ישיבה ט"ז. (ישיבה טיפוסית)

על סדר היום:

א. דלת למוזיאון.

ב. ערעור של לייב (עוד לא ברור, אפילו לו, על מה).

ג. שביתה של מירי (שבוע חמישי. עלילה חינוכית מותחת).

ד. התפטרותו של מוגילה.

ה. ימי עיון של יוכבד.

ו. קורס מטפלות לפעוטים. הצעה: גילה.

ז. בחירת סניטרית. הצעה: גילה, לאחר שתחזור מהקורס למטפלות.

ח. החלפת גסטרונומית (מה שקראו פעם בשם בלתי מוצלח: אקונומית).

ט. בחירת אדמיניסטרטור למפעל המקדחים. אין הצעות. טוג’ו מוכן.

י. קורס לנימוסים פרהיסטוריים. הצעה: אמנון.

י"א. עובדי תנועה נוספים. (דיון בדלתיים סגורות: דלת פיהם של שמיל ומייכל).

י״ב. מקום קבוע לבית קברות.

י"ג. אחראי לכיבוי אש. הצעה: מוני. (מוני מציע את ג’קסון).

י"ד. בניית שיכון עם חדרים קטנים מהרגיל וגדולים מהרגיל. הקטנים בשביל רווקים נצחיים והגדולים לזוגות בלתי־זוגיים.

ט"ו. קבלת “קומפלֶטים” ממחנה “שער־העליה”: משפחות עם ילדים, סבים, סבתות וכל השאר.

ט"ז. סדר הכניסה לחדרים החדשים.

בישיבה נוכחים: יעקב (יענקל’ה), ישראל (מוגילה), יהושע (יול), שמעון (סיד), ובנימין (בני). (שמות תנ"כיים כולם, לא כן? כנראה שקיבלו שמות־מחתרת לקראת כניסתם לתפקיד.)

צורת הישיבה: שני סימני קריאה בעלי שפמים, אחד יושב על כיסא ושני נשען לקיר. ביניהם על הארץ מונח פסיק. ברנש מפוטם כהלכה יושב ברחבות על שולחן ממול ופלוני פרוע־שיער שרוע על הארץ ורגלו האחת על כיסא.

סימן הקריאה המשופם הראשון יושב כשעל פניו הבעה של ישו שעתיים לפני הצליבה. לפניו עט וניירות. סימן הקריאה השני לובש כולו הבעה מלכותית – כזו של מלך קמבודיה בערך –ועומד זקוף ורציני כמו השומר של ארמון המלך האנגלי. מפעם לפעם יוצא מגרונו מין חירחור־צחוק המיטיב להביע את מחשבותיו.

הפְּסיק והפרוע מנמנמים תוך כדי רביצה והשמן ער ומתוח.

יענקל’ה קורא את הסעיפים הנ"ל ושואל: “למי יש עוד סעיפים?” שקט מוחלט. – “אם אין לכם עוד סעיפים אז יש לי עוד כמה.”

יול: נתחיל קודם באלה. אח"כ נוסיף, אם יישאר זמן. לֵך לפי החשיבות ולא לפי הסדר.

יענקל׳ה: טוב. ראשית, האיחוד דורש עוד איש לתנועה והם אומרים ש…

מוגילה: בּוּל־שיט!

סיד: כן, בטח. בול-שיט!

יענקל׳ה: חברים, אנו צריכים להבין שעלינו לשאת בעול הח…

מוגילה: יענקלה, דחילק! תמצא להם כבר איזה בלוף. מה הסעיף השני?

יענקל׳ה: בחירת סניטרית.

– שטויות! לא צריך לדון בזה. תביא ישר לאסיפה. מה הסעיף השלישי?

– בית־קברות – אומר יענקל’ה – צריך שיהיה מקום קבוע. אני הפעם אביא את העניין עד לאסיפה, ואני מקווה שעד ההזדמנות הבאה יהיה הכול מוכן.

מוגילה: הבעייה מתחלקת לשתיים. ראשית, הבעייה הטכנית. לזאת יש לי פתרון: צריך לסקל עם “ההיבר” ולהעביר את האבן ישר לבית־הקברות. זה יוזיל את העניין ויחסוך עבודה. שנית, חישוב הממדים. כי חבל על כל חלקה מסוקלת שאפשר לייצר בה גרעינים. ובכן, זו תצטרך להיות חלקה בצורת טרפציה. רוחבה בקצה האחד 180 ס“מ (כן, סנדר הארוך בוודאי לא יחזור מדרום־אפריקה), ובקצה השני 150 ס”מ. ואורכה – כמה זה 80X40 ס"מ? 32 מ'? כן, זהו.

