מטפחות האבק, שמאחור היו פקעת מתגוששת סבוכה ואטומה, העֵזו לפרקים והיו נקשרות גם מלפנים. מיד היה נעתם הכל אפרורית ונאטר בתוך כדור חסום, צפוף סיחרורים מתאבּכים, שתוכו הסומא הלך ונשתנק עד עוית טביעה, לולא מדי פעם, ברגע האחרון, היתה הרוח מרפה משהו, ומכלה יתר חמתה בנחשול האבק, שהתערבל מאחור, נפנפף ובדר מסכים מעובּים אלה, הפשל ותלוֹש, קרוֹע והפץ בזעף לצדי הדרך והלאָה אל עומק השדות, שכבר אי־אפשר להם שיחווירו יותר. שלף השדות ועשבי הקיץ הושוו, ירוקת־החמור הסורחת כינבּוּט הגמוּד, ובר־הגביע המתלכסן כהָגָא וכקוּרטם וכקוֹצן־המאפיר, הוּמחוּ כולם עם הרגבים הגדולים והפרורים הקטנים, כולם כעת גבשושיות עפורות ונטולות פרצוף, מתעלפות מתחת ההינומה הכפויה, הקמחית והכבדה.

מאליו יובן איך בפנים לא הקפיד עוד איש על זיו קלסתרו, וכל שבעצב חוננתו אמו־הורתו היה מתעמם כעת ומתפייך בשכבה עבה זו, המעט שאבד סברו תחתיה, עוד היתה זו מוסיפה ויורדת עליו באותה תמימות מפייסת של רדת שלג־זוך, שאינה מבכרת בשר ודם על־פני רגבי עפר כלשהם. לא די לך בזה, עוד מוּשׂם עליך, מחוץ למה שתשב ותגמע אבק, גם לנסוע ולהגיע אל מקום אחד, ולא ליפול אל אחת ממהמורת הוואדי שפעם הוא בא ומתחכך משמאל ופעם הוא ניגש מימין, ופעם פתאום, חופזים בכל כוח לבלום ולהקיף זוית ערוּפה של בן־חריץ, שהוא כשלעצמו אמנם תמים וענו מאוד, אלא שבדיוק כאן בחר לו לבוא ולהעמיק, וככל שהוא קטון ופחוּת סטה תסטה מעל פניו בשקידה שבדרך־ארץ, וסחור סחור תקיפנו, בהתעלם מכל מה שמסופר ומותרֶה על “שולי הדרך” הממוקשים, ובו בזמן, כרגיל, השעה דוחקת ואין פנאי להתמזמז עם פינוקיה של הדרך היוֹחסנית הזו, ולא לשחק ב“תופסת” עם האבק, שכן לנסוע משמע לנסוע, אפילו אם מתוך ניחושים בתוך מעי האבק הסמיך, ופעם אחר פעם צריך לעבור כברת־ארץ בעל־פה, ואפילו לקלל בקול לא תוכל, עד כדי כך נַכלולי האבק.

וגם כשנעצרה המכונית לבסוף והדמימה ראוי היה להמתין שהות־מה עד שיתפוגג האבק ויירגע, מקצתו יחזור וישקע נִרפה תחתיו אל מרבצו התחוח, ומקצתו עוד יסע יצען הלאה ברוח, ואם יתמזל לו מזל, יספיק אולי גם לעוּג עוגה ולעשות עלעוֹל, ויוכל לראות אולי מה שם מעבר לגבעות, וגם ירקוד קצת וקצת יתחוגג, עד שיצנח מוּתש בשטחים הרחוקים, והמוּם ייחנה אז בשדות נכר – אלא שחמשת הנוסעים לא המתינו ולא שהו. מיד קפצו וירדו ומיד גם בוססו נעליהם ברפרפת הקמחית הזאת, הנאלחה בחוסר התנגדותה, ויצאו ועלו בשיפוע מדרונו של התל שאצל רגליו נעצרה המכונית.

היו עולים ומתפרקים כל אותן העטיפות שרעלו פרצופיהם, ובחבטת בגד ובניעור דיבלולי שער כחכחו וכחו מה שציעף גרונם, גרפו חוטם, חפרו אָרבות־עין, וחיטטו באוזן (שזר חיוך עיטר היקפה, תלוי על בלימת שער פלומתית), ועם מחיאת כף אל כף, וכף אל ירך, כבר היו דיבורים ראשונים מתכעכעים ובאים בהברות בודדות של ניזוף, ככל שהתחילו פוקחים, תוהים ומביטים סביב.

אלמלא שאין כאן דבר סביב, כרגיל שדות דורה וכרגיל לא קצורים. משבצות אחדות מוברות וחרושות, ואחרות מעשיבות־מצהיבות. ובמורדות הפריאו קוצים וגדמות שיחים מכוססים ומעופרים. ומה עוד? לא. זה הכל. הגבעות מגיעות ובאות עד כאן, והלאה מהן ההרים. אלא שהללו היו נישאים מטושטשים ומשהו חלוד בהוייתם, וכתמיד דוֹק של תוגות תלוי ביניהם לא ברור, כהשקף אולי מוצאי שבת אל ימות החול. כפרים לא נראו, זולת אותם השניים, כאן ושם, אשר עירבו גון החוּשוֹת בגון קרקען להזכיר כי מעפר אחד קורצו ומכל קיומם לא נותר אלא צללי עיי המבנים. השיטו עיניהם אל מעבר לגבעות הקרובות, ואל הגבעות הרחוקות, רדפו במבטם אחר חמקמקות מהלכו של הוואדי הגדול, המשליט חוק וקצב לשלוחות הגבעות היורדות, ושבו עד משבצות החלקות המעובדות. ושעת ערבית. ושומם סביב, דומם לעצמו.

עד כה נטל הגוץ שבחבורה וגלל מפה ופרש לפניו מצביע פעם לפנים, אל השטח, ופעם פנימה אל המפה, ומסביר כי זה ששם הנהו־פה: אנחנו. וזה שכאן־פה הוא זה ההוא ששם. מביטים ככה. ועל הגבעה, אמנם יושבת חרבת אום־ריש, הנה השביל, זה זהו: ככה. ומנקודה זו עד הכביש ששמה – בדיוק שלושה קילומטרים.

חזרו והציצו בשטח. ועדיין לא רואים הרבה. מן הצד גחנו שלוחות גבעות נמוכות ומצוּמררות. ובמקום אחד חתר הוואדי בגדה עד מחשׂוף לובן האבן שבלבה (מיד גם שיבץ מקום זה באגודות שיחים כהים, כראוי לגילוי־לב), ואחר־כך אפשר היה לשמוע את הדממה. ואיך על כל השדות החמים הללו, ועל מלוא אדמתם, ועד קצה מרחקיהם, היתה קווּיה דממה, מתקפלת לה ומתגבּעת כמבנה השטח וכמהלכו, ויוצאת ומשיקה עצמה, כרוּח אין־קול, מעל שממת השטחים המקופלים, ונעשית רחבה ולא מושׂגת, עד שבלא דעת מתי ובלא קשר גלוי לכלום הציצה בך כעת הרגשת אפרוח זנוּח. על ראשי בהונות נתגנבה חרדה. חששות יצאו פשטו. מישהו שאינו נראֶה רואֶה אותך במפולש. ואם לא תתחכם להעמיד פנים, לא תוכל שלא להודות בזימור ישן שמלחשש כעת בקרביך, בחשאי־חשאין, כדרכו, למרות כל מה שעבר, למרות כל מה שכבר נתרגלת, אותו זימור קו־חזית־מתקרב: אין חפץ בו, אבל גם אין להכחישו.

ועדיין אותו גוּץ היה מוסיף ומצביע לפניו ומספר כי הקילומטר האחרון מן השלושה – אין בו בעיות (מחוץ לאותו ואדי שלפני הכביש, ממול תל־אבו־שין), וכי מן הכביש והלאה – לא עלינו העבודה, שם כבר מטפלים ודואגים החבריה של שמואליק ויתר החיות דמַטה. נשארים שני הקילומטרים הראשונים ובתוכם נצטרך לעבוד ולהכין. “הלילה יהיה חושך גמור” – אמר אותו גוץ וקימט מצחו וקצה חטמו שהרימו לרחרח בשמים ובאויר כמבקש סימוכים לאומדנת החושך – “וצריך כעת לדאוג לכל”.

מכל החמישה היו מלווים את הגוף במפה, בשטח ובדבריו, רק אותו גוץ עצמו, ועוד אחד זקור־שער ודל־בשר עמו. ואילו שלושת האחרים נפנו לנוחיותם לעסוק בינם לבין עצמם בסיגריות, בהצתתן, ובמלמול מלים מועטות, שהולידו גם נענועי ראש וגם שיעולים מעושנים, ואף־על־פי שאת מבטיהם המרושלים לא הרחיקו הלאה מן המכונית שלמטה, אותו ג’יפּוֹן, שדמם על אם הדרך, גם כמתאפק מפרוץ הלאה, וגם כנובק בהקיץ – ואז פנה ושאל אחד מאותם השלושה המשועממים:

“ומה בכביש?”

“הכביש,” השיבו הגוץ מבלי לפנות אליו, “כולו שלהם. ביום התנועה ניכרת, בלילה, כרגיל, אפסית. אסור לעשות כלום שיעורר רושם או חשד. אסור גם להיתקל בעוברי־דרך. רועה מחוּרבן אחד יכול להרוס אותנו. במעבר שעל־יד הכביש, או היכן שהוא בסביבה, הוטמנו גם מוקשים, אבל זה לא ברור.”

לא, אינך בטוח גם אם מקום זה שאתה ניצב בו כתיש, אינו יושב בטווח של מרגמה פלונית, או מונח־חונה על פני קו קבוע של מקלע. ועם זה השטח כבר מתחיל מתיישב ומתארגן בראשך. ומה שהיה רק כסימנים וכתגים ערטילאיים במפה, וכן גם מה שהיה בצילומי האויר כפספסי צל ואור, מעין שטח הזוּי של גַרדי פרוע־דמיון, היה מתחיל מתממש במשבצי השדות ובעיקולי הוואדי ובמהלך הדרך ובמרוצם עד היעלמם בכיפוף הפרסתי בגיאיות הקטנים, החרושים והמַשבּילים דורה. גם הקווים האדומים שבמפה התחילו להתאים לקווי מבנה הגבעות, והקווים הנקודים שבה לשביל הזה ולההוא שמופיעים ונעלמים ומאשרים תוך כך חכמת פילוסם, חכמת רגלי דורות שסללוּם מן השדה הביתה ומן הבית לשדה. וכבר נעשה חשק לרדת ולהתחיל בעבודה.

אבל הבחור לא נחה דעתו. הכביש לדעתו הוא מקום התורפה: מה כל השרשרת אם דוקא חוליתה הרופפת תישאר רפופה? ונראה שיש מהלכים לדבריו בלב חבריו, שאף הם, מתנערים מנוֹחוּת אדישותם, התחילו נכנסים בעבי העניין. אולם הגוץ הלז, שהיה לבוש סרבלים דהי־חאקי שלא לפי מידותיו, ואשר היה עשוי להיראות בהם כנאד־נפוח, כששרוולי מכנסיו מכאן נסרחים ארצה אין־כוח ועושים טבעות קמטים רפויים על קרסוליו, וכששרוולי ידיו מכאן בולעים כליל פיסות ידיו הדוּביות כבמאוּרות רחבות – לולא הערים האיש והקדים וחגר כרסו הדק היטב בחגוֹרת עור רחבה, המתלכסנת מכובד האקדח, והצביר מעל אותו מחוך־חגור כל עודף הבגד כדמות חישוק תפוּח, דבר שלא הועיל כלום להמעיט סגלגלות כרסו והיקפה, ולולא הפך וחפת שרוולי מכנסיו והוסיף וחפת שרוולי ידיו, פעם ופעמיים עד מתחת למרפקים, עד שנתגלו אותן אַמות־ידיים קצרות ועבות ושׂעירות, ובידיים האלה החזיק איתן את המפה, כנגד הרוח המקנטרת במעשי משובה לא־אדיבים וחומקת, וגם בדעתו החזיק איתן, ובלא לשעות לקריאת־הקרב הכלולה בדברי הטוען לכביש ביטל בקיצור: הכביש הוא לא עסקנו. אבל הדרך מכאן עד הכביש זו אינה עסקו של איש והיא רק שלנו.

מצד שני אותו בחור רוטן היה בוודאי בחור טוב: אף־על־פי שעל שלו לא ויתר, והוסיף וריטן בעקימת שפתיים כי טפשות היא לא להתחיל משם ולסיים כאן (ואז אתה בטוח שהכל עשוי וגמור) – נשמע והתחיל יורד על הג’יפון. אולם גם לכחוּש, לאותו זקור־שער, היה מה לומר, והוא חישב ומצא שאת הדרך צריך לחפש לא בגב הגבעה, כפי המותווה מראש במפה, אלא בעמק דוקא, תריס מתצפית ומחסה מאש, על כל צרה שלא תבוא, וכדאי לבדוק, למשל, לאן מוליך הגיא ההוא, שמה.

זה כבר הוציא מכליו את ההוא שהתחיל יורד: “אתה אל תתחיל לרוץ לנו בגיאיות לראות לאן הם מוליכים. סמוך עליהם שהם מגיעים לים התיכון.” – “או לים המלח” – העיר אז הרביעי שהיה גבוה ושמבטאו מיד הלשין על ארץ מוצאו. “או למצרים” חזר ודיבר היורד, שהיה משופם והיה אץ יותר מן הדרוש באגודל שמאלו, ושף בו באגודל את שפמו לארכו, פעם מנחיריו ושמאלה ופעם מנחיריו וימינה, וניכר בו איך כשהוא מספר בתל־אביב סיפורי סיירים הוא מוחזק שם לץ חשוב, אלא שכבר רישל חמתו והחזיר ראשו אליהם ופירצף להם מעין גיחוך בטרם עלה בג’יפ.

“נבדוק נבדוק,” אמר הגוץ. “ציר התנועה יהיה המשעול הזה: ישר דרומה. אם אפשר בגיא ניקח את הגיא. אם אי אפשר נעשה דרך למעלה. ורק צריך שנזוז.”

“וסיד הבאת אתך?” חזר ודיבר אותו כחוש, שהיתה לו כנראה השקפה עיקשת משלו על כל הדברים.

“לא, אבל יש לנו סרטי נייר,” ענה הגוץ וישב אל ההגה והתניע.

“אין כמו הסיד,” אמר הדק, כשהטיל רגל אחר רגל לתוך הג’יפ, “ומסדרים גלי אבן מסוימים, או מפזרים אחריך פס לבן.”

“כמו שם במעשיה,” אמר זה ששתק עד הנה, “כשהלכו הילדים ופיזרו אחריהם, כדי למצוא דרכם הביתה, זרעונים, אז באו הציפורים וליקטו הכל, דחילק, צא לאט שלא תקים אבק.”

לא הועילו לא הבקשה ולא מימושה. כמעט עקר הג’יפ, אך סבב־יצא בנחת מן הדרך כתושת העפר הקמחי ושלפוחי ענק קוטרו תחתיו, תפחו והיו למערבלים סחַרחרים, אשר הקלישו תוך כדי־כך, משום שכבר יצאו אל בין הקוצים והאבנים שעל האדמה הנוקשה־חיוורת, וכן משום שהג’יפ עצר ודמם. אכן, אותו גוץ חרוץ קפץ ויצא והתחיל מגבב אבנים ומקים בו במקום גל, וגם הכחוש שתפס כרגע כוונתו, שלשל כלונסאותיו, המרשרשות במרחבי מכנסי החאקי הריקות כמעט, ויצא לסייע עמו, כשהשלושה האחרים, שלא טרחו לרדת, לבשו מיד פנים טרודות בהסתכלות מדוקדקת מסביב, פנים ואָחור.

מאחור התרומם התל, לבן קרקע סידית, אחוז קוצים; כיפתו הנשפֵּית ומקומטת מדמה עליך משהו מעין כּיב מחוויר, חוסם בתפיחתו המעוגלת את האופק, ובתוך מעיו, אולי, יושבת עיר עתיקה; ומלפנים התרומם קלות שיפוע הגבעה, שאינו אלא שדה חרוש מדאשתקד וגבולו שדה דוּרה דהשתא. ואילו האבק שעוררו באותה מחצית־הרגע, כבר היה נסרח נשמט בעצלתיים וראשו שנכפף התמוטט אין־אונים לאורך הדרך, עד מקום שזו נבלעת בין שתי שלוחות של גבעות שנפלו שם אשה לזרועות אחותה וחסמו את העולם.

“עכשיו ככה,” אמר הגוץ כשחזרו וזזו. “נעלה ונסתכל מלמעלה. צביילה ואני נרד לגיא ההוא, ואתם,” נפנה לאחור, “תתחילו לסמן בגלי אבנים כאלה את הדרך: עליה להיות דרך פשוטה כמה שאפשר, קלה ומסומנת ברור.”

“ומתי יובאו האנשים?” אמר פלוני המשופם שמנימוקים שונים אהב עבודה כשהיא מתחלקת בין רבים ככל האפשר.

“הם יבואו בשמונה,” אמר צביילה הכחוש. “ונפזר אותם לאורך הדרך. בתשע תצא ההבטחה לתפוס את משלטי הכביש ואת החסימה. בעשר־אחת־עשרה תבוא השיירה. אם לא תהיה תקלה. קצת מאוחר יצא לנו הכל.”

“אתם לא שאלתם את פי,” אמר המשׂוּפם, “היינו מעבירים את השיירה כעת. לא לפני ולא אחרי אלא בדיוק עם שקיעת השמש: מרחוק לא מבחינים אז כלום ומקרוב רואים די ברור, ולא צריך שום סימן ושום בילבול ראש. קצת העזה – וזהו. מה?”

איש לא גמל עמו חסד להסכים או להתנגד במשהו. לפיכך חזר והציע פרֵט היטב מהתחלה, בתארו, מצד אחד כוחם של דמדומים, וכוחה של העזה מאידך – ובעיקר איך זה כשיש דם בעורקים. והיה נכון להרחיב יותר בעניין האחרון הזה, לולא חזר הג’יפ ונעצר.

“כאן נרד,” אמר הגוץ, “ונעלה אל קו הרכס ברגל, ובשפיפה.”

מיד החזיקו לו טוב על שיקול דעתו ועל כוחו לא לשכוח דבר, ויצאו והלכו אחריו כלהקת אווזים, הלוך והדס על הרגבים הנוקשים, וכבוש פניהם בקרקע המעוקשת. אולם הלה החזיר פניו אליהם, ותוך שהוציא מנרתיקו את אקדחו, דרכו והשיבו לנרתיקוֹ, אמר להם בקולו הענייני, כדרכו: “מה זה אתכם, התפזרו, טענו את הכלים ופיקחו עיניים – אינכם יודעים מה יתגלה שם למעלה,” ואותו זימור שההרגל לא הקהה אותו, זימור קו־חזית מתקרב, נתן פריטה וחזר ונעשה ליחשוש והוָיה מופשטת שניתן גם להכחישה, ושחייבים בכל זאת להודות בה.

אז קרא צביילה הכחוש בקולו העמוק ואמר: “הו, הנהו כאן!” והורה על חוט דק של עפר כבוש־פעמים שהחויר בין הקוצים והאבנים, ואשר גם מעל התל, כשצפו בו, היה נראה הרבה יותר ממשי, וגם, ועוד יותר, במפה כשציינו אותו, היה קיומו מסוים יותר וגשמי יותר, לא מין ספק־יש ספק־אין שאתה פוסח עליו בתוך פסיעה וחוזר ומאבדו עם גילויו. וכדי ליתן תוקף לזהותו הקימו גם שם גל אבנים ונבראו בחלל השדות השוממים שתי נקודות, והעז אז ונקשר קו מופשט, שהוא כידוע הישר והקצר כשם שלמדנו, והוא יהיה יסודה של המסילה שעוד איננה נראית לכאורה, אבל שכבר קיימת ועומדת – דרך השיירה.

מתברר, כרגיל, ששיא הגב רחוק מאשר שיערו, וכי על־פני דבשתה של הגבעה השתרעה בתת־נטש, פרועת אבנים וסירות־קוצניות, שהתפשטה על־פני קודקוד הגבעה כסתפורת קיפודית, משחימה־ירקרקת. ואותו משעולון השחיל עצמו בסבך הנטש (שפה ושם היה מגיע עד הברכיים, וקלקי האדמה הציצו בעדו מאודמים), והסתנן שם עד אָבדו. ומסתבר שצריך להטות את המסלול אל פאת הבתה (וזה עושה סימן שנקל לזכרו וחוסך גלי אבנים), ומיד לקטו והקימו שם שקיפי אבנים וריבצום על־פי אותו גוש סלע, אשר ברוב כוח עקרוֹ, הפכוֹ על פניו והציבוֹ איתן, לגמרי לבד, אותו משופם גברתני, עמל ועשה, וניער כפות ידיו, ושף שפמו:

“מה מתקבל? שאנחנו מסיעים את השיירה בדיוק מן הצד הפונה אל האויב…” והצית סיגריה אגב התזה מופלאה של הגפרור, שניתז כחץ ירוּי בשריקה, והשיב סילון עשן מעוּבּה מפיו ומנחיריו, כמי שנפלה אש בשפמו. הגוץ, שפרש מפה על האדמה, שפף על כרעיו ועיין בה, ובקווי הגובה, ובמצפן, ובשטח שלפניו, נעץ אף הוא סיגריה בפיו, והושיט יד מבקשת אילמת אל אִשו של המשופם, ותלה עיניו ממעמקיו אל הכחוש שהיה ניצב ומחטט בשקדנות שבהסח־דעת בחטמו – “אה, צביילה – מה דעתך?” מובן שצביילה הזכיר להם מיד את הצעתו מלמטה, לחפש דרך בגיא, והודיע שעדיין היא קיימת.

וכבר היתה תלויה ומרחפת סכנת התלקחות. ערוכים למוקד היו מוצלבים קורות של עקרונות בטקטיקה לתעבורת דרכים משובשות בתוך שטחי האויב, נושא שאפשר ואפשר לומר בו דברים רבים ולטחון הרים אלו באלו – לולא הזמן כה דחק, ולולא הגוץ, שקלקל את העניין בראשיתו כשפנה וחזר עם צביילה זקור־השער אל הג’יפ לרדת הגיאה, והותיר את שלושת האחרים לעבוד בחומר ובאבנים, כדי שאם למטה לא תימצא דרך – לא ייצא זמנם לבטלה. אולם מאליו יובן, כי אך עקר הג’יפ וירד, פרצה למעלה על גבול הבתה, אגב גלגול אבנים והסעתן, אותה שלהבת כלואה ולבד משש האפשרויות הפשוטות הנראות לעין כל הדיוט (כן בגיא, לא בגיא, באמצע, ימינה מן האמצע, שמאלה לו, ובכלל לא, אלא היכן שהוא סביב־סביב), יש גם אפשרויות אחרות, מפתיעות, אם רק תניח קצת זמן לחשוב ותתן קצת חמרים ומכשירים, פתרונות מקסימים ונועזים, עם גשרים ובלעדיהם, עם מנהרות ובלעדיהן, אפילו בעזרת זרמי מים שאפשר לסדרם בכוח חשמל, הכל בקצת רצון טוב.

בהשתדלות להימנע מדילוגים יתרים גלש הג’יפ וירד לגיא שלרגלי הגבעה. אחר־כך נגח את שדה הדוּרה בחזהו והתיז סביבו גרעינים מן האשבולים הכפופים בכבדם, ניתר על ארבעותיו ברגבים הפריכים, וטבע בקומת הקלחים והעלים המצהיבים, ונעשתה מיד הויית קציר וקומביין, ותוגה לא מסוימת ניסרה לה, דחויה מן הצד. ואחר־כך בקעו ויצאו אל השדה הפתוח, פנו ימינה, ורהטו בחלקה זו והגבירו מהירות, כשהאופנים רצים עם תלמי השדה. “שמע, זו דרך כבירה!” אמר צביילה הכחוש ושערו היה מסוער ברוח כאילו חישב להיתלש, ושכנו הנהג צימת שפתיו גם לחיוב וגם לתשומת־לב אל מה שעוד יבוא. ואכן, הגבעות התקרבו עתה והצרו את הגיא, ובפשׂק הצר הזה שוב קמה נגדם דורה מצהבת, אשר מי שזרעה לא סבר כי חלקה שכוחת־אלוהים היא, וחתרו לשפתה על גבול המדרון המתליל ועולה, ושם התברר כי הגיא סובב שמאלה ומתאר מרגלות הגבעה, ונפרד לכמה ראשים, שאינם אלא ערוצים מעוקלים, ואם להמשיך באחד מהם, סופך מרחיק מציר התנועה, ואפילו אם תחזור אחר־כך, בעמק מתלכסן ושב אל המגמה שסטו ממנה – יהיה זה עיקוף גדול, מעוקש ובלתי בטוח, ונראה שצריך לוותר. הגוץ בטבט שפתיו ושרבבן חוצה, והביט בצביילה כשואל אם עוד צריך לומר בפירוש, והלה שחש עצמו אשם משהו, נאפד מיד התלהבות מאומצת כשאמר: “צריך לחדור פנימה, אמנם קצת מטפסים, אבל אחר־כך, אין ספק, יורדים לעמק, שמעבר לפרשת המים הזו, ואז מגיעים ישר אל הכביש. לי זה ברור!” ודוקא כשהדגיש ככה, הרחיק מבטו מעיני הגוץ ומקימוט מצחו, שהיו כשלעצמם מענה שקט ומפורש מאוד. “נו טוב,” התעשת צביילה והודה: “חבל שאין זמן… לי זה ברור!” “באמת אין זמן והלילה יהיה חושך גמור,” השיב הגוץ, וסבב בתלמים, וחצה את הדורה שצהבוֹנה התעמם, וניער שורה שלמה של אשבולים כּמהי־גורן, ורהט בשדה היישר, ויצא אל הדרך הגדולה, דרך האבק, ממול התל – ואצל אותו גל אבנים שלהם, שאותה שעה התחיל משמש יעודו, נטו ועשו דרכם נמלטים מן האבק, ישר אל הגל שממול, ואופניהם מסמנים אז סימון ראשון בדרך החדשה.

אחר־כך קמו כולם ועברו את במת הגבעה לאורך הבתה, והגיעו אל רוּמה, מיד נתגלה שם עליהם עולם של גבעות, ומימין התנשא אותו תל נשפֶה, שנותן בך פריטה כבמיתר: רואים אותך! השתטחו על כרסם, ונתנו בו עיניהם, בעוד השמש המשפילה ממלאה את כל המערב שאגת רשפים ניתזים מתהפכים יוקדים ונפוצים, וגלגלה המאדים, מעבר לחשרות אבק מופז – רוטט קורץ, מבליח ומסמא. והיה הקרקע תחתיהם חם ופתוּת, וגבה של הגבעה הוסיף וגחן נכחו, ושיפוליו היו פרושים לו מזה ומזה, שופעים בנחת, קפוּלים קלות לקמטים רוגעים, שאימרות תחרים להם בשפתם, מזהיבות במלעני דגני־בר, דמויי שבולת־שועל, ואשר שזרו ביניהם, כרוּם אמה מעל הקרקע, הילת־אור שקופה ורוגשת, פעמונים פעמונים זוהבים וענוגים, ורטט זיוני זגיג רחף שם. וכשזו הילת המלענים תמה בערוץ הוואדי, מיד הוא חרוש שם לאָרכו, ובתלמיו צרורות אבנים, והלאה שוב אותם קלחי דוּרה צפופים ואשבוליה הבשלים, ולאחר גמר בשלותם, ואשר תמיד יש בזהבם עוד, כה וכה, גם שמץ ירקרק לא דהה, ותוגת לא־נקצר שותקה. תאומים לגב הזה ומתלכסנים לו באו שם גבות מכאן ומכאן, טורים גליים של גבעות אחיות, שטוחות, טובות קרקע קנמוני, אדמות קיץ חמות, אדמות מַשבים בני־חורין, אדמות גרף סחופות זרמי הרים, פתוכות לס מוסע זלעפות־רוח, וסרוקות חרדליות של כלום.

ואילו אם רק תצא תרחק מזרחה, מיד מצטופפות כל גבעות־כבשים אלה זו בזו ומתגבהות בבת־אחת, מסתבכות ומתבלקות, שדרת גבּן מתרסקת, נעקמת, חוליותיה פורצות ומתחדדות, מתגבנות, מסתלעות ומַטרישות, כאצבעות מגוּידות ומעוותות ייחרצו הערוצים קשי־דרך, וכעצמות מלבינות של גבו של לֶטָא קדומים פורצות חורגות האבנים. תמו שדות, באו בתות, וכבר מצפיפות שיחיהן, הופכות גָאריגוֹת ומתפרעות, סכופות ומכורסמות, שם אצל גדר האבנים של איזה מטע אדום־קרקע וכלאי זני בוסתן בו, ומיד מתנשא ההר בקווי שכבות זורמים באשדות, וכבר חשוּף שם הכל ומצולק, מקומט ותלול, זיתים נאחזים בחלקלקות קרחות האבן, גיאיות צרים גְבובי גרר ונטויי סלעים מנופצים, שיחי־אברהם מסגילים באפיקם הנלפת, עד שהלאה, לבסוף, הרי זה כבר האופק, מכחיל ומתואר בקו קשה הנפרע בכתמי חורשות, ודבלולי עיים, וצללים כחולים ועמוקים של עננים הולכים שם ומהלכים.

ואילו מכאן וימינה וככל שתפנה מערבה, כאן גוחנות הגבעות על גחונן, לטיפות סגלגלות ורחימאיות, משתחוות רווחות ונמוכות, קרקען תחוח והעמקים שביניהן רכוּנים בנחת. עוד ימינה, ואצל אותו כפר נטוש והתל המאיים שבצדו, שם הן חדלות מהיות, ותחתיהן נפרש מישור שכוב רחב־ידיים, ועולם של שדות – מהביל לו שם ומעלֶה רשפי־חום, כולו כִּכּר זהרי־אור צחצחים, ותהום חרישית מוּפזת חֶרֶג פזיז, כעת, כרדת היום, כדעוך הרוח, בהידום תעלולי אבק, עם כל אותם תעתועי חום מבליחים מימיים, שרצים להם אינך יודע אם בשמים או בארץ.

היו שכובים על כרסם בגבה של הגבעה המאורכת, ובודקים גבעה אחר גבעה, מאותן הנטושות סביב. עולם רחב כזה. נינשמת הרגשה שמא אינך אלא נדחק אל רשות לא לך. טָפוּל אל ארץ גדולה מדי, רחוקה מדי, ונכריה לך מאוד, כאורח לא קרוא. הסב ראשך לעברים ולא תמצא כלום שיתן לך אחיזה. יותר מדי רחוק. השדות האלה עוינים אותך. ריח בעליה עדיין אחוז בה באדמה הזו. נדיפת עמל אחר, רצון אחר, ואהבה אחרת. עתיקה זו, האדמה, עדיין לבה לפלחיה. ועוד מסתבר פתאום גם פחד ערטילאי, שמתלבט לו תועות כמין מטפחת שנשרה אגב מנוסה והיא כל מה שנשאר. שדות שדות וגבעות גבעות. אופקים צרובים ומאובקים. תוגה, וכמין שממון צהוב. בואו נסתלק מכאן מיד ונחזור הביתה שלנו. הרגשה צובטת שאינך מוסתר כְלל כעת אלא חשוף לגמרי. לא ידוע עוד מנין תיפתח הרעה אבל היא תיפתח. יותר מדי אור בשביל להימצא הרחק עד כאן. מה כוחם של שלושה תת־מקלעים ושני אקדחים? לעזאזל, והלא שם רובץ האויב.

אכן, יותר ויותר היו העיניים נמשכות ימינה אל משלטי האויב שטבעו להם בזהרורי מערב. אם רק תוכל להתעלם מכל אותם זהרורים מרצדים, שאינם אלא אבק, ושהגיעה לו עתה שעתו, ונתכשף והפך פוך זהב מפזז, זוהר ואדמדם שהציף את האיות, ריכך קווי הגבעות החשופות, ועשה הויית דמדומים נרגעת, שעת חסד קצרה בסופו של יום חרוּך להט־מלבין ואבק, שעה קצרה של כמעט־צל, המשמשת תחת כל הירוק והאילנות החסרים כאן עד כאב. אם רק תתעלם מתימרות מוארות אלה של אבק, שנתהפכו כעת ונעשו כאילו נוף או כאילו ענני שקיעה, וכאילו היו צבעונין העולם ורדידו המנצנץ, נטוֹל ונשוא עמם געגועים וכמיהות, ככל ענני שקיעה, ונטול כמוֹתם וטעון בכנפם כל כיסופי איש – אם תתעלם מזהרורים מתאבכים אלה, הרי מיד בלבה של תפאורת־שוא זו יושב לו המשהו הכולל הזה, שקוראים לו אויב, ושאינו בעצם אלא מועקה בקיבה, אפשרות של היפגעות, והפרעה ללכת הביתה; גם איבה וגם סקרנות לדעת, ועוד פעם פחד, ועוד פקפוק אם לא כדאי, בכל זאת להקיף, סחור־סחור שלא יגלו אותך, ועם זה גם תאוה נקמנית לתת לו באבי־אביו אם יפול לידיך, או לפחות, להרגיזו קצת כדי שיתפקע לו שם, וגם זה לא.

ועד כדי כך הילך הדבר עליהם, עד כשביקש אחד לומר דבר פתח וליחשש חרש משהו. “מה אתה מלחש שם!” אמר אז המשופם. “אתה יכול גם לצעוק, ואפילו לקום ולעמוד ולקפוץ – כלב לא ישים־לב אילך, מה אתה אומר רובינשטיין?” דרש לחוות דעתו של מומחה, אגב התנערו מפתותי האדמה ועם שהוא מפלה קוצים שנצמדו – “שוכב לו שלושה קילומטר מן האויב ומלחש לו: פש־פ־פש! מה זה שם עם העצבים שלך?” אמר המשופם. ואילו רובינשטיין – אותו גוץ כמובן – חייך והניד ראשו: “רק על־ידי הכביש כשנגיע – שם כדאי שלא ירגישו בנו.” – “אהה, שם זה כבר דבר אחר!” התרצה הבחור ושף שפמתותיו. “אבל ללחוש כאן, בחיי, אני אומר לכם!”

אותו חנן שליחש (ואשר הצצה אחת בו, ולא גם באור דמודמים, דיה להעיד בו כי מה חנן ומי חנן – הלא זה האנס!), לא נגאל עוד ממה שרצה לומר: “חכו רגע,” אמר, “תגידו לי ‘פעם’, איך זה היה שנדפקנו שם כל־כך?” “אתה לא יודע,” אמר אליו המשופם (שעוד שהות קלה יבלעו הדמדומים סימנו המובהק הזה, וצריך יהיה להכירו אז לפי גוויתו הגדולה והכאפייה הלבנה המתדלדלת על צוארו, או, כמובן, מעצם היותו אותו גבריאל גופו, – וכבר נחשת בוודאי שהוא הוא זה ולא אחר – ואין ספק שכבר שמעת אחד מכל הסיפורים המרובים על אחד גברוש, או גברי, או גברילה, וגם גבריאַללה, ולו גם סתם גבריאל, שאינם אלא שוב ממש אותו זה המשופם הגדול הניצב בזה ענוּד כאפייה). “רואה את התל ההוא? כן, הגדול. זהו: מי שעל הפיטמה – כבר כולה שלו. יצאו לקחת אותה ואת בניין בית־הספר, שם על־יד הכביש, מכאן. הכל הלך טוב, עד שדפקו אותם ב’טוּפאונדר’ים וב’וויקרס’ים, כמו כלום. הלכו לנו ארבעה. ופצועים. מזל שיצאנו ככה. אז מה? הסתובבו ועשו להם ‘פּס’ ונגמר.” – “אה, משלט אדירים” – הנהן חנן והתנשף, – “וכמה שאנו כלומאים”, הוסיף ואמר לאחר ששתק. “כאן צריך ארטילריה ולא שום דבר אחר.” פסק להם גַברי מִלתו. תלו עיניהם שם. זהרורים מפזזים סביב התל כזבובוֹנים סביב כבש (נסה לגעת בכבש הזה). “כבר בפעם השלישית דופקים אותנו שם.” משך רובינשטיין גבותיו וקימט מצחו מאוד. “כן,” הפטיר חנן ואמר, מניד ראשו כמי שהולך ומסתבר לו הדבר. “אין דבר,” פסק אז גברי בבטחה גדולה, “כל כלב מגיע יומו!” “אה, ימח שמם!” גנח חנן מתוך לבו.

