, ממש ככדור הקלס…

ולמרות טרדותי המרובות התחיל הדבר להעסיק את מחי קצת והחלותי להרהר הרהורים:

האם באמת כונו האנשים “הטובים והיקרים” האלה רק לשם שמים? האם לא אפשר כלל שיש כאן איזה דברים בגו?…

אין אני טירון ב“ה לענינים כאלה ויודע אני מאז ותמיד: הרבה עושה התחרות, הרבה עושה סכלות, הרבה עושה צביעות, והרבה עושה נרגנות. אבל שלא יתאדמו בני הארץ, במרכאות כמובן, לאחז עינים ולעשות להטים ולהרתיח מצולה במקום שיש יבשה ולבוא בפתפותי ביצים ריקות, והכל לשם תכלית אחת ומיוחדת: בכדי להגן אל הלגימה שלהם, דבר זה לא פללתי אף מהם. למה להם כל הקומידיה הזאת? אילו היה להם מעט אמץ־לב, הלא יותר טוב עשו אילו באו פשוט ואמרו מפורש: אדוני! אני היושב בטבור “הארץ” ורובץ כ”אריה", הנני, לא עליכם, נצרך גדול וזקוק למשרה, ולכן הרשוני־נא לצאת קצת כנגדכם ולעפר בעפר על עתונכם כפעם בפעם, אולי אצליח על ידי זה להסב את הקהל הקונה מאחריכם!

אמנם נסיתי פעם לצאת נגדכם ב“גלוי דעת” או כמו שאומר סוקולוב, להכריז חרם דרבנו גרשון על העתונות היומית, ולסוף מה היה? רק ריקלמה עשינו לכם וכעת אתם מוכרים ביפו, זה מבצר “הארץ: שמונה מאות גליונות ליום ואנו רק שלש מאות!… ואני, מקטני “הארץ” הגדול ב”פהוק“, הנני עורך קטן לעתון גדול כקומתי, שלא הוציא במחילה את שנתו והלך בדרך כל “הארץ”; הז.. הסולל שלכם אכל את בשרי, ו”דרבנכם" נתקע בעורי, שבעת עמודיכם הארוכים ממני מקצרים את “חיינו” ממש, אור החשמל מעור את עינינו, ולכן מוכרח אני למחות בכל עז כנגד עתונכם “הצהוב” שבא לדחק את רגלי שכינתנו אנו. ואני אחשורש הטובע במי “השלח” הנני בעצמי בעל בית הוצאות ספרים ויש לי חנותי לעצמי, ולכן אמור־נא אתה בעצמך בן־אב"י, מי קודם למי, אני או אתה? ולפיכך תסלח נא אם אמשוך קצת בבלוריתך ואקים קול זועה על “דברך לויצמן” ואצעק: הסולל עליך־ישראל! ואולי יאמין לי הקהל ואת הקונים אצפין לי לבדי! פנו דרך! סורו ממני! Ote־toi que je my mette!

הן אמנם בקשתי לגמל עם איש חסדי שגמל עמי חסדים טובים באמריקה והמציא לי “פרה חולבת” לשלש מאות אכסמפלרים של עתוני ואולם לא העיזותי אפילו להעמיד את שמו לבחירות, ולא זאת אלא שאפילו סוקולוב שאמר בפרוש בקהל־עם כי זוהי ה“אמביציה” שלו להיות ציר נבחר מא"י, לא עמד אף הוא לבחירות, ובמקומו נבחר ברנדייס! הן אוסישקין אמר בפרוש: כי שני שונאים לישראל בעולם, האחד במוסקבה ושמו טרוצקי והשני באמריקה ושמו ברנדייס…

דברים כאלה, בלי אותן המליצות היתרות הייתי יכול להבין לאשורם; דברים כאלה היה יכול גם הקהל להבין. אבל לא! הם אינם יכולים לבוא בדרך ישרה, הם באים עלינו ב"חכמות:…

־־־־־־־־־־־־־־

ובכל זאת, אומר אני, כי מניות “הארץ” נאות הן ועורכם “יפה”, אלא שעניותם מנוולתן… והעניות, אומרים הגרמנים, אינה חרפה, ואפלו עניות בניר להדפסה, אלא פשוט “שוויי נעריי”, כלומר חזירות; וחזירי ארצנו, כידוע, דרכם להראות את טלפיהם שהם כשרים, ביחוד לפני המשלחת לאמריקה או לקרלסבד. כשרות־טלפים זו סגולה בדוקה היא לפרנסה לעורכים ולסופרים המברכים ברכת המוציא לחם מן “הארץ”. זוהי לא פשיטת־יד בלבד לפשיטא דספרי אלא גם פשיטת הרגל… והמאמר המחוכם של “חכם בלילה” יוכיח!

ואני דמיתי כי כבר הגענו ל"סוף הקומידיה וקראתי בשמחה Finita la Comedia, ואולם רואה אני, רבותי, כי שגיתי: באמת הקומידיה רק התחילה וגבורת הקומידיה הזו היא, במחילה, אשה ועל מצחה כתוב לאמר: זנה תזנה “הארץ” (הושע א' ב').

---

ברגע האחרון קבלתי את המכתב הזה מאת מר י. דומיקי שהנני מוסרו ככתבו וכלשונו ממש:

מכתב גלוי להא' ה. ב.

א.נ.

אין בדעתי כלל לתבוע את עלבון “דאר היום” שהעלבת ב“הארץ” גליון תרל"ח, כי אינני לא עסקן ולא בן־עסקן. רק אי־אלו הערות צדדיות באתי להעיר לך וראוי שתתקן:

אתה מזכיר לרעה את הישוב הישן בסוף המאמר, ואתה מכנהו בשם “זוהמה”, “אויר מחניק” ועוד. ואתה רוצה לגרוף אותו. ידוע תדע שאותה ה“זוהמה שנות החלוקה והשנוררות”, אותו ה“אויר המחניק” הוא הוא שסלל את הדרך ל“חיים הצבוריים הבריאים” שאנחנו מקוים להם. הוא שבנה בפרוטותיו העלובות את כל השכונות שבירושלם ויפו ואת “אם־המושבות” פתח־תקוה. הוא הוא שהקריב את הקרבנות הראשונים על מזבח ישוב הארץ. קרא־נא את דברי ימי הישוב בארץ וידעת שלא לחנם קראת למאמרך: “הפקרות”.

בסוף אעיר לך אילו תקונים בלשון.

דע־לך שאתה כותב “עברית גרועה ונלעגת”: אין כותבים לחתור “נגד”, אל אלא לחתור “תחת”.

במקום “האי־אמון” כותבים: “אי־האמון”.

במקום זורק “עליהם” כותבים: זורק “בהם”.

ועוד: מה־פירוש להתנפל “נגד” ויצמן, בפעם הבאה כתוב־נא, בבקשה, להתנפל “על” ויצמן.

אתה כותב: “בסגנון מבהיל היה מספר על כל דמונסטרציה מגוחכה של עשרות אחדות של בחורים בתל־אביב ו”ביום השני" היה מקבל".

במקום: ו“ביום השני” יכלת לכתב ו“למחרת” שהוא יותר מובן.

בכלל יש הרבה מה לתקן במאמרך אבל אין אנכי נמנה בין עורכי “עתון הגון”; יבואו הם היודעים לכתב היטב עברית, ויגידו לך.

עז מות