(לחתונתה של הגננת)
יושב הייתי במזללה של דוּקי – זו שהחבר’ה קוראים לה בלשון חיבה חדר־אוכל. אין לה למזללה צורה של חדר כלל ומה שניתן שם – קשה להגדירו כאוכל; בכל זאת הם מתעקשים ונוקטים לשון חדר־אוכל.
יושב הייתי והוגה בחתונה הקרֵיבה והולכת ובחובתי, חובת כתיבה, כלפי אותו חתן שנתאכזר לו מזלו לעבוד איתי וכלפי אותה כלה נאה וחשודה שנפל בגורלה לעבוד עם אשת חיקי הנצחית.
כלום אין זו חובתי לטפל בהם? שהרי אמרו חכמינו: חוסך שבטו – שונא ידידו. אלא שכידוע לכם קשה למצוא את המשפטים הראשונים לשני דברים: לבקשת ידה של נערה ול…פיליטון. ובכן, יושב הייתי במזללה ומהרהר. החברים טרם באו לאכול, אבל חדר־האוכל כבר היה מלא… בזבובים. השולחנות היו כבר ערוכים. שישה מזלגות לשולחן, סכין לכל שלושה שולחנות – הכול לפי דיני שולחן־ערוך.
במטבח הסתובבה דוקי, בעלת המזללה, בין הסירים, ובין טעימה לטעימה, בעוד הפה מלא, היתה חוזרת ואומרת: “אני ספרתי אותם בעצמי. והבוקר – שישה בקבוקים חסרים! זאת לא חוצפה?” קשה היה לה להירגע. “סחבו” לה 6 בקבוקי בירה. והרי יכלו לסחוב תריסר. אז מה היה נשאר לאורחים אם היו סוחבים ארגז?! והרי מי שמסוגל לסחוב ארגז בקבוקי בירה חזקה עליו שהוא יכול לסחוב גם כמה ארגזים.
בינתיים התחילו אלה המכוּנים חברים להגיע. הקבוצה הראשונה כללה ברנש משופם ופרוע שאֵיפה שלא הסתכלת עליו לא יכולת להימנע מלראות בראש ובראשונה את חסרון שיניו. השני, שנכנס יחד איתו, טרם הגיע לשולחן. עברו עוד כעשר דקות עד שחצה בצעדים האיטיים האופייניים לו את חדר האוכל לכל אורכו והתיישב בשולחן הראשון. אילולא הפגיון שבחגורה הייתם טועים לחשוב שהוא סטודנט למדעי הרוח. אולי משום כך מלווה אותו הפגיון.
מפורסם הוא עלם זה בזכרונו המפתיע. בעיקר לגבי פרצופים. ומעשה שהיה בחברנו שי, לאחר צאתו לתנועה, שפגש בו חיימי זה בתור לאוטובוס. בא ועמד לצידו ושאל: מה נשמע? הלה, שהיה שקוע בקריאת מגזין הניף ידו והצביע אחורנית: “בתור, אדוני!” נבוך הלך שי ועמד בסוף התור. האוטובוס הגיע. חיימי נכנס וישב. נכנסו כל האנשים וביניהם גם שי. כשהתקרב שי למקום מושבו של חיימי פנה הלה אליו: ״שמע נא, אני לא מכיר אותך מאיזה מקום?" ומיד תיקן לעצמו: "אה, לא – זה האיש שאיתו רבתי בתור לאוטובוס. תסלח לי, יש לי זכרון חלש לפרצופים.”
איני ערב לאמיתות הסיפור הזה – אבל תמצאו אותו באוטוביוגרפיה של שי שיצאה לאור זה מכבר: ”עלילות שי". אגב, בהוצאת התנועה עומד להופיע כרך שני של האוטוביוגרפיה בשם “תעלולי שי”.