יענקל’ה: למה 40? הרי כיום יש 86 חברים, ויכולים למות מועמדים, זמניים, “מהעיר לכפר” וכל מינֵי.

מוגילה: שמע, יענקל’ה! בינינו לבין עצמנו – אנשים שספֵק אם רוצים לחיות במשק, אתה רוצה שירצו למות בו?! העיקר, צריך להזמין מחפר ושיחפור תריסר בורות. אם כבר מביאים מכונה לשטח, זה לא יעיל שתחפור בור או שניים.

הטלפון מצלצל. מוגילה לוקח את השפופרת.

– הלו, מנו, שלום, כן – כן – ד – לא – זה לא קונקרטי. באופן אבסטרקטי כן. כן. כן. תבוא, בטח. אמנם יש ישיבה אבל רגע – יענקל’ה! כמה סעיפים נשארו? 8? טוב, אז תבואו בעוד רבע שעה… עד אז בטח נגמור. טוב־טוב. או־קיי!

סיד: עוד 8 סעיפים?! ג’יזוּס! (Jesus)

מוגילה: אז גמרנו עם חישוב הקברים. כן? ליתר בטחון יצחק ימדוד את השטח ואת החברים ואנחנו נגמור את העניין בינינו. יענקל’ה – מה הלאה?

– דלת למוזיאון.

– שטויות! אבנים לא יכולות לברוח. מה הלאה?

– החדרים החדשים.

– כן, נו. מה יש לדבר? נגמור את זה. אם מישהו באסיפה ישאל, תגיד שזה ייגמר בעוד חודשיים.

יול: חודשיים? השתגעת? ומי יקנה לך…

מוגילה: שמע, יול. רק אתמול נולדת? הוא יגיד חודשיים, הוא אומר חודשיים, מזה שבעה חודשים. אז מה?

סיד: נו, הסעיף הבא.

– קורס לפעוטים. ועדת חינוך ממליצה…

מוגילה: לא בשבילי! יש ככה משהו לעניין או שאני מסתלק – אני עסוק נורא. אל תצחק!

– גם אני עסוק.

– גם אני עסוק.

– כולם פתאום עסוקים. נשב עוד כמה דקות ונגמור. באמת, מוגילה. אי־אפשר!

– טוב. אז עזוב את הקורס הזה. שתיסע או לא – תגמור איתה בעצמך. אם סדרן העבודה יסכים, שתיסע. וניגש למשהו קונקרטי – גסטרונומית! צריך להציע אחת טובה. מי שבעצמה אינה יודעת לאכול, לא תדע לעולם להאכיל.

יול: לפי דרישת הסניטר המחוזי לקחתי לבדיקה במכון וייצמן חביתה שאכלנו אתמול. מצאנו שם 40% קמח, 10% ביצה, 20% אבקת ביצים, 2% תחליף שמן ו־28% קונצרט לכינור של צ’ייקובסקי. הבוחן משער שזה נכנס לשם בשריקה.

יענקל’ה: מה יש? אולי זה לא מוסיף לערך הקָלוֹרי של החביתה, אבל בעקיפין זה גורם סיפוק מהארוחה.

מוגילה: התחלתם לדבר שטויות. תן חביתה אפילו עם קונצרט לפסנתר, אבל העיקר שתהיה מנה בריאה וכמות שממלאת את הבטן.

(מישהי מופיעה בדלת:)

יענקל’ה: מה יש? יש לָך סעיף? עכשיו את באה? הרי גמרנו כבר את ישיבת־המזכירות. אנו הולכים עכשיו לאכול. מה את חושבת, אפשר לשבת פה שעות ולחכות לכל אחד שיבוא עם הסעיפים שלו?

– אבל….. אני…

– עזבי שטויות – תסדרי את זה עם יענקל’ה או עם מוגילה.

– בני! קום בני! הולכים. נוחר כמו…

בני: מה יש? אתה הוצאת הלילה דגים בבריכות?

– ואתה הוצאת הלילה?

– לא. אבל אני עלול הייתי להוציא. ואתה לא!

(1953)