רקע
ס. יזהר
השבוי

מאחר שרועים ועדריהם היו נטושים בטרשי הצלעות, בגריגי האֵלות, בבתות ורד־ההרים, ואף בגיאָיות המתעכסים שהיו מקציפים אורות – אותם זהרורי דוּרה מאוששים ואותם בהקים זהובים־ירוקים קיציים, שהעפר תחתיהם מרוגבב כאגוזים, ונמחק לקמח אפור למגע־רגל, ומעלה ניחוח קרקע עתיקה, בשלה וטובה – מאחר שבמדרונות ובמעמקים היו משוטטים חשׂיפי הצאן ואילו הזיתים שבראשי הגבעות הצלו על דמויות אחת כה ואחת כה – נסתבר מאליו שאי־אפשר עוד לחדור פנימה בלי לעורר התרגשות, מה שנטל מיד את טעם הסיור.

ישבנו על האבנים לפוּש משהו, ולהצן באור השמש את הזיעה הפורצת. הכל היה הומה קיץ ככוורת זהובה. מערבולות של שדות־הר, גבעות זיתים, ורקיע לוהט עם שקט עז – היו מסנוורים לרגעים ומפתים את הלב, עד כמיהה. אי־בזה היו רועים רחוקים נוהגים צאנם בלב השדה בכלאחר־יד של ימים שלוים בעולם כשעוד לא היה רע. אי־בזה לחכו צאן שוקטות, צאן מימי אברהם יצחק ויעקב, אי־בזה נימנם כפר רחוק, מפותח עיטורי זיתים, מעין נחושת מועמה, בחקוּקי גבעות כבשיות מצטופפות, והרים רחוקים. אלמלא שמזימות אחרות כבר היו חותכות להן אלכסונים משל־עצמן.

זה המם־מם שלנו היה מאריך לעיין במשקפתו, למוץ מן הסיגריה ולרקום תכניות. ראשית, הלאה אין טעם עוד ללכת. ושנית, לא יתואר לחזור בידיים ריקות. מישהו מכל הרועים, או מישהו מכל הנערים, או אפשר גם שכמה מהם, צריכים להתפשׂ; מעשה צריך להעשות, ודבר כלשהו להחשף; ולחזור אז עם דבר ממשי, עם דבר שהוא עובדה קיימת. הוא היה ממוצע קומה, שקוע ארובות־עיניים, מהודק גבינים וגבחני, והכובע מוזח לו להפקיר מצחו ודלדולי שערו הלח לרוח. היינו מלווים את סקירתו. הוא ראה מה שראה, ואנו ראינו עולם של גבעות מצומררות ירק וטרשי אבן וזיתים במרחק, עולם מצולב גיאיות של דורה – כל־כך עולם כזה, עד שהיה מביא דממה בך, והתאוָה אל טוּבה של אדמה טוֹבה ומצמחת היתה לוחשת ומפתה, לחזור אל עמלו של כפוף, אל אבק עפוּר, אל טרחת עונה בוערת, אל אחרת מהיות פרט בשוּרה שהמם־מם נמלך כיצד יטילנה בעוז על־פני חלקת דממת אחר־הצהריים.

ואכן כבר היה הדבר כמעט נכון בידו; שכן גילינו אז בצל אלון אחד, רועה חונה וצאנו לפניו בשלף הדורה. מיד הותחם מעגל בעולם, הכל מופרש מעבר למעגל, ובתוכו אחוּז האחד שיצודוהו חי, וכבר יצאו הציידים. רובה של הכיתה יטמון עצמו בשיחים ובסלעים ימינה, ואילו לשמאל ולמטה ייצאו המם־מם עם שניים־שלושה להקיף, ליפול במפתיע ולהניס את הציד אל זרועות האורבים שלמעלה. וכך התגנבנו בתוך זהב הדורה הענוג, דשנו בעקבינו שיחים גמומים של אֵלות מכורסמות שן העדרים, סוליותינו המסומרות נשקו עפרות חמים ואפרורים, והיינו “מנצלים” יפה את ה“שטח”, את “פני־הקרקע”, את ה“צמחיה־הטבעית” ואת חסות ה“שטחים המתים”, וכך פרצנו בדהרה אל הבחור שהיה יושב על אבן בצל האלון. הלה קפץ על רגליו, ומיד אחזתהו הבהלה והשליך מקלו ורץ באיבוד־עשתונות כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, ישר אל זרועות הציידים.

אה, איזה צחוק! שיא הכיף! המם־מם שלנו לא נח וכבר הבהיק אמצאה זריזה ומפתעת בחריפות נועזת: גם את הצאן נקח! דבר מוּשלם. הכה כף אל כף וסיים בשיפת שתי כפות מבוסמת־נחת, לאמור: זה העניין! ועוד פלוני אחריו עילע ובלע רוקו: “יהיה גוּלש! א־ני־אומר־לכם!…” והתעוררנו כולנו למלאכה בחשק, שהנאַת־מנצחים ושכר־עמלים הרתיחוהו להתלהבות של אמת: יאללה!

אלא שההמולה הזאת הפחידה את הצאן, מהן זקפו ראש, מהן התכוונו להמלט, ומהן ביקשו לדעת מה תעשינה אותן שרצות לעשות מה שתעשינה. וחוץ מזה כיצד נוהגים בצאן? היינו לצחוק ולקלס – וכן גם אמר המם־מם שלנו וטען ש’מלמדים' שכמותנו, וטמבלים כפי שאנו, אינם מסוגלים לכלום אלא רק לקלקל כל דבר יפה וטוב. פתח ונתן קולו בבּ־ר־ר, ובג־ר־ר־ר ובטע־ע טע־ע, ויתר האותות והקולות המוסכמים מימות עולם בין רועה לצאנו, ועשה שאחד מאתנו ילך עתוד בראש ויגעה בֹּאנה־בֹּאנה, וששניים־שניים מכל צד יניפו רוביהם כבמקלות של רועים ויפצחו ברינת רועים לעדרם, ושמאחור יהיו שלושה או יותר נוהגים בדרך זו עצמה, ושבאנרגיה, ובצחוק פרוע נשתלט על כסילותנו המהססת, הנבוכה משהו, ושנהיה יפים וטובים יותר: חיילים.

מתוך אותו שאון נשתמט מדעתנו שמעבר לסלע אחד במדרון להלן ישב, נתון בין שתי קתות רובה ושני זוגות נעליים מסומרות, שבוי שהיה מרתית כשפן. כבן ארבעים, שפם נוטף מעברי פיו, אף אוילי ושפתיים פעורות משהו, ועיניים, אלא שהללו היו קשורות בכאפיה של עצמו – כדי שלא יראה כאן, איני יודע מה שלא יראה כאן.

“קום!” אמרו לו, כשבא אצלם המם־מם, למען יראה בשלימות, מלמטה עד למעלה, את מלקוחו, וככה דיברו לפניו לאמור: “מה, חשבת שלא נתפוש? – תפשנו! ועוד איך. אתנו זה אין חכמות. אפילו בלי כדור – הבין שכדאי לו להרים ידיים. בטח!”

“אתם אייזן!” שיבח המם־מם את פיקודיו.

הגיעו בנפשכם: הצאן על הרועה! מה יאמרו כשנחזור! שיא היופי! אז נתן עיניו בשבוי וראה את כל הברנש נמוך הקומה, עם שׂלמה מצהיבה דהה, ורותת נשימה מעבר למטפחת הכפויה על עיניו, סנדלים מרופטות בשר אחד עם רגל טלפית, ואהה־הקיץ־הקץ – בכתפיו המוגבהות.

“פתחו לו את העיניים, אבל קשרו את ידיו: הוא ינהג את הצאן לפנינו!” הבהיק המם־מם שלנו עוד אחת מהברקותיו, ששכרון הקרב היה מוליד בו בשפע