אותה שעה מי נכנס לכאן אם לא גוץ, יחפן, בהיר שיער – אותו ברנש הכול משיחין בו ובחתונתו הקרֵיבה והולכת. הוא נתיישב ליד שולחן ונשתקע בקריאת עיתון. בגדיו לא השאירו כל מקום לניחושים בדבר מקצועו. משנכנס והורגש ריחו הטוב כריח־השדה־אשר־זיבלו־הפלח נשמו כולם לרווחה. הנה עכשיו יוכלו לאכול מבלי שאף זבוב יטרידם. הרי כל הזבובים יתרכזו סביב הדירניק, כשרק ירגישו במציאותו.
עם כניסתו גברו השיחות. אחד תלמיד־חכם פירש לו לפסוק “אשת חיל מי ימצא” כך: אשת חיל אינך יכול אף פעם למצוא. היא מוצאת אותך בטרם חיפשת אותה אפילו. החתן שלנו, עזרא, עשה עצמו כלא שומע.
שניים מסוללי “דרך הרווקים” נכנסו ברעש גדול לחדר־האוכל. הם עוד לא סלחו לו לעזרא שהעדיף לגור עם אחת מאשר עם שניהם. והרי כתוב במפורש “טובים השניים מן האחד”, קל וחומר מן האחת. אומר האחד: שמעת מה שנכנס להם לראש? כדי שיהיו מאושרים הם צריכים להתעניין האחד במקצועו של השני ולהשתתף במחשבותיו ודאגותיו. יוכבד, המטפלת בגן, מאשרת את דבריו ומספרת:
כן, זה פשוט נורא ואיום.היא נוהגת בגן כאילו היה דיר־צאן ובילדים כאילו היו עדר־כבשים. אי־אפשר יותר להסביר לה לעדה שום דבר. התחילה להכניס שינויים בגן, ובעקשנות כזאת! הביאה מריצה. לשם מה? – אני שואלת.
– את הזבל מוציאים במריצה – היא עונה. כך זה יותר רנטאבילי. כשהיא יוצאת עם הילדים לטיול היא לוקחת איתה את הספר “מרכסיזם לניניזם” וקוראת. ואיפה, אתם חושבים, מטיילת היא איתם? – על שלָפים1. אני מסבירה לה שאין כל ערך חינוכי בטיול עם ילדים על שלף והיא בשלה: השלפים שלנו עשירים בגרעינים – פוֹל ובָּקיה ושעורה. רק צריך לשמור שלא יתנפחו, היא אומרת. ואם מתנפח מישהו – אז בלי הרבה חוכמות. את רוצה שיקרה לנו מה שקרה ברפת? שהלכו פרה אחרי פרה? לוקחים סכין – ומיד. ואת הכבד לא מוסרים למטבח. אומרים ששלחנו אותו לבדיקה, ועושים קומזיץ.
הכול ישבו בפה פעור. יוכבד המשיכה:
היא השיגה פעמונים, השד יודע מנין. אחד תלתה ליוסי על הצוואר – בשרשרת של מיטה. “כשיברח” אומרת היא, “נוכל למצוא אותו לפי הצלצול.” ושני תלתה לאראלה. זוהי המשכוכית שלה. השד יודע מנין לקחה רעיונות כאלה.
ואת המרסס המוטורי ראית בפתח הגן? אילולא הוצאתי ממנו כמה ברגים היתה בוודאי מרססת את הילדים בהכסלון. “זה טוב נגד קרציות, יתושים וחיידקים,” היא אומרת.
ולבסוף – גייסה את ההורים והתחילו לעדור את החצר. “מרעה זָרוּע בשביל חודשי המַשבר” היא רוצה שיזרעו לה. אני איני מבינה לאן נגיע.
“ואני ידעתי מראש” – נאום מרכזת ועדת החינוך – ״אם גננת נופלת על הראש ומתחתנת עם דירניק, אז אין פלא שבלגן בא לגן."
(1954)
-
שלפים – שדות־תבואה קצורים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.