מכולם היה רק צביילה לבדו מוטל שרוע ומחמם כרסו על הרגבים הנימוחים, המאובקים וריחניים, ניחוח אבק חרסיתי, וכוסס גבעול מאובק (שנותן טעם סידי, לא בלתי נעים, ומעלה זכר־שהוא מן הילדות), מפקיע עצמו מן השיחות ומן הקימות ומן הכל, ויוצא בעיניו וגולש בהנאה וחומק מכולם אל מרחבי העולם הגדול הזה שנפתח והולך סביב, ככל שמתממשת השקיעה, ופורק והולך לוֹעזיותו ומתחיל להיות נתפש ומובן. גבעות כבשתיות אלה. גבות שטוחים ותחוחים אלה. חדוות מרחבים לא בלומים מפעמת. תוכל גם לדמותן, גבעות אלה, לאדרות אשר חריצי החרדליות – צלעותיהן. קרקע חַם וחוּם (הלאה מזרחה אדמדם יותר, הלאה מערבה יותר חום כהה, סחוּפי), – קרקע פּריר, כולו עדשות־אדמה ואפוני־רגבים שאינם אלא קמח שנתלכד לפתותים, שאִם רגל תזוּרנו, או יד תשׁחקנו, להגישו להרחת חוטם, לשאוף בו נדיפת אמבר זני גרעינים, אבקת קציר ודיש – ונמעך והיה כרגע לאבקת פוך נמוגה פורחת, היא היא זו הפורצת מתחת הגלגלים בנחשולי אבק, היא המתפתה בנקל לכל בן־רוח פוֹקר והולל, לצאת במחולות, פזז והגבה, ובמעגלות טופפים גדולים, עם קוץ ועם נישובת, כרכר תחתיה כבורג ואוץ כסביבון בשדות, והיות אז דבר אחד גדול וחי במרחבי הריק האלה, ונפול לפתע לתוך מהמורות גָלֵינֵי דוממים וצחיחים, והֶאפס שם מיד בפירכוסים מעטים; זו אדמת מזרע אשר גשם קל אחד יטפיחנה למעיסה צמַגמגת, עם ריח טוב של חרסית רטובה, ניחוח אדמות־רטובות (עוד גשם או שניים והכל כבר עבטיט רופף, כוזב, טובעני, מצולות מצולות, שטחים עצומים אין עובר ואין שב, שקע עולם ברפשו, עטינים סמויים תופחים, התמצצות של יניקה, זרמי ערוצים, וחורף בכל, והורק יוריק הירק) עד בוא קיץ. מיד עם חרבונים ראשונים תזעיף האדמה הזו, בקיעים וסדקים יפספסוה לאין־סוף משבצות, אריחים מבוקעים, וקשקשים קעורים זקופי שפות. אבל פליטת טיפה כאן וטיפה שם בחובי פירורים זערורים די בה ללכד ולספח פרודנות ריחופיות לקזוזות, חמות ונימוחות, לרגבים קינמוניים, שיהיו נושאים עליהם בבוא־עת כפות יחפות של קוצרים, של מגממי אשבולי הדוּרה אחריהם, ושל תולשי השומשום אחרונים, מלבד פעמי הצאן שסועי־הטלף שיהיו זורעים ‘זיתי’ חריונים לרוב, ומיד יפוצו שם גדודי קוצנים־מאפירים, קוּרטמים וחוחים, וניריות־קמה תסוככנה עם שוּמרים ריחניים, ושטחי הגָא ינטשו במעלה המדרון, ולמטה הינבּוּט, זה זעיר־אנפין של שיטה, ובטרם יכנפו באבק – ינְסכו ירוק בשחמומיות, ויגידו בזהבו של פרע־מסולסל את טיבו של הקיץ, עד שיעשה לך בתוכך חשק ליטול וללכת, במשעולים הללו המֵישרים, ולצאת מן המשעול, מכל משעול שהוא, אל תוך מרחבי השדות החשופים, עירום שחמומי, וזהוב וחם, מתחת אותו הכופח הכפוּי מלמעלה, התכול ולבנבן ולוהט ומהבהב ריצוּדים מסמאים בגבהים – ללכת ולהיזוע, ולשמוח, ולהניף זרועות כמלוא רוחב מרחבים, ולהשאר נמלה קטנה בלתי נראית בתוך השדות הריקים, הגדולים, האלה – ורק ללכת עוד ועוד.

“טוב,” משך רובינשטיין וחזר, “כעת נלך למצוא את השביל שיוצא מן הקוצים ההם” (שכן קיצורם של כל האילנות למיניהם הוא “עץ”, של השיחים לסוגיהם “קוץ”, וכל שנמוך מהם וירוק מהם הוא “עשב” כמובן – וזה גם חסכוני וגם מעשי). ואותו חנן, סבר רובינשטיין, ייטיב אם יקיום עם צביילה במקום הזה עוד גל אבנים, והאחרים ייצאו לבקש את המשך השביל יסמנו את הנקודה הבאה, ולא יאבדו זמן. שעת השקיעה מתעצמת ובאה. העמעום המוזהב כבר מאפיל וקצת מתריג. נוצות אחדות שנמצאו למעלה הוורידו לפתע, במין נקיון־לב מעורר קנאה. ולמטה, יותר ויותר, היו אבנים נחשפות בצלעות הגב, וסלעים בצבצו, וסירות־קוצניות חנו סביב כל סלע, שוב, ככבשים סביב שוקת.

ואחר־כך גם נמצא המשעול האבוד ממתין להם בשולי הבתה, ואך באו אצלו, חייך אליהם והמשיך דרכו העתיקה, דרך חמורים ושורי חרישה, אורח עובדי־אדמה מחרישים, הולכי יחף משכימי שחר ומאחרי ערבית, והיה מושך משם על פי קימורה של הגבעה, ואוחז דרכו בכתף הרכס, שנתעקם כאן בעיגול קל, שולח מערבה שתי זרועות, כמשתחווה אפיים. מכתף אל כתף נמשך במרומי אותו עיקום, פוסח על שרשי חרדליות פוחזות ומרובות, פרושות כמניפה, מצטברות למטה כולן לגזע אחד של הוואדי, וזה, אך התחיל מעמיק חתור מערבה, מיד נסוגו הגבעות לצדדים והוא נתרחב ונשתטח, עד אשר שם, במיפשק השלוחות המקוערות, נטל ועשה קו ישר אחד, שבקצהו כבר הילכו מפולסים מרחבי המישורים המאפילים, ובתוכם, היכן שהוא, אבד הוואדי מתוך כשכושים קטנים, אחד כה ואחד כה.

הקימו שם גל והתחילו יורדים מבמת הגבעה, אשר היתה רבוצה לה עדיין כלטאה נינוחה, שקצה זנבה היה נטוי הרחק שם בכה, אצל התל שמאחור, וזרבובית ראשה כאן היתה נטויה בכה לפנים, ורגליה היו מעוקמות לזחול, ואצבעותיה מגושמות וכפופות לאחור, בשלוחות הצדדיות, באפיקי המרזבות השטוחות ונוחות לימינה, וסבך הגבעות שעוד מבליגות כאן על מה שתפעלנה קצת הלאה מזה מזרחה, ושלטי נרתיקה עשויים חלקות מוברות וחלקות שלף, וחלקות דוּרה לא קצורה, לאחר עת.

אולם אם אדם ובהמתו יעשו דרכם בנקל במשעול כזה, קצת ידלגו, קצת יעקפו, וגם לא יחושו בשיבושי הדרך – הרי בלילה תצטרך להעביר כאן מכוניות של חמישה ושל עשרה טון האחת, בפנסים כבויים, ומהר ככל האפשר, כשהנהגים לא הכי טובים שידעת אי־מתי, ושכמוך גם הם מעולם לא היו כאן, גם שמע המקום לא שמעו, ולא תהיה בהם אלא, כרגיל, מתיחות ועייפות, ריגונים וחרפות מלוא הלב והפה: קרונות לא תוכל להעביר פה. ובכן? שמאלה, כבר ראית: אין דרך. ימינה – שם כבר ממש מתחת חטמו של האויב, בטווח כל מקלע (לבד ממחפורות הוואדי העצומות הרגילות במישורים), וגם אין פנאי בן־אדם, פשוט מחשיך.

וכאן חזר מלמטה צביילה, ובשערו כבמלעני דגני הבר, הילת השקיעה, ועמו רעיון. פשוט: קצת למטה מערבה מתרדד הוואדי ונחלץ מתלילות המדרונות הקרועים, נַפנה את הדרך מכאן ימינה (ונמתח את סרטי הנייר), ושם יהיה המעבר, נקים שני גלים וביניהם נעבור, שוב נפנה שמאלה ונחזור ונתפוס את המשעול הזנוח במקום בואו אל שדה הדורה למעלה, וכדאי להתחיל מיד. כן, הוא כבר הספיק והיה שם וחזר. ואם נצטרך להרביץ פה ושם במעדרים – גם זה לא נורא. מכאן נתחיל וככה נפנה. חבל שאין סיד.

מובן שלא היה דבר נגד ההגיון הפשוט. רובינשטיין פנה להביא את הג’יפ שמאחור, והאחרים יצאו ללקט אבנים ולגבבן. המדרון היה אחוז קוצים כולו, יבשים ורעי פגיעה, וכן רגבי־אבנים קטנים וממעידים. ירדו בשורה וחתרו בקוצים אל מורד הוואדי. צעיפי חושך ראשונים נתלו בחלל. ואיזו כמעט־עגמומית נהתה אל דבר שאינו כאן. מעבר לעיקול המיפשק האפילו שלוחות הגבעה המשתפלות, שנראו כאילו הן סוללות תלולות ורצופות חשיכה, ומעליהן גוועו שמי שקיעה. דגדוג של הרפתקה רחש כשהיו יורדים ככה – הגע בנפשך: פתיחת דרך, תעיה בעמקים נעלמים, כל מה שעוד צפון בחובי הלילה כשתרדנה מכוניות מגושמות בעקבות רגליך אלה, ככל ששורדים עקבות לרגליך… פתאום, מתחת הסוליות נִבעתים ניתרו בטרטור חרגולים קטנים, כאילו נבעטו. והיה חם, וזיעה נבטה בעורף. אתה רק תתרשל קצת בסימון – ומיד השיירה שלך נתקעת בעניין ביש. לא. מתעורר תיאבון לעבוד ולהספיק מלאכה יפה, לעשות שהכל יחליק למישרים, וליבלבה הרגשה של שותפות טובה, דומה מאוד לאותה ששרים עליה בשירים בתנועה, ואשר תמיד רוצים לדמות כאילו הנה זו כבר היא.

בתחילה אבד, כמובן, הוואדי, ולא נודע אנה בא. וכשנמצא היו גדותיו חפורות כמצוֹקים. מיהר לרוץ על שפתו החפורה מתלבט באי־נוחות שמא יוחזק מתעתע, ובצוארו יתלה קולר הכשלון, וכבר היה מצטדק בלבו, אף־על־פי שאך זה קודם ראה את המקום. והיה הדבר תלוי על ראשו באי־נוחות גדולה, עד שפתאום נמצא המקום מונח לפניו, ממש כמו שסיפר: רדוד לגמרי ומפולש למעבר. “הלו,” – קרא צביילה, – “זה כאן!” והטמין חדוותו, ברגינות שרגן על המעדרים הללו, אותה טיפשות המכונה “אֵת־אישית” מחוּרקקת, והכל הסכימו עמו. כאן גל אחד. השני קצת יורחק. מכוניות של ממש, חמישה ועשרה טון האחת, ונהגים שאינם הכי… וככה עד כאן: וכאן יעברו את הירדן. מה מתקבל? מלמעלה בקוצים (שעודם מוארים כפס שלאחר שקיעה) ועד לכאן – קו אחד. כאן נמתח פסי נייר. אינך מתפעל? קצת נייר לבן יושיע שיירה נבוכה, יושיע מרחב שלם נצור, יתן לחם ובגד וכוח עמידה, קצת נייר לבן! – טוב לעבוד ככה, מלחמה שאינך אלא פותח בה דרך חדשה בארץ – דבר אחר לגמרי. ונגביה קצת שייראו היטב, והנה הג’יפ יורד, עובר חלוץ. ומצב הרוח נפלא, לא?

“מה דעתך על הדרך?” נטפל צביילה הכחוש בהתלהבות אל רובינשטיין כשרק קפץ הגוץ מן הג’יפ, לאחר שחנך ועבר את המעבר קב ונקי ללא מאמץ. “לא רע,” השיב הלה, “נעמיד כאן איש או שניים לכוון את הנהגים, למעלה עוד אחד, על יד האבנים עוד אחד, ועוד איש אצל הקוצים, ומהדרך עד לשם עוד שניים־שלושה, כמה זה, נגיד: שישה־שבעה.” “ואתה חושב שמשהו יכול לקרות בדרך כזאת?” לא הניח לו צביילה עד שיהלל מעשיו בפירוש – “לא,” אמר הגוץ, “זה יהיה בסדר. אינני יודע כמה אנשים נקבל לסידור.” – “אבל איך המעבר הזה כאן,” התעקש צביילה להשיג את שלו. “לא כאילו נוצר בשבילנו?” – “חסר רק שמכונית תתפּנצ’ר בדיוק כאן,” אמר אז גבריאל שירד והגיע עם שני האחרים השותקים וגוללים את סרט הנייר, מכבידים עליו פה ושם אבנים קטנות שלא תסיענו הרוח, נדקרים בקוצים, ומתחנכים אגב עבודם בטיפולו הרצוף של אותו גברי המשופם, כשהם גוחנים וזוקפים, נבלעים ונחלצים בין חשיכה לאפלולית – “אחת נעצרת,” טען גברי, “ואמור לעסק שלום. עכשיו צריכים היו לעבור! די אור בשביל לנסוע ודי חושך בשביל לא להיראות מרחוק!” – אבל זה כבר נדוש. קפצו על הג’יפ שיצא מיד באלכסון הגבעה, לחזור אל כתפה ולתפוס את המשעול הזנוח, נעצרו פעם אצל אבן גדולה שהדפו אותה הצִדה, ושם הציבוה, ועוד פארו ראשה בכמה אבנים נוספות לסימן, ובדילוג מפתיע קפצו ותפשו את המשעול, כשהוא עומד להיבלע בשדה הדורה, ובאפלה המתעבּה. – “לא מזכיר לכם את דרך בורמה?” – אמר צביילה במין חדווה פתאומית. – “מה?” ביטלו גברי מיד, “זה? דרך בורמה? היית שם? פה כביש דה־לוּקס לעומת מה שהיה שם. מה אתה משווה! בולדוזרים היו שם, וקומפרסורים והכל. לא כמו כאן, שמגלגלים שתי אבנים לכאן ושתי אבנים לכאן ויש לך דרך.” – “בכל זאת” – “אין בכל זאת. אינך יודע. תשמע אחרים.” – “אני רק אומר” – “מה דעתכם עליו: מה לך יש לומר?” – “בלילה… בחושך…” – “אה! אז למה אינך אומר תיכף?” – התרצה גברי – “בלילה, זה תלוי בנהגים. יש נהגים ויש נהגים. אני עם הנהגים האלה לא הייתי נוסע לשום מקום גם ביום. אז, לפחות, אני אומר, שיסעו כשעוד קצת אור.” ואחר כך שתק ואחר כך אמר: “אוף כמה טוב כשאתה קופץ לג’יפ שלך ויוצא לך לדרך, לא תלוי באף אחד ולא צריך להתחשב עם שום פרצופים לא־יוצלחים שנסחבים אחריך.”

לא חושך עדיין, ועוד יכולת לראות אדמה מתעגלת מתקפלת מעבר לשדה הדורה, ועוד הבהבו אודים במערב, שהיטב ראית מכאן עד כמה רחוק הוא, וכמה שדות ואדמות מפרידים בינך ובינו. מרחקים שטוחים, רוגעים, מפויסים מחום, ושכוחי מעללי רוח, מעללי אבק, מעללי אדם, ושאר פרטים חולפים. ואיך קצת הוָרוֹד דועך שם, מתריג ומאפיל, בקפיצות פתאומיות, כאילו באמת צעיף נוסף צונח פתאום. מיד אתה מחשב כי כל המרחבים האלה מקומך שלך איננו בהם, וככל שהם רחבים ומתרחקים, אינם אלא עוד מרחק על המרחקים המפרידים בינך ובין הבית – אבל זה רק באגב. ולעצמו של דבר אחזה בך ההתלהבות. ריח האדמה הלילי, וטובם של השטחים, והדורה הבשלה, השכיחו את השייכות האחרת של כל הדברים האלה, והזכירו דברים אחרים, שלך, מלפני הכל, עוד מאז. שוב ריח אדמה, ושוב ריח קש, כאילו כל המלחמה חלום נידף… נטלו וסימנו גם את המקום הזה. ובינתיים השתדלו, באתים, ליישר, ובאבנים לסתום את החריץ הסמוי שלפני הכניסה לשדה. וברגליים שלוחות חוּצה רכבו בג’יפ וזזו הלאה, בלב הדורה הזהובה־אפלה, ועצובה קצת, והפליגו במשעול נוח־קרקע, שהוא, שוב, כמו החזרה מן השדות לעת־ערב, ו… לא. מהר יצאו מן הדורה, ושוב נחשף השדה. אלא שהגבעה התפרעה כאן בבת־אחת, כתמי לובן של סלעים בצבצו מן האפלולית, ומדרון תכוף נערף משמאל וצנח מטה, ושיחים השחירו הכא והתם.

ניסו להמשיך ומיד חדלו אצל שן סלע מאפירה. נסוגו ועקפו ונפער מדרון תלול, חזרו ועקפו לימין, וכל התחלה שהתחילו כעבור מה הסתיימה מיד. עד שהפסיקו כרכורים אלה, וירדו לשוטט סביב ולבקש מוצא. האפלה התעבּתה במהירות. אופקי ראייתך הקריבו ובאו נחפזים לכלאך בעיגול מיצער. “לעזאזל” – אמר גברי – “לא יכלו לצאת הנה יום קודם, השיטה הנפלאה של ‘ברגע האחרון’ שלכם!” – “שמע, גברוש!” אמר לו צביילה מועט המחזיק הטעמה מרובה. כבר העלו גירה בזה, וכבר הסכימו שאסור להסתובב כאן גם רגע בטרם מועד, שלא לעורר, מי יודע איך, היכן שהוא בסביבה, תשומת־לב כלשהי. “כשאני אמרתי לכם להתחיל מן הסוף ולחזור,” לא נח הלה מזעפו, “באים אתם עם המפות שלכם ועם הצילומים שלכם – תדחפו אותם לאן־שהוא. אני סומך רק על העיניים ועל הרגליים ועל הידיים שלי!” “וגם על הלשון,” לא יכול צביילה להימנע. “המפות האלה,” התערב אז רובינשטיין, “באמת לא־בסדר, לא מדויקות. הוואדי הזה, למשל, בכלל לא מסומן. ובתצלומי האויר שלנו בדיוק כאן נכנס קצת אור. אבל נסתובב עוד ונמצא דרך. קילומטר וחצי מכאן אל הכביש. ורק כמאה־מאתיים מטר קשים בירידה הזאת.” “חוץ מן הוואדי שלפני הכביש!” “חוץ מן הוואדי ההוא.” ושתקו רגע לשקול כובד העניינים וחומרתם. “שמעו לי,” אמר גבריאל, “תשמעו פעם גם לי: נלך לפי המשעול הישן, נגלגל איזה סלעים, ניישר חריצים אחדים, נעביר כל מכונה לחוד, לאט כמה שתרצו – ולא נתחיל להסתובב בחושך. אלה שהלכו במשעול ההוא מאות שנים, לא הלכו בו סתם!” – “אנחנו נחפש מסביב. אין הרבה ברירות. שם כבר הרים, ושם כבר האויב.” אמר רובינשטיין והתחיל מסתובב כאשר אמר. “נקים גל על כל כמה צעדים ונסמן בסרט – אין ברירה,” אמר אז מישהו, לא מישהו כי־אם חנן (הוא הוא האנס), וליקק פרק של אצבע שנחבלה באבנים ושתתה דם.

“אתם אין לכם דם,” רגן אז גברי. “מכל דבר אתם מבסוטים. תיכף אתם מגרדים לכם איזה נחמה שהיא. הדרך היא לא דרך אז אתם שמים שתי אבנים אחת על השנייה, עושים גל ושמחים. סותמים לכם את הדרך – אז אתם זוחלים על הבטן מסביב ומרוצים. אתם תמותו בני מאתיים שנה!” – מובן שזה שורש פורה שיחה נלבבת, לולא הקדים צביילה וזימר לו לגברי, אגב נענועי־חן שבפוֹקס־טרוֹט:

ונקטעה ככה הזדמנות נפלאה לפולמוס, שמזכירים בו פרקים שונים, גם מתולדות הישוב בעשרות השנים האחרונות, וגם מרעיונות שונים שנזכרים בנאומים ונאמרים בשירים, שעה קלה בטרם יפנו את השולחנות לרקוד הורה. אבל החושך היה מתעבה, והדרך לא היתה דרך, ולא היה במה להושיע, וחובה למהר כעת ולעשות משהו, לעזאזל.

צביילה פרש וירד על כלונסאותיו המרשרשות במכנסיו והפליג למדרון. קצת ירד וכבר טבע באפלה. מיד התנגף בבליטה כלשהי, ונדחף לרוץ כדי שלא יתמוטט. מקום אחד היה שהגביה רגליו כדי לפסוח על שחור שנראה כּבוֹר, ולא היה אלא שיח מנוּול שתקע בו צפורן עוקמנית ופצם לו ריש מחַקי מכנסיו. והתחיל מדדה לצלע המדרון מעל מהמורת הוואדי. חלוקי אבן המעידו צעדיו. חזר וטיפס על ארבעותיו אל הגדה. ולא היה שם מקום כדי מדרך מרווח. וכשנשא עיניו נראה היה שכבר הרחיק יותר ממה שפילל לכאורה. מיהר להטיל מבט אל עבר הדובּה הגדולה, אבל האפלה עוד לא היתה מספּקת להוד זהרה, שעל כן בוששה לצאת. החיש צעדיו, קיפץ פה ופסח שם על מה שנראה לו בבת־אחת גם כתלולית וגם להיפך כשוחה. ונדמה היה שאבד דרך. אכן, השתבש ופשוט אבד. מצחיק, הרגשה תינוקית כה חריפה. המשיך ללכת, כאילו להוכיח למישהו, ונעשה לו כאילו נלכד בפח. חזר וקפץ לתוך עריסת הערוץ, אבל שם חש כמי שנסתם עליו הגולל. טירף צעדיו, כמעט רץ, זה עלול להיגמר משונה… וכשחזר ויצא אל הגדה היה עומד בתוך שדה של דורה. איזה מכל שדות הדורה? בראש הגבעה שמימין עוד היתה בהירות שהיא, שסימנה את חיתוך דבּשתה כמין צללית חדה. הרגיש כמה הוא מזיע, וכן גם הבחין באיזו תחושה מופלאה פושה בו ומתפשטת, ובהמיה לא רגילה מלחשת בתוכי תוכו. משהו שכוּח, שכבר נשכח גם שהוא שכוּח, היה עומד להיתפס בעוד כלום, וקדמה לו התרגשות מיוחדת, שצפה עלתה ומילאה ריאותיו ונשימתו. דבר כה צלול, כה שקוף ונהיר, שמשונה הוא שאין יודעים מה לומר, אף שאתה חש בו, הולך זורם בך כמימי פלג. ליקק שפתיו. עומד היכן שהוא לרגלי הגבעות בתוך שדה דוּרה, איש אחד באפלה, לא יודע כל דבר מיוחד, לא חושב כל דבר מסוים, וכל תגלית לא גילה, ועם זה חש כיצד מצוי עמו דבר, ואיך תחושה מופלאה מתפשטת בו ומפעימה, וכן גם חמה כל־כך. כמעט שחבל לסוב ולחזור. כאילו כבר הרחיק ובא אל תחומי ארץ חדשה, או אל מקום שמכבר היה נכסף אליו סתמית, דבר שלו, שהיה דבר מקווה, עושה סמרמורת מרוב ראייה חדשה שרואים פתאום, ומרוב שנמצאה כעת בדידות חובקת אותך מכל צד. משך חטמו. חייך טיפה, נשם ארוכות והתְחיל חוזר. מיד נזכר והציץ סביב. אם שדה כאן – גם דרך תוכל להיות כאן. משהו שר בתוכו מתוך שלוָה וצלילות מיוחדת. – ביקש לחזור ולהמשיך באותו דבר – ולא עלה בידו. לא ידע מהו זה, גם בוש קצת. ודילג והחל מטפס ועולה.

“הו־הו,” נשא קולו כדי לקבוע דרכו, קריאה מוזרה ומתפוצצת בתוך הדממה המעובה. “מי זה צועק שם כמו חמור,” ענה והשיב לו קול מקרוב, מיד נראה גם כתם כהה ורחב שקשה לטעות בזהותו: “מַ־ת־צועק־מה? מצאת לך איפה לצעוק!” – “שׁא,” אמר צביילה, “אל תצעק, מצאתי דרך.” “סביב כדור הארץ?” – “לא, פשוט ככה: ישר, כאן סיבוב אחד, עוד סיבוב אחד כאן. ונכנסים לדורה. למטה.” למעלה היה חם. ובכלל לא היה מובן מה היתה ההתרגשות למטה. מרחוק הלכו וכבו אחרוני ההבהובים התרוגים־מאפירים. היה רצון לומר דיבור חביב. להיות כבר משוקע בעבודה עד שִכחון, אחוז עם כולם יחד. הם אינם יודעים עד כמה, אינם משערים כמה טוב להיות יחד עם כולם. קול המייתו של הג’יפ התקרב. ועוד רגע וכמו מִפתח שנקרע פתאום יצא וכבר הוא הומה סמוך אצלך. ואחת מכל הדמויות שבו אמרה: “בסדר, עד כאן כבר אפשר להגיע איך שהוא” – “איך שהוא לא יספיק לנו,” השיב רובינשטיין מאצל ההגה, “צריך להגיע מאה־אחוז. ואיך הלאה, צביילה?” – “כאן נעשה ‘קסטל’ קטן,” השיב גבריאל בשביעות רצון והיה אז כאילו באמת כולם סמוכים יחדיו ועושים יחדיו, איש באחיו יתמכו, והבנה טובה מזמרת, הבנת איש ללב אחיו, ואין צורך כלל לדבר בזאת.

רגעים לא מעטים חלפו עד שהקימו כמה וכמה גלים, שמטו אבנים גדולות, ונחלקו בדבר גודל הקיף הסיבוב שקרון־משא הגון יכול לתאר בלא שיחזור לאחוריו, ובלא שימעד למדרון, מתחו את סרטי הנייר, והקישו פה ושם באתים הקטנות, והסיעו את הג’יפ נסיעה של מבחן ושל ניסוי, להוכחת עקרונות הנדסיים פשוטים אחדים. והיה ברור שכלום לא עשו. שכן לסקל אבנים אחדות ולגלגל אחדות גדולות מהן – זה עוד לא זה. תזכּוֹר גודלו של הקרון, ארכו ורחבו ואת כבדו תזכור, וחזור וסקור מה שיש כאן, ואין לך אלא למשוך כתפיך, ולהתחיל לעבוד במרץ כפול באת הקטנה שלך – ותתכסה זיעה בטרם יכירו מה פעלת. והאפלולית הולכת ומתעבה, הולכת ונדחסת.

לבסוף נתממשה אפלה גדולה וסמיכה. למעלה יצאו כל הכוכבים והשלוָה כאילו היתה ממתינה לשעת הכניסה שלה, עושה דרכה דמומות, מעבר נביחות כלבים רחוקות, מעבר נעירות רחוקות, מעבר צרצור פה צרצור שם, מעבר לשדות הגדולים והריקים, שותקים וחשכים, על פני כל הלילה כולו, זה הלילה הצעיר שהנה זה התחיל, חם וטוב לאהבה. כעת היית נזכר בשער הגדול של המשק, מצולב הסריגים (למטה שניים מעוקמים, להזדמנויות שונות), ותלוי על שני מרישי ברזל עצומים, שבשעה עצבנית אחת סככום בתלתלי תיל, הודפים ומסיעים את הפישפש כדי המלטת שניים החומקים להם אל השדות, צעירים, ישרי גו, ומעוררים קנאה (כשאתה רואה אחרים יוצאים; ומעוררים קצת אי־נוחות בגבך כשאתה הוא הנמלט אִתה, שמא כבר נמצא מנוול שעוקב ורואה אתכם במבינוּת, שתוצאותיה הבלתי חסכוניות יוּכּרו מחר על פני כל כשיביטו בך), ונבלעים בחשיכה, ומי יודע מה ממתין להם שם, בלילה הצעיר והחם ההוא.

הזמן לא יספיק כעת ליותר מזה. וכבר צריך להמתין לבוא האנשים על יד התל, שעל הדרך מאחור. נתלקטו סביב הג’יפ. גבריאל אמוּר היה לקחת את חנן ואת השני, יעקב, ולצאת משדה הדורה, שטישטש עצמו כאילו באמת אינו ניפלה מכל שדה דורה שהוא, ולגלות את המשעול, שהיה מוכרח להימצא קצת ימינה (או קצת שמאלה), וללכת בו עד הכביש. לשכב שם קצת, לבדוק את הוואדי הגדול שלפני הכביש ולראות מה הבעיות שם. עניין חסימת הכביש ומיקושו, איתור המקומות להצבת מארבים, בחירת דרכי־גישה למשלטים שייתפסו, ועיקוּב, כמה שניתן, אחר מעשי האויב סביב התל שלו ובכביש. אבל בעיקר סימון הדרך כמה שאפשר. נקודת התורפה היא כביש האויב. שם אפשר גם להיתקל בהם. ושם צריך יהיה לחלוף חיש־קל עם השיירה המסורבלת שלך. כשיגמרו יחזרו לכאן להוביל את ההבטחה כשתבוא, ואחר־כך את השיירה כשתבוא. אם להשאיר שם, ליד הכביש, איש או שניים ואם לא, ועל כל השאר יחליטו במקום. והסיסמה, כזכור: “הלילה לוקחים.”

שלחו ידיהם ופישפשו בכרסו המגובבת של הג’יפ ומצאו איש את מעילו המדוּהן, ואף־על־פי שחם – לבשוהו, משום שלעולם לא תדע מה עלול להיות, וכן משום שהיוצא צריך ל“חגור” משהו בצאתו למלחמה. מיד נשתנו צלמיהם בחושך ונסתרבלו יותר, איבדו משהו משל עצמם, ולבשו משהו שאינו להם. נטלו את הנשק. הידקו את אשפות הכדורים. “חכו,” אמר גבריאל, “אל תרוצו בלי ביסקויט וקופסת מיץ.” רגבי השדה וקלחי הדורה עשו אז ניחוח כה מוכר וכה טוב, כזה של שדה־לילה וגבעולי־קש לילה. חרדה קלה חלפה, או שמא רעדת־קור. “לפי המפה,” אמר רובינשטיין, “זו דרך ישרה ופשוטה. תמיד לשמאלכם הגבעות. אל תעלו. הכביש קילומטר לפניכם.” “זה בסדר,” אמר גבריאל ואזר חלציו אגב נענוע דרוש של מתניו. זו שעתו היפה של גברי. לא לו להתעסק באתים ובמעדרים ובאבנים קטנות וגדולות. לא לכך הביאתו אמו לעולם. “רק שלא יתחשק לך להדליק סיגריה על־יד הכביש – שם בכל זאת לא כל כך…” אמר צביילה. “סמוך,” אמר גבריאל, “יש לך עוד מלה טובה או שתיים?” – “כן. פרטים יבואו אחר־כך.” – “יפה מצדך. עוד משהו, רובינשטיין?” “לא, זה הכל. לוח הזמנים כרגיל: אם ההם ידייקו.” – “או־קיי,” אמר גבריאל, “אז זזנו.”

כמה אבנים חרקו, קלחים איוושו, צללים יצאו ומיד נבלע הכל, ונותר שדה חיוור אפל ושמים שחורים, מצוחצחי מחרוזות כוכבים. מיד המה גם הג’יפ, סבב והחל מטפס. “לא רואים כלום,” אמר רובינשטיין, הציצו זה בכה וזה בכה. “לא בטוח אם זה המסלול שלנו” – “המתן רגע, אני אצא לפניך,” וצביילה קפץ, רחרח כה וכה. ומיד קפצה עליו אותה תחושה מתוקה־נרפסת: אבדנו, וטשטשה את הדברים. הג’יפ חרחר מאחור, עצבות שהיא רפרפה, והיית עייף מהניסה. עצם רגע שמורות עיניו, נתהפכו לפניו עיגולים עיגולים ומכל כולו של עצמו לא נשתיירה אלא כמין נקודה אחת זעירה שהרחיקה ונפלה לתהום, צונחת ללא חוק – התנער והקיץ, ופסע כמה פסיעות ונתקל בגל האבנים. “הו,” נשא קולו, “זה כאן,” והמכונה טרטרה ובאה ושמשתה הבהיקה קלושות. נטל והוציא ממחטתו ונפנף בה, והג’יפ הגיע אליו, כשרובינשטיין מתפעל מהמצאה גדולה זו, “בוא נקפל את השמשה,” אמר, והתירו את שני הברגים המהדקים מכל עבר, ונתעסקו שניהם במאמץ ללא קול, כופפו והרכינו את השמשה על חוטם המכונה, וריתקו אותה ברתוקיה. חזרו טיפסו, וצביילה גחן וידיו נסעדות במכסה שלפניו. “קח קצת שמאלה,” אמר צביילה. סבבו במִפנה הקשה, ועלו על גב הגבעה, ומגל אל גל, כשסרט הנייר הדק והרץ תחתיהם בלָבנוֹ המועט, אובד ומתגלה חליפות.

מגל אל גל השיטו את הג’יפ, משתדלים לא לצאת ממִטבע האופנים הקודם, וכך יועמק וייחרת ברור. ואחר־כך הצהיב לפניהם שדה הדורה העליון שקלחיו שעוונים כנרות לא דולקים. וחזר והדיף ניחוח קש לילי וריח עפר. וכבר הם בקצהו, מנסים שלא לנתר על החריץ הסתום, ויורדים במדרון האלכסוני אל מירדד הוואדי. אם תעיין בדבר תמצא מידה של הנאה כשאתה נוסע על פני מעשה כפּיך, והוא עובדה קיימת, דבר שהצליח, דרך שעלתה. הקיפו את גוש האבן שמן הצד (כדאי להדפו עוד טיפה), ובאו בין שני גלי המעבר וצלחו את חצץ הוואדי ונטו ופנו חזק ימינה ועלו בין הקוצים היבשים, באלכסון אל בין הטרשים החשופים שלמעלה. וכשעלו למעלה וקיוו להרחבת אופקים, קידמתם חשיכה רצה ומדמימה כיאור שחור. אדמה חשיכה סביב. אם עוד נותרו לפליטה אי־בזה בני־אדם בתוך החשיכה הרובצת אין־סופית, אינם כעת אלא חוששים וממתינים להתרחשות זדונה ונשקם בידיהם. רובינשטיין עצר את המכונה והשתיקה. התרומם ועמד על מושבו והשקיף לעברים. “מה העניינים?” לחש צביילה. “לא כלום. מכאן אפשר לראות את הכביש.” אותו רגע צלח שביט זיקוק ירוק ועשה אור רפאים חיווריין והתנפץ למעלה ונפרט לשביבים, ולשרטוטים חיוורים ושטוחים של שדות וגבעות שהבהבו כדי כלום וכבו, ושנית נתלכד והיה אותו יאור שחור ואטום, ועתה גם נתבקע והגיע נפץ הירייה. ואף־על־פי־כן צריך היה להבליג משהו כדי להתגבר על המשיכה המדגדגת להתכופף ולהסתתר. “ראית? שם הכיוון שלהם,” אמר רובינשטיין – “וכך גם שיערנו.” – “שלושה קילומטר טובים, מה?” “כן, בערך.” – “ולא יהיו מסוגלים להרגיש בשיירה כשתבוא עם כל הרעש?” “חושב שלא. אבל גם אם ישמעו וגם אם יבינו מיד מה הם שומעים, לא יתחילו לעשות כלום עד אור הבוקר. כאלה הם.” “זה בתנאי שמישהו על הכביש לא ירגיש מקודם ולא יזהיר” – “כן הכביש צריך להיות מובטח היטב.”

אותו כביש, מסתבר, אפילו כביש איננו, אלא מסילה צרה של אבנים מנופצות שיותר משנוסעים על גביהן, ביום, בורחים מפניהן אל שולי הדרך, ויורדים, כשאפשר, לתעלות, ובלבד שלא לכרכר על פניהן החדודיות. כביש עלוב זה – הוא הגבול, ורק כאן נותר עדיין סדק אחרון שמנסים להשחיל בו כעת שיירה. לא זו בלבד, אם תצליח בשיירה זו ואם לא, הם כבר הריחו ריחך, ומחר מחרתיים הם תופסים ומציבים משלטים על תל אבו־שין ונסתם הסדק הזה. ונותקה הארץ לחלוטין. לא יישארו מעתה למעבר אלא השמים ממעל, אולי עוד שביל צר כזה. שמע, השיירה הזאת חייבת לעבור הלילה. ויהי מה. ובהכרה חשובה וציונית זו, הסב צביילה ראשו כהרף אל זיקוק אחר, אדום, שצץ ופרח הרבה יותר רחוק, מעבר לכל הגבעות מערבה, והפריח צללית של קו אופק רחוק, וככה בלא־קול. המשיכו דרכם, לנים איש בעבי הרהוריו, עד שהגביהו עיניים והציצו, וקפיצה נוספת אישרה את קודמתה. סטו מן הדרך. והיכן זה אם לא אותה בתת־הנטש. הרתיעו מהר ונסוגו על עקבותיהם בתנופה כזאת, שמיד העפילו וטיפסו על גוש סלע מאחור, והיה צריך במהלך המיוחד כדי לרדת מעליו, ונפתלו עוד משהו עד שחזרו ויצאו אל גבול הבתה, שהוא הסימן המובהק שנתנו, כידוע, בחלק זה של הארץ. לא היתה ברירה, אלא לחזור ולהקים גלים נוספים שיתנו סימן על אותו סימן מובהק. וכשסיימו והיו נכונים להמשיך נפנה פתה רובינשטיין והראה “הבט שמה!” כי מאחור, מרחוק, היתה שלולית קטנה של אור צהוב רוטטת ונעה לאטה, ועד שאתה תוהה על טיבה, קיפצה פעם וסבבה ושלחה אלומת אור, וחזרה ושייטה לאטה במרחקיה. “מכונית!” לחש צביילה בזוועה ממועכת. “ממ” – “על הכביש?” – “כן.” נעצו כל כוח ראותם באותו כתם שט לאטו. “פטרול?” שאל צביילה. “חושב שלא, סתם נוסעים להם.” עתה הגיע האור למקום שבו פנה וחזר ונעשה סילון כדי רגע, ומרוצתו נראתה חופזת יותר. “לו חשדו במשהו היו מכבים את הפנסים,” התנחם צביילה באוזני רובינשטיין, והלה השיב: “עוד מכונית כזו שתעבור בעוד שעתיים־שלוש – ומלחמה פורצת שם, ואולי גם בכל הארץ.” האור נבלע מעבר לתלולית הגבעה. המתינו עד שיחזור וייצא. נראה היה שהדבר מתמשך יותר ממה שצריך לכאורה כדי לעבור כברת ארץ קטנה. האם ירדו? צרצר התחיל מנסר בין השיחים וצוויחתו חדה. אחר־כך חזר הכתם הבהיר, שלולית האור, והבהב שט בדרך, מבליח לרגעים, מחמת ניתורים, על ריסוקי הכביש הרחוק. זיקוק נוסף, ירוק, חתך והבזיק ופקע וכבה. משום־מה חזרה וישבה המועקה בלב והיה נדמה כאילו דבר־מה, ואולי מצפונך, אינו שלֵו, או אולי משום שזר אתה כאן ורחוק מכל דבר שלך, ומאום לא קרוב לך כאן. התכנסו וישבו שותקים. ואחר־כך הפליגו למטה בנתיבה שדפוסה עוד לא ניכר.

החנו את הג’יפ לרגלי התל. בוססו רגליהם במִרפס האבק של הדרך הגדולה. אפשר להצית סיגריה עתה ולהשיב בנשיפה רבתי של עשן כמה מגמוגי הרהורים. “מה השעה?” דיבר צביילה. – “שמונה,” מצץ רובינשטיין בסיגריה מעל השעון, והעלה בוהק אדמדם על חטמו והבהוּב חולף בעדשות עיניו. “כבר שמונה,” אמר צביילה. מיד טבע היגויו בלילה החם ולא נודעו עקבותיו. הכל היה דומם כנרדם. למעלה, מעל האדמה שכבר השחירה, עוד החווירו שיירי תכלת עמומה ואזלו. ישבו באשר עמדו ונשמו שלווֹת. טעם אבק היה מדגדג בחוטם, ובעורף ובכפות הידיים.

אחר־כך הרגשת שעבר זמן, וביקשת לומר דבר, והבחנת כי בעצם אין לך מה לומר, וכי הדברים שנאמרים סתם ובלא־מאמץ אינם דברים שכדאי לטרוח ולומר (זולת, כמובן, אולי, באוזני נערה אחת, שרק עצם הקשבתה והיותה עמך כבר מלהיבים, לדבר, ולקשקש נלהבות, עד שדומה עליך שאתה נראה אז גם יפה יותר, וגם, כמובן, עמוק מאוד). מילא. אבל כיון שנתת דעתך על השתיקה – נעשתה לה זו חשובה, חסרת־נימוס ומיותרת עד אי־נעימות – ועם זה עדיין אין מלה בפיך לומר. נסתתמו טענותיך. והתחיל הדבר מציק ומנדנד. הרגיש שהשתיקה אינה רק אפס־דיבור – אלא שהופכת לחומר מוצק, מכביד והולך. לומר, לקשור שיחה, להעיר הערה, או שמא, לשיר משהו. לפחות לפהק ברעש, ולהביע ככה שאין כאן כלום מכוונה רעה, אלא רק תנומה כשרה היא, נופלת ותעבור. ולמה, אם גם הוא מרגיש כך, אין הוא פותח פיו לדבר? חבל שאין עוד אחד, שלישי, דברן ביניכם. אבל מי יודע נפשו של גוץ. חושב על העניינים. לא מסוגל לחשוב כלום ממה שאי־אפשר לומר בקול. איש כזה הוא. בעצם, נחמד הוא הגוץ הזה. טוב לצאת עמו, לחסות בצלו האבהי הבטוח, לציית לו, ולעשות כדי הילוּלו לקורת רוחו. בן חכם ישמח אב. אפילו אם בו בזמן, כרגיל, מחציף לו צורך של מרי המבקש דוקא להמרות דבריו, ולעשות כהפקר הרוח ובלא לשעות אליו.

מתי היו צריכים להגיע? ומה השעה כעת? ואולי לא יצאו כלל. חבל שלא ייצא אתם מַדלה. אפילו מכונאים הגונים לא נתנו לשיירה. כל היורד למטה חזקה שלא יראו אותו שבועות וחודשים. ייתקע שם למטה. ממש כזה צריכים גם שם. ולחזור באוירון עניין של תור ושל זכויות־בכורה. לפיכך נוסעים בלי מכונאים. מוטב היה להמעיט את מספר המכוניות בשיירה. לקחת רק את ההכרחי ביותר. בגדים לא. למה לא? אז מה לא, דלק? חלקי חילוף, או תחמושת? כל דבר הכרחי. הכל רק מעט מן ההכרחי ביותר. לעזאזל, הלא זה ממש מצור. איך כתוב שם: אין יוצא ואין בא, סגורה ומסוגרת. יריחו, כמדומה. אין על מי לכעוס. ועד שמצאנו מקום זה. ממש בין השפלה וההרים. ‘ההם’ עדיין חוששים ממנו כאן. מחר יתעשתו התעשת היטב. וגמרנו. יישארו פתוחים רק השמים. או? – כן, קרבות. התל המתנשא ההוא. איך לוקחים אותו. האם תוֹתחים יש לנו כבר מספיק? וטנקים? משמע, שוב פעולת לילה קטנה.

שוב דויד מסכן מול גלית האדיר. עוד מעט־מעט לא יישאר כלום מדויד. כן. מוכרחים הלילה.

קרב ברכיו והלביש עליהן סנטרו כשידיו חובקות קרסוליו השדופים. נשם עמוקות ושתק. היה חם. השמים אינם שחורים. רק האדמה שחורה. צללית גבעה קרובה אחת מתוארת רכה, מתגבעת, ככתף רכה. בעצם טוב ששותקים.

אולם רובינשטיין התרומם עכשיו. מקשיב רב קשב, ואחר ריפה קשבּוֹ, ופיהק ואמר נהימה ארוכה, וחזר ודיבר כביכול ממקום שהפסיק (מה בעצם, יש שם בלבו של הלז, על־מה, למשל, חשב כל העת?) ואמר: “כבר נעשה מאוחר – מה זה שם אתם?” – “ממתי פתאום מדייקים אצלנו?” דיבר צביילה, וחזר והלביש סנטרו על ברכיו האסופות. “אחר־כך,” הוסיף רובינשטיין – “הכל מסתדר אחרת, ויוצאת ערבוביה, וצרות.” – “כרגיל,” הפטיר צביילה. אבל כמה טוב אילו מצא וידע לומר משהו, בין שניהם, דבר שיש לו איזה ניגון אחר ממה שהם מתראים כל הזמן. מין דיבור שהוא, שונה לגמרי. דבר שיש לו ערך אצלו ואצלי. דבר שלא רק שעושה קשר בין שניים, כשהם יושבים ושותקים בשדה, אלא גם מציל משהו לא־ברור מחשכתו, ועושה אותו שיהיה נתפש יותר. אותו דבר סתום. מי זה יודע מנין לוקחים לומר דבר כזה. ושיהיה זה מדובב ביניהם ולו אך דקות־ספורות בחלל הלילה ודי, דבר־אחווה יפה, ורציני, ושייתן ליווי אחר לכל אותם הדברים, וגם לכל הדברים הללו, הפשוטים, הבאים ומתגלגלים ונעשים מרגע לרגע. “כן, כרגיל,” אמר רובינשטיין. וחזרה השתיקה.

צמרמורת רחפה ודפיקת־לב. לא, רק נדמה היה. או עוף לילה קרא. כשעוצמים עיניים כמעט נרדמים. אבל מרגישים איך הזמן אינו עובר. ואיך אין סבלנות. ואחר־כך מתחיל משהו. בתוככי תוככיך. מיילל תוגות, מיילל תוגות. אלוהים, מה. מה נגע בך? פחד סתום מתחיל מכרסם (אני עולה הלילה על מוֹקש? זה ברור).

רובינשטיין מדבר: “כבר שמונה וחצי.” ואין טעם להשיבו כלום. עוד זיקוק אדום, קפץ, שהה פהה, פרח ונבל מיד, במאמץ מחוּק לשנות משהו במעמד הדברים או בשקט. אי־מנוחה מתרעדת. דמות הבלהות שלך יוצאת כעת. ניצבת עליך. מיד נפרצות צלקות לא מוגלדות, ומחדש מתקוממת בזעקת־זוָעה בחילה, חרטה וצורך מנוּסה. מצטיירת אז מפורשת רגל לובשת סנדל כל כל פרטיה. נטלו ויצקו נפט על ההוא ששכב בפאת השביל, פשוק רגליים ופרוש זרועות, והציתו אותו כמו שהוא, במקום להתעסק בקבורתו, אלא שהאש דעכה בטרם איכלה הכל, ונזדקרה אז מן הגל המפוחם, כתבנית איש שוכב, ורגל אחת לא שרופה, שלימה, קצת אפויה, לבושה סנדל. מדוע אינם באים, אלה בני הבליעל. “רובינשטיין – אולי נצא לקראתם? הם יודעים את הדרך הנה?” – “מה השאלה? עובדיה נוסע אתם.” – “ועד שנפזר אותם!” רוטן צביילה. “זה סקנדל אתם,” מתרתח אפילו רובינשטיין הגוץ. סנדל שחור רצועות, גס מלאכה, שסוליתו עשויה צמיג מכונית ישן. וכשהולכים בו טובעים חותמת “דנלוֹפּ” בחול, וזיגזגי חריצים מעוקמים.

הרובינשטיין הזה מצחיק. בעוד שעה־שעתיים שנינו עולים יחדיו על מוקש עם השיירה הזאת. או שדוֹפק אותנו פטרול מצרי. או איזה הפגזוֹנת, כשיפתחו הללו ב־25 הליטראות שלהם, או בששת הליטראות, או במה שיש להם, מרגמות של ארבעה פסיק שניים בצרוֹרוֹת של ארבע־ארבע. – הוא, אם אני אֶדָפק, לא יעזוב אותי, הרובינשטיין. לא מפני שאני הוא אני, אלא מפני שלא עוזבים חבר בשדה. ביחוד אחד שעובדים אתו איזה זמן. קפוץ יקפוץ למשותני מן האש, וגם אני, בטח, אותו, אם הוא, אסחב אותו משם כאילו הוא לי הכל – ובעוד כמה חודשים, ואולי שנה, כשהכל ייגמר (איך זה מצלצל?), ואנו נישאר בחיים (איפה נהיה בבוקר), וניפגש פעם ונצעק יחד אַהלן גדול, ונתקע כף איש לרעהו בהתלהבות, רגע שלם עד שייתמו הקריאות החזקות ולא יהיה עוד מה לדבר, ותהיה מבוכה, ויהיו מלמולים דועכים, ותהיה זרוּת, או כמעט זרוּת, וטוב ויפה יהיה כשכל אחד ימצא סיבה וילך הלאה לדרכו, – אותו רובינשטיין יצביע אז מעבר כתפו אל אשתו, שהרי תהא זו שבת אחר־הצהריים, ברחובה של עיר, והוא יהיה מהלך לצדה וישיב על מבטה החוקר־סקרני: “אה, זה צביילה, שכחתי להציגו לפניך, אתו יחד הייתי, שמה, כשהיינו, בחור נחמד – אה, זה, היו שמה פעם עניינים!” – ויסתבך מיד, עוד לפני שיתחיל, בתיאור זכרונותיו ורגשותיו וישתתק, ותמה פרשת האחוה והרעוּת. רעוּת הלוחמים, רעוּת חיים ומות, נפשי תחת נפשך. נמוגה לה ומתנדפת, לא ברור כיצד. וככה זה. משהו, בכל זאת, מתרחש ובא כאן…

גם רובינשטיין זיקף ראשו: “אה, כבר הם!” אמר וקם וירד אל הדרך. והסתבר שאותה רעדת אי־מנוחה באויר זה כמה לא היתה אחרת אלא היא שאון מכונית מתקרבת ובאה, ועיניך שהתרגלו לחושך מדמות היו שרואות יותר מאשר אך כמה צעדים בלבד. חשכת כלבים. ובאבק הזה, מעניין איך נוכל למצוא את הדרך. לא ייגמר כל־כך פשוט. לקחנו על ראשנו עסק. אבל… מה החמיצות הזאת, מה יש, מה מזדפת לך בלב – נפש מלמלנית, רטטנית… שרקו? לא, זה רובינשטיין שורק לו כאן. מנין־שהוא צץ והגיע אל שפתיו הניגון האוילי הזה המתגלגל ומשתרץ עתה בפי־כל. מסתבר דוקא זחה דעתו של הבחור, עלץ לבו בעניינים. “נו,” אמר רובינשטיין כשטיפס צביילה וישב על כנף הג’יפ ושילח חופשי פיהוק סתמי, “אם כל האיחור לא יעלה על מחצית השעה הזאת – זה עוד בחסד.” – “אתה חכה. עוד לא גמרנו,” רטן צביילה. כשחושבים על ההם שמלמטה מתמלאים הרהורים. כאלו הם בירכתי עולם. כאילו לא כמוהם כמוך אלא משהו אחר. וניגון אחר לגמרי. אגב, מספרים על הבחורות שלהם סיפורים, אומרים שיש שם כאלה שהן פלאי פלאים. צריך להזדמן פעם ולראות מקרוב איזו מהן… רטינת המכונית המתקרבת התבהרה. ניתן גם להבחין איך פעמים הם מנתרים על חתחתי הדרך, ונהימת המנוע משתנה אז, עד שהם חוזרים ומחליפים מהלכים, נפתלים עם כל חריץ, הלוך ונסוע בחשיכה. אחר־כך נתייצבה בבת־אחת דמות־כתם שחורה, פסיעות ספורות מנגד, ונראה שגם הללו הבחינו רק ברגע האחרון ונעצרו בחטף.

“רובינשטיין?” יצאה משם תמיהה בקול נמוך. “הו!” ענה להם צביילה. “מי זה?” המשיך הקול הנמוך, ומישהו קפץ וירד ובא סמוך אצלם – “הלו, הנה צביילה, מה חדש?” אמר הבא וניער עצמו מן האבק, נער ודבּר: “שמעו זאת דרך! וזה אבק! ואיזה חושך טורקי! אני־אומר־לכם!” – “כבר חכינו לכם, עובדיה,” אמר רובינשטיין. “אה, אינך יודע? עד שיוצאים ועד שזזים ובחושך שכזה, מה זה חושך.” – “לא הדלקתם אף פעם אור?” “רק פעם. בוואדי הגדול מתחת לכפר. סטינו מן הדרך וסיפרו על מוקשים. אתה יודע”. – “מילא.” – לא היה הגוץ מרוצה, “ואיך העניינים שם.” – “מאה אחוז. רק מין נהגים שמצאו להם, שמע: איפה ‘מגרילים’ נהגים כאלה, שתי ידים שמאליות לאיש, זוועה, רובינשטיין!” – “כמה אנשים הבאת?” החזירו רובינשטיין לעניין. “אתנו כאן שלושה,” אמר הבא והורה באגודלו לאחור, אל הג’יפ שלו, שגם שמשתו הורכנה, וכמה ראשים חרגו הזדקרו אילמים ממסגרות גופו, “ואחרינו בא יהודה’לה עם הג’י.מ.סי. בערך עשרים איש.” “זה מעט,” אמר רובינשטיין. “מה אני יודע… שאלתי את הארוך…” – “נו, טוב. נסתדר איך שהוא. כאן עוד מותר לעשן, אבל כשתעלו למעלה – שם בשום אופן.”

“שמע,” אמר עובדיה, “הבאנו אתנו מכשיר קשר, תוכל להתקשר עם השיירה ועם הבסיס. מתי ההתקשרות הראשונה, דלי?” – הסב ראשו אל הג’יפ שמאחור. – “בתשע” ענה ואמר שם אחד הצללים בקול שהוליד מיד תמיהה וסקרנות, ונשמע מפליא בנסיבות הנתונות, עד שנתעורר צורך להפנות ראש ולנעוץ עיניים משתאוֹת באותה צללית. – “זה טוב.” אמר רובינשטיין. נטלו סיגריות, אבל כשהתלקח הגפרור כדי־כלום, חפוּן באגרוף שהאדים, נחפז מבטו לחטוף ולהספיק לראות, ולא הציל אלא גלמי דמות מטושטשים שכבר חזרו הוּצפו באפלה. – “איך היא הדרך שעשיתם?” חקר עובדיה, ותיבת “עשיתם” נתברר, דגדגה גאוה כלשהי. “לאט־לאט. ככה,” השיב רובינשטין, והשיב עשן וגם פיטר בלשונו עיקר טבק שנטפל. “סלעים?” – “לא. מעט. יש ואדי.” – “כהוגן?” – “גברי הלך לראות.” – “אַה” אמר עובדיה והשיב עשן, והניד ראשו כמי שמיצה את העניין (מעניין לדעת אם לא יצאה בינתיים הדרך שעשינו מדעתה. אם לא השתטתה ופיזרה כל מה שסידרנו, וברחה לה אל החושך צוחקת פרע…). אכן, כבר היתה יבבה דקה ומרוסקת של מכונה מנסרת אי בזה, נקבעת ומשתנה לסירוגין, קצובה ומתפרעת. “רק שלא תהיה זו אחת מאותן ההן…” קפץ הרהור בלבו של צביילה ונתהרהר לו, מַמריץ לבטלה עוד סקרנות עיוורת לאפלה. חורקת ומתנדנדת עצרה כעת המכונית שהגיעה ונתגנחה, ושרשרת מופקרת צלצלה בה, ונסתמן קרון גדול, וטפחו דלתות והקישו, והוצתו הרבה אישי סיגריות, ונעשתה המולה, והכל כבר נראה אחרת.

“להישאר למעלה, לא לרדת!” נתערב קול נמרץ ועסקני, שלאחריו אמר מישהו למעלה דבר כלשהו, שהוליד מצדו תרועת צחוק כרוכה בהיסוי ובשיעולים. מישהו היה מחפש אחרי איז פלוני יוחנן, שנתעלם בחשיכה, וחזר וקרא שמו בתרעומת גוברת: “אז יוחנן, מה זה אתך, יוחנן!” וכאן בסמוך היו צפופים אצל רובינשטיין שניים שלושה בחורים, גלומים במעילי רוח מגושמים והסיגריות מעלות מפעם לפעם עיגולי אור על שפמים מאובקים ועל חטמים. ופתאום אתה נזכר בדבר דומה, שכבר נשכח לכאורה טעמו, ערב עלייה על הקרקע, הקמת ישוב בן לילה, הכנות אחרונות, בטרם יציאה, תכונה חגיגית, אי־סדר הצופן בחובו התרחשות חיונית שעוד תעלה ותשתלט על המהומה, כגבָּל על בצק החומר: לוחות, קירות צריפים, פקעות תיל, גודשי רעפים, חצץ ואנשים טרודים: עולים הלילה… אחר־כך עקר אחד מן השלושה ויצא ובא אל המכונית הגדולה והכריז כי כיתה מספר שתיים תרד כאן ותסתדר משמאל לדרך. וההמולה החַיה, הרוגשת, הנבלעת בחושך – ומתקבלת אחרת מכפי שהיא – גברה ורחשה כתל־נמלים עסקניות, ודברים התהוו, ועוד צחוק ועוד נזיפה, ועוד חבטת רובה בברזל, ומישהו שרמסו את ידו אגב רדתו מלמעלה, והיו מתלקטים, כאן בפאת הדרך, גוררים אתם חפצים שונים, וטרודים במשהו שהוא מובל מאליו למי שמבין, וסתום ומופלא למי שמן הצד. נתעורר חשק להיות בלב כל המעשים שהנה ייעשו. לקחת, לאַרגן, לעשות, לקדם לחיוב, להיטמע בזרם שהוקווה ליד התל, בטרם יגאֶה ויפרוץ דרכו. “איפה לשים את זה?” הסתובב מישהו בסמוך, “את זה תשאיר למעלה” השיבו לו בקיצור. קולה של עלילה מתהווית. כעת מתחילים הדברים.

בתוך כך נפרד והתחשק לו לצביילה איווּי פתאום להחציף ולגשת להציץ ולראות מי היא זאת. ולא עשה אלא נתערב בהמולה הכללית, והחל מתחכם להיות מתקרב כבאקראי, או כמו בחסות סיבה מספקת, כאילו נדרש היה לסיבה מספקת, וכאילו יש מי שמתעניין בסיבה זו ועוקב הליכותיו כאן בחושך הגדול – והתחיל מתחכך בין המכוניות, ונתקל במישהו שאמר לו “חיים?” – “חיים אביך!” נפטר ממנו והסתובב אחרת, גרד בגבהי מצחו ובשערו הזקור וכן גם בערפו, תריס בפני המבוכה הנואלה, והסתבך בגינונים שונים אחרים שצריכים לבוא ולהוכיח כי אין זו בכלל מבוכה, עד שהגביה נעלו בהחלטה והציגה על צחפת כנף־המכונית הגדולה ועמד להדק כביכול שרוך שנתרופף, גם מרגיש בטיפשותו וגם אינו יכול אחרת, ונשא עיניים חופזות אל גבה של זו, וראה כיצד הוא לבוש מעיל־רוח, רחב ותלוי סתמי, וכיצד היא יושבת וסנטרה שעון בגב ידה, ורק על שערה, אולי מנוֹגה הסיגריות, אולי מאור הכוכבים, או משהו, הילכה הבהקה קלה וחרישית, והעידה כי אכן זאת היא, ואינה ככל המסתובבים כאן. כמה בֹּהק מביאה נערה אחת לכל העסק הזה, כשהיא כאן. ובלבד שלא תהיה מאותן ההן, איזו סתם אחת ציפקה – נבהל צביילה ושלח מבט־בקורת קשה בגב החושך הזה. לעזאזל כל אותן השוּלות והציפקות, האורות, והחבּוֹבּוֹת למיניהן, ויתר המהגות באלחוט והמחַנחנות לרוב, אותן חיות קטנות, שנדמה להן מי יודע מה, ועושות לך עיניים ומתראות כבקיאות ורגילות, נדבקות כספחת או מגביהות חוטמן הפותה שלהן, פתאום צוחקות צוחקות, פתאום מרירות וארסיות, ואחר־כך סתם שעמום רצחני נודף מהן – ולך התעסק אתן.

מעיל רחב זה. מכרבלה לא לפי מידותיה. הויית נערה ויצירי גווה וחמימות לבנונית – עד כדי שפתאום נכמר לבך לרוך ולעדנה שמתחת לבּלדס זה המגושם ותלוי. צצה פתאום בזכרון פיסת ברך אחת, פיקת־ברך מאורכת, כּדה סגלגלת, פיקת־ברך חשופה כזו של רגל נערתית, צעירה וגמֵלה, קרומת עור צח, עמומת ברק שישי, שאורך קו עצם מִצחת השוק אציל ומוטה קלות, ואילו קימור הסובך השוקט, תופח במידה עד בית־כפף הברך המקוער חלקלקות. ושריר ערפה של הירך כמעט ניכר ועולה מבין גממיות קל־קלות, מזה ומזה, שיש בהן דוק־של־כלום מווריד ענוג, עם איזה וריד דקיק כחלחל־ירקרק, אינטימי, ישנו וכמעט ואיננו, ואותן גממיות־חן המתעלמות כשעולות אל כותרת הירך, קטיפתית למשעי, חמדת עירום פלומתי ושעיע, ואיך כל הרוך העגול והחם הזה… ונעשה לא־ניחא, ואפילו מגוחך, וכנער שנתפש, התנער והסתלק משם.

“צביילה!” שמע אז באמת קול קורא שמו. “הו־הו, אני בא.” החזיר והשתדל לא לפרסם איזה המיית עליזות שנמצאה בו פתאום גדושה, ועוברת מדותיה. רובינשטיין היה טורח שם ומסביר איך לקחת את האנשים ואיך לפזרם בדרך. לאן להזיז את המשאית הגדולה הזו כדי שלא תפריע. ולאן להעתיק את ג’יפ־הקשר כדי שיוכלו לעבוד. מיד תכף רעש הגשמת התכנית וגבר. זרותו של המקום פנתה מכבר והסתלקה אי־לאן ככלב נרגן, וככינור עמוס הדהודים. ביבבת מנוע ובתימרוני הלוך ושוב ובאבק (שמא שכחת קיומו הנאלח), היתה המשאית הגדולה משתדלת לציית לתכנית, ובדילוגים מזורזים ניסה הג’יפ לחפוז עם הדמויות המאפילות בו ולטפס במדרון התל, וכבר קפצו אנשיו והשׂיאו לנהג הרבה עצות מועילות לפנים ולאחור. ואילו הגל הראשון, גל האבנים לציון ראשית הדרך, לא נודע אנא בא. נטל צביילה, מאזין לרחש לא־נוח, משוטט קצת בשדה האבנים, חוזר ומגביה ראשו ומרחרח סביב ובשמים, ובחיתוך צלליות דבשות הגבעות, וכבר התחיל מחכך ערפו בתמיהה, כשנתקל בגל ממש במקומו הנכון. “צביילה? שוב נעלם הבחור!” – “לא נעלם. אני כאן: קחו ישר אלי.”

קל לומר לנסוע בזהירות לפי תלמים האופנים בשדה, כשאינך רואה לא תלם ולא תלמים, לא אופנים ולא שדה ולא כלום. לפנות ערב נראה עוד איזה קו ישר מגל אל גל – מה רואים עכשיו? חזר צביילה וגהר על חטמו של הג’יפ ובתנועות המטפחת הלבנה הנחה את רובינשטיין, שכמעט ונשפך לצדו כשהרכין עצמו כדי להיטיב ראות. נסעו לאט והאנשים הלכו בשורותיהם מאחוריהם. להם הכל עוד שבעתיים חשך, זר ומרוחק, אלא שסומכים עליך, שהרי מישהו מקומי צריך שידע משהו במקום הזה, בעצם, אולי, גם לא איכפת להם ולא נוגע אל לבם המקום הזה: לא האדמה ולא הגבעות ולא השדות. רק סתם מרחק סתמי שעוברים בו, אשר אפשר שיקרה להם בו כלום וכנראה שלא יקרה. שטח כלשהו לא־חשוב לעצמו. כל מה שזכרו מן הלילה לא יכלול כלום מחוץ ל“פעם כשהעברנו שיירה.” כשבאמת, ליודע, הלא אלה הם שדות כל־כך אחרים… מיוחדים… “כל נסיעה נוספת מחזקת את הסימון,” אמר רובינשטיין מה שחשב. “כאן לא כלום, נראה איך יהיה שם בוואדי,” אמר צביילה, והחזיר ראשו אם באים אחריהם. גם לא עולה על לבם שאפשר לאהוב שדות כאלה. ואם יפול כאן אדם לא ידע היכן נפל, ובאיזו מין ארץ היה. – וכבר הגל השני. “כאן יספיק איש אחד, זה קרוב לדרך,” סבר רובינשטיין. “הוא יירדם,” פקפק צביילה. “יתעורר מדי פעם כשיעברו כאן.” – “רק שלא יחמוד לצון הבחור וישלח אותם לכיוון ההוא, מתוך בלבול.” “לא,” גיחך רובינשטיין וניכר איך התממשה בחזונו האפשרות הזאת.

“עובדיה,” אמר רובינשטיין כשהגיעו האנשים – “שים כאן איש אחד.” – “אחד?” – “כן. לא יספיקו לנו אנשים.” – “זה טוב איש יחידי, בלילה?” “נו, כן,” אמר צביילה, “אם נעשה כל מה שטוב…” ועובדיה קרא אז לבחור אחד, וזה בא והציץ מקרוב בפני כל אחד מיושבי הג’יפ, כגון מבקש אחד ממיודעיו, ואמר בקרבת־לב “שלום־חברה,” במשפחתיות גדולה, ובנכונות ללחוץ ידיים ולהכיר איש את רעהו, ולפתוח בשיחה מקיפה וטובה, “נו!” אמר אותו בחור, בניגון שלא מקצר מתוך בינה במצב ומתוך אחוה, ומתוך בטחון שאחיו לא ימכרוהו. “אתה תשאר פה,” אמר לו עובדיה. “טוב,” הסכים הבחור וקיבל על עצמו מתוך אותה אחוה, כמי שהבין שגם זה נזקפה לו זכות מיוחדת שלא כל אחד ניחן בה. הסבירו לו היכן, ומה, ולאן, ביקשו שישים לב לצללית הגבעה ולדיוק הכיוון, ושאסור, למען השם, להחליף את היוצרות, ושאם יש לו מטפחת לבנה ייטיב אם ישתמש בה, לאות ולסימן. הלה הבין הכל בנקל, שם־לב לכל. והיה מרוצה מאוד בחלקו, ואף נפנף במטפחת שלו. אבל כשביקשו להמשיך, הפליט הברת אכזבה קולנית: “מה,” אמר הבחור, “ומי נשאר אתי?” – “אתה לבדך.” – “איך זה לבדי?” – “פשוט. כאן אין סכנה.” – “לא חברה. זה – לא. ממתי משאירים איש בלילה לבד. הייתי כאן פעם? אני מכיר כאן משהו מסביב? אני יודע מה לעשות? זה, אי־אפשר.” – לקח עובדיה והוכיחו על פניו: התל רק כמאתים פסיעות ממנו ולמטה. הנה שם, אמר, כשנצנץ חיוורות אחד הזיקוקים והצביע על בּבואה שכבתה כאילו היא היא. אבל הלה נטש את המשפחתיות, והיה מטיח דברים ומזכיר כי פה זה לא משחק ילדים, וכי שם יש לו משפחה וילדים, ושלא איכפת לו כלום ושצריך להשאיר אתו עוד אחד ואם לא… – “ואם לא?” קצף כבר עובדיה. “אז אני חוזר למטה.” – “טוב! תחזור!” – “אבל לא משאירים איש לבד.” – “אתה תעשה מה שאומרים לך!” אמר עובדיה. ונסב מעליו ובא בין אנשיו שהמתינו שם תוהים ומבינים יותר ויותר שאין כאן רק הצגה לשם בידור. “בעוד שעה,” אמר עובדיה לאנשים – “עוברת השיירה. שם מעֵבר (הצביע לאין־סוף) יושבים אנשים במצור, בלי בגד ובלי אוכל (צייר תמונת זוועה ממוראות המלחמה), וכאן עושים הכל להביא להם משהו, וזה (הצביע על עוכר־ישראל), מאתיים מטר מן המכוניות – עושה לנו טרגדיות. מְ־מק! נ־זוּז!” ויצא בעוז קדימה כיוליוס קיסר כשצלח את הנהר הגדול, והג’יפ עשה לויית רעש, ועקרו הכל ויצאו, ואותו אחד נותר לבדו כנלכד, וכשעברו על פניו ביטא משהו, שהוא ספק צעקה ספק תוכחה: “זה ככה לא עושים!”

מיד התכהתה משמאל הבתה ונסעו לשפתה כשהדרך ברורה יותר. על במת הגבעה נתרחבו השמים, נתרחבו האופקים, ואיזה משב צונן בא, ומעגלי הדממה היו רועדים ומטפטפים בדידות. הגיעו לגל השני והשאירו שם איש אחד, והסבירו לו מה לפנים ומה לאחור, ואת אותות השמים, והבטיחו לו כי משאירים אותו כאן לא בשביל לנסות אומץ לבו בסכנות, אלא רק בשביל להורות את הדרך לשיירה. הלה לא התווכח ולא התמרמר, ורק שאל מה עליו לעשות בינתיים, וכיצד יידע שכבר חוזרים, ואם יש סיסמא, ובלע לתוכו כל שאר הספקות. הניחו אותו והמשיכו דרכם, ומיד נשתבשו ונכנסו לתוך שיחי הבתה, ונסוגו ביגיעה, ואִבדו זמן, ודיבורים, ואותתו שנותר לפקח על הגל הסמוך חיתה רוחו בעקב כך, וטען לבסוף כי כבר הוא מתמצא נפלא. וכך הלכו וחיזקו את חיקוקי מִטבע האופנים בקרקע והשירו איש כאן וזוג שם, והסבירו לכל אחד בסבלנות. וליד הנטייה אל הוואדי גם הציעו להם שילוו בשעתם כל מכונית בדרכה מטה, ופס הנייר המרצרץ למטה כפלג רק סייע אותם קלשלשות. קוצים ואבנים קטנות. אבן נמלטה פתאום מתחת האופנים בהטחה. חצו את חצץ הערוץ ופנו ונטו שמאלה ועלו באלכסון השפוע, ועקפו את האבן השמוטה ממקומה, ודלגו במוחש על החריץ שנדמה היה שכבר סתמוהו. הסבירו לזוג הנשאר איך לטפל בבעיה. השקיפו לאחור ותהום דוממת פיכתה שם בגיא בחושך, ושמים אוֹרים יותר לוהטי כוכבים, כוכבי אהבה וגעגועים עד מיחושי־בשר, קרובים ורחוקים כאחת. לא נותרו אלא כשמונה אנשים כשעברו את משעול הדוּרה, שהיתה מַזהבת קלות, בוהק כאן ובוהק שם, וקלח שלם מזהיר בתעתועי אור לבו, שהרקיב וזרח. צבא הכוכבים הזה הלוהט. קר כאן למעלה. דָלי בטח דליה. צריכה להיות נאה. עם רגליים מחוטבות. אם שער מסורק לאחור. השאר הסתיר המעיל. הכל הוֹמה כעת לאהבה. נרגש כמו כוורת. כשמתבוננים למעלה רואים שהכוכבים, באמת, אינם משובצים ברום שמי־רקיע, אלא יש עוד מעליהם רוֹחק נוסף, והם בגדודיהם מרחפים רק במחצית הגובה, ועוד הרבה יותר שמים יש מעֵבר להם. עשרות־אלפי דונם אדמה מסביב, וגם לא שביב אור אחד. יצאו מן הדורה. מיד יתחילו פיתולי הירידה. ביום רואים מכאן את הכביש. אי־שם בחושך רובצים גברי עם השניים. הלילה כה חתולי וזומם.

עובדיה בא ויצאה שעה לא־קלה עד שהעמידו כל אחד במקומו. וגם אז נראה הכל מסובך וקשה. מכוניות גדולות הריהן מפלצות שאינו סובלות אחרת אלא כביש, או, לפחות, קו ישר ושטוח, וכל הכרכורים האלה בכדי: משל תבקש פיל לרקד על חבל. האם לא מן הראוי להודות שאי־אפשר, ולחסוך כל הטרדה והעמל? טרחו והסבירו לבחורים גודל ערך תפקידם, לשיירה, למפעל ולעם, דיברו על לבם להאריך רוח ולטפל בכל מכונית יורדת לחוד, לרדת עמה, לרצות את נהגה, לכוונו, לסמן, לנפנף במטפחת, לענוד על השרוולים פיסות ניר לבנות, מעטפות, מכתבים, או אם יש, עתון השמור לשעת צורך, ולהיות זהירים, למען האל, ולא להשוויץ, וחזק ונתחזק. והיה רופף בלב לאחר כל זה. ירדו ועלו, ברגל ובג’יפ. הגדילו פה ושם את מחוגת הברך, התלחשו והתווכחו, פעם הדליקו גפרור לרגע, ניצלו כל זיקוק מתלקח, והחליטו לבסוף כי אילו היה אור ואילו היה זמן היה הכל טוב שבעתיים, או, לכל הדעות, אילו היו מוצאים תוַאי אחר למעבר – אי־שם, אי־בזה. עובדיה אפילו טען שאחרי הכל לא המכונות הן העיקר, תמיד לא וגם הפעם לא, אלא האדם, שימו לב, האדם המוליך את המכונה, ומה שלא יעשו המכונות יעשו הבחורים שלנו, הם יעבירו את העסק – סמכו עליהם! הנהגים? – ראשית מי זה סיפר לכם? ושנית יהיה טוב! רובינשטיין היה טרוד בליקוט כל מה שהוא לבן ובהיר והצגתו בשולי המסלול מזה ומזה, נייר וסמרטוט ואבן וקוץ. ואלו לבו של צביילה לא נתפתה והיה כבד.

חזר צביילה וירד פעם שלישית את הדרך ואת נפתוליה, ושוב נמצא בשדה הדוּרה התחתון, שהמשעול הנודע צריך היה לחצותו במקום מן המקומות, לא הרחק. כוסס שפתו התחתונה. אכן, למטה חם יותר. מימין התנשא השיפוע וראשו בשמים. רחש בדורה עשה ניגון שהזכיר דברים. והבדידות נמהלה בעייפות, והצטרפה לעגמה. האם זו חרדה לגברי ולשניים הרובצים בוואדי מתחת לכביש? רצית פתאום בניגון אחר, ניגון של חברות טובה ואמתית, חברות טובה ושמחה… בדיוק למעלה מתקשת שביל החלב, ממש כמו בבית, ורק רחוק יותר. וקר. וגם הדורה מרשרשת קלות, זה שלא קצרוה עדיין מזעיף מעליה קושי אטום, כהויה של פורענות. חרדה כסמרורות־רוּח בשלולית. האמנם תעלה על מוקש הלילה – ותמו חייך? משהו עשית לא כשורה? אמת מוּדחת אחת מתקשרת סביבך ולא תימלט ממנה. הגוּת שאין יורדים עד סוף משמעה, אבל מרגישים באמת שבה. ואינך אלא פעוט שנשכח, כאפרוח תוהה מול הים. תחב ידיו לכיסיו והשקיט צוארו הארוך לבין כתפיו ויצא ופרש משתומם ומטרת בואו שׁמה פרחה מלבו, ומתנגף באבנים הקטנות טיפס ועלה. “איזה טיפוס רגשושי אני, במחילה…” התנער פתאום והחיש צעדיו.

“מי זה?” נתקל מיד בבחור שעמד שם. “אח, זה אני,” – “מי זה אני?” “אני, נו.” – “מה נו, למה אינך עונה כששואלים אותך!” – “אני צביילה, ואל תתלהב.” – “אני מתלהב? אתה מתלהב!” – “דוקא לא מתלהב.” – “מתלהב ועוד איך.” אמר הבחור. “טוב, טוב,” אמר צביילה. “מה, כבר אתה הולך?” אמר הבחור באכזבה גלויה. “צריך להמשיך,” אמר צביילה. “חכה רגע, מה המהירות.” – “מוכרחים. מה אפשר לעשות.” – “כמה זמן עוד נהיה כאן?” – “עד שתבוא השיירה.” – “מתי?” – “בחצות בערך.” – “משעמם,” אמר הבחור. “תקבלו תיכף אוכל” – רעף לו צביילה נחמות וסר מעליו. חברוּת טובה ושמחה, הרהר צביילה והלך. וכאן עומד עוד בחור. מבחור אל בחור. “לאן אתה מראה?” ניגש אליו לבחנו, והלה שישב על סלע בהיר, קפץ מיד על רגליו ודומה שהתמתח. – “אני מראה שמה, ככה,” אמר הבחור ונפנף במטפחת. “ככה טוב.” הגיד צביילה תהילתו בפניו. “אתה יכול לשבת, אבל טוב שתסתובב קצת להכיר את המקום.” – “בסדר,” ענה הבחור ושוב דומה שהתמתח. אנשים טובים, דיבר צביילה עם עצמו, אמנם חי“מ, אבל טובים. ומי זה? “הלו,” אמר צביילה, “לאן אתה מראה?” – “אה?” השיב האיש. “לאן אתה מראה?” חזר צביילה. “פרשטייט נישט,” לעז האיש. קימט צביילה מצחו והבליג על שחקה ואמר: “אַווּ דאפט דוּ, לעזאזל איך אומרים, נו, דער אוטו… אוטומובִּילן (תיקן ללשון רבים, שתהיה שיירה), צוּ, צוּ, להראוֹת, אַזוֹי, להתראות…” – “אה” אמר האיש, “גלייך!” ונתחייך: “איך בּין חדש. אַגחַ”ל.” – “אהה” אמר צביילה. “כן” אמר החדש מלה עברית. “טוב” גמל לו צביילה מלה משלו. “בסדר” תרם האיש עוד מלה אחת. “שלום” – אמר צביילה – “חה־חה!” – “שלום” השיב האיש, “חה־חה־חה!” ואחר־כך מצא את רובינשטיין משוחח עם עובדיה ועם עוד אחד נשענים על הג’יפ.

בדרך נזכרו פתאום כי לא הזהירו את הבחורים על גברי ושני רעיו, ועלולה עוד, חלילה, לצאת תקלה, לפיכך ביקשו מן הבחור הראשון שהגיעו אליו לחזור אל עובדיה ולמסור לו כך וכך. “ותשים לב לחזור בדיוק למקום הזה” ביקשו רובינשטיין. “ללכת לשם ובחזרה?” שאל הבחור. “כן.” “והם – שם?” – “נו, בודאי.” – “רחוק?” – “לא, מאה פסיעות, פשוט ככה.” – “פשוט ככה שמה?” – “כן, כן.” – “טוב. אז כבר ללכת?” – “תגש ותשוב.” – “לרוץ?” – “אין צורך לרוץ – תלך ותשוב.” – “הם,” אמר רובינשטיין לצביילה כשהמשיכו, “עוד אינם רגילים ללילה.” – “ומין חושך” אמר צביילה, “כמו זפת.”

חצו את כל שדה הדוּרה העליון. דומה שכבר הדרך מוכּרה לכל פרטיה, החריץ, המורד, האבן, המעבר אל הוואדי, העליה בקוצים, במת הגבעה, בתת הנטש, והירידה אל התל. צריך לראות את הבחורה ההיא דלי. פתאום אתה נזכר בחדר פלוני אחד שבקומה שנייה, כשעומדים ברחוב, מתחת חופות הפיקוסים, ושורקים מלמטה, וברבוע האור השלו, הצח, ויוצא ראש צללית, ואומרים לך – צביילה? קפוץ עלה! והכל שבת ונקי ונוח כל־כך… מבלי משים התחיל שורק, וכששם לבו סירס מיד ושינה שריקתו למה ששרק קודם רובינשטיין, אותו פזמון מתוזז. “גם בך נדבק השיר הזה?” גחך אליו רובינשטיין, “הוא מצלצל לי כל הזמן בראש” (ובכן גם שירים, ולא רק שיירות?…). וכשהגיע צביילה לסלסול אחד בשיר נטפל גם רובינשטיין ובמבּם כשהוא מקיש קלות בשמאלו על ההגה.

ירדו אצל השניים שעל־יד החריץ והראו להם כיצד להיטיב לסתום את החריץ, לפי שההם טרחו הרבה ורק לא במקום הדרוש. חזרו והזכירו והזהירו, וכשהבזיק זיקוק פתר את ספקותיהם היכן יושב האויב, וכי אלה הם לפחות שלושה קילומטר בינו לבינינו. “והם לא ישמעו את הרעש כשתעבור השיירה?” חקר אחד מהם והבְהק עלה ממשקפיו, והסבירו לו כי עד שההם יבינו מה זה – כבר הכל יהיה גמור. “זה קצת ככה,” טען האיש. “כן, הכל אצלנו קצת ככה,” ענה לו צביילה וירדו בשיפוע למטה. והתעבּתה הרגשה של הנה־זה־מתחיל. מה שהיה עד הנה רק מפות וצילומים וויכוחים והשערות מתחיל להיות משתרע על הארץ ונעשה מציאות, ואנשים הולכים ובאים ועומדים ועושים את זה לממש, וקווים מופשטים שהם נעשו מיתווים של עפר. גם הבחורים שעל הוואדי ששו לקראתם, וששו לעשות משהו, וכן גם הבחורים שלמעלה. כבר יש דעת בשדה הזה, ואינו עוד גלמיות ומבוכה ומדבר־התועים. אה, ורק שלא יהיו מוקשים על־יד הכביש… זה יצליח, ואולי גם בלי שפך־דם, כולם יחזרו הביתה, הפעם לא תהיה המתנה לאיש, אותה המתנת שוא נוראה – – והרי לך סוג מלחמה אחר, מלחמה שעושים בה דרך, מלחמה, איך לומר, שלומית יותר, פשוט מין פילוס דרך. “רובינשטיין,” נבהל צביילה לקולו של עצמו ולא ידע מה יאמר. “אה,” השיב רובינשטיין – “זה,” אמר צביילה, “אני חושב, ילך בסדר?” רובינשטיין הפנה אליו מבטו, והניד ראשו לעומתו. ונעשה רצון להיות חבר טוב שלו, לדעת מה אוהב האיש הזה ביותר, ולתת לו את הדבר הזה, או לפחות לדבר באוזניו על זה, לומר לו משהו שישמח לבו; ושידע זאת, למען ידע זאת… “כן,” אמר רובינשטיין והחזיר עיניו לחרוּש, למצוא בו את הנתיב.

לא. עתה מן הנמנע לעצור. אתה מרגיש איך לבך מתמלא. אתה מרגיש איך שטף גואה בו. איך מתעצמת בו התשוקה הסתומה להיות חופשי ולצאת ולבוא ולהגיע אל אותה אלחוטאית אלמונית, ומתפרשת תשוקה לבוא ולומר לה, בלי הקדמות ובלי סחור־סחור, דברי חיבה נרגשים ולחזר אחריה בהתמכרות, ועד חיבוקים ונשיקות. ולפנק אותה, ולהכביר מלים, שצלצולן אולי חנף, או נראה כחנף, אך מתכתן מצורפת מסיגים, כולה התרוננות פלדית, קפיצית. לבוא ולהקיף נערה זו ולגמול לה מכל ישותך ולא להניח לה, לא לראות ולא לשמוע ולא לפסוע אלא מבעד אהבתך הגואה, בסוּפה מתעזזת כסילוני יוֹרה, וכרוח שדות כיסלוית צפון־מזרחית. משׁב שׂשׂון עז שקשה למתנו כל צרכו, ואינו פתוּר כל צרכו. אטום אוזניים ללחשים עצובים, ומשכיח מיד אותם ואת עלבונם, מסוּנוור כבליל ירח כשפני, כשהכל מצהיב ושטוּף זיו חלקלקות ולוקקות, ונהפך ונעשה משופר יותר, מעלים מיני נמשים קטנים, ומזריח נוֹגה מיוחד, שעיע וצח וחסר כל מעקשים, המפרק במגעו כל הוָיה תפלה, יום־יומית, תמולית־שלשומית, דאגתית־צרתית, מכל מה־יהיה מה־יהיה שהוא, ונותרים רק אתה והיא, ורק אתה והיא, ורק היא ואתה. הו, סוּפת מרחקים, מחולות חרות, זעזועים מתברקים, ואופל רחוק נח באופק – – ואם היא לא תשעה אליך כלל? ואם תתאונן שאתה אינך אלא שוטה ללא רחם, ואשרי מי שנמלט מכפיפתך, ואפשר גם שתרגז על תרנגוליותך המתרברבת, ועל נדנודיך ללא נימוס, או מה שתחשוב לה – אבל, אולי, אולי בכל זאת, לא תחשוב כל אלה, ולא תחשוב כלום, ורק תיסחף עמך יחד – דָלי – ותפרח אף בה חדוַת־להט כזו, ותיקד בה הויה של לא־מחשבות, ושל לא שייכות לדברים של תמיד, והאהבה תתן קולה אל יותר מזה, משוחררים מפניות יום־יום ועולים כחמסין אביב, בהויית שניים אוהבים, אחוזים זה בזה, יפים וצעירים, והכל חופשי ורחב כל־כך – אולי תהיה זו אהבה גדולה…

“לפי שעה זה הולך כמו שקבענו,” אמר רובינשטיין מאצל ההגה ומאצל חרישת עיניו באפלה. “כן,” אמר צביילה, “בינתיים גם גבריאל בודק” – “מה?” אמר צביילה. “גבריאל” אמר רובינשטיין והביט בו. “כן” אמר צביילה בלא שימת־לב. נוח לו לכנס ידיו בין ברכיו ולהתכווץ ולשתוק ולהיטלטל בתנודות המסע. עצם עיניו חזק עד התלחלחן, ופקחן רטובות קצת ונשם עמוקות. בתת הנטש התכהתה מימין וסלעיה הבהירו. מתחיל כבר להיות מוכר כאן סביב. אם תנסה לנטוש את השביל, לצאת, ימינה או שמאלה – לאן תגיע? מה יש שם? מה אתה יודע על הדברים הנרקמים וצומחים קצת הלאה מזה בחשכה? הזיקוק שעלה עתה שתי יריות באו אתו ועוד שלישית לאחר שהות־מה. מה זה? גברי? מתחיל משהו? (לא טוב שלא הודענו עליו לבחורים במורד…) – “שמעת רובינשטיין?” – “כן” – “זה גם יכול להיות שום דבר.” – “זה כנראה שום דבר,” אמר רובינשטיין לאחר שעצר והגביה מצחו כמאזין למוסיקה רחוקה. “ירו בתן, או במשהו,” אמר צביילה בבקשת הסכמה יותר מבהצעת דעה. – “אולי,” משך רובינשטיין כתפיו, והמשיך נסיעתו, מתוך מה שנראה כקשר חשאי של השתקה וחיפוי.

וכשכיבו את המנוע וירדו מן הג’יפ ועברו על פני קמח הדרך ועלו במדרון התל שלפניהם, נוכחו כי כאן מפכים החיים אחרת, בקצת־אור, בהרבה רעש, בעליזוּת פתוחה באישי סיגריות ובדמויות שהולכות ושבות כעושות בתוך שלהן. נוסף על קרון המַשׂא הקודם שצלליתו בצד הדרך היתה מסורגת סולמות, היה שם עוד צל של מכונית פלונית. ומיד התברר כי אלו הם סיירי הגדוד שינחו את אנשיהם כשיבואו אל המקומות, ושיקבלו עתה, כפי שביקש נתנצ’יק (שמשקפי־האבק מוּזחים על מצחו בוהקים, ומשווים לו דמות ספק טייס ספק אמודאי, ומכל מקום דמות הרפתקנית), את “כל הפרטים הדרושים” מפי רובינשטיין וצביילה. ועד שיקבלו את הפרטים הללו, היו מקצתם שרועים במעגל וקצתם מסתובבים בין המסתובבים האחרים, ואחרים היו טורחים בארגזים ובאביזרים, ופנס־רוח מחוּפה עתון, להעמת אורו, דלק אי־כאן. והשניים שגחנו אצלו והציצו לכאורה במפה, מסתבר שהשתדלו דוקא, באולרים קטנים, על גבי עתון פרושׂ, לרפד פרוסות לחם בעגולי בשר שהפיקו מקופסא. והיה כאילו גיבבו ופרקו כאן חבילות של עליזות ושל ביטחה. במעגל הבחורים השרועים בנוחיות היו מהלכות, כמובן, הבדיחות, והצחוק המתפרע פה־אחד היה מודיע סופה של אחת וראשיתה של אחרת: “עכשיו אני אספר לכם אחת! תנו רגע, תנו רגע, היא עצומה, אני אספר לכם אחת!” היה מישהו מצעק תוך כדי תשואות אלה בקול דק ומתחנן. אלא שהיסו אותו ומחקו אותו בקול אחר שסמכו עליו יותר. וקצת למעלה מהם נתקשרה החשיכה נשכחת כיפהפיה שהכמישה, וכוכבים רמזו בשיפולי מערב רמזים משל עצמם, בלועים בעסקיהם.

שוב התפוצץ צחוק גרוי, שמשך להתקרב, עם חיוך מתפשט מאליו לאלתר, נכון להידגדג ולספח עוד נערת צחוק אל כלל נְערות הצחוק, ולהציץ מקרוב שמא יש פרצוף מוכר ביניהם. כוונה שהגשמתה הולידה מיד דריסת רגלו של מישהו שהפסיק כרגע צחוקו והפך פניו עם משקפי האבק, והעיר בסבר בוּלדוגי: “חמור, איפה העיניים שלך!” ומיד גם “מי זה נדחק שם מי!” שהפסיקו את גישושיו בשולי המעגל. נטל ופרש מהם, ופתאום, מן הצד, על ג’יפ אחד, הציצה בו עין מאודמת, ורחש איוושה, כמטח יבש של גרגרים, מצולק נהקות וצוויחות סורטות, שיצאו מלבו של מכשיר האלחוט, וכפופה על ידו ישבה שם דמות תהוּיה, ואשר לעבר מקומה, כנראה, ולא שלא לכבודה – היו הקולות מורמים ושלוחים ממעגל השרועים, כפעם בפעם, כשמצאו דבר או שניים להדגישו ולהגישו. עקף ובא ויצא ממולה והמכשיר הרוחש בינו ובינה. ראשה היה כפוף ועל שערה הבהב נוגה העין הדולקת מאודמת. ווילון מעובה של שער צנח מדי פעם מכוח כבדו על רקותיה, והיתה משיבה אותו בהינע למקומו מעבר אוזנה. היה בידה עפרון והיתה מתופפת בקצהו מעין קצב של שיר, שזמזם, כנראה, בראשה, יותר מאשר ניטרוקו של האלחוט, ובידה האחרת טיפלה בכפתורים, ממתינה לדבר שצריך להתחוֹלל. לבסוף פתח שם קול־פיתום ודיבר עמומות, וצרצורים עטים עליו כצרעות, וחזרה וכיהנה בתוך האורצל של המכשיר, ושוב נטלה והחזירה באגב את יריעת השער הצונחת למקומה, ובניע כתפיים קל. אבל ממש כך, בקימור כזה של פיסת היד, ובניע כזה של אצבעות דקות רוחשות, מטפלות ברחַף שבאגב, בתשומת־לב מפורטת ופזיזה, לא מאומצת כזאת ואופיינית כזאת – גם הנערות שבבית, ומיד יש בזה כמשהו אבוד שנמצא לפתע קרוב, כמשהו תמוּה שהתפרש לפתע ונעשה מובן יותר, וכן גם נתעוררה סקרנות לדעת יותר, להתקרב יותר… (לא מוזר, אגב, שכל תנועותיהם והליכותיהם של הבחורים כולם וכל אחד לחוד – לא מזכירים כלום? לא מן הבית, ולא מכל מקום שהוא, וכל מה שהם עושים תמיד כל־כך פשוט כזה ורגיל, שאין בו גם צל של שום תמיהה!) – אחר־כך נדם הקול, ודיברה מה שדיברה לתוך האפרכסת, בסירוגי תשובות האתר, והציצה בשעונה וכיבתה את המכשיר, ונעשה שם שקט וחושך.

“למי גפרור?” אמרה ממקומה. “הנה, יש.” קפץ צביילה אליה מציתו בכפו ולבו הומה, פצר והצית, ומסוּנוור רגע באישוֹ סככוֹ בכפו השנייה, ונשא אליה עיניים והספיק לראות חיתוך דק של חוטם, קימור של גבין מעל עפעף מושפל ריסים, קצה סנטר רך, ומשהו מלבנונית חלקת צואר ונעשה חושך. “באת אִתם?” השיחה הבחורה, כגמול על טרחתו, והשיבה עשן והחוותה באוּד הסיגריה לעבר מעגל הבדיחות. “לא, אני עם רובינשטיין,” אמר לה צביילה, ושאף עשן. “הו, אז יש לי מברק בשבילכם” – “כן?” “הפלוגות כבר יצאו לדרך, השיירה תזוז בעוד חצי שעה. קיבלתי את זה לפני רגע. מה לענות להם?” – “מתי ההתקשרות הבאה?” – “בחצי. בכל מחצית שעה.” – “תיכף אשאל את רובינשטיין.” מצצו עשן (האם הם כבר חברים?). “נורא חושך הלילה,” אמרה אחר־כך ונשאה אליו מבטיה. “כן. כמו זפת.” אמר צביילה והחפיז מבטו אליה, וזו הרימה ריסיה והשיבה את אלומת השער הצונחת, והניעה ראשה קלות. “איפה הם המצרים?” שאלה ותחבה ידיה בכיסי מעילה הרחב ומצאה שם ממחטה והגיעה אותה לחטמה. “הם שמה. שלושה קילומטרים מכאן: ככה. תראי לפי הרקיטות שלהם,” ריהט ושמץ קולו של נער מתפאר לא ניתן להכחשה. תרועת צחוק גוברת משכה מבטי שניהם אל המעגל הרבוּץ. ירדה ופסעה והקריבה אליהם. “הלו, הנה דלי,” אמר שם קול אחד שכור צחוק ועליז בבטחה – “בואי שבי אתנו ונשיר!” בחורים טובים – חשב צביילה – בעצם בחורים טובים כולם, גם כשהם מתפרחחים ועושים פני מפלצות אינם אלא ילדים טובים, גם ניבול הפה הגדול שלהם, וכל הבקיאות המרובה, והגסות והכוונים והשיחצוּנים – אינם כמובן, אלא טוב־לב מתגנדר־מתנכר. לבו של צביילה גאה מאהבת־אדם. מצץ בסיגריה, הידס בעקביו, והניד ראשו, נכון לשיר במה שיפתחו, וממש היה טוב.

“צביילה!” בא אז קולו של רובינשטיין. “כן?” השיב על דרך התמיהה ובלא חמדה. מיד נזכר בגברי ובשלוש היריות מקודם. וכל־כך לא רצה לצאת ממה שהתחיל מתרקם. עתה גם עלה על לבו כי בעצם כמעט לא שמה אליו לב נערה זו, כמעט ולא כלום. פנה וירד אל רובינשטיין. כל פסיעה הוסיפה עיבתה עננה משונה שבלבו וזו פשתה אין־מלים. נעשתה עייפות, וגם התרגשות שלא מצאה דרך. הטיל את הסיגריה ורמסה ברגלו. וראה תוך כדי כך רגל לבושת סנדל מתוך גל אפר כדמות גלמו של אדם. לעזאזל מין רכרוכי אני… פתח ולא סיים כי כבר רובינשטיין לפניו, משיח כדרכו עם שניים או שלושה, שקט וצודק עד הקנטה. צרצר התחיל מנסר פתאום בצוויחה חדה סמוך אליו, עד שאפשר לכאורה לחסלו באבן. לעזאזל הרובינשטיין הזה. אין לו פקודות ואין לו צעקות ורק מבקש בנחת – ולמעשה זה היינו־הך. ולמה דוקא עכשיו, השד יודע מה!… מתעורר חשק להתנהג איפכא־מסתברא, ולהרגיז במתכוון. רק זה כל מותר החופש שנשאר בידי אדם (לא לציית! להתנדב ולקפוץ לכל אש ולכל סכנה – זה אחת, אבל להתערב בחייך ולומר לך מה לעשות – זה אחרת! לא! אז תיכף מתחיל לבך מיילל ככלב מוכה, ורוצה לנשוך ולנשוך! – תאמר: ככה לא עושים מלחמה – מילא, כנראה, שלא עשו אותי בשביל מלחמה!). “מה העניינים?” התמרמר צביילה בקול ובטבט שפתיו. לקחת ולהתערב בחיי אדם ביד גסה, מה זה עסקו! “מה אתה ככה?” תמה רובינשטיין, והניח לתמיהתו והסביר כי צריך לקחת את הבחורים האלה עד המורָד האחרון, ולזמנם עם גברי, כדי שיוכלו להוביל אל משלטי הדרך בתל־אבו־שין. הוא מוכרח להישאר כאן לסדר. וצביילה יקח את הג’יפ ויובילם. ואת ארגז האוכל יורידו אצל עובדיה. וזה הכל (זה הכל! תיפח רוחו! שיזחלו לשם על הבטן, מה זה עסקו!).

אחר־כך כשהיו כבר מיטלטלים בג’יפ לאטם ומגששים אחר מִטבע־האופנים, וכל נסיונות הבחורים לקשור שיחה עם צביילה עלו בהן ולאו צייקנים, ולא הועילו כל פתיחות שפתחו מכל צד, כגון: “זה חתיכת חרבון הדרך הזו!” או “איך אתה יכול לראות משהו” או “לא תצא הלילה טיפת ירח איזה שהיא?” וכיוצא באלה דיבורים – עד שהביעו לו דעתם הגלויה כי הוא “סתם מצוברח כמו חמור” והרפו ממנו, ופתחו ושרו שיר אחד בשפל קול, ובהתאמה די נאה, ולא חדלו משירתם, חזור ושורר מראשית עד תום, עד שבא הלילה וצינת הגבעה ומרחבי הדממה והיסוּם מאליהם. ולכאורה כשאתה נוהג בזמנים כאלה אין ראשך ורובּך אלא במעשה הנהיגה ואחיזת הדרך, אבל זה רק במאה המטרים הראשונים. אחר־כך ממשיכות ידיך ורגליך ועיניך לעשות בזריזות ככל הנדרש, ואילו הרהוריך יוצאים לשחר דרכים־לא־דרך, מדלגים ויוצאים, ופורצים כל גדר שהיא. ראשית פותחים את השער הגדול של המחנה, ומתכוונים בּלב שאיש לא ישגיח בך ובה, ויוצאים בשביל העפר היורד משמאל החורשה הקטנה, והולכים לצדה ומבקשים להתחיל מיד לדבר, אלא שדוחים זאת גם משום שאולי עוד לא הגיע הזמן להתחיל, וגם משום שבעצם מה אפשר להגיד, ולפיכך מנסים ומתחילים שורקים חרש. השביל מצטמצם והיא יוצאת בראש. מגבה אתה רואה צמות ערמוניות (הרי זה יום! או, נאמר, לפנות ערב, לאחר העבודה והמקלחת), צמות נאות נחות על חולצה לבנה צרת כתפיים ופעמונית שרווּלונים, חיתוך נאה של מתניים, עיגולן של ירכיים כִּנוריות בתוך החצאית הכחולה, ורגלים תימורות, בסנדלים. ואילו את יד שמאלה ריפקה על גבה, ולפתה בה בשלוש אצבעות את זרוע ימינה השמוטה כולה לאורך צדה, פוסעת קלות עם שראשה נטוי משהו ורכון משהו, רציני מהרהר, אולי אגב שריקה נמוכה אף־היא (בהרות שמש אחדות בזוקות סביב חטמה), קצת סגורה לתוכה, וקצת ניכר בה שהיא מבקשת לשמוע דבר שיהיה אחר, יפה יותר, מיוחד יותר, מאשר הכל־הכל־תמיד־סביב, ומוּשׂם עליך, כיוון שמהלך עמה, מוטל עליך לדעת הרבה, לקרוא הרבה לפני־זה, ולומר יפה מה שידעת, ולהחריש בטעם, ולא להיות בכלום מגושם, נמדד כל הזמן במאזני נערה רגישים, שנפשה בה פונה לדעת בכל תום הלבב, כצמח אל שמש, ויוצאת עמך אל השדה, להיות נאהבת דומם, ממרחק־מה, וכן גם על מנת להרחיב אופקים – הו, הו, פלאי פלאים.

עברו את הבחור הראשון שעצרם ושאלם לסיסמא וביקש להציץ בפרצופו של כל אחד והיה נכון לעכבם לשעה ארוכה ככל שתעלה בידו, וגם רטן שמשהו לא בסדר; ועברו את בתת הנטש, ועברו את הבחורים שבמדרון הקוצים אל מעבר לוואדי, ועברו בין שני הגלים כשהבחורים שמה במטפחותיהם הלבנות מנחים אותם דרך בעסק גדול הבא יותר לצורכם מאשר לצורך הדרך, ועברו במעלה השלוחה, והחריץ היה סתום הפעם כמעט לגמרי, ועברו לשדה הדוּרה המזהיב עמומות באפלה. קשה לומר אם דלי זו ששם נאה היא, ומה דמותה האמיתית. זוכרים חלקת צואר לבנונית לאור המצית. סנטר כד עגלגל. מה יודעים עליה? – לא כלום. אבל גם טעותך היא רשות היחיד שלך. – ומיד אתה קופץ ובא אליה ואומר לה נלהבות: דלי, בואי נצא לשדות! לא תמיד זה אפשר כך. עכשיו זה נורא אפשר כך. נראה שבכלל לא איכפת מי היא בעצם (הו, רק לא מאותן הציפקות והחבּוּבּוֹת התרחיות שנדבקות כמו ספחת!). מובטח לך שהיא אחרת. מובטח לך שהיא יודעת ומוכנה לשכוח עולם ולהתלהב בבוא השעה… לעזאזל, הלילה אני עולה על המוקש! ומכל מה שהיא ומכל מה שאלוהים חננה – אין לי חלק ואין לי כלום, היא גם לא תדע שהייתי, ושהתחלתי אפילו לאהוב, סמוי־עינים, בלי חשבונות. בבת־אחת. ואלוהים, להיות בתוך־כדי אהבה. להיות בתוך־כדי טוב לי אתך נורא. בתוך־כדי כל היום התגעגעתי אליך עד שריפה. בתוך־כדי חשבתי עליך כל הזמן כל היום. נפלא שאת ישנך, ואני כולי אלייך. להיות בתוך נפלא שאַת אַת. נפלא שאת כזאת. הכל בך נפלא, הכל טוב יותר כשיודעים שאת כאן. הכל נעשה אחרת כשאַת כאן. וכבר לרצות, הו לרצות כמוני, להראות לך, להוליך אותך, לשמוע קולך ולראות אותך, ולראות מאצל על־ידך, לצחוק על־ידך, ולהיות בתוך־תוכי אהבה אלייך, להיות אוהב שלך חזק – עד… הו, מה! מה יפה משניים שיוצאים והולכים, הולכים להם, חבוקים, יד זה חובקת גזרת זו, הו, אלוהים: מקיצים לחיים חדשים, כמו, כמו מה, כמו אני־לא־יודע־מה!… או, כמו התות עם ימי חמסין אביבי ראשון, ירוק עמוק ובריא הפורץ וצווח באמצע החמסין הכבד, המשכר בכבדו, כבד ההבשלה, הה, אני נרגש כמו כלב. – – “דחילק” – אמר לו אז מישהו. “אל תסע כאן כל־כך מהר, רחם על העצמות שלנו,” נגע בכתפו לתת תוקף לבקשתו.

אבל הנה כבר נפתולי המדרון. וזה שעומד שם, עובדיה כנראה, ניגש אליהם מיד. לא, עדיין לא חזרו. כן, גם הם שמעו שלוש יריות. אבל הן היו מהכיוון ההוא. לא, שום מכונית לא עברה את הכביש, על־כל־פנים, הם לא ראו ולא שמעו. שקט גמור. בהחלט. הו, טוב שהבאתם את האוכל. כן, כבר קר. הולך ונעשה קר. ניד קל בא ונפסק של רוח רחוקה. הה, רוחות נושבות, ריח שדות. ריח קציר ותבואות. זו בודאי מן הדורה שלמטה. שדות גדולים ועצבים. לינה בגורן, דיגדוג תיבני, ערימות אלומות, פורטים שבולת לגרגרים ומכרסמים. וטל. מקיצים באמצע הלילה ושמים עצומים, מצוחצחים, אורות גדולים וגמֵלים כפירות, אין חציצה בין שום דבר, ודָל, לנים בתוך עולם של גבעולי קש. בבוקר שבילים מרובצים, וזהב רטוב, טל נוסף מן העלים. שדות, ברז־מים, נקודה בתוכי תוככיך, והרגשה, ונרגשוּת, התאהבות, ועבודות, ויציאה לעבודה. מה? – “כמה מכאן עד הכביש?” “מכאן” – “כן עד הכביש.” – “ככה” – “מה ככה? כמה?” – “זה, בערך, קצת פחות, נאמר, כן, קילומטר, פחות מקילומטר,” אמר צביילה ונמלך שכדאי להקשיב מה העניין. “אז ניגשים לשם?” – עתה נתנער לגמרי: “מה ניגשים? אתם שבו בנחת. יתחילו להסתובב לי בדרכים. אתם מכאן והם משם. הם יבואו תיכף.” – “אנחנו באנו לעשות משהו – מה נשב כאן?” – “שבו קצת. זה ככה. אינכם רגילים לשבת קצת?” – “הסדרים שלכם!” אמר אחד. “אהלן!” אמר צביילה – “מי מדבר פה על סדרים?” – עובדיה בא לפייס. ועובדיה אמר שמלחמה היא בדרך כלל רק קצת קרבות והרבה מאוד הסתובבות. הכל בעיה של ארגון – אמר עובדיה עוד – לסדר כך שהכל יבוא בשעה הנכונה, בסדר הנכון, אמר עובדיה, וכן גם אמר עוד דברים.

היו מפכסמים מן הביסקויט הקשה והיבש ויונקים מנקב קופסת מיץ־הפירות. ומדוע, בכל זאת, לא חזרו עדיין, במה הם מבלים שמה את זמנם? כאן יהיה הכל מוכן, ורק שם – מעבר הכביש והוואדי הגדול – דוקא זה יהיה לוט חושך? ואין כבר הרבה זמן. תיכף תבואנה פלוגות ההבטחה לתפוש את משלטי הכביש. מותר לשלחם שמה כשהכל עוד מעורפל? וגם מעבר לכביש עוד לא הסוף, יש שם עוד “חתיכת־דרך” הגונה הלאה, והלילה אינו ממתין, וכן גם קיימת עדיין אפשרות טובה להיתקל באש ממקום שהוא, ואולי גם לקרב או לשניים, ואינך בוטח בכלום שבכלום. זרק את קופסת המיץ, וסרב לביסקויט נוסף. עניין בלי סוף. ניחושי דאגה מתלקטים סביב הלב ובבטן. צריך להחליט. לא למשוך עוד. מה שטען לפני רגע שאין לצאת לקראתם הוא שטות במחילה (הגם שלא בלי טיפת הצדקה). זה יכול להסתבך לעניין בלי־סוף. אבל גם להישאר כאן זה עניין בלי־סוף. האמנם אירע להם משהו? כשהשיירה תבוא לא תתחיל אז להסס: היא חייבת לעבור מיד. אם תתעכב – לא תעבור (הנחש שבתוכך משיא בכל זאת שכך יקרה: מין יצר־הריסה המתחיל מדיח רגע לפני ההכרעה – נטשטש־נא את ההכנות, נחזור־נא למקומנו, ומחר־מחרתיים ננסה, אולי יצלח בידינו… אין כוח להתחרבן!…). – בגידה! אם לא נעבור הלילה – זה אבוד, חרבּוֹן מחורבן. נסתם הסדק האחרון, ושלום עליכם. גברי זה, השוויצר הידוע, המשתולל ורץ לכל מיני מקומות שמתחשק לו שם, מחוץ לחוֹבתו: לחזור ולהודיע. לא שולחים טיפוס כזה קדימה. אין ברירה – יוצאים אל הכביש. המתן: לא ברגל, בג’יפ. זה הדבר (שוטה, אל תצא, תעלה על מוקש!). בג’יפ יסתיים הכל בן רגע: הלוך ושוב. מוקשים – לעזאזל. מן אַללה. וכבר תיכף, בלי עניינים נוספים: “חברה, קפצו על הג’יפ – ניגשים אל הכביש.”

“הו, אכלת קצת – אז באת אל השכל,” אמר לו נתנצ’יק הסייר. עובדיה היו לו נימוקים הגיוניים שכנגד, אבל אלה כבר נראו מיושנים מדי. אחר־כך טען שיקחו אתם, לפחות, מקלע – ועשה עצמו מגוחך כאיזה מאמע הרצה אחריך עם הסוודר (רק חבל היה על חוט־מחשבות מַפעים שיינתק: לא מניחים לך אפילו לחשוב משהו עד הסוף. לב מלא כל מיני התחלות יפות – צור אותם בספירט, לא שייך לפלוני שעושה ומוביל שיירה לביטחה). ירדו בכל נפתולי הדרך, מבחור אל בחור, והאחרון שבהם נטפל והציע שיקחו גם אותו, והתלונן על השעמום, והבטיח שאחת היא אם הוא עומד כאן או נוסע אתם – ונותר מאחוֹר בבדידות המכורבלת. נכנסו לשדה הדורה התחתון, שקיר הגבעה מימינו תחב ראשו השמימה, וירדה אותה בדידות מיוחדת ומסתורין רווּי חששות, וחצו את שדה הדוּרה באין שביל, ישר ימינה לתפוש את המשעול הזנוח שאמור היה לרדת אי־בזה ולהתקרב אל משעול אחר שאמור יהיה לקחת ולרוץ ישר אל הוואדי הגדול על־יד הכביש – אם רק אינם משתבשים כעת ונוסעים ובאים אל מקום חושך, ארץ מורדות וסלעים, שיחים וקוצים, ושם ילפתו ארחות דרכם, ויעלו בתהו ויאבדו. רובינשטיין היה עושה כך? עזוב את הרובינשטיין. הכוכב הלז הוא כיוון דרום, וככה נוסעים. הדוּרה נגמרת. וכעת? “אתה יודע לאן אתה נוסע?” פקפק אותו נתנצ’יק שישב בצדו – “אני לא רואה שום שביל!” – “תיכף תראה!” ניחם אותו צביילה הבטחה שבהקפה, מעין השם־ירחם. ואולי גם ההם תעו ואבדו וזה פשר היעלמם. נעשה קר. נעשתה אחריות. מראה גופה מוטלת בפאת־שדה על הרגבים היה חי בלב. דמות איש הפוך התהפכות של מות. והיכן עוד שניים? הנה הם כאן: זה אפרקדן וזה בעקימת אברים כאילו התגושש, ובהילחמו כרע. ואחר־כך חלפה התמונה ונתבהרה רגל לבושת סנדל, רגל שלימה בלא גוף לבושת סנדל עם סולית צמיג ישן “דנלופ” – אבל מה, הנה השביל! כעת ברור, וניצל מכל הסער המטוּמבּל: זה השביל. מאחור הגבעה החשכה והשמים הנוצצים. שביל נפלא. זה זהו. טרללה. לא טעינו, השיירה תעבור. הנה השביל. מה שם?

“זה שביל מצוין – ממש דרך.” אמר לו שכנו. “בטח.” אמר צביילה. “עשיתם כאן עבודה!” אמר הבחור. “סמוֹך.” התפאר צביילה ולבו עלז. אני – אמר צביילה בלבו – רוב הדברים שבעולם מפוקפקים אצלי, ספק מבוכה ספק אזלת־יד – אבל אצל השיירה זה אחרת: היא תלך היישר, ותעבור ותגיע בביטחה. אני אשאר בשלי והיא תגיע ליעודה. הידד השביל הקטן שנמצא! לעולם יעֵז אדם. לא כאן צריך היה לבוא הכביש? היכן הגבעה שמאחור? אם אנו עולים על איזה מארב כעת – זה יהיה… נגיד שלא משחקים כי לא לקחנו מקלע… לפני הכביש מתאים שיהיו מוקשים בהצטלבות עם השביל, אבל עוד לפני זה רובץ הוואדי הגדול. מה? – –

צביילה עצר מיד. הארבעה היטו אוזן. משהו היה. אין ספק. “פס־פ־סט” חזר פספוס־שרקני משמאל לשביל, מן החריץ המוצף קוצים. כל סלע בהיר שבמדרון הזה יכול להיות גם איש מכוון רובה. הכתמים השחורים… נעשה רשרוש בקוצים, ומשהו באמת הסתמן שם, שחור ומגיח וגדול, ואחר־כך יצא משם אדם ועמד על רגליו ובא אצלם ואמר חרש: “הלו?” – היתה גוויעה בלב כדי לא־כלום, וצביילה התעשת, “הי,” אמר צביילה, “מה זה? יעקב? בטח! מה־העניינים־יעקב?” – “כלום” אמר הלה חרש – “מה, כבר השיירה?” – “לא, באנו לראות מה קרה לכם?” – “לנו? מה קרה? לא קרה כלום!” אמר בתוך החושך. והיה הכל מוזר מאוד. נדמה היה שמעלים משהו, או מכחד תחת לשונו. אבל יעקב פתח והסביר כי בוואדי די קשה, וקצת סימנו באבנים שנטלו משולי הכביש, קצת בדקו אחר מוקשים – (בשיטה פשוטה: הסתובבו עלה ורדת, וזה שעדיין לא התפוצצו הוא לך האות. ואם תמצא לומר “נגד־רכב”? הרי אלה אינם סיכות קטנות, וגם אין שום סימני חפירה), גם בדקו מעבר לכביש ההוא. עלו על המשלט של תל־אבּו־שין ואין שם כלום. בדקו את המשך הדרך. גברי לא רצה לחזור לפני שיבדקו הכל. כעת הלך עם חנן אל הגשר ששם, לראות אם כדאי לחבּל בו. ואני כאן כמין הבטחה. שקט מסביב כמו כלום. היו איזה יריות משם, לא יודע מה. כשהרקטות מאירות נעשה כאן יותר חושך בגלל הצל של הגבעה הזאת. שמע אתכם עוד מרחוק. “רוצים לראות את הוואדי?” – כמה פשוט להיות כאן במקום הרחוק והמסוכן. וכלל אינו רחוק ואינו מסוכן, כפי שמתדמה במחשבותיו של מי שרחוק מן המקום הזה ורק חושב עליו. “קח, תשתה מיץ,” אמר צביילה אל יעקב באחוה ובמנחת ידידות.

הוואדי היה עמוק וצר למדי. יורדים אליו באלכסון שפתו האחת, ויוצאים באלכסון שפתו שממול, ואת האלכסון הזה סימנו הבחורים, וכן גם פינו אבני גרר גדולות אחדות מחיק ערוצו, ועדיין לא יהיה כאן קל – כל־קרוב לכביש – רק שלא תיתקע אחת באמצע… לא, אין זה שיא השיאים של תעבורת נחלים. האמנם אין, פה או שם, מעבר טוב ממנו? הו, וזה הכביש. הנהו. צחוק של כביש. אבנים מנוּפּצות שמַכבש כבשן בכוונה טובה וכלי־רכב חזרו ופרעוהו בלא כוונה רעה. ושתי הגבעות הללו הן הן המשלטים. ביניהן מלבין לו השביל. והוא הגבול. מעבר מזה ארץ אחת, מעבר מזה ארץ אחרת. מן הים ועד כאן, ומכאן ועד גבהי ההרים הכל סתום ורק זו פירצה אחרונה, הגשר שעוד נותר לפליטה. – ואם… דממה ולבנונית, גבעות סיד חשופות. נזכרים בליל ירח כשהולכים על כביש האבנים בבית, וחיוורה מסתורית מאירה מבעד לאקליפטוסים ומעלימה את המשכו. הכל יפה יותר. חיתוך פרופיל דק וענוג ושער זורח אור – והערצה של התפעלות מלב אוהב… עזוב. אבנים נשתחקו בדריסה. הולכים? כעת זה גבריאל עם אותו האנס (שקוראים לו חנן) – פגישה על הכביש. במיצר הגבול. חיוכים. דיבורים. השתעלות. האנשים והכל נראים אחרת. נזיפה ממותנת. הרגשת אחוה גוֹאָה. הרגשת ידידות לאנשים העמלים בלילות. הרגשת מעגל של ידידות. שבעה אנשים בלב הארץ. ארץ אחרת. משהו שהוא יותר ממה שנראה לכאורה. ועליזות מתאפקת.

אחר־כך הלכו גבריאל וחנן והשלושה לסייר את הדרך אל המשלטים, וצביילה ויעקב חזרו אל הג’יפ, וחצו את הוואדי (חבל שאי־אפשר לתקן בו משהו – מאוד לא בסדר!), וישבו איש תחתיו, והציצו עיניהם נכחם והחרישו. אחרת כאן לגמרי. אחרת לגמרי כשאתה עם האנשים, אותם האנשים, בשדה, בלילה, בפעולה. אחרת לגמרי כשאתה זוכר את המחנה שמאחור. את הבסיס. לעזאזל את הצריפים ואת המגרש הגדול ואת כל זה. לעזאזל אותו מחנה. שנאה ובחילה ושממון. לעזאזל השולחנות המדוהנים בחדר האכילה והרצפה המשומנה, החלקלקה־מזוהמת, וכל כלי האוכל המשומנים, והסירים הגדולים שבמטבח המשומנים ומפוּיחים, וצורתם של הטבחים המסכנים המשומנים, האדומים ומזיעים, המזוהמים ונרגנים, והפרימוסים המצטרחים בהחליקם על הרצפה מדי נפוח בהם, כן, עם הארוחות השמנוניות עם שאונן ועם הבשר השמנוני הנקרע בין מזלג ופרוסת־לחם, ועם המרק, הקר והשמנוני, ובאשר תגע אצבע – כתם מחוספס חול ושמנונית, והצפיפות, וכל התורים, והדחיפה, וכל הרטינה, ועל פני כל חותם עלבון, וסימני מרוּמים שקוּפחו, עלבון מכל הנימוקים שבעולם, ופתאום יש לך שם גם בחורים שנעשים לך קצינים עם כתפות ועם זכויות ועם יתרונות ועם קול אחר ועם הילוך אחר; ואתה הולך ונזכר את חדרי השינה הגדולים, הארוכים, השוממים, המזוהמים בתוך כדי טאטוא ושטיפה, והמזרונים המהוּהים, המכותמים, והקלפים, והבדיחות, וחומץ ריחות אנשים ישנים, ועובש כלים אינטימיים בוֹאשים, והתכרבלות בתוך גלי שמיכות, כשהבגדים מוטלים כנבלות ללא רוח חיים, והרצון לגדור לך מעגל פרטי בתוך כל זה, לבצר לך כמין גן־עדן סגור שלך שמתעקשים לבדותו בתוך בלויי המצעים המוצהבים, מתוך הצטנפות בהם, פולחן ההרגלים הפרטיים שלך והזוהמה הפרטית שלך, והאטימות הפרטית שלך, והקפריזה הפרטית בתוך כל העסק הגדול והריקן והשומם של העולם הזה, רוח שיממון, נושבת אין־זיע מקירותיו, מציורי העיפרון הידועים, והכתובות, והמסמרים הבוצצים כאן ושם, למעלה ובקירות, לתליית בגדים, ולתליית עיניים נכזבות, הנושרות תוך טפסן לבקש אחיזה בחלקלקות התקרה המפוּחפחַת, והזבובים, והריק הנשקף מן השמשות המנופצות בחלקן, ושיירי עובש עכּבישי על גדמת־נפציהן, ואשר בעדן, לפרקים, משום־מה, תועות ובאות, בנות־הרוח. ואתה רואה פתאום חתיכות נוף, אור שמש ועננים, או עץ נע ברוח, ורוצה להשתולל או לבכות, ואתה נזכר שהלא יש גם אחרת בעולם, שהלא כל החיים אינם דוקא קטנוּת אחת תמיד. הלא יש אחרת, מוכרח שיהיה…

ואז תתפרץ החוצה – אל השמש, ואל העץ, ואל האדמה המעשׂיבה, אל גחלת האדם שטרם כבתה בך, ושאינך נותן לה לכבות. אלא שאין לך פּאס. ואין לך שובר־נסיעה. ואין לך בכלל רשיון כלשהו, ימים ארוכים וצהובים. מריבות במחסן האפסנאי על שרוכי־נעל שחורים. ויכוחים רצחניים עם רושם־הרשימות, ועם המזכיר, ועם השליש, ועם רב־הסמלים. והזמן אינו עובר. וצריך לקבל משהו שהחלטת כי זכות לך עליו, משום שמשהו הלא מגיע סוף־סוף בתוך כל החרבון הזה, גם איזה גמול על הכל, וגם משום שככה התחשק בלבך; וקשיחות־לב, וטמטום מתוך הנאה, וסתם חוצפה לפעמים. והעמידות על הכביש לתפוש טרמפ הביתה. אבל הפּאס לא בסדר. הרפתקות הנסיעה. והחזרה מן הבית. עייפות כלבית. ערבי תרבות. צריחות במקלחת. תור להתקלח, תור להתגלח, תור לבית־הכסא, אין נייר. קולנוע במחנה – חברה יש סרט! שירה בלילה. מאורע: הסַפּר בא! חברה – הספּר! אני ראשון בתור! מחלקים משהו – מ־חל־קים! הסתובבות בגדודים. גזוֹז בשקם. בדיחות. סיפורי עגבים. הו־הו־הו. פרטים מענגים וזדוניים על בחורות. שירים עצובים. התלקטות ככלבים בעונתם סביב כל שמלה שבמחנה, שקצת היא נפחדת, קצת נבוכה, ופעמים יותר מקצת צפה כעל שׂוֹא־גלים. יללות. סתם ולא סתם. חנופה לפני מי שהרשות בידו. חנופה מדעת וחנופה בסתר, וחנופה בפנים זועמות, וחנופה קטנה. וקטנטנה. וכדוּר־עף. ז־ז־בּנג – מכה אדירה! חה־חה. ושוב חה־חה! שמועות. שמועות. מספרים ש… ואל־אלוהים מתי־זה־ייגמר־סוף־סוף. עומדים על־יד השער ומביטים ומביטים ומביטים. מתווכחים עם המ.צ. הביתה. אל השדה. אל העבודה. אל משהו. אחדים אל אשה. ואל ילדים. אל בלי דין־וחשבון. ובלי בקשות רשות. אולי אל סדר בחיים. ואל קושי אחר. אל יותר טוב. יותר שקט. יותר טוב. חברים יקרים… יותר טוב שכבר מַתם, או טוב לי שאני עודני כאן, ומה… מה, אחר־כך…

מה? כן. דממת שדות מחווירים. אחות הלוחמים בפעולת לילה. יעקב הלז. מה אני יודע עליו. הוא הוא שייך לי. אבל טוב שהוא כאן. אדם יושב וחושב ושותק. ואולי נרדם. לא, לוטש עיניו לכוכבים. “אתה ישן או מסתכל?” אמר צביילה. “לא, סתם מסתכל,” אמר יעקב והיטיב צוארונו לפי שהצינה גברה. “יופי של שמים הלילה,” אמר יעקב אחר־כך. “כן,” אמר לו צביילה וחש טעם עבש בפיו. “אתה יודע מה שם הכוכבים האלה?” “לא” – “גם אני לא,” אמר יעקב וקצת התכעכע. הדממה רצרצה. הקוצים בצדי השביל היו גבוהים כקומת הג’יפ. “פעם דוקא רציתי לדעת וללמוד,” חזר יעקב ודיבר, “לא יצא מזה כלום.” היסטוריה של איש. גלגולים. מתברר שבדרך־כלל כולכם כאחד, כמוהו כמוך, ורק השם שונה. “מה אתה עושה בכלל?” אמר צביילה. “אני? כלום. עובד.” – “איזה עבודה”? “שרברב, בנאי, ככה.” – “אתה נשוי?” (מה זה עסקך בעצם) “לא. אני לבד. אבל יש לי בחורה בתל־אביב.” – “מה תעשה כשתחזור?” – “מי יודע. בשבועיים האחרונים בלבד כבר היו שלוש פעמים שחשבתי שכבר לא־אחזור־עוד. שגמרתי כבר עם כל העניינים.” – “גם אתה היית בגבעת העץ?” – “ממ. גם אתה? מה שהיה שם, איפה שהייתי, אני־אומר־לך. שגעון. על־ידי נפל דוֹדיק. הכרת אותו? ושלושה נפצעו. לאחד הלכה הרגל. טרי־אינטש. מזל של כלב.” ושוב רצרצה הדממה והחווירו הגבעות שמעבר לכביש. נעשתה הרגשה שכבר מאוחר וצריך לחזור. התקרטע תחתיו ובלע לתוכו את הצמא לעשן.

“אז אתה מאמין במזלות?” אמר צביילה אמירה. “אני בכלל התחלתי ככה, להאמין. לא ידעתי שאני ככה. פתאום מתברר שהרבה דברים שתמיד צחקת ולעגת להם הם באמת אחרים. והם לא־כל־כך. אתה יודע. התחלתי לראות שהבן־אדם, בכלל… אף פעם לא דברתי על זה… שהבן־אדם – ויש גם משהו מעליו – אני לא יודע לומר…” – “אתה דתי?” – “מה פתאום? אני? אבל הרגשתי פתאום, משהו. דתי? זה הרגשות ולא דת.” שתקו. צביילה התחיל דואג לוואדי הגדול הזה וגם צריך כבר לחזור. תמיד הגברי הזה נעלם לו. וכבר שכח כמעט את הבחור הזה שאצלו ואת שיחו, כשפתח הלה וחזר לדבר, ונראה, שבינתיים דוקא עלה על הפסים שלו: “מין מחשבה שחושבים פתאום,” אמר והשתעל קצת, “רוצים כאילו להגיד משהו. מבינים משהו. נשארת חי ורוצים דוקא לומר על זה משהו, שדוֹדיק נפל והוא כבר מת, וגם שלא רוצים עוד. ושיש לך בחורה ושעדיין כלום לא היה ביניכם. אתה שומע – וכלום לא היה עוד מן החיים. עד עכשיו הכל היה רק לפני, ולא החיים עצמם. ואתה מרגיש שאתה מוכרח לחיות ולא להיפגע… ושאם רק תאמין… ושאם רק לא תאמר לאף אחד (ואני אומר לך את זה עכשיו) אם רק תאמין, בך זה לא יפגע. תרוץ בין הכדורים ותחזור חי. ומאמינים. איך לומר…” – “כן,” אמר צביילה, ורצה לומר אחרת מזה, משהו יותר חברי ורק לא מצא מלה נוספת, וחזר ואמר “זה נכון.” – “לפעמים,” המשיך הלה בשטף, “לפעמים אני… ילדותי כל־כך. לא?… אבל רק מתחילים הכדורים ושוב חוזר בי הצורך להאמין… אתה שומע, מרגישים בגוף ובמעיים. רוצים נורא. אולי כמו להתחבא מאחורי משהו. שיסתיר. להאמין שכלום לא יקרה רע. מוכרחים להאמין שיש לך מזל שמשגיחים עליך. שאתה לא תאבד. שבדיוק מה שאתה עושה כעת, עומד או שוכב או זוחל, זה בדיוק מה שיציל אותך מן הכדור – גם אתה ככה לפעמים, צביילה?” – “אה, מה?” אמר צביילה ונעשה לו לא־נוח וביקש להרחיק עצמו מעסק זה. “אני? לא־יודע.”

אבל יעקב לא גמר עוד כנראה, והללו לא חזרו עוד (תיפח רוחם!). ולפיכך המשיך לדבר. לא רוצים שידברו על זה כי על זה לא מדברים. – “אספר לך עוד דבר,” אמר יעקב, “כשאנחנו יוצאים למשהו בלילה ויורדים באיזה מקום, אני מתחיל לחפש לי סימנים שהכל ייגמר טוב. אתה צוחק? כי אני מוכרח לשמוע נעירת חמור – סימן שיהיה טוב. אם אני שומע אני בטוח. לא שומע נעשה לי לו נוח. אני מוכרח לשמוע. מרוב רצון לשמוע אני מתעצבן, מרוב רצון לשמוע אני כבר שומע כאילו זה כבר נשמע. אני מתחיל לשמוע כל רגע איך זה מתחיל, ואיך הן באות בזו אחר זו הנעירות, עד הצריחה שלמעלה, שאחריה הן מתחילות יורדות עד שנרגעות. ועם זה אני יודע שאני מרמה את עצמי. והנעירות באמת עוד לא התחילו, וזה מתחיל להרגיז. הנה – אני אומר. לא – אני אומר. עכשיו, אני אומר, לא זה עוד לא. אני אומר. אבל הן מוכרחות לבוא. באחד מכל המקומות שבעולם, אני אומר. במקום כלשהו קרוב. הפּסו חמורים מן הארץ? אני שותק ומקשיב. אני רק מקשיב. כבר מתקרבים קרוב למקום, ואני עוד לא שמעתי. מה יהיה. אני רוצה לחכות, לא להתקדם עד שאשמע. אני מקשיב מעל הכל ומעבר לכל. ואחר־כך, פתאום, זה בא. ואני שומע. אתה שומע: אני שומע. אה. אבן יורדת מן הלב. אני מתחיל נושם חופשי. ואני כבר יודע שיהיה טוב. ואני כבר יודע שכלום לא נורא. ושעולם כמנהגו. ושיש חמור נוער בלילה בעולם. ולא יהיה סוף העולם. ושעוד יש תקווה. וכאילו קול מדבר אלי במיוחד. ואני שומע בשביל כולם. אני מאמין בזה… אל תצחק!…”

“וכבר שמעת הלילה? – –” התחיל צביילה ולבו נקפו מיד על בואו בנעל גסה, אלא שמישהו התערב אז בדבר.

“מי שם מתלהב ככה!” התערבו פתאום דברים בקול עמוק שהרתיע והבעית עד צרימה – “אח, גברי! – נו, גמרתם כבר שם?” נחפז צביילה לטשטש ולחמוק מן המיצר – “הלא כבר מאוחר נורא!” – “לא נורא,” אמר לו גברי בביטחה גדולה, “בודאי כבר הלכתם רכיל ומכרתם את כל העולם, ספרו מה דיברתם?” אמר גברי. “שטויות,” אמר צביילה, “סתם קישקושים – קיפצו ועלו ונסענו.” – “הם מתחמקים הנבלים,” אמר גברי. “אנחנו רצים כמו חמורים בגבעות והם מוכרים אותנו כאן, מה זה דיברתם עלינו?” – נדחקו ונצטפפו כל השבעה על הג’יפ. “הג’יפ הזה כמו גמל,” אמר חנן, “סוחב ושותק.” – “דוקא גמל סוחב ולא שותק,” השיב לו אחד מכולם. עקרו והיו מיטלטלים על הדוּרי השביל. “אני אגיד לכם מה,” אמר גברי, “הג’יפ כמו גמל, ואנחנו כמו חמורים, לא” – “עשינו כל מה שאפשר היה לעשות,” הרהר צביילה בקול. “הוואדי כאן – לא כל־כך בסדר…” הוסיף עוד. – “יהיה בסדר” – אמר מישהו בביטחון – “תראה שיהיה בסדר.” – “שמע,” אמר אז בחור אחד, “לא עצום מה שאנו עושים הלילה? פורצים את המצור.” – “עד עכשיו דפקו כל נסיון לפרוץ ותמיד אכלנו חרבון,” סיפר אחד בידענות. “עצום יהיה אם היא תעבור!” התלהב הראשון. “כן, אבל עשו המון שגיאות,” התערב גברי, “ראשית: יוצאים בחצות הלילה ולא מבעוד יום. שהתצפית שלהם לא תגלה? טוב, לוּ היו שומעים בקולי ושולחים מכונית לשעה, מכונית לשעה. כל חשד לא היה מתעורר. היינו מפזרים אותן בין שיחים והוואדיות. מיד בערב, באור דמדומים היו יוצרים לדרך וגומרים בזה.” – “זה נכון,” הסכים אותו בחור והתפעל יותר ויותר מגברי הלז, שלאו דוקא לא השגיח בכך, והוסיף: “ושנית: עניין כה פשוט כמו סיד. יש לך אז בטחון של דרך. הכל מסומן ומגודר.” – “באמת,” אמר לו האומר. “ושלישית: סיור מוקדם. וביחוד מה שנוגע למוקשים,” אמר גברי ורמז רמז שקוף על מה שקרוב ללבו ועל מה שהאחרים בלעדיו לא יודעים, ולא עושים וכלום לא יצא מהם לתועלת. “או למשל:” המשיך, “צובעים בלבן אחוריה של כל מכונית, ואז כשהן נוסעות ראש זו באחורי זו – אין אפשרות של טעות. הלא ידענו מה מחכה לנו כאן – ואיפה הראש שלנו?” – “זה כמו תמיד,” הסכים לו המסכים – “אצלנו תמיד באלאגאן – ומזה תמיד יוצר חרבון”.

ותוך כדי השתעות נאה כזו וכזו כשגברי חזן ומישהו מזמר לו ליווי של הן־הן, עברו נסעו בשביל והגיעו אל הדוּרה רצוצת הקנים במקום שחצו אותה, ונכנסו בפירצה זו וניטלטלו עוד יותר באבנים וברגבים שעל שפת הוואדי, והג’יפ נתנגח בקשיו ובכבדו, והגבעה משמאלו התגבּהה כקיר שראשו בשמים (יבוא עלי מה אם אני יודע כיצד נצליח להורידם כאן למטה) ושלולית חשכה ועגמומית היתה מרוֹמצת שם וקווּיה, והנה כבר הבחור הראשון, שמעכבם לאמור: “נו מה? כבר דאגנו לאן נעלמתם.” – וכיוון שלא נענה אמר אז “מה הרביצה הזו כאן בלי סוף!” והג’יפ נענה לעומתו ביבבת־מאמץ מתגברת והתחיל מטפס בנפתולי הדרך, כשגברי אינו מפסיק לנוּד לידענותם כביכול של אלה שארגנו ככה ירידה מן הגבעה, ולא שאלו את פיו, ולא שמעו בקולו ללכת אחר המשעול הישן: “מי שהלך בו,” אמר גברי בתוכחה, “ידע לאן הוא הולך!” למעלה אצל עובדיה השאירו את שלושת הבחורים כדי שינחו דרך את הפלוגות כשתבואנה, והשאירו עמם גם כמה קופסות מיץ וצרורות ביסקויט, וגברי השאיר אצלם גם עצה לשכב באיזה חריץ ובתוך הכובע להצית סיגריות, ורק שהבחורים האחרים לא יראו את זה כדי שלא יתקנאו וילכו להצית גם הם סיגריות לעצמם, ופתאום תאור הארץ משלהבות סיגריות, שכן הללו הם חי"מ, ושום טובה לא תצמח משכמותם.

ריקדו בחגוי הדרך ונכנסו לדוּרה המזהבת שלמעלה, כפופה לאחר גמר בשלוּת וכל קנה אמר איוושוש נוכח הג’יפ המאַווש, ויצאו מן הדורה, וקיפצו על החריץ הסתום, כשהבחורים אצלו נחפזו להתקרב, לראות ולהראות, והניחו אותם מאחור, והקיפו את האבן השמוּטה, וירדו אל מירדד הוואדי, בין שני הגלים, ועם פס הנייר המחוויר טיפסו למעלה אל במת הגבעה. ושוב היה חיוך של נערה ואופן השיבה למקומה את יריעת השׂער הצונחת, ואופן הטיית צוארה כשהיא מרתקת במכבנה את השער הצונח למקומו ופיסת ידה מקומרת ואצבעות דקות נעות בידיעה חרישית ובדרך־אגב שלו – ואופן היותה, התחיל מתבהר וזורח ומתעתע את הלב אל אופק אחר, בערגת געגועים, בנאקת ערגה. ריחניות של יצור נאה יותר, מושלם יותר, טהור קווים יותר, הכומס עמו חום ודעת ועדנה וגם משא־נפש כזה שצריך אדם להיות ראוי לו כדי להגיע אליו, ריחניות מגרה, מעוררת ומשכרת – הקושרת עמה כל יפה, כל יפה בשדות וכל יפה בגבעות וכל יפה בשמים ממעל – ריחניות של נערה שמעלה בך התרגשות והתלהבות וסקרנות, עד העתק הנשימה, עד שגלים חמים עולים בגרונך, להרהור קל, לזכר חולף משתהה של כפף ברך, וכן עורף, תואר חיטוב מתניים, קרסול דק מגומם שקעים גמישים, צואר צח, אופן חיוך מיוחד, עד שאתה מסתבך בכל אלה ובכל הדימויים ולא נותר בך אלא ערפל שאפשר אולי גם לפרשו אחרת, פשוט: כעייפות וכרצון לישון; לולא היתה נקודה רגוּשה אחת בתוכך רותחת, מהמה, ומרגשת ריגושים כעיגולים בברכה.

עצוֹר, מה זה מהלך שמה ממול? באים אנשים? מה מסתובבים? הו, אבל אלה הם כבר הבחורים היוצאים לדרך. נסוּר הצדה לפנות דרך. הנה הם באים. כבר מסתמנים הראשונים, וכבר בא ועובר הראשון, בחור וקסדה מטביעה חצי גולגלתו בה, גלימת הרוח יורדת מרובעת עד למטה ממתניו, אזוּר־חגורת האקדח, וגברי המכיר את הכל, בכל חושך שהוא, נצטווח פתאום לקראתו בנוסח זה: “אהלן, שוּקי, אַיזן,” והלה חגיגי במצעדו ואחראי בראש אנשיו לא השיב לו אלא מעין חיוך שהאפלה טישטשה טיבו המיוחד: “הלו גברוש!” והמשיך דרכו (זה שוקי, המ"פ – בחור זהב! הסביר בחטף גברי), ואחריו בא נושא האלחוט וקרן משושו מזדקרת קמוּזת רכינוֹת גמישות, מפיץ סביבו איוושה זורמת מעובה, ופתאום תוך כדי הליכה מגיש את האפרכסת לפיו ואומר בּה דברים בקול פּיתוֹם, בנגינה חסרת־מבע ומפסיק וחוזר ושולח איוושה מעובה סביבו, ומרחיק, ואחריו בא בחור גבוה שמתקשה בצעדיו הארוכים לתאמם אל פסיעות קודמו, ואחריו בא אחד שהבהיק במשקפיו, ועוד אחד אחריו, ונעשתה שוּרה של בחורים שעוברים, שלוּלי פרצוף אישי וכלי הנשק זקורים מכתפם. נסתיימה כיתת החוד, ובאה, כפי שהסביר גברי, מחלקה מספר אחת, ובראשה המ"מ השמן, שהלך והתנשף והתנדנד במרץ ובעסקנות, וקסדתו תלויה באחורי פדחתו והוא כנראה כוסס את רצועתה, ואחריו באו שני מקלענים הנוטלים ומחליפים כתף בכתף, ואחריהם באים רובאים שבכך ידם נוסף לנשקם ולחגורם, תלוי ארגז התחמושת, תינזף אמו־של־ממציאו, וכן גם אשתו ובניו ובנותיו, אם נוֹסף ליתר אמצאותיו, הספיק אותו רשע להשריץ זרעו בארץ. עברו בשתיקה, מעיליהם מרשרשים, רגליהם מתנגפות פעמים באבנים, ונחפזים, משתדלים לא לצאת דופן. ואחר־כך באה כיתה נוספת ועוד כיתה אחריה, וגברי המכיר את העולם כולו קורא אהלן גדול ואהלן קטן לפי האיש ולפי תפקידו. ומסביר בחפזה מה שוויו של אותו בחור, ובמה כוחו גדול, והיכן קנה לו פרסום במיוחד. עוברים הבחורים ומציצים וחוזרים ונחפזים. עברו כורעים תחתיהם נושאי המרגמות, מנַשפים כקטרים אבל אינם זקוקים לרחמיך. שורה ארוכה ונמשכת. אחר־כך עבר אחד שנענה והעיר: “הנה השוויצר גברי – תמיד יודע להסתדר!” ונבלע באפלה לפני שגברי, מתקצף, קרא אחריו: “אהלן! מי זה מדבר, זה אתה חיימו מדבר, אל תדבר חיימו, הגיבור שלנו חיימו, הגיבור הגדול חיימו, כבר שמענו עליך חיימו!” – בלי לשים לב שאותו ששמו אולי חיימו, כבר הרחיק וכבר הספיק בודאי לזרוע ארס שטנתו על תלמי לבבות שכנו מאחור ושכנו מלפנים. עברו בחורים ועברו. אחד שרק פתאום שו־שו לאות התפעלות ממה שהוא. עברה כיתה של גוצים גמורים. כמעט ילדים (אי, אמא שלכם, מי מכם יחזור מן הלילה שלם?). עברו בזה אחר זה. עבר עוד מ.פ. אחד ואחריו מרשרש האלחוט מעל גבו של נושאו הנחפז שלא לפגר. שרשרת אנושית היוצאת באפלה לדרך. הליכה לילית נחפזת. הליכה חמושה וחגורה וכבדה ונמרצת ועושה סביבה הרגשת כוח. נעשה פתאום חשק ליטול ולנאום לפניהם כמה מעריץ אתה את האדם ההולך בשורה באפלה, אחד אלמוני ההולך ומשתדל לא לצאת דופן. כאלה דברים, טה־טה, טה־טי, טה־טה, ועוד דברים נמרצים, לא יודע איזה. עברו החבלנים וילקוטים על גבם, וצייצו וצווחו אל גברי, וזה עודדם במיני קריאות מקצועיות המובנות ליודעי חן. מוכרחים לומר להם איזו מלה טובה. שתבוא במקום תפילה לשלומם. צריך להצחיק אותם, או משהו. אך גברי לקח ומילא את החלל בהוייתו הרועשת. עד שנעשה חשק להצטרף אל ההולכים וללכת עמהם, כי יחי האדם ההולך ברגליו אל מנת גורלו. ילודי אשה רחימאים, אשר כשלעצמם אינם להוטים אחר שום הליכה כזאת, שקים מלאים וממולאים פחדים, דאגות ורצונות – נוטלים על בשרם ועל גופם כובדם של דברים ומושכים והולכים. שטופים בהליכה ובזיעה ואינם נפנים למחשבות על תכלית ועל כלום. שקודים ואלמונים. עברו ועברו. איש אחר איש. בשתיקה. זה אחר זה. עוד ועוד. אנשים שותקים והולכים בשורה. כבר עברו כמאתיים איש, ואולי שלוש מאות. ואולי היו ארבע מאות? שורה ארוכה. קבוצות קבוצות. כל אחת על ציודה ועל נפשותיה השותקות בצעידת הלילה. משהו שמשיגים אותו רק במטושטש ויודעים כי הוא גדול ממה שאפשר לרמוז במלים רגילות.

פתאום אתה מתחרט חרטה על עצמך ועל היותך כמו שאתה. וכשאתה נזכר איך בתוך כל התכונה הגדולה והמעשה שנעשה, שסופג לתוכו את כל מאתיים, או שלוש מאות, ואולי גם ארבע מאות האנשים הטורחים בו, המעשה האחד הזה המתרומם מעליהם ומעל הוייתם, ומניח כל יתר הדברים שבהם שאינם מסייעים לו במישרין – דבר איש ואיש, דבר איש וביתו אי־שם, דבר איש ונפשו יחידתו – כדברי סרק פעוטים ושוממים – עד שאינך יודע עוד מה כן ומה לא, אלמלא שמעיקרו אדם אינו שוכח את הוייתו המעטה אפילו בנוּע הקרקע תחתיו.

עוברים בחורים ועוברים. רגע עובר על־ידך בחור מובדל, ומשנהו כבר נהפך להמשך השורה הנבלעת בחשיכה. נעשה טוב כשרואים כל־כך הרבה כוח. עוד אנו זוכרים, עד מח־עצמותינו, כיתות עם סטנים גחות, יקרות ומסכנות כל־כך… אבל הפעם הכל יצליח. הלילה השיירה תעבור. המצור יובקע, הדרך תיפרץ, אנחנו נגיע. רק שמישהו לא יתרסק (ובצעקו יתברר שדוקא יש לו שֵׁם ובית, ויש עוול עצום בכך שזה הוא שנפגע, ושכלל איננו אלמוני עלום־פנים וערך). עברו בחורים ועברו. כה חגיגי כמו פולחן. יוצאים לקרב אנשים אלמונים, קטנים ושחוחים תחת עקת נשקם, מתנשמים ועושים דרכם, משתדלים שלא לצאת דופן. והולכים בשביל, איש אחר איש, כיתה אחר כיתה, שורה אנושית זורמת.

לבסוף תמוּ. נתרוקן החלל. היה מוזר לחזור אל הג’יפ, להתניעו ולנסוע. בולמי־פה ירדו ועברו עד היעצרם מול התל. ושם בינתיים נשתנה הכל. מכוניות חרקו מהלכיהן, ויבבו קולות רוטנים, והשתדלו להסתדר בתוך החושך והחתחתים, עד כדי שתנוח דעתו של מישהו, אשר עד אז היה נוזף בקול צרוד וקורא ונלחם להשלטת רעיונו בערבוביה סוּמית ומייבבת זו. הכל השתנה כאן. גלגלי תכנית סמויה התחילו נעים, ורעיון מופשט כבר נעשה מציאות, נראה כאילו אין זה אלא מחנה של־קבע, או ישוב שקם במשך הלילה. פנסי־רוח הבהיקו פה ושם בערוצים קטנים, שנראו לגוחנים על ידם כמניחים את הדעת מבחינת העלמה והאפלה. אצל דרך־העפר הגדולה, הקמחית, הסתובבו בחורים ופסים לבנים ענודים לזרועותיהם והם באמת “מם־צדיקים” שמתהלכים כאן ותיכף ישאלו אותך לפּאס, והופכים את הערבה הזאת למקום מן הישוב. מישהו היה יושב על מכונית ועין אדומה לפניו והוא חוזר ומשביעה בקול חדגוני: “הודע עצמת אותותי” וחוזר ומשמיע חליפות שריקות חדות־ועמומות, ומכשירו מגיד לפניו הברות אנוש מעוכות כמתוך חבית. אשי הסיגריות נעו ואבק עלה, אבק עיקש וסורח, ושותק ונטפל לכל, שעשה מלמעלה איזו חופה עמומה עשנית. וכשאחד הנהגים הצית בשגגה את פנסי מכוניתו לכדי רגע התלקח פתאום השדה באור זהב על רחש התנועה שבו, והיה כאילו בתוך סיפור אגדה. ועל הכל הילך חרג – אבק צפוף שהתאבק זהוּב וליפף והקיף וחסם את הראות במעגל מלבין מזהיר ומתערבל – מעשה כשפים. והיכן רובינשטיין בכל זה? והיכן היא דלי זו שלי? גברי כבר התרועע והריע ומצא מכרים ומיודעים שידעו תוך כדי כך שגברי חזר מסיור לעומק ושאם השיירה תעבור – זכותו של גברי היא, הבחור בגוּש, וכבר ליחשו פה ושם, שאפילו הספיק הלה לבקר לפני שעה אצל המצרים והיתל בהם, בדרך שהשומע יתפקע מצהל, ואילו ה“מַסרים” האלה ירו בו שתיים שלוש יריות, אך הוא חזר והיתל בהם, ולא הניח דבר שלא בדק היטב, טיפּ־טוֹפּ – עתה תוכל השיירה לעבור.

אחר־כך לפתע נמצא רובינשטיין והלה סיפר לו כי השיירה כבר יצאה ורק שמכונית אחת התהפכה לוואדי על־יד הכפר וחסמה את הדרך. “פ־פ־וּיט” – שרק צביילה. “כך זה מתחיל.” ועוד אמר “קרה משהו למישהו?” “לאנשים לא קרה כלום אבל הדרך נחסמה.” – “אז מה?” אמר צביילה לא כדי לקבל תשובה. לעזאזל. זה תיכף מזכיר את ה“לחזור” הארוּר כשאור היום מתקרב, כשצריך לעזוב, לסגת, כשלא הספיקו לארגן, כשמשהו לא בא בזמן, פלוגה אֵחרה, מחלקה אבדה, התכנית נשתנתה, “הפוגה” באה, וכיוצא באלה, “לחזור” איום ורע זה, לאחר שכבר זחלת כל הלילה, לאחר שכבר הגעת, לאחר שכבר פרצה ונפתחה האש, לאחר שפה ושם כבר מוטלים הרוגים, והפצועים גונחים ואין להגיע אליהם, לאחר שכבר חשקת שיניים ואמרת סופית: לעזאזל, נתפקע וניקח! – “לחזור,” – “מבטלים,” “הערב לא יוצאים” כאלה, ממרידים, מסעירים ומעליבים, ואתה נעשה אז קטן בעיניך וטיפש, וחבל על חייך ועל חבריך, ועל הכל, והמלחמה הזאת, ועל כל הנעשה תחת השמש, עוד פעם לחלות את היציאה, עוד הפעם כל מדוֹרי ההשתלטות על עצמך ועל פחדיך ועל הרהוריך ועל מזלך – הכל מתחילה: “חוזרים.” לילה ארור. ליל שטנים. גלמוד ומרושע. לילה אידיוטי של “חוזרים…” פתאום מתהפכת לך מכונית. ועד שיסלקו אותה, ועד שיבוא המדלֶה, וכאן הכל מוכן, הכל עומד במקומו, הכל ישנו. מוטב לברוח אל אשר יהיה מלכת אל האנשים והודיעם: חוזרים – מבוּטל. “נו, יארך עוד חצי שעה או שעה נוספת” – אמר רובינשטיין ונטל לו סיגריה וגילה אגב הבהקת המצית שקיות נפוחות מתחת עיניו בתוך הצללים שבארבּותיהן, יהודי עייף ומזקין – “זה עוד לא נורא.” הרי לך – התרח הזה כבר מוכן להשלים. והלא צריך לצוות סקנדל, ולרוץ מאיש אל רעהו כאן, במסיבי התל ועל סביביו ולעורר אותם על הדבר – טינופת של חרבון כזו. להטיח אגרופים, להתמרמר ולחרף בצוותא. “כן,” אמר צביילה. ומיד חש עייפות גדולה, ורצון להשתרע ולשכב באפס ניע, חשוב כאיננו. “אז אני הולך למצוא משהו לאכול,” אמר צביילה ופנה מעליו וסר הצדה ומצא ארגז והתישב עליו, והתכווץ, והעלה גם רגליו על הארגז, וקשר ידיו סביב ברכיו, ואת סנטרו הלביש עליהן, וככה ישב תחתיו.

אגב, מה זה לא ראו כאן את דלי. אלא שאתה איכפת בעיניה כשלג דאשתקד. היא אותך אינה מחפשת. מי בעצם צריך אותך. איך זה אחרת כשיש לך דלי אחת בעולם ושאתה בא אליה ומחבק אותה ומנשק לה ואומר לה דברי חן ורננים, ושוכח את העולם. אשה קטנה אחת. לעזאזל איזה רגשנות. והיכן מצאה לה להתהפך – באמצע הדרך. פתאום אתה נזכר את הדרך הזו כולה, מן הכביש הגדול, כביש הצפון, ועד לכאן אצל תל האבק הזה. ואיך יורדים מן הכביש בקצה אותו מחנה צבא נטוּש, ופונים שמאלה אל שביל העפר, קצת מתחבטים בתלמי האופנים החקוקים אלה אצל אלה לרוב, ומיד חוזרים ונוטים ימינה, אצל מטע תפוחים צעיר ומאובק, וחצר מרובעת של בנייני־אבן אדומי־גג, כמין חצר תל־חי של שפלה, ופוסחים על פרשת הדרכים המצטלבות שנהגים הרפתקניים פורשים ממנה לעקוף עיקופין בחלקות שלא נדרסו עדיין, ושלא הועילו אלא רק להרקדה כבכּברה על תלמי אשתקד; משיירים מן הצד שביל אחד ההולך אל כפר נטוּש, יחיד בצריחו על סביבותיו, ושביל אחר המוביל אל בתי־משק וצריפיו שבאופק הקרוב, וכן מקיפים גשר אחד שיצא בדימוס הואיל והדרך שאותה שימש נסתחפה בינתיים, עולים במעלה הגבעה (ושלוש הצעות לפניך שם: סע בשמאלית!), וכשחוזרים ויורדים ומשני עבריך עולם של שדות עד ירקות הפרדסים מכאן, ועד הדוֹם ההרים המַשחימים משם (כפר אחד יושב שם עטוּר משוּכות צבר גבלוליות) מאטטים על שולי ואדי תלול, ועל פי ערוצו החפור, ונזהרים מאוד במקום אחד שערוּץ מקביל מתקרב בו לדרך עד שזו נמתחת כפשע בין שתי המחפורות (ושם כנראה צנחה המכונית בת־הכלבים והתהפכה, נהגים של ידי־קמח), ואחר־כך מדלגים בחגווי הדרך ובצלקותיה ועולים על גשר נטוי שהדרך כהיכנסה וכצאתה פניה נופלים מפניו, ואם לא תוּזהר מראש סופך מתנגח ומנתר אחת בעלותך ומתחבט ומנתר אחת ברדתך, ואולם עתה כבר תוכל לרהוט למשעי במסלול נוח, והים הצהוב של הדוּרה מעבריך. אפס־כי מיד מזדמן ובא יוּבל אחד, וחוזר וניגש עד שולי הדרך להביט, וערוצו של זה חפור עד כדי שגשר אחד, שפעם היה תלוי מעל פניו נמצא יושב במחילה על שתו בשרטון כשהקרקע השתמטה מעבריו, וגם הוא אינו אלא כלימת תכלית שנתלעגה; מיד נוטה הדרך לצלוח גוֹנדלית את הערוץ במקום שפלו, בנפתולים חדים, משוש לב נהג בן־חיל, המחליף כאן הילוכים דש ברגל דש ביד וטוֹחן בעזוּז בהגה כה וכה, ולאחר שפוסחים על עוד שביל מתעתע – שב ונפתח מלפנים אותו המישור הזה, כמסילת־מרוץ – פרוֹשׂ כנפיך וטוס עד מרגלות ההרים, או עד הגבעות ימינה, לוטות האבק והזהרורים לפאת־ים, אלא שכבר באת אל תחומיו ואל עיבורו של כפר בקתות־חוֹמר, והיזהר בתעלה סמויה בכניסה (שריד תכניות הגנה ערביות), ומיד מתחחָ קמח בין חומות דהות תחתור בשאון בצד חורשת אקליפטוסים קטנה (נטועה במלבּנת לבני־חומר ישנה שמחפורתה מַקווה מים עומדים עד עצם שלהי־קיץ) ועוד כמה אשלים חבוטי צמרת מציצים שם בך בחלפך, וכמה בחורים, המתלבטים שם עירומים סביב רפפת־פח דלה סכוכת ענפי אשל, שהוכתרה להיות מקלחת בסיוע כמה פחים נקובים ומי־ירוקת המתעפשים סביבה, וצרעות וכבסים, ומערומים מצהירים של גופי זכרים ומבוּשיהם, ואבק רב, ובניין בית־ספר, מזרונים בלים, משוריין שנתרפטו גלגליו במוקש, וכבר נופל מדרון תכוף הנערף אל הוואדי, ועוד חריץ לוט ערימת אבק יורט תחתיך ומסמל את חפירת ההגנה הערפית, וכמה שתיזהר בו היחבט תחבט קשות, ומיד פקעות תיל ושלטים מזה ומזה מעידים על מוקשים, ועל החזית המתקרבת, ובצלע הגבעה ובחוליסתו של ערוץ מפושק ומשובץ שיחי־אברהם וטיוּנים, תעלה שאון רב, תחרוק במהלכים ותצא לבסוף אל הגדה הימנית של האפיק, בוחר אחת משתי הדרכים, שתיהן נפסדות, האחת כרעותה, לפי שעמקו בהן תלמי האופנים עד סכנה של שחיקת גחון המכונית על השרטון שבתווך. אחר־כך חוזרים ונפתחים האופקים, ואך פוסחים על סוללה מוזנחת של מסילת־ברזל טורקית – ניחתת הדרך מזרחה, וככל שתקפוץ ותנתר מעתה ממול כבר נראה המגדל הרועה אווזי גגות ועצים באחו הקטן והירוק של הקבוץ הזה ושל מטעים וחלקות ירוקות שלפניו, וזו כבר מחצית הדרך! אבל רק מחצית הדרך – ולאור היום! צא ותאר לעצמך כיצד כל זה בלילה, בלילה חשוּך, בפנסים כבויים, בנהגים שאינם הכי־הכי, ושמעולם לא ראו את הדרך, ולא איכפת להם לא הדרך, ולא השדות, ולא כל העניינים וכל זה – אלא אך זה בלבד שיתנו להם מנוח.

עתה ניתק ידיו מקישרן סביב ברכיו ועקר סנטרו מעל סדן ברכיו הגרומות ונתיישר. אין זו עייפות, וגם לא נמנֶמת – אולי רק קוצר־רוח נאבק בקהות־רוח, באפס אוזן שומעים איך מכוונים מכונית, נרתעת כנראה לאחוריה, קול מַנחה את הנהג וחוזר ומקרקר: “תן עוד, בקלוּת תן־עוד!” ומיד גם מבדילים מרחש האיוושות השואנות למטה גם יבבתה של אותה מכונית מיוחדת. האם אפשר לשמוע מכאן נעירת חמור כלשהי? בעצם, כמה מעט תלוי בנו. בכלל. פירור סחוף בזרם. פתאום מתהפכת מכונית. פתאום בא פגז. פתאום זה דוקא אתה. “הופ!” – צעק הקול שלמטה – “זהו זה!” ואחר־כך הטיחה דלת והדממה רצה נשפכה ליישר עקוב רועש זה. משום־מה נסתבר לפתע שהמלחמה תיגמר, ואנחנו, אם נישאר בחיים, נחזור אולי לאיזה מקום ונראה שם כי בשבילנו שום דבר לא נפתר, ולא נשתנה, והכל כמעט כמו שהיה קודם. אלא שפעם היית בחור צעיר סתם, וכעת אתה עדיין סתם בחור, אבל כבר לא צעיר. לאחר כל הימים האלה, לאחר כל מה שראית, לאחר כל מה שנתהווה על ידך, לאחר כל המות שהיה סביבך ובכל – איזה עולם חיוור, ולא מתאים לכלום – הכל בשבילך מועט מדי, או קר ואדיש, בלי החברים שהקיפו תמיד, אדיש ומצפצף עליך על כולך ועל חבריך, ועל כל תוכניותיהם הנפלאות, ופורט לכל אחד ואחד מנת בדידות משלו בתוספת איזו תיפלות שהיא – ואל זה לחזור? לא למדת להיות אחר, לא צמח בך איש חדש, נשארת כמו שהיית: חכם כמו שהיית וטיפש כמו שהיית, ובעיקר, מוצלח כמו שהיית. – ועל צד האמת: כעת רואים – איך כלום בעצם לא היה נפגע אילו נדפקת אי־שם בשדה ומת. פשוט מתברר שכלל אינך יקר כל־כך, שהעולם יהיה סובב הלאה בשלום גמור גם בלעדיך, הוד־יקרת־נפשך־יחידתך, גם בלעדיך, ממש כמו שבלעדי אלפי הבחורים שכבר אינם. ושנית: מי זה הבטיח לך שהמלחמה תיתן לך משהו? לחינם נרטן ונרגן, לשוא האכזבה והמרירות, או חיפוש אָשם כלשהו, כאילו מישהו הבטיח במירמה בעוד שבאמת… מה באמת?

די, עזוֹב. כבר חצות? הכוכבים כבר סבבו והשתנו. מה הולך ומתרחש כאן? נתעורר צורך מוזר אבל מפורש למצוא את דלי הלזו, ולקחת עמה דברים, לא ידוע איזה דברים, אבל, כך מתחשק, בפירוש, לקחת עמה דברים. ונהוג כוונה טובה זו קם ויצא לבקשה. אבל היא לא נמצאה. גם רובינשטיין לא. מוזר, היכן כולם, ומה נתרחש בחמש הדקות הללו. נתלו פתאום על דלתות השפתיים מלים שצריך לבוא אליה ולומר לה בבת אחת, מכל הלב, פשוט ככה: ואת יודעת, את נורא מוצאת חן בעיני! ככה לומר לה דברים כרוח קלה נושבת. יפה כל־כך לבוא ולומר הכל פשוט ככה: את יודעת, את כל־כך מוצאת חן בעיני! כמעט ואינני מכיר אותך. בעצם כלל אינך מכיר אותה. ואפשר גם שאיננה כלל כזאת כפי שאתה חושב, כלל לא דומה לזו. אבל דוקא ככה מדגדג בלב לבוא ולומר לה. ככה מתהולל לו בלב הפוחז. וחוץ מזה היא דוקא כן כזאת, ממש כפי שצריך שתהיה, כפי שיפה שתהיה, היא כזאת ואתה בא לעומתה כזה. ובא אלוהים ומזמנכם יחד פתאום… מצחיק. מה היא תשיב כשתבוא ותאמר לה פתע מכל הלב פשוט ככה: את יודעת, את נורא מוצאת חן בעיני! היא תפנה עיניה רגע לאמור: “אַהלן, מה שלומך!” ותחזיר אותן ואת אצבעותיה אל הכפתורים והחוטים שמה, וגמרנו בזה. לא, לא גמרנו… אני אמשיך. אני אומר: “ברצינות!” – והיא תשיב: “ברצינות, מה?” כמי שמשיב אבק באצבע צרדה מדש הבגד. אבל אתה תתלהב להציל משהו מפי האכזבה והעלבון: “בחיי, את מוצאת חן בעיני!” – “תודה,” – היא תאמר, “זה הכל?” – לעזאזל, לא מוכרח ולא מוכח שככה יהיה, והיא יכולה גם לומר, נגיד, משהו טוב, ואפילו אם בלי התרגשות מיוחדת, ואפילו אם בלי להשיב התלהבות אל חיקך, ובלי ליפול, נאמר, על צואריך, ואפילו אם רק תאמר מעין, “כן?” או שתאמר, אינני־יודע־מה־תאמר, ותחייך קצת. וזה יהיה חיוך של ידידים שעל־אף שהוא לא נאמר, הרי כבר צוחקים בינתיים, קצת, כדי שלא להיות נבוכים, וזה כבר אחרת, באמת צעד קדימה, אף־על־פי שהנה יכול היה להיות עוד יותר אחרת. תאר לעצמך, אתה בא ואומר ככה, דלי, בחיי, את כל־כך נפלאה – והיא תביט בך נפתעת. לא תדע מה לומר עוד. גם היא לא. תביט רגע ותשפיל עיניה. או תחייך רגע, או… לעזאזל, זה נעשה כבר מתוק מדי. איזה שכבה רגשנית מונחת בעצם ביסודך. –

והיכן האנשים? ומה מתחולל למטה? טוב, אילו ידעתי משהו מיוחד, דבר חשוב באמת, עובדה, או בשורה, או מה שיהיה, והייתי יודע לספר לה, כובש את תשומת לבה, את קשבה, ואת מבטיה אל אותו דבר גדול ומיוחד וחשוב ומעניין, והייתי מוסיף ומספר לה דברים מעשיים ענייניים, כמעט עסקיים, בלי שום תיאטרון, בלי שום דבר אישי, בלי השתפכויות, בלי כלום – ובינתיים נבנה קשר ונפש ניצודה, ולא מתחרטים וכבר לא מתביישים ולא, ואיני יודע כבר את נפשי. הו, שמה – מי הג’יפים החולפים הללו? מקלעיים לאחד, מכשירי אלחוט מאַווששים ועינם דולקת אדומה או ירוקה, כּאפיות לבנות ורוח של מאורעות רוגשים – ומיד רוח במפרשים, וקדחת הרפתקאות מתעוררת ומתעשתים וחוזרים אל דבר שכמעט והוסח מן הדעת: פורצים הלילה. אכן, נשימת עלילות, הרגשה ילדותית כלפני הטיול הגדול. אפס כי על פני פזז־רוח זה יורד מיד מטח האבק הנזרה מנה אחת אפיים, להחליא חוטם ולהעביש נשימה ולסמא עיניים, ולהזכיר, לפי דרכו, כי זה מכבר לא שעית אליו, כאילו תם האבק ולא נשאר ממנו – סילד פרצופו בעיווּי ונס נמלט אל תוך השדה שמעבר לשובל גועש ומחניק־לופף זה. וכאן בשדה התפזרו כל הג’יפים הללו וזעו נעו כה וכה במהירות שחצנית עד שנרגעו, כיבו את המנועים והדמימו. מיד פרצו קולות אדם, קולות צעירים, והיו יורדים ואומרים מלים גדולות, ומשתעלים ושורקים ומשיחים איש עם רעהו היושב בג’יפ השביעי שמעבר מזה, והיה ניכר מיד וידוע כי הם־הם האנשים העזים שעל גבורתם ועל גבורת ג’יפיהם תפארתם ועל עלילותיהם הנוראות, ועל חרבנם על פני כל העולם שלכם, ועל היותם מלח הארץ וצבי תפארתה, כאן לפניך כל החבובים הגדולים והנוראים, כאן אותם שפרצו שם ואותם שהבקיעו שמה, ואלה שטסו בלילות, ואלה שדהרו בימים, ואלה שהצילו מצבים ברגעים אחרונים, ואלה שזיו מראיהם נורא־הוד, איומי שפם ובריאי בלוריות וזקנים, אוכלי האדם, ציידי הנשים, מרגיזי הארץ – אשר איש איש בהם תמונת אמא שלו בכיס־חיקו אלא שבוש הוא מהציץ בה לפני חבריו, וכן בוש הוא על שאין לו תחתיה תמונת בחורה מקסימה והורגת, לפי שעדיין לא היתה לו בחורה (לקחו אותם לפני שנה וחצי ל“שלושה ימים” מחצר בית־ספרם). ואחר־כך פצו פיהם אנשי ג’יפ אחד ופצחו בשיר, התקנא בהם הג’יפ האחר ופתח בשיר אחר כדי להרגיז, יצאו צעקות ויצאו ויכוחים ויצאו צחוקים גדולים עם שיעולים של צינה (אמא היתה משכיבה כבר במיטה), ואוּדי סיגריות, ככוכבים לרוב, התהלכו סביב, ועוד מעט והשתלט שיר זמר אחד על פי כל, ושרו אותו בהנאה ובהדגשה של שיר חדש שלמדנו זה מקרוב, וחזרו ושנו אותו וגם שילשו. ואחרי זה רצו לשיר עוד, אבל לא נמצא מיד שיר טוב, ולפיכך שרו בינתיים שיר עצוב, ואחריו עוד שיר עצוב של בינתיים, ונתפרעו בו הקולות ונהרס השיר, וביקשו ממישהו, אבי, שיקח את העניינים בידיו, ואותו שהוא אַבּי, אמר או־קיי, ופתח אז בשיר הלז המתוזז שאין לו פשר שנדבק בימים אלה אל פי כל ללא הושיע, ונדלק בשיר הזה התל והאבק והדרך, והבחורים והג’יפים, בקול מעובה ובקול צרוד ובשריקה ובהמהום וביבבה סתם, ומגל אל גל, וממשמר אל משמר עבר ועד תל־אבו־שין ואולי גם הלאה.

פתאום נתקל באיש וזה היה רובינשטיין שנשא אליו מבט ואמר: “צביילה – לאן נעלמת?” – “זה טוב,” צווח צביילה “אני נעלמתי! אתה לאן נעלמת?” – “אני כאן כל הזמן,” אמר רובינשטיין בתמימות. “ואני כאן כל הזמן,” מדד לו צביילה בו בניגון. “משונה,” אמר רובינשטיין. “פלאים,” אמר צביילה. ומשכו כתפיים ונתחייכו. וכזה הוא מעמד הדברים: השיירה ממשיכה. היא כבר על־יד הכפר. הבחורים הללו מן הקומנדו יצאו בראש השיירה ובמאסף. גברי יסע אתם ויחזור לפנות בוקר, אם יספיקו. צריך לעשות שהכל ידפוק בשטח הזה שלנו. – “ופירושוֹ,” אמר רובינשטיין, “להיות בכל מקום ולפקוח עיניים.” – “זה בסדר,” השיב צביילה וכבר היה מדליג מבטיו סביב מחפש ומבקש פגישה אחרת. וכמעט פתח לשאול את רובינשטיין שמא ראה היכן שהוא מי שהיא, לולא סרבו שפתיו, אמר תחת זאת: “כבר נעשה מאוחר כהוגן” ורובינשטיין אמר “כן” שהסגיר בהברה אחת כובד לבו. מוכרחים להצליח – סינן צביילה אל חששותיו ודחה את כולם לצדדין. חולפות השעות הגדולות ובאות השעות הקטנות, והן רצות דרכן מהר, וכבר הבוקר אור! – לקום ולרוץ לפני המכוניות הכבדות, לפנות כל נגף מדרכן להיישיר מסלולן, להנחיתן היטב ולהעבירן, שכן מי לך בוגדני מזמן – והכל בנוי על זמן. ועד שיגיעו הנה עוד מוּשם עליהן לעבור כל עיקולי הכפר ההוא, לרדת במדרון הערוץ אל הוואדי, לסובב בין גדרות המוקשים, ובחולסית הוואדי, ולעלות בשיפוע המדרון, ובחושך, ואין איש יודע מה לפנים ומה לאחור זולת צלמה של המכונית שלפניו (מיד צף מראה אחר: עליה בשפוע גבעה מן השטח המת שלפני הרכס, אשר מחתכים אותו ביבבה אישי כדורים לכל רחבו, ואשר, כך נדמה, המגביה שם ראש יישפד־ייקטל באחת; רובצים מתנשמים בשלב שלפני הקפיצה האחרונה, בעוד רגע יצועק ‘אַחרי – רוּץ!!’ מדומדם ועריץ עד הישפכות הלב אל תהום לא־כלום; החושך הוא סתרה, אך כדורים פוגעים גם בחושך – לברוח! קריאה נואשה, מעמקי מעמקיך – לברוח בלי שום התחכמויות, בלי ציונות ובלי עניינים – לברוח ולהציל עורך ובשרך! שהוּת של כריעה על הארץ, מסתורך האחרון, לפני הזינוק אל מעבר לשטח המת, אל קו הרכס הגלוי שהמות משתולל בו בסוּפה, ומספיקים להיזכר שגם אם תברח – לאן תגיע? אין כלום. אין אופק בטוח. אין כלום מסוּמן. הכל סביב לא שלך. תאבד. רק דמותו של הרובץ בצדך היא מַמשוּת, ומביאה קצת הרגעה, וקצת השלמה לתוך נשימות־המפוח הסוערות…) –

מה זה, אתה יודע איך עושים שיירה? עד שמעמידים שיירה כזאת ומוציאים אותה לדרך. עד שמוצאים מכוניות. מי פתאום יתן לך. ברור שיותר לא יראו אותן. אז מתחילים להסתובב, מי שמשכנעים אותו, ומי שמלסטמים אותו, ומי שחוטפים מידיו על אם הדרך. מרכזים אותן יחד. מתברר שכמעט כולן לא תצלחנה לדרך. ועד שמתקינים אותן. ועד שמעמיסים הכל. ואינך יודע מה קודם. מה כן ומה לא. ועד שמארגנים. ומתקוטטים ומתווכחים ונוסעים למטה לצעוק חמס, ומוצאים את מי שצריך ומתחילים להזיז את העסק. ואין נהגים, ואין חלקי־חילוף, ואין כבר כח – ולעזאזל הכל ביחד: לכבוד מי אנו טורחים, לכבוד עצמנו?! לא, מוכרחים להצליח! אין ברירה אלא להצליח. לא נותר זמן לא בשביל לחזור ולא בשביל להתפזר ולא בשביל כלום אלא רק בשביל לעבור. ורק שיבואו, שכבר יבואו.

מחלקה של ג’יפים קדימה, השיירה אחריהם, מחלקה של ג’יפים מאחור, יעלו על במת הגבעה, ירדו באלכסון אל הוואדי, יעלו דרך הדוּרה, ירדו במורד הנפתל, עד הוואדי, קצת יהיה קשה בוואדי, הכביש – וזהו: הכל צפוי. עכשיו שיבואו. תראה מה זה! אחד גרר לכאן מפוחית־פה ועושה צלילים מתוקים־נוגים וחבריו מזמזמים אחריו. כמו בטיולים. כמו בהכשרה. כשהיינו. מפוחית תמיד מגעת איך שהוא עד הלב. האם לא קצת יותר מדי עליז ורועש כאן? שטויות. שיבואו כבר. “הי, למי גפרור?” אבל, שמע: זאת היא, דלי! חמישה צעדים היא ממך ואתה מבקש את היֵמים אשר במדבר. “הו, הנה אש!” אמר צביילה ודיחק ופיתל בבורג וסוכך בידו האחרת והגיש לה גביע מאודם, לוהב ורוגש. הנה היא אפופת המדוּחים שלך… עלופת בהרות־אור ושטחי־לילה, ומשהו שבטקס מיסתורין נרקם והולך. “מה חדש?” דיבר צביילה כאילו רגילות, והחווה בסנטרו כלפי המכשיר. “כלום,” ענתה וגחנה מחדש, מתעטפת בעשן, מקישה על פני חוברת תשבצי הנוטריקון בעפרונה הפזיז, והלמפד הקטן האדמדם עושה שלולית זעירה של נוֹגה משובצת בתוך עולם חשך. “מודיעים משהו חשוב?” (אולי אינה יודעת שיש לך זכות לשאול?) “אה, זה בשביל שמואל שבצד השני,” אמרה ותארה מחוג בקצה צפורנה ממנה והלאה אל הצד ההוא. קול נמוך ורווי. שקט כל־כך. מה להוסיף? “קר הלילה,” פלט בטרם נמלך שכך לא עושים שיחה לבבית דוקא. “לא נורא,” החזירה לו קלות (אתה בטוח שטרם ניסו בזה הערב לפניך בכרכורים בדיוק כאלה וכבר אמרו לה הכל? אינך אלא חוזר רע. לא איכפת לה כל כולך. לא. למה לחשוב ככה?). “כן, ביחס למה שהיה ביום,” אמר ומשך בחטמו. “אה־אה,” השיבה דלי. ומה עוד? “ואיזה אבק.” ניסה ממקום אחר. “איום,” אישרה בלא להגביה ריסיה מן הנייר המנוטרק שלפניה ומן העפרון שהריצה עליו, משל לא מקפידים על זבוב קטן אחד. ככה (שיבואו כבר!). ומה עכשיו? זה הכל. בן־אדם שעתך לפניך – אמור משהו. היכן כל הלב והאת־מוצאת־חן־בעיני, ובבת־אחת פשוט־ככה. לעזאזל כל הלב. בבת־אחת ובבת־שתיים. פתאום נבהל למוצא פיו כשכבר נמלט ממנו “דלי” שכזה, שפלונית הגביהה מיד עיניה אליו משתוממת ואמרה “מ – מה־העניינים?” (חמור, אז קום הגיד משהו!) “שרים יפה.” הגיד צביילה. “אתה חושב?” אמרה דלי וחזרה לפענוחיה (מה עכשיו? כבר אמרת: קר הלילה. ואמרת אבק איום. וגם אמרת עוד משהו, ואל תאמר את זה עוד פעם!). “מדוע? לא שרים יפה?” – “מה,” אמרה דלי. “אינך מכיר אותם?” – “מפוחית בלילה או פעמוני גמלים בלילה – זה תמיד יפה מחדש.” – הו, ככה. זאת אמירה. שידעו שאתה לא סתם כזה, ולא מאותם הגסים שאיכּא בשוּקא, מגושמים, שתיכף באים עם הבדיחות ועם החכמות ועם הידיים, וכופים צחנת זיעה לא רוחצה, ובאוֹש עשן סיגריות עבה וסבוא – והנה יש עוד בחור רגָש בארץ. – “בטח,” אמרה דלי מתוך עפרונה וניירה – “הכל הם שידרו להיפך!” והעבירה ומחקה בעפרונה, והיתה כה רחוקה, וכה נאה, וכה שלימה בהוייתה, לא מושגת הגם שיושבת בתוך הישג־יד, מוצפה אור מַדוחים אדמדם ולחש איוושת המכשיר. דלי מה לומר לך? דלי שלי חמודה! “אוּ־ללה,” אמרה דלי, “סבכנים שכאלה!” מתכווץ לבך מעצבות פתע. מראיה אחת בהירה שרואים פתאום את הדברים כפי שהם באמת. עצבות שהתנערה את כל הטפל ונחשׂפה והיתה חונקת באמצע הגרון (שיבואו כבר!). עצם רגע עיניו וטעם האבק החליא את השפתיים. “חבל שלא היית כאן ביום,” אמר צביילה פתאום. “מה יש כאן ביום?” “רואים את הגבעות ואת ההרים משם ואת המישור שמה.” – “ממ־” אמרה דלי, “ולשם, ככה, תיסע השיירה?” – “כן ככה שמה: דרומה.” – “שם זה דרום? יוצא ששם צפון?” – “בטח! תראי: הנה כוכב הציר, ושם הדובה הגדולה – ככה.” ואי אפשר להצביע למישהו על כוכב בלי להניח ידך השנייה לחבוק כתפו. אבל כנראה שזה לא תמיד אי־אפשר. “משונה,” אמרה דלי, “אני לא הייתי מעיזה לצעוד כאן עשר פסיעות – הייתי אובדת.” – “הו, יש כאן מרחבים” – אמר צביילה – “בלי סוף!” מתפקח בתוכו מזג מיוחד של הבנת דברים, חרש מצטווחת בו התפעלות, ערגה נעתמת עד עצימת העיניים, אותה חמימות לבנוּנית שיש עמה, צפוּנה בה, וריחנית, להחזיקה ולהתחכך בה, ולנהום אל אוזניה נהמות, ולהיות שלה, ולשיר כי אין רק מלחמות ורק אבק ורק המולת עדרי חיילים נדחפים צפופים, לשיר כי יש עוד אחרת, ויש עוד שטחי שדות זורמים וגבעות, ודלי ישנה, שמעריצים את היותה, כפי שהיא, ועולם של שלוה יש, אמיתית ויפה, עשירה כאדמה דשנה וגשומה, מרגוֹעוֹת ירק נובט, וקטני הקטנות שבחיים שמעולם אין להם לא פה ולא שעה – הנה הם פותחים ואומרים כעת שירה – הוֹ, דלי שלי… (אני עולה על מוקש הלילה – זה ברור: שיבואו כבר!), “כן” – אמרה דלי – ומצצה בסיגריה וסיימה לרשום בנייר והתמתחה בתוך מעילה הרחב, הסורח, וניערה לאחור שערה, נשענת על דופן מושבה – “שטחים לא חסרים כאן,” אמרה דלי. אחר־כך נשאה את עיניה אל צביילה תוך שאיבה בסיגריה, והאור המעומעם גילה קשת גבות ששרטוטן היה עולה, והציצה בו – וירדה על צביילה שלוה גדולה, כשדה לאחר הגשם, ונושם עמוקות ידע כי רוטט עורו כרטוט הסוס למַגע יד לוטפת. ועבר כדי רגע.

“מה אתה ככה?” שאלה דלי. “איך ככה?” אמר צביילה ונשם עמוקות. “אתה שותק.” ניצב לעומתה מלוא קומתו הדקה, עיניו בה, ולוט אפלה. היה רגוע ומפויס וחרד. הרגיש כמה קרות ידיו. רצה לומר דברים. כל הדברים היפים שאפשר לומר בלחישה, שאפשר לאדם לומר כשמצא לב אל לבו – “לא כלום,” אמר צביילה בניע שפתיים ולא בקול. וניסה לחייך. אף דלי חייכה קצת. והיה כאילו נקשר משהו, מעין חוג סביב, ריטט, כחללו של לילה בהיר, גבוה, כנוע אמירי עצים אין־רוח, שהות ענקית ולא נצפית מקצה אל קצה. ואחר־כך נתנשמה דלי וקטמה את הסיגריה בדופן הג’יפ. וכמעט אמרה דבר, אלא שסבבה ופנתה אל המכשיר שלה והציצה בשעון ונוכחה כי אכן ממש כבר הגיעה השעה, והתקינה קולה והטריקה בכפתורים שלפניה, והתחילה דוברת מוכנית אל האפרכסת. וצביילה יצא במרוצה במורד השדה, וכאילו מישהו זה כבר ממתין לו שם, וכאילו הוסכם משהו ביניהם וכאילו ניתנה איזו הבטחה – ורצה לצעוק משהו, ורק צחק קצת וחזר ויצא לחפש את רובינשטיין, או את מי שיהיה, והתלבט בין המכוניות, ובין הבחורים. ושוטט נחפז עלה ורדת, ואחר־כך גם נעצר ושהה וחשב רגע, ושוב יצא ומצא בחור אחד ונפל לשיחה עמו וגם צחק, וגם חבט כף אל כף בהתפעלות, וכן גם אמר לו לבחור: לעזאזל קצרה רוחי – שיבואו כבר.

רק באחת אחר חצות, כשאלה כבר התחילו מתקינים לעצמם נוחות איזה שתהיה ומשתדלים להתכרבל בלא ריתוי בכל כיסוי שהוא, ולהצטנף ולקחת תנומה במפורש ובלא לסרב לה עוד בכל מיני פיהוקים וליהוּגים, או בלבישת פנים ערנית לבטלה, ואלה כבר העביש פיהם מחמיצות תנומה שחטפתם כשרות באשר היו, ואלה כבר שכחו מה הדבר ולמה אנו כאן, והיו רבוצים אחוזי קהוּת וצינה וזועפים ונובלים תחתיהם – כשפתאום עברה נשבה רוח יקיצה, וזיע חלף על כל סביבי התל. מתחילה רק היטו אוזן וחסו על נוחות השכיבה שתופר, ואחר־כך התחילו תנועות דוביות מזדרזות ולובשות תכלית מסויימת יותר, ודיבורים התחילו באים, ודישדושים שנעשו הליכות, וקריאות ותשובות וגם צחוקים, והיתה איזו השתדלות גדולה ומתעצמת להתאים לחשיבות הרגע. נתהוותה תזוזת שאון רוטנת והתמשכה התקרבה, ונדמה היה שאין לה אחרית, היכן שהוא בתוך אותו חושך גדול אשר ממנו היא מגיחה, נפלטת ויוצאת. ועוד רגע כבר היה חצי־זחל מרגיז ארץ בשאונו, מבקיע ויוצא אל התל, ושרשרותיו מצווחחות, ומישהו מעליו, סבוא אבק וסמאון וקוצר רוח – צעק דבר לא ברור שנתבחש ברעש ובאבק ונתרצץ, ואחר עצר באחת, וחזר אותו קול צועק וצעק. ומישהו אחר, כנראה, הבין פשר צעקתו וצעק לעומתו צעקה משלו, והכל היה זר וגדול וחשוב מאוד. וכבר הסתמן מאחור הקרון הראשון, ואבק בא שטף וחיתל הכל ושיבש נשימות, והתנחשל, ונעשתה סביב עירבוביה נרגשת, והתחילו אנשים יוצאים ונעלמים ומסתובבים, איש ותכליתו הסמויה עמו, ונדלקו לרגעים גפרורים, וסביב כל להבת התקשרו עגולי הילות אבק סידי סמיך וגועש וצבעוני, וקולות הלכו ובאו, ומכונית אחת מאחור היו אופניה חוזרים ומצטרחים מדי העצרה רגע.

פתאום עבר רחש־לחש בעם: אברהם שם. והתכוונו אל אחד שהיה עומד בזחל ומדבר מעֵבר למעקה עם מישהו מלמטה, ואם כי לא נודע בדיוק כמה גדול כוחו של אותו אברהם, היה ברור אז לגמרי שאם פלוני אברהם כאן ראָיה היא שהשיירה הזאת, ראשית, נכבדה מכפי שפיללת, ושנית, גם הגע תגיע בשלום למקומה. מיד אתה גאה על אברהם הגדול הלז, ועל היותך שותף לו במפעל הגדול. רוח של מסירות נוססת בך; לבקש רשות ולעלות ולהצטרף עמו אל הזחל, ולהיות במרכז הדברים ובלב הסכנה, וזה על אף, ואולי בגלל, הידוע לכל, כי אין זחל בראש השיירה אלא כדי להקיץ מוקשים ולמעכם תחתיו במחיר בקוע שרשרותיו אם לא למעלה מזה, ועד אז יהיה ממשש את הדרך ומבטיחה לפני השיירה. לפחות צריך לעשות ככה שאותו אברהם ירגיש בקיומך כאן. כדי, שאולי, יאציל ממבטו החמור עליך ותבוא בך הרוח הנכונה… אבל זה שלמטה, שמגביה ראשו לשוחח עם אותו אברהם שלמעלה מיהו אם לא בדיוק רובינשטיין שלנו, שאומר משהו שמקפיץ את אברהם למטה, ועוקרים שניהם מיד ממִרפס האבק ויוצאים במרץ רב לסקור את השיירה לאורכה. רגע הם חוזרים ובוססים באבק ורגע נמלטים ממנו לצדי הדרך ומסתבכים שם בקוצים ומנערים מעליהם חיפוי־אבק שחנק חירותם, וחולפים בזו אחר זו על־פני מכוניות גדולות, עמוסות וכבדות, אחדות מחוּפּוֹת אברזין ועקודות חבלים, ואחדות גלויות חזה, וגלמים דמוּיי חביות מעורמים עליהן וארגזים, נפצי חום מתפקעים בקרבי המכונות, ואחדות עודן רוטנות בנשימה קצרה, כסוס יגע. שני בחורים סובבים שם מכונית אחת הקף ובטוש בנעליהם בצמיגים, וטוענים כי הימני הקדמי כמעט ריק מאויר ואולי כדאי להפחית ממשא אותו צד, ובמכונית שלאחריה הציץ ראש מאשנב המכונית וקרא – נו, שלמה, מה שם? – ואיזה שלמה שהוא ענה לו – תן, תן עוד. ואחר־כך היתה, בהמשך השיירה, התעוררות של קפיצה מן המכונית, ולאחר ששניים שלושה התחילו – נתקנאו בהם השאר ויצאו בבולמוס שאחזם ופרשו לצדי הדרך לרוקן שלפוחיותם התפוחה, וכיון שכך ניצתו סיגריות, ונצטחקו צחוקים; והשתעלו וכעכעו, ואיזה מהם גם השתאו מבעד האבק ובאפלה אל המקום הזה שנקלעו אליו, אשר ספק הוא סוף המסע, ספק אינו אלא ראשית העניינים.

לא, אין זו שיירה של עשרים וארבעה קרונות מַשׂא עמוסים וצרורים, רוחשים אנשים נחפזים – אלא דומה שיש כאן הרבה יותר מאלה, ועוד לא ידוע מה. משהו לאומי אם לא עולמי, או כמעט כזה. וכאן היה טורח מישהו בהשקיית זרבוּבית מכוניתו מים. ואחר, בסיוע אחד שלמעלה, היה חוזר וממתח עיקודי החבלים, כשהוא מענב עניבות ונתלה בהם מלוא כבדו ונוזף ברעהו שלמעלה, מתוך חשד שהלה פורק מעליו בנבלוּת עוֹל מאמץ שווה. ועוד אחרים היו מפציעים אריזות חבילות ביסקויטים ועושים סעודה של חטף. ואין, לכאורה, כלום שמרמז על דבר מיוחד כלשהו שממתין מעבר לכביש, או על איזה צל נעלם שעומדים עתה לחדור אל גבולו. לבסוף חזרו והגיעו עד ראש השיירה, והציגו איש רגלו על צחפת הזחל הראשון, ונועצו כבושות ואמרו דברים אחרונים שלפני היציאה, ואחר קפץ רובינשטיין ואמר “צביילה איפה אתה?” וטיפסו על הג’יפ שלהם, שהיה מחריש עָנָו ונאמן בפינה, ועקרו ויצאו אל נתיבת השדה, להתייצב עליה בראש השיירה. אפס הנתיבה הזו אך שמעה שמועה נצטנפה ונתכנסה באפלה ונתחבאה לחלוטין – וצא בקשנה! לא, זו רק מבוכת הרגע הראשון – הנהי כאן הנתיבה החדשה שלהם, הבת־הסוררת. ועכשיו, היכן הם? כעת קם שם שאון זיזה, וחריקות מהלכים, וגניחה מיבבת של התנעת מנוע סרבני, ונהמה רבתי של מהלך ראשון, וקריאות, ועצות בסימני קריאה, והג’יפים הקטנים של פרחחי־הקומנדו, נחפזו, התעכסו, הסתדרו, פתחו־פה ויללוּ יללות של קורת רוח, ומשכו בשרשרות הכדורים ומתחו בידיות הדריכה, והתקינו מושביהם, ומכשיר האלחוט ניצת ועינו עין ירוקה והחלו קולות עולים מכרסו ונתקעים לאפרכסתו, ועדיין לא זזו ואילו רוב הדיבורים והקריאות לא פסקו. הגיעו הדברים לידי כך שרובינשטיין כיבה את המנוע וירד וחזר לאחוריו לדעת היכן הפגע, ונתברר כי אותה מכונית פלונית לא תוכל לזוז אם לא יחליפו את צמיגה הנקוּע – וצריך לבחור בין השארתה כאן, ובין הסעתה כמו שהיא (ואפילו בגרירה) ובין הקצאת עשר דקות ( כתביעת הנהג) להחלפת הצמיג – ויש להחליט מיד. “מחליפים,” אמר רובינשטיין ומצץ בסיגריה מעל גבי לוח הספרות בשעון. אסור לאבד רגע אך “אחת כבר התהפכה, עכשיו נפסיד עוד אחת?” הרהר צביילה. מיד הוצאה הרוח מכל המפרשים, ורוּפּוּ שאוני המנועים, וקללות יצאו חופשי, ומי שכבר היה נכון לנסוע כמו שהוא, מצא שאפשר כעת לסדר יותר נוח, ואחרים מצאו שאפשר למתוח רגליים ולהשמיט ראש, ולנסות לנמנם קמעא, ועוד אחרים הצטברו אצל המכונית הנדונה, לראות ולייעץ.

איש מכל אנשי השיירה לא ידע צביילה שנמתחו בו מיתרי סבלנותו כפי שחש בלבו. אפשר משום שרק מעטים יודעים כמה עוד יש להספיק ומה עוד ממתין במחצית הקצרה הזו של הלילה. לעזאזל הצמיג – הייתי משאיר אותם כאן. לסכן שיירה שלנו בשביל מכונה אחת. אבל, כמובן, לא באת לכאן כדי לעבור דרך, אלא כדי להעביר דברים… לזוז – רתחו קרביו של צביילה. להעביר, לסיים, להצליח. במשלטים מסתמא נרדמו הכל. אנשי תמרורי הדרך – עייפו מהוחיל, קר להם, בודד להם, גם הם נרדמו. מי יודע עד היכן הולך הרעש הגדול הזה. שיזוזו. שיגמרו. קפץ מן הג’יפ, ונתרפטה בברכיו ליאות, מיד התחרט וחזר אל מקומו. גרונו צרוב עשן. האמנם יקרו דברים בהמשך הדרך? אברהם. מספרים עליו כל מיני דברים (מין רעש כזה כאן! שוּם נעירות חמור לא תבקענה הנה). שיזוזו. עכשיו מתאים שלא יהיה המפתח הדרוש, שהברגים יהיה חלודים, שמשהו יישבר. הא, עם דלי אחת שכזו אפשר… אני אומר לך. נו מה? זזים? כן. זה רובינשטיין: זזים הכל בסדר. – יחי רובינשטיין, קור הדעת שלו, המעשיוּת העניינית שלו! זזים. באים מאחור? בודאי. באים. הג’יפים ישנם, הזחל נותן קול ברזילוֹ. זזים. חביות דלק, בגדים, מזון, נשק, מנועים למשאבות־מים. חומרי חבישה. הידד – איזה קבלת פנים תהיה לשיירה. חבל שאיננו נוסע אתם עד הסוף, ואיננו נכנס אתם שמה עם כל הטוב הזה, להשוויץ גבורה בקבלת־הפנים שמה. בדי עמל רואים את המסלול. פתאום נתעים לראות כאילו הוא פונה הצדה, והתעתוע מרמז רגע ומפתה להמשיך בו וללכת לאיבוד כבשיגעון. מדי פעם צריך להתחזק ולהתנער ולהביט אנה ואנה כדי להתעשת ולראות נכוחה היכן הדרך. הקרונות הכבדים יעלו כאן בקושי. מאחור באים ג’יפ אחרי ג’יפ, והשאר נבלע באפלה ורק מודיע על קיומו ברטינה שואנת, רוגנת עמומות. תתכופף והאנטנות שלהם יצופו תמירות מעל קו האופק הכחלחל, מסומנות היטב. “הלו יונה שתיים, הלו יונה שתיים…” זזים ועולים.

פתאום היה משהו לפנים מתהפך ונעלם וחוזר, ומיד נתברר כי אין זו אלא מטפחתו של שומר הגל הראשון. “זה כבר זהו?” אמר האיש כשעברו על פניו בחדוה ובעניין גדול – “זה זהו!” השיב לו צביילה בגאוה, משל נכנסים בראש לגיון המנצחים אל העיר. הופ. עצור. מה? השיירה אינה זזה. מה מעכב? קפץ רובינשטיין וירדו עד שפסע כמה פסיעות, נתנהמו המכוניות ומזו אל זו נמסרה ההברה “זוּז”, זזו ושוב נעצרו כי לא באו אחריהם. במכונית אחת באמצע היה נראה ליושב בארגזה למעלה כי משהו עומד להישמט. מיד טפח לנהג על תקרות מדורו וזה עצר, וזו שאחריו חפזה עצרה בחטף רגע לפני שהתנגשה בו, ואחריה היתה ההיעצרות רצה לאחוריה עם תום השיירה. ואילו המכונית הקודמת שהרחיקה קצת, הבחור שישב בארגזה אך הרגיש וטפח בתקרת מדור הנהג לעצרו. הידקו את החבלים. התחילה רטינת הנהגים שאינם רואים כאן דבר וחציו. גם לא את אחוריה של המכונית הקודמת. נטלו אחדים וריבצו איש בחוּרוֹ על כנף הגלגל הקדמי, וזה שכב שם נע ונד מעיין בתלמי האופנים ומַנחה את הנהג בהברות קטועות מתוך המטפחת המחַפה את פיו. זזו קצת. מיד אירעה תקלה נוספת ונעצרו. אי אפשר לנסוע רצופות. שוב צריך לברר תולעת ארוכה וסומית זו – מה אירע בה באחת טבעותיה הרחוקות. ושוב חרקו מהלכים, וקרונות גדולים וחשכים התנדנדו כשטים על שוֹא־גלים, שהודפים ונושאים את כבדם בנקל אבל מאוד במוחש.

נוסעים לאורך הבתה השחורה. נתגלה אופק השמים. זיקוק ירוק עשה חיווריינות בחלל ורידף הד קלוש של צללים נמלטים. זזים. קרונות חורקים ונעים לאִטם (מה בעצם זה מזכיר? קרונות מובילים בדרכים…). לאט, לאט, זזים. רובינשטיין נטה פתאום מן הדרך, ורמז לג’יפ הבא אחריו לעבור הלאה. עבר אותו ג’יפ ושלושת אנשיו היו חשכים בתוך אפלתו, רוטן נסע הלאה, עבר השני, ומכשיר האלחוט שלהם איוושש ועינו הירוקה מחוורת בוהק, עבר הג’יפ השלישי, והגיע חוקר ברזלית הזחל וחיטט בשרשרותיו באדמה ונאחז והפליג הלאה עולה ושוקע כברוָז, וקרון ראשון בא לוט אבק, ואיש רבוּץ על כנפו, וראש עם סיגריה מציץ מאשנבו מוּטה החוצה לראות־לראות, ומן השורה הבלתי נגמרת אנשים מכורבלים יושבים למעלה בארגז. כל איש בן יחיד לאמו. ואין להם לא פרצוף ולא שם ולא חזות. כאן פנה רובינשטיין והריץ את הג’יפ בשדה בצד השיירה אל ראשה, והדרך אינה דרך, וצביילה נאחז בכל אשר תפשה ידו, וקיפצו ונחבטו והספיקו לבוא אל מקומם, בטרם התחיל המדרון האלכסונ אל הואדי, וצחוק של הנאת תחרות מפרכס במעיים. שיירה של ממש. זה הרבה יותר ממה שפיללת כשדיברו אליך לעת שקיעת החמה על איזה שיירה שתעבור כאן בחצות. הבחורים שעל שפת המדרון היו מנפנפים במטפחות. “כאן בזהירות,” אמר רובינשטיין אליהם והצביע באגודלו לאחור, כדי שיעבירו אזהרה זו לבאים אחריהם. ואל כל מכונית גחנו הללו ואמרו זהירות, בקריאת־לחישה לילית, ומיד באה החלפת הילוכים, פעם נקיה ופעם צורמת־חורקת, כאילו היו נתקלים כאן לא במלה אלא באיזו ישות־מציאותית ונפרטה בה פריטה שמשנה את הילוכם, ונגינתה: זהירות.

האין המדרון תלול ונטוי מדי? האמנם לא יתהפך כאן קרון? עברו הג’יפים, ועבר הזחל והתחיל יורד הקרון הראשון. פס הנייר הדק המתוח על קוצים ומסומר באבנים קטנות – היה דק וחיוור עד רחמים, אבל את חובתו עשה חלוּש זה באמונה – ונראָה. צביילה ורובינשטיין החנו את הג’יפ בצדי מירדד־המעבר ובאוּ לראות כיצד יורדים הקרונות. וקרון ראשון כרסתני, כשבּלמיו מַצוויחים מדי פעם, מתנדנד לאטו זחל וירד על גחונו, עיוור ומייבב, וראש נהגו יוצא מן הדלת הקרועה ועל הכנף שוכב הבחור, ושניים הולכים לפניהם ומניפים במטפחות הלבנות (אה, אילו סימנו הכל בסיד!) וככה הורידו בהמה גסה זו. לרגעים היה רגב סלע חורג מטלטל את הקרון עד התכווצות הלב מחשש. נפצי אויר קלים הותרזו כפקקים נחלצים. ואחר־כך נעצר הקרון נטוי על צדו והנהג בצבץ ראשו ורובו להשקיף והוא אמר: “איך זה שם מימין?” – “לא ימינה” – שאג צביילה – “ישר! רק ישר!” והקרון התיר בלמיו והשיט את גחונו המסורבל ונתנדנד רגע, ויצא ובא אל מול המעבר: “לא ילך כאן,” צעק הנהג ממדורו משתלח החוצה ומשקיף – “ילך, ילך – רק סע בזהירות.” – “זה שגעון הדרך,” אמר שם מישהו – וגם האויר התעוות מכעס על תבוסתן זה. “הי שמה!” – קרא רובינשטיין אל הנהג, “אתה, סע ישר ככה. רק כשתעבור עד הנה תפנה חזק שמאלה ועברת!” אבל הנהג היה חשדן כנהג. טיפס וירד ממרומי מדורו ויצא לבדוק בסוליותיו את העניין (נטלנו אחריות נוראה כשסחבנו לכאן את השיירה – זו אינה דרך. – צווח קול בקרבי צביילה). ואותו נהג הצית סיגריה, ושהה רגע מכבות את הגפרור, ועיין מסביב. וראית לפניך באור החולף איש אחד במעיל עור מהוה וגב כפוף ופנים חרושות וצנוף כובע־גרב, נהג של קרון־משא יהודי שיש כמוהו אלפים, עם אשה וילדים, ומשכנתא, ובית, וצרות ושטרות ודאגות, ונטל אותו איש וינק מן הסיגריה שלו, וכעכע וכח ניעו המרובה, והשתעל עוד פעם “זה לא־כל־כך” אמר בקולו המנוזל, וטיפס ועלה על מקומו והוסיף ככה: “זוזו־’צִדה, ואני אֶ’בור” – לחץ והוסיף גז, ועיטש את מנועו, והלה נענה לו ממעמקיו, ככלב נאמן, והכניס למהלך וכשם שהרפה לאט מן המַפרד כך פרנס את המנוע במעט דלק ויישר את ההגה, ולאחר שנחבטו האופנים הקדמיים וירדו, והתחילו שוקעים בחולסית הערוץ, מיהר והפך את ההגה שמאלה, במאמצי כל גוו, והוסיף דלק וחזר ויישר והמתין עד שיתגלגלו לערוּץ האופנים האחוריים משמאל, וכשנעשתה טלטלה זו לעובדה הוסיף יתר דלק והוסיף יתר שמאלה – לאט לאט – והיה נראה כאילו הנה הוא כבר מתמוטט וצונח, והגניחה המשוּכה תיהפך זעקה, אך הקרון נתגנח ונתרעש וכוח הוזרם בכל היותו – וכבר היה מתנדנד ויוצא ועולה אל השפה השנייה ומרחיק ועולה בשביל. “אתה אייזן” – צעק צביילה אחריו – “מאה אחוז אתה!” וחזרו והלכו לעבור עם הקרון השני לֵידה שנייה.

הבחורים המַנחים, ושוכני כל קרון, ועצם מקומו הרתוּק בשרשרת השיירה – טרחו ועשו מה שבכוחם כדי להעבירו בשלום. ככל שרבו העוברים כן נעשה החריץ מועמק יותר והדרך מסומנת יותר, לבד ממה שבהיותך באמצע השיירה אינך יודע לא קשי הדרך ולא נפתוליה אלא רק מוליך חטמך בעקב אחוריו של קודמך וליותר מכך – גם לוּ ביקשת להיפנוֹת – אין לך לא שהוּת ולא חפץ. עברו, קיפצו וניטלטלו, קיללו, התלבטו, וחגוּ נעו והקפיצים התעמלו קשה, ופסחו ועברו. שוב נטל רובינשטיין ועשה קפנדריה נועזת ומסוכנת להשיג את השיירה בתוך שדה הדוּרה העליון, אלא שחריץ אחד שהשגיחו בו רק כשנחבטו בו חבטת בלהה כמעט כילה את מַסעם. והכניסו במהלך המיוחד ונסוגוּ משם בדי־עמל, כשקצה לשונו של רובינשטיין נמחץ כמעט בוּתק במדחפה. שוטטו לאורך החריץ, בחפזון, בחוסר עניין מופגן אל כל התלאות הללו, ובחרדה לזמן המתבזבז, ולסוף מצאו וצלחו את החריץ בתוקפנות וביהי־מה, תוך שניתרו ניתור אדיר, אלא שזה כבר היה יותר מצחיק ממדאיג, וחפזו ודילגו על עוד כמה חריצים, ובאו אל שדה הדוּרה, ומפלסים להם נתיב בתוך הקנים השעווניים העוממים בזהבם החרישי וממטירים מזרה־גרעינים סביבם, השיגו את המשעול ונתחבו ממש בין זחל והקרון הראשון. אלוהים, נפתולי המדרון עלינו. כאן אפשר לאכול את החרבון הדשן אשר היה מעולם, פטור מאכילת שור־הבר והלויתן. שניים שלושה נפתולי מוֹרד גומרים לך את השיירה, ואת הפריצה ואת המצור ואת מי יודע מה. וזה כשבינך ובין הכביש רק קילומטר אחד. להרוס את השיירה בלי מוקש, בלי מארב, בלי אויב – במו ידיך שלך העלובות – לא, היה לא תהיה, פשוט: היה לא תהיה!

עכשיו שלח רובינשטיין את שלושת הג’יפים עד הכביש להבטיח את הכביש ואת הוואדי ולהודיע על המצב, ואת הזחל היטה רובינשטיין הצדה כדי שישמש בשעת הצורך כמדלה מושיע, ועל נהגו הטיל להתקין, על כל צרה, את תוף הכבל הקדמי. ועתה התקרב ובא, הקרון הראשון. עובדיה היה רץ בין אנשיו וצועק ממרום הגבעה אל שיפוליה, ומעורר רפאים בצווחתו. טרוֹח טרח כל הלילה וליקט אבנים בהירות, חיטט והוציא כל פיסת נייר מכיסי כל אנשיו, בין מכתב ובין עתון, ובין כרטיס מרופט של “אגד” – ועשאם כולם ניקוּדי תמרורי המסלול; לא זו בלבד אלא מדורה פעוטה מוּצלה אבנים הבהבה על שפת הנפתול השני, הקשה – מה יכול היה לעשות עוד ולא עשה (אף־על־פי־כן לבך אינו חזק). הנהג לבוש מעיל־העור טיפס וירד ובא אצלם ושאל: “זה כאן יורדים?” – “כן,” אמר לו עובדיה. “בג’יפ!” אמר לו הנהג הלצה. ושירבב אצבע וניערה וסיחרר בכך שרשרת מפתחות וכרכה היקפים־היקפים עד תומם, ומיד חזר וסיחררם ונתפקחו כריכותיה עד תום, וחוזר חלילה, כדרך נהגים בעולם. “לא, גם אתה תרד.” – הלה שתק ומשך כתפיו, ואתה חשת עצמך כדרדק שהחציף. “לא תוכל?” הרהיב צביילה ושאל רתת. “אה?” אמר הנהג, “תתן לי להסתובב ולחזור הביתה?” – “מה פירוש?” אמר צביילה וחש עצמו כנבחן במיצר. “ככה,” אמר הנהג, “הביתה לא תתן. אז מה? אז נרד. ברירה יש?” משל כאילו אותו מעודדים את צביילה. “קשור אצלך הכל חזק,” אמר אז רובינשטיין “שלא יעוּף משהו.” – “קשור חזק,” הצהיר מישהו מעל ארגז המכונית, שנתנה בהם מבט בהמי ממתין, זגוגי. “תכניס בראשון ותרד!” אמר עובדיה שוקק להתחיל ולהועיל. “יש לך עוד עצות,” אמר לו הנהג הלצה וסיחרר שרשרת מפתחותיו. וירד קצת למטה. והוציא סיגריה והציתה, ואילו את הגפרור ואת שרשרת המפתחות נוטפת מאגוּדלוֹ הרים מעל ראשו כדי שיאיר לו קצת הלאה, והאיר יד חרבה, יד של בעל־מלאכה, ושב כח ניעו וחזר כפוף קצת אל קרונו הגדול, השולח זרבּוּבו המגוּשם לפניו ואינו יודע מה צפוי לו. בינתיים התחילו קופצים מעל המכונות שמאחור, והתחילו קולות באים והולכים, ואנשים מסתובבים, ושואלים ומשיבים מה העניינים, ומספרים שהדרך סתומה, ואחרים התלחשו שנמצאו מוקשים, ואורות הזיקוקים שהקריבו עתה מימין היו מביאים משיכה סתמית נחפזת של הראש להשקיטו בין הכתפיים, להסתיר קצת, וריח רע של כשלון התחיל בּוֹאש בלבבות העייפים. השעה שתיים וחצי לאחר חצות.

עובדיה ניגש את אשנבוֹ של הנהג הראשון: “אתה מוכן?” – “מוכן,” ענה לו הלה והנהים גם את מנועו. “אז תיסע אחרי בדיוק.” – “אתה יותר טוב שתזוז ותיתן לעבוד.” – “אני אראה לך איך לנסוע.” – “אתה יש לך עצות, מה? אני לא צריך עצות.” – “זה לא עצוץ – זה ככה.” – “שמע־נא, – אני נהג או אתה נהג – אז תזוז ותתן לעבוד.” – “תן לו” – אמר רובינשטיין בחיוך, “הנח לו.” ועובדיה נעלב סר מעליו וגם ביקש לתקוע ידיו בכיסיו ולהודיע שהוא לא משחק יותר – אבל מיד שכח את זה, לפי שהמכונה הגדולה על חמישה זוגות אופניה (ארבעה וארבעה מאחור ושניים מלפנים) התחילה שופעת ניזוזת למטה, ואותם האופנים היו זזים וסובבים לאטם ואוכלים עפר ומנפצים צרורות חצץ ומטמינים וכובשים אותם תחתיהם, וריח דלק־שרוּף היה נידף, ואחר נתרעדה המכונה כולה כשנעצרה באחת, ומשהו התרחש בתוכה, והתחילה מייבבת חדוֹת וחוזרת ונרתעת לאחוריה ושוב נבלמה וחזרה וירדה למטה כשחוג היקף מעגל סיבובה מספיק לה עתה, קידמתה אצה לסוב במחוג גדול ואחוריה מאטטים ובאים במחוג קטן, ועשתה נפתול אחד, ובלא מאמץ מיוחד עשתה גם את השני, ורמסה את כל הניירות והאבנים ויתר הקישוטים שתלה שם עובדיה במסירות ובשקידה, והמדורה הקטנה והמסכנה נבלעה בין האופנים ונעתמה שם, ולאט ובכבדות ניטלטלה המכונה, ונתרעשו עליה למעלה ארגזים, ושרשרת יתומה נתרגנה מר, וכמעט זעקה פרצה מלבך כשהיה נדמה שהנה היא מתהפכת על פיה – אולם זאת היתה ההטיה בנפתול השלישי, האחרון. והריהי כבר למטה, בשדה הדורה התחתון.

“אהה,” נתנשף עובדיה ונתיישר מכל עקומיו שהלך והתעקם ככל שירד הקרון. “אחת!” אמר צביילה ונשא עיניים סביב למצוא עיניים אחיוֹת וללחוץ להן יד. במכונה השניה היו חביות. ואלה אמרו הברה רועמת עמומה, כרעמים רחוקים, על על קרטוּע, פגז אחד אל תוך חביות הדלק – רץ מוחו של צביילה ריצה שאין לה גמר. או מוקש – התחיל התחלה אחרת. לעזאזל, זה מוכרח להצליח – התפלל לבו ממעמקים. בלמי המכונית הזאת היו צורחים מר וקצר על כל בלימה, וכך היתה ירידתה מנוקדת צרימות קצרות ומרות, חירקין חירקין, צווחין צווחין, דגשים דגשים, ובלא להרתע אחור סבבה נפתול אחד ושני ושלישי, שם התעכבה פתאום וחביותיה רעמו, ולאחר שמישהו אמר שם “בסדר!” הפליגה נבלעה בשדה הדוּרה. ובאה שלישית. והנהג ביקש שילכו לפניו ויגידו לו איך ומה. והציב איש איש על כנפי המכונית, והתמרמר על נסיעה כזאת בחושך. גם ביום, אמר, לא היה יורד כאן, ועוד חירף ואמר כי אוטומובילים אינם סוסים וכאן – לדעתו – צריך להוביל בסוסים, או השד יודע במה, וכל אותה שעה היה ניזוז טיפה, ועוצר, וגומע עֵצות, ומתפרץ קדימה, ובולם באחת, עד היהפכות מעיהם של יושבי הכנף. בנפתול השני הודיע פשוט שאי אפשר עוד. זה לא ילך. ובאו ויעצו לו “לקחת אחורה.” והוא תבע שיניחו אבן אבן לפני כל אחד מגלגליו, בטרם יהין להחליף הילוך ולסגת אחורה, וכך גם עשו, לא זו בלבד, אלא גם נתלקטו ונטפלו למכונה וצעקו – “הלי־הוֹפ” וסייעו לו בדחיפה כביכול לטפס אחורנית, ואחר־כך ברעש גדול הקיף את הנפתול וירד ויצא, והסביר לכל פמליית מלוויו כי אצלו למעלה יש נשק ותחמושת ואצלו אי־אפשר בקונצים, והוא חייב להיות זהיר, ויתר דברי נאומו וכל אשר אמר שמעו רק אנשי צוותו בלבד, אם בחפץ או על־אפם לא נודע, כי חזרו הכל למעלה להוריד את הרביעית.

גם זו ירדה והיא טעונה ארגזים וחבילות בגדים עד אפס מקום, וגם החמישית, וגם היו עליה בארגזיה שני לצים, שהיו חבלים בידיהם, והיו מנסים פעם לחבוט בהם, פעם לתפוס בהם, ופעם להפחיד בהם, והרבה תועבות גדולות כהנה. ואחר־כך בא קרון גדול אחד ונהגו הודיע שאצלו הבלמים תש כוחם, וצריך היה פשוט ליטול אבנים ולנשאם במו ידיים על הכרס, ועל הכתפיים, וללכת צעד בצעד בצד האופנים, ולהטילן כשידרש מתחת האופנים ולמלט מהרה אצבעותיך – ולא עוד אלא שבבת־אחת, שכן – כך הסביר פלוני – אחרת תעלה המכונית על המכשול ותעברנו כלא היה. וגם זו ירדה. ובעברה התנדנדו שתי אלונקות מקופלות קשורות לסולמות, והזכירו משהו שטוב בלעדיו. והתחיל להיות ברור שהירידה תסתיים בכי טוב, עד כדי שנולד חשש כי בסוף, בכל זאת, יאתרע המזל ותבוא הפורענות. לא המתינו עוד עד שכל מכונית תסיים את המדרון, אלא התחילו מורידים אותן בשרשרת בזו אחר זו. כשנשאת רגע עיניך, באקראי, לשמים, נזכרת פתאום כי בכלל יש לילה בעולם, ואיזה גבעות רחוקות, ויש גם אויב, ויש שיירה, וזאת הדרך שעשו לה, ונראה הדבר תמוה, כמעט לא שייך לעבודה זהירה ומתוחה זו, מלאכת הורדת מכוניות בנפתולי נתיב גרוע. כשחזרת וטיפסת בפעם האין־ספור אל מרומי הדרך כבר ירדה ממש עייפות כלבית. עתה היו יורדים כסדר מעשה אוטומט, אמרו לכל נהג ברגע הנכון את הדבר הנכון, והוא, חוליה בתוך שרשרת, לא התווכח וקיבל כל עצה כהלכה פסוקה, שמע ועשה, וסבב בהגה, ודש ברגליו בבּלָמים ואנשיו שבארגז למעלה כבר היו מנומנמים ונואשים מדעת מה זה כאן והיכן זה כאן, וכבר השלימו עם כל מה שיבוא עליהם. ורק רובצי הכנפיים היו קוראים קריאות לנהג – ואהבת־החיים החזיקתם עֵרנים. מכונית אחר מכונית, כבדות וחורקות היו סובבות ויורדות. מכונות עצומות. אכן, אינן הגדולות ביותר שראית אי־פעם, אף לא המרהיבות ביותר שאפשר למצוא, אלא סתם מכונות־משא יהודיות רגילות, אבל הן, אף־על־פי־כן, עצומות, ברדתן פה ככה, עצומות ואדירות, האם משום שהן השיירה שלנו? לבך גאה בשיירה שלך!

זה שעל־ידו עומד רובינשטיין הוא אברהם כנראה. מתחיל מתבשל אצלם משהו. ומסתמא מלחמה חדשה. כשאברהם יורד למטה סימן שלמטה מתכוננים כבר. ברור: שיירות זה לא פתרון. וצריך יהיה להילחם. בכדי התנחמת. לא גמרנו עוד עם המלחמות. עוד לא גמרנו, בחורים. מדגדג להתקרב אצלם ולהאזין לדבריהם. מתעוררת איזו כמיהה נרגשת לאבא. לשלות תוגתו המגוננת, להסתופף בצל אבא, זה אבא הטוב והשותק שאם הוא כאן שוא תהוֹם הרוח בתריסים. עד כמה חלפו ימיו, בטרם הגעת אליו ואל תוגת חיוכו מחופה השפם. פתע נשבר לבו… מה אפשר לומר להם, כדי שאפשר יהיה להישאר אצלם? להתאבק בעפרם ולהיות בסוד הגדולים… וכי מה! הרי זה כאן האיש אשר הבחירה שנלקחה מאתנו הופקדה בידיו – הוא יבחר ואנחנו נעשה. הוא יחשוב ואנחנו נמות. פסט! עצור (כלום יודע הוא מה רובץ על כתפיו – שטות, אין לו זמן לדעת מיני דברים). אבל מתעורר בך קול לוחש, לבוא אליו, אל אברהם הלז, כמו בסיפורים ההם, לבוא ולומר: הנני שלחני! – – ולרוץ באש ובמים, על הר ועל גיא ו… או שהוא ישא עיניו לבקש לו אחד, בחור טוב, שיעשה את המעשה הקשה והמושיע ויגלה אז, כמובן, אותך עומד שם, ותאורנה עיניו: הנה האדם! נחמד מאוד.

אלה כבר הקרונות האחרונים. אלונקה קשורה מתנדנדת. הברנש הרבוּץ על הכנף מזמר מין זמר לה־לה־לה, לה־לה־לה, בינו לבין עצמו, אולי כדי שלא יירדם ולא יישמט ולא תימעכנה עצמותיו היקרות. והנה הקרון האחרון יורד והולך. יורד ונעצר. עתה התעורר גם הזחל ועשה נפצים והשמיע טרטור ברזלי ואברהם קפץ לתוכו, וזה חרחר ופלט אדים שרופים ונטה מיד וירד, ושרשרותיו מתרעשות עליזות, וחג מחוגיו בכל נפתול וירד לחשיכה שלמטה. ומי עתה? אַהלן. הנה הם בחורי הג’יפים של ההבטחה העורפית – הם הבחורים ההכי־הכי, הם הבחורים בגוש, אשר כל המדרון הזה והמעבר הזה אינו להם אלא שעשוע של כלום, נסעו רוטנים חצאי נזיפות על ההתמהמהות הזו, ומסתבר, שעליהם עוד להגיע וגם לחזור, וכן גם הובטח להם למחר חופש ונסיעה הביתה – ולא יוותרו על זה בשל שום שיירה שבעולם, ואין זה עסקם אם חפרו ומצאו בשביל שיירה כזאת את כל הנהגים בעלי שתי ידיים שמאליות! ירדו גלשו בנחת, וסיגריות הבהבו (אסור־לעשן – זה בשביל ההם, הלא־כלומאים שבשיירה), ביוחסנות בטוחה בזכויותיה, ונטלו מרחק של כבוד, בינם לבין השיירה, תריס בפני האבק ובפני התערבות בפחותים, ופרשו והרחיקו הפליגו לחושך. ונשתייר אחריהם טרטור פוחת, ושיירי אבק מידלדלים, ועוד רגע ואתה נשאר כאן כלאחר תום הנשף. נעשה שקט. חזרו שרטוטי הגבעות באופק, מצלצלים דברים וקטעי דברים. זמזום עמום מרחוק. שדות נרחבים. צריך לומר משהו. וטוב לשתוק. עייפות. מאוחר. מרחיקים דרכם. האמנם נגמר? לומר אמת? – קשה להיפרד ולחזור מכאן. קשה לא להיות עוד שותף למסע. אינך יודע אל איזה מחר אתה חוזר, ומה ממתין לך כשיבהירו השמים.

טוב. מה. רובינשטיין? שותק. עייף. נעץ שני בהניו בחגורתו, הבליט כרסו הבעל־ביתית וניצב מעיין בחושך. מה אפשר לומר לו כדי שישמח טיפה, כדי שיחוש מגע ידיד? אבל מוטב לשתוק. לילה שוקק. נדמה כאילו הכוכבים נתלכסנו נשתפעו מערבה, מוכנים כבר לגלוש ולהסתיים. חבורה של תנים סברו גם הם שהגיעה שעתם, ונתנו קולם ביבבות, ובתינוי רעבם. קר. שעה שלוש. “כבר שלוש,” אמר צביילה. “כן, כבר שלוש,” אמר רובינשטיין (בעצם, מה יכול להיות שמו הפרטי? – אהרון? יענקל? ברל?). “כמעט ולא נשאר לילה,” אמר צביילה. “כן,” אמר רובינשטיין. “אבל הספקנו, מה?” בקש צביילה לקשור שיחה חמה יותר – ורובינשטיין לא השיב, וכשעיינת בו ראית כי אינו אלא מושך כתפיו בלבד. “אז מה?” אמר מישהו שבא עתה, ואינו מישהו אלא הוא עובדיה – “אז גמרנו?” – “נחכה עוד קצת,” אמר רובינשטיין ותלש בהניו מחגורתו, וחיטט בכיסו אחר הסיגריות. עישנו כולם והשקיפו לעבר הכביש. דופק הזיקוקים הירוקים והאדומים פעם בקצבו הרגיל, כחלק מחלקי הלילה. עומדים עתה כאן כאיזו אם ששלחה זה עתה את בנה לקרבות – לבה עמוס, לכל משמעות של אותות נבואה, והבית ריק לשיממון. אי, מלחמה, מלחמה. קר. קפה חם. חדר־האוכל מואר וחם ושותים קפה. עוד מעט הולכים לישון. הנערה הנאה, המרעדת את לבך – עוברת, הולכת אל פתח הדלת. לומר לה משהו? – –

מה? זה עובדיה מדבר: “בינתיים אני אוסף את האנשים,” אמר עובדיה, ורובינשטיין הניע לו ראשו דומם. מישהו בא במרוצה: “רובינשטיין?” אמר הבא בחופזה – (והרי זו נערה… שמע: זאת דלי! שיא השיאים! איך לא ידעת שישבה כל הזמן עמך על הגבעה הזאת כדי שמיעת קריאת שמה, אילו צעקת! – פלאי פלאים) – מה קרה? “רובינשטיין?” שנתה הלזו – “זה אתה? הו, תשמע: נתקעה מכונית בוואדי על יד הכביש. לא יכולים להזיז אותה. שואלים מה לעשות.” הרי לך. ניבא הלב ניבא. אי אפשר להזיזה. “היכן המכשיר שלך?” אמר רובינשטיין – “כאן,” הורתה בידה והתחילה הולכת שמה (ראית את מלוא קומתה, והבחנת אפילו בחן הנעת מתניה כשפנתה לפסוע… מצאת לך זמן לנענועי־חן!) ומיד טיפסה וישבה ופתחה בטקס השבעות שחוזרים בו בנגינה חסרת־גוון וכופלים מלים וכינויים וביקשה לתת לה את פלוני “קרן־אור”.

מיד יצאה בת־קול ממעֵי המכשיר והצהירה כי אכן קרן־אור מדבר. ורובינשטיין (משתדל שלא להתבלבל בנוסחאות פולחן זה) שואל וקרן־אור משיב. הסתבר כי ממש באפיק הוואדי התלול שלפני הכביש נתקע קרון לבלי זוז. ניסו למשוך ולא זז. עוד מסתבר שהתעקם שם אצלו איזה ציר או משהו ואין לעקרו. ובכן מה? אבל רובינשטיין כבר החליט: “פרקו את המשא, והשאירו אותה במקומה.” קשה לדעת מה היה סבר פניהם של הללו שהיו שם אבל הם ענו “בסדר.” לא, זה עוד לא בסדר. – “ואל תעמדו. המשיכו לעבור את הכביש.” אומר רובינשטיין, “המשיכו לעבור.” – והניע ידו לחזק דבריו: “המשיכו, המשיכו. לא לחכות” – האיץ רובינשטיין – “עברו את הכביש. את הפריקה השאירו לג’יפים שמאחור – יקחו את העיקר.” (מה יש שם? אז רק את מנועי המשאבות שיקחו. את הבגדים לעזוב. כן, להשאיר. היא מפריעה לעבור? גלגל אותה הצדה, לעזאזל, משכו, דחפו, מוכרחים לעבור). כן. כן. כבר זזים? טוב (לא להישאר על הכביש. המקום המחורבן ביותר. מיד להסתלק. לא לחכות). לעבור. כן. כן. עבור (דוקא בוואדי. מי אשם? וכאן היה הכל מאורגן כל־כך מרגיז עד להתפקע!) “כן” – אמר רובינשטיין כשחזר הקול ודיבר: “להמשיך, להמשיך. והישארו אתנו בקשר. לא לכבּות את המכשיר” (מיד רגן שם האלחוטאי: חבל על הבטריות!). “להישאר אתי בקשר מתמיד.” גזר רובינשטיין (כמה טוב שיש מישהו שמקבל הכל על ראשו: מחליט ומצווה). “הלו יונה אחת, הלו יונה אחת” – אמר הקול העמום – “עברנו וממשיכים.” – “הלו יונה אחת, הלו יונה אחת” – דיבר רובינשטיין – “עברו ואל תתעכבו, עבוֹר.”

ככה, מה? חבל על מכונית. עם ההיא שהתהפכה מקודם – הן כבר שתיים. אבל אנשים לא נפגעו (עוד אינך יודע מה יקרה. עוד לא נגמר! – כן. כן נגמר! מה יש עוד? עכשיו כבר הכל נגמר! אח, אלוהים גדולים!). ומה כעת במשלטים? דלי טיפלה במכשיר בידיים זריזות. היתה כל־כך במקום, יודעת את מלאכתה, ומדי דברו היתה כמפנה מקום שלא להיות בכלום לטורח. נחפזה בך פתאום מאיזה מקום תאוָה לעשות לפניה מעשי גבורה ולהוכיח אומץ לא רגיל. נסי לומר – ואני קופץ… – “כאן פלוגה א',” הסבירה דלי, כשחִזקה קולו של המכשיר, שהיה סח מבטנו ומאשר הודעת השיירה שהנה היא נכנסת לתחומה. “סומכים עליכם!” אמרה השיירה לפלוגה בחיוך. “יש על מי לסמוך,” ענתה הפלוגה לשיירה, ביד על הלב.

שלוש ורבע. נטלו ופתחו חפיסת ביסקויט, ואף שחניכי שיניהם כבר מקורדות מן הביסקויט – לעסו ומילאו פיהם אבק יבש ותפל שיש להרבות בגריסתו כדי שיטפח ויצמיג ברוק ויבלע. אבל כמה טוב לסעוד כאן ולחסות תחת כנפיה. פשוט ידך וגע בה, לטף את פיסת ידה הדקה היוצאת מפי השרוול הכּביר של מעיל־הרוח הגלמי. דלי, איזה אושר שאת ישנך. מתרחשת בך מין ערבוביה של סכנה ושל מתיחות, ושל עייפות, ושל התלקחות נרגשת. המכשיר היה מדבר עתה ומספר כי מכונית אחרת נתקלקלה לפתע, נקשרה והיא נגררת עתה (מה שם אצלם? פגע אחר פגע!). מה פירוש ‘החפזו’ בשיירה לילית – נוסעים במהלך ראשון ושני, נעצרים בכל רגע, מטפסים על אבנים וקופצים בחריצים, הכל נראה נמנע, ורק איזה דחיפה לא־מוסברת מוליכה הלאה (פתאום אתה נזכר את שיירות הילדים. כשהיו מפנים בלילות את הילדים מן המשקים. אותה חרדה ממושכה וממותחת, אותה התאפקות מבכי של אמהות משתדלות, אותה הקשבה עד חולי אם לא התפוצץ כבר החלל טעון האימה הזה שאתה מסיע בו את הילדים הקטנים, מקצתם נרדמו, מקצתם מציצים מן האשנבים ושואלים שאלות, וקצתם לא נוח להם, מר להם, והם מפוחדים מאוד – וכל מלה שהם אומרים מוארת כדברים אחרונים, כדברי צוואה, כפרידה מן העולם – רעמים מתגלגלים מרחוק, מספרים על הפלישה, מתחמצות הכליות, וממשיכים לנסוע באבק השדות הליליים, הזרים, המאוימים: מה־יהיה, מה־יהיה – – –)… אבל אסור להתמהמה.

לא, בודאי, אסור להתמהמה קרוב לכביש. ואיך הדרך? אנחנו אמרנו כי יש שביל נוח וכבוש, דרך עפר טובה, ואיך באמת? אתה שנחיריך תתרניות מרוב אבק ומצחנת דלק, ואין כאן כלום שאין בו ריקוּח־יקר זה של אבק עם דלק־שרוף – אתה חש בבירור בריחה המיוחד של דלי, ריח פרטי שלה, ריח צעיר וחם ולילי, ועשוי לאהבה, שמעורר להתרפק, להגיע שפתיך, לעצום עיניים ולהתמוגג. “מחלקת הג’יפים העורפית עברה את הכביש.” הללויה. קדימה.

רובינשטיין ישב נסעד על כנף הג’יפ. אחר שינה ישיבתו ותקע מרפקו במכסה ואת אגרופו בלחיו. ואחר־כך גם כפף ראשו וכינסו אל בית כפף זרועו, ועוד התקפל עמוקות והתכווץ. וכנראה עצם עיניים. ונתנשם עמוקות. איש עייף. נותרת אתה מול דלי לבדכם. והלילה הגדול צולל ומלוא חללו רטטים ורעדות לא נתפשות, והוֹלם־לבך מוּחש בעורקי הגרון. אוֹ שמא זאת חרדה. קצת עצוב. קחי דלי ופספסי באצבעותיך שער ראשי (פֶה, מלא אבק), אמרי לי בלחן־לחש “צביילה” כזה שתיתם נשמתי בי… גם העולם הגדול נושם עמוקות. הלכה השיירה. ללכת למצוא ולעשות ולתת לה כעת קפה חם, מנין לוקחים כעת קפה… שעה כה יפה ושתוּקה. חלום וממש יחדיו. שלוש ועשרים. בעוד שעתיים אור. פחות. מתי זורחת השמש? המכשיר מאַווש, עושה פתאום בני־נפץ קטנים, ויבבה מתרסקת וחדלה. דלי פוכרת בראשי אצבעותיה את עיניה הלאות. ופתאום היה נדמה כאילו רק האוזניים טעו אבל הלב צלל במכאוב: יריות.

האמנם? כן. יריות. רובינשטיין! אולם כאן אירעה התפוצצות, ורעם־אש עלה מבין הגבעות מעבר לכביש, ועמוד אש פחת מהר ונעלם. מוקש! לסוף השיגנו הארור. “מוקש!” צווח צביילה. רובינשטיין נזדקף. דלי הסמיכה שני אגרופים אל חזה והשקיפה לאחור מעבר כתפה. מה? לרוץ שמה! היכן הג’יפ! “תני לי אותם!” אמר רובינשטיין קצרות. וזו נתעשתה והקריבה את האפרכסת: “הלו יונה אחת – הלו יונה אחת – מברק בשבילך – מברק בשבילך, יונה אחת, עבור!” – והמכשיר השיב איוושוש זורם ולא דיבר מלה. שוב חזרה וקראה באותה השבּעה עצמה, ושוב איוושש המכשיר ולא דיבר, פרט לפציחות חשמל קטנות שדרדרו לעתים. היריות נתחזקו. בפירוש. שומעים כבר צרורות מקלעים. צרורות בריאים. מי על מי? מארב? לעזאזל. היכן הפלוגות של המשלטים? המתנה ארורה. אתה מרגיש פתאום כי בעצם אתה נזקק לנקביך. המתנה עצבנית. המכשיר שותק. אז בואו נרוץ שמה. דלי מנסה מחדש. קולה נעתם קצת. אין שוֹעה למברקיה, אין מודיע עצמת אותותיה, אין קול ואין קשב. מה הדבר הזה? מפסידים הכל בבת־אחת? חילופי יריות נמרצים. מעיךָ מתבחלות בכל האוכלים שבהן. חבל שאינך אתם שם במערכה (איזה מזל שנשארת כאן – מצייץ בה קול מנוול אחר). ככה להדפק! האמנם הכל טובע, הכל נחרב? פלצות, עייפות וחירוק שיניים. אחד בא בריצה, עובדיה, הוא צווח: “רובינשטיין, מה שמה?” ונוכח שיפה לו שיחשה וגם מחשה, אבל עיניו בודקות פעם את חבריו, פעם את האופק שם. צרורות אש. מישהו סיים שם חייו? (הו, הלואי ולא חבר שלי!) שתי רקטות חריפות־אור פרחו מעבר האויב (קילומטר וחצי־שניים מערבה), שהו ועשו בהירות צהוּבה־מתה ודעכו התפוררו. האמנם הופתעו גם הם? ובכן לא מארב? (רק שלא גברי, ורק לא יעקב, ולא חנן, ולא אברהם, הו, לא אברהם, ולא הנהג עם מעיל העור וכובע הגרב ולא…) מה אנחנו יושבים פה ככה!

עתה פתח המכשיר והתחיל דובר, וצלקות מיבּבוֹת חותכות דבריו ומדרדרות כאפונים יבשים. “הלו יונה אחת, הלו יונה אחת, הודע עצמת אותותי, הודע עצמת אותותי, יונה אחת עבור,” אמר המכשיר (תחת לצעוק ולספר מיד מה קרה, מי מת, והיכן השיירה!) – “הלו יונה אחת,” אמרה דלי בבטחה, “בסדר, עבור!” – “הלו יונה אחת”, דיבר המכשיר מוכנית, “מכונית מספר שבע עלתה על מוקש, אני חוזר… מכונית מספר שבע עלתה על מוקש… יש נפגעים, אני חוזר, יש נפגעים, הלכו לברר” – וביקש לדעת אם קלטו דבריו עד כאן. “בסדר, עבור,” אמרה לו דלי בבלעה רוקה ובהחליקה לחייה בהסח־דעת – יורים מן הגבעה שממול המשלט. הג’יפים יצאו קדימה, הג’יפים יצאו קדימה, עבור." הנה כי כן. יש נפגעים. מי? כמה? לא – רובינשטיין חושב רק על השיירה, רובינשטיין חוזר ומבקש את “קרן־אור” ורובינשטיין אומר לו לנעלם הלז שהכדורים שורקים על ראשו והמות מצחק מסביבו – “עזבו את הדפוּקה, והמשיכו, אתה שומע אותי: להמשיך להמשיך.” (איך זה קרה שרק השביעית עלתה על המוקש לאחר ששש קודמות עם הזחל והג’יפים לפניהם עברו בשלום? כנראה יצאה מן התלם – או… מזל!) – “לא להתעסק בה ולהמשיך – אתה שומע אותי – קדימה! עבור.” וכעת ביקש רובינשטיין להתקשר עם שוּקי מפלוגה א‘, ודלי השביעה שבועותיה וקלטה את קולו הילדותי של אלחוטאי פלוגה א’. לעזאזל, דוקא על־יד הכביש, מצאו להם מקום. “מי יורה עליכם?” חקר רובינשטיין. והאלחוטאי בעל הקול הילדותי הסביר שיורים מן הגבעה ממול, יריות רובים בלבד. הג’יפים עולים עליהם. וכנראה שההם מסתלקים. והם ירדפו ויכּנסו אתם בקרב. – “הלו שוּקי,” אמר רובינשטיין, “אל תיכנס לקרב. אל תיכנס לקרב. אתה שומע אותי: רדוף באש. העסק אותם. חַפּה ותן לעבור. תן לשיירה לעבור. האם זה ברור?” – “כן זה ברור” – “והשגיחו בכביש שלא תבוא תגבורת. השגיחו בכביש.” – והלה חזר והודיע כי הכביש כבר ממוּקש – (וזה מצוין – יחי גברי! רק שלא ייפגע פזיז זה ברדיפה עכשיו). ושוב נכנס ודיבר “קרן־אור” מן השיירה ושאל אם להשמיד את המכונית הנפגעת שלא תיפול שלל לידיהם. – “לא,” אמר רובינשטיין והניע ידו וראשו לשלילה. “לא, אתה שומע: לאה, אלף: לא. עבור.” (וזה ברור: הג’יפים צריכים לחזור בבוקר ואסור להשאיר סימן בוער כזה!) מי זה פתאום יורה מן הגבעה ההיא? ומה פעלו עד כה החמורים של הפלוגות, באו רבצו על הגבעה ונרדמו בין המשפתיים, במקום לשוטט, לסייר ולאבטח! עזוב! – זה מן השמים. מסתמא בדואים עלובים בלבד. החליטו שזימן להם הקב"ה שלל למשיסה, עד שטעמו טעם מקלעי הקוֹמַנדוֹ.

אבל מיד היה הדמיון הפרוע משתולל ומוסיף ומצייר לפרטיו מראה של כמה טנקים ומשוריינים כשהם גחים זועפים בעד המחסום שנפתח לפניהם ועוברים את כל קווי המיתחם המצרי, ויוצאים בדהרה עליכם בכביש – עליכם, וכאן הם נפרסים, ופותחים עליכם בששת־הליטראות ובשתי־הליטראות, וב־20 המילימטר, ובויקרסים, לעזאזל… מיד טלפונים מצלצלים בכל הבונקרים של כל המפקדות שלהם, תותחניהם מוּזעקים, ציונים, טווחים ומספרים נמסרים, ופגזי טיווח ראשונים שורקים, ומיד נופל עליכם הברד הזה, כשהשיירה הכבדה הזו זוחלת לה במהירות של שניים־שלושה קילומטר לשעה, עם תחמושת ועם דלק ועם הכל. האם לא אבדנו? ושמא… נפסיק? רובינשטיין ושמא נפסיק? הלא רואים שזה לא הולך, פגע אחר פגע, נחזור בעוד מועד, לצד שלנו, לפני שסותמים את הכביש ולוכדים אותם שם באש ובמארבים ומכתרים אותם עד הישמדם – ואולי נפסיק? כעת הדרך עוד פתוּחה… – יפלו עוד אנשים… אז מה?

שוב הצטרד מכשיר האלחוט בקולו של אלחוטאי השיירה אשר סיפר כי נתברר שיש הרוג אחד ושני פצועים. והוסיף כי השיירה ממשיכה, והג’יפים יצאו אל הגבעה, ושאל אם להמתין להם. – לא. אל תמתין, אל תתעכב, רק קדימה ורק קדימה. הסביר להם רובינשטיין והניע ידיו כאילו הוא משיח עם העומדים לפניו. אחד (רק אחד!). כנראה שהיה אחד משוכבי הכנפיים. “הלך להביא.” אני, מסתמא, לא מכיר אותו. הג’יפים מדברים: הבריחו את היורים, שואלים אם להמשיך ולדלוק. וגם אותם מעכב רובינשטיין: הפסיקו, המשיכו הלאה עם השיירה. אולם הם עוד יגשו אל המכונית לפרק ולקחת מה שיוכלו. – “כן, אבל מהר, עשו הכל מהר,” אמר רובינשטיין. והשיירה שתעבור, השיירה שתמשיך ותעבור, הלאה! (מי חכם וידע מה טוב – הלאה או לחזור?)

ושוב רצרץ המכשיר איוושה ריקה ומשהו התפתח ונתרחש מעבר לגבעות ההן, ובני־אדם היו טרודים שם ונרעשים ומתוחים – ואתה אינך יודע כלום. גם האנשים של הבחור שנהרג אינם יודעים עדיין כלום. סבורים שהוא עודנו ישנו. החלמו עתה חלום רע. הדפק תריס הבית בפתע. הקרא עורב אי־שם? הכל פתאום כל־כך וזה תמיד. מסכן. לא, לא הוא. הוא כבר לא. הם. להם זה רק מתחיל כעת. מי בעצם מביא את הבשורות הביתה? הה, המלחמות. “הלו יונה שלוש,” חזר ודיבר קול חטוף ומעובה והוא קולם של הג’יפים – “יתכן שיש סביב המכונית ההרוסה עוד מוקשים, להתחיל לבדוק?” – ברר. נהיה קר בלב. נכנסו לשדה מוקשים? פחד להוריד הרגל, פחד להזיז אבר. אימה! “הלו יונה שלוש,” אמר רובינשטיין, “הסתלק משם, אל תגש, חזור ואל תרד מן הדרך!” – כולך אוזן קשבת: עדיין שקט שם. עדיין לא התפוצץ כלום. איזה מין הסתבכות מהירה. והרי לא מכבר יצאו מכאן שלמים ומסודרים… והשקט נתמשך. צביילה היה מבקש לחזור ולשאול, להציק להם שידברו ויספרו כל הזמן מה ואיך, שיספרו… אבל כיון ששותקים – ניחא, ישתקו להם. ויסעו, ושיסעו, ושיסעו כבר הלאה, ורק שיסעו כבר! מה פתאום שם מוקשים? הגנה על הכביש? דוקא מן הצד ההוא? חכמה של הבדואים? משונה. האמנם לא נראו בתצלומי האויר כמה כתמים, אהלים שחורים, שם – אבל אלה יכולים להחשב סתם שיחים, ויתכן שגם אינם אלא שיחים. צריך היה לסייר שם – אך אסור היה להסתובב. מי ירחץ כפיו מדמו. לעזאזל הכל ביחד. שתיקה גדולה. הזיקוקים תכפו עלו בסקרנות ובחששנות. האם הם אִשור להפתעתם של ‘ההם’? אחת היא עכשיו. (בלבד שכבר הרחיקו הלאה!) – עכשיו הדרך הזאת שפילסנו הלילה – נגמרה. הסדק האחרון נסתם. מלחמה תהיה. אין מפלט. תמימות היתה לחשוב ששיירות יושיעו לנו. שיירות הן מעשה נאה, ומלחמה מאוד לא שפך־דמית, אך שיירות אינן הדבר. שיירות אינן קונות מרחב, אין בהן דרור, אין בהן שלום. נצטרך עוד למות ולמות, אמא. מוקדם לנשום לרווחה. מי הם אלה כאן? אה, הלהקה של עובדיה. מיד יתחילו לנדנד בשאלות. לא. שותקים. כולם מתוחים. רק הגד להם מִלה והם רצים לעזרה. הו, באש ובמים – בודאי! בחורים נפלאים. קר. של מי הוא זה המזל הרע הזה? שלי? זה התחיל יותר מדי חלק וטוב. קוֹר, זרוּת, של נכר. תמיד מות. תמיד. תמיד.

הרחיקה. נבלעה בחושך. שדות שחורים אחרים שם. המון המון שדות אחרים. וכלום לא ידוע. שמונה קילומטר הלאה מזה צריכים כבר להמתין להם החבריה של שמואל. וזה יהיה סוף הנפתולים. תולעת מתפתלת. שיירה לילית. עניין צדדי. צריך יהיה להתחיל מלחמה. אין מנוס. אלוהים, אין שום חשק למלחמה. לא די בכל מה שכבר היה? ומצד שני: שכבר תהיה ושכבר תיגמר. שכבר תיגמר פעם. שכבר נדע מי נשאר בחיים. אין איש בטוח עוד בחייו. ואולי באמת אתה בתור הפעם, ומותך ממתין לך. הו, שלא תהיה עוד מלחמה! אבל צריך לעשותה. אין מנוס. לזרוק אותם מעלינו, לזרוק מכאן. למה אין איש עוזר לנו. עולם אדיש, מביש. צריך יהיה להלחם. ברור. בלי לעשות העויות. ככה. לא רוצה להרוג. לא רוצה שייהרגו. ושום דבר לא יועיל. מאוחר.

היכן הם עתה? שקט. יכולים עוד לטעות בדרך? אל תרגיז. עורב שחור. למה יטעו. גברי מוביל. שוויצר אבל אַייזן. הו, מחר יתחילו סיפורים ומעשיות. מחר. מסכן ההוא שנדפק. פתאום והוא כבר מת. והפצועים. היא תעבור. היא מוכרחה לעבור. באמת פחדנו שיהיו יותר נפגעים. אין ברירה והיא תעבור. מה? זה רובינשטיין. מדליק סיגריה. נדמה שגמרנו בכל זאת. תכנית שלו, והכל על ראשו. אבל כבר סיימנו, כנראה. עייף האיש. אבל לא לזוז מכאן עוד. נשב ונחכה. כן. עד הסוף. עד שתגיע השיירה אל מקומה ויודיעו: הגענו. אה, שיודיעו. ועד שתחזורנה הפלוגות. זה יותר קל. ועד שהכל יהיה גמור באמת (גברי עוד צריך לחזור בבוקר – ישימו להם מארב! שלא יחזור! שלא יחזור!…) – “יספיקו לחזור עד הבוקר?” אמר צביילה. ונוכח כי הפר שקט כללי, וכי הכל הפנו אליו ראשיהם, כאילו אמר מי־יודע־מה חשוּב. ונפלה צפייה מתוחה לתשובה. אבל רובינשטיין רק אמר: “זה תלוי.” והרהר רגע והוסיף: “אנחנו חוזרים אל התל. צריך להסתלק לפני האור. יתכן ש’ההם' ישלחו הנה אוירונים בבוקר. צריך להתנדף.” חשב והרהר עוד והניע אצבעותיו כבוחן את הדבר ואמר: “תתקשרי עם הבסיס ותבקשו את מכונית המדלה לסחוב את ההיא שבוואדי. אולי עוד נספיק.” (לב של חצרן ליהודי הזה!) הנה כי כן. אבל רוצה להישאר. לא רוצה לחזור לפני. אני אשאר כאן. תנומה שבי רוצה הביתה, אבל אני רוצה להישאר (אולי גם היא תישאר?…). טוב, אז לא נזוז. אז נשב כאן בקור. בטל שהתחיל יורד ומלחלח. על האדמה כאן. צנופי ברכיים ומכווצים, ונמתין לשובם. אנשים אחים נחנו. אל נחזור עוד… “וכן,” הוסיף רובינשטיין, ופנה אל עובדיה, “קח את אנשיך, ובדרך חזרה תאסוף את השאר, ותחכה על יד התל. וצביילה, מוטב שתחזור למטה ותביא את הג’יפ”.

הלילה עוד היה עמוק ושחור, אבל כבר הוטלה בו רננה אחרת. הצינה גברה. הטל ירד. שמורות העינים נפקחו מאוד. היית רגיש וענוג, מזוכך כלאחר יקיצה מחלימה. עצבות שאין לתלותה בשום דבר מובן מתחלחלת בפנים (זה יכול להיות סתם רעב). הרגשה שאתה קרוב קרוב למשהו שעוד מעט ותדע מהו. ויהיה אז אור. וכשנפנה לרדת למטה, התחיל המכשיר דובר מחדש. נעצרו הכל. קפאו להקשיב. ואילו אותו קול פיתום אמר אז לפי דרכו ככה: “מתקדמים, אין מה להודיע. מתקדמים, אין מה להודיע. עבור.” ודלי ענתה לו לא בזמר ולא בהלל הגדול, אלא רק אמרה: “בסדר, בסדר, עבור,” בלבד.

וצביילה ירד בשביל הרָמוּס עקבות אופנים, מעוך רגבים וצרורות־אבן ועשבים קטנים, וירד בשלושת הנפתולים, והגיע למטה אל שדה הדוּרה העמום, וקיר הגבעה התנשא מעליו וראשו בשמים, שכוכבים חדשים זרחו בהם עתה, מצורפים אחרת, מזמרים אחרת, וקורנים אחרת. ובתוך הדורה, פסיעות אחדות הלאה, התחיל צרצר אחד זמרה משלו, ואפשר גם שהיה מזמר כל אותה שעה ולא שעו אליו, והד דברים גדולים וקולניים היה ספוג בקרקע הפרירה, קרקע מיזרע טובה וריחנית. וגם היית נזכר, משום מה, בגופה מיטלטלת באלונקה ספוגת־דם בתוך קרון גדול, זה מתנדנד על מַהמורות הדרך ואף זה שבתוכה מתנדנד אבל אין לו עוד דרך. וירדה על צביילה מין הכרה אחת, שלעולם מבקש אדם לתפשה וקשה ואינו יכול, והיה נראה לו כאילו התקרב דבר שנשגב ממנו לומר מהו, אבל, הה שדות גדולים, דבר כזה שחיים ומתים על ספּוֹ, והוא ישנו והוא אמת, והוא גם פשוט מאוד וגם יותר ממה שאפשר לדמות. מיד נעשה לו קר יותר. ופחד נפל עליו. נשא רגליו ובא אל הג’יפ. ומושבו היה לח. וכליו היו לחים. והעיק ברגלו והתניעו ורחש החיים היה רץ ומחלחל רב בטחון. ונתנשם עמוקות עמוקות. ויצא ועלה במעלה הדרך, כשכוֹח מתעורר וזורם בכל אברי המכונה. הו, הטה כעת אוזן בן־אדם אל הגבעות האלה והצץ אל אותן פאתי־שמים ואל מרחבי השטחים המַקווים בתוכם נשימות עולם לילי – האם אין נעירות חמור של שלום עולות ובאות? והבה נחוש לבוא אל זו דָלי נפלאה שלנו.

מאי 1949

נדפס לראשונה בהקיבוץ המאוחד, תש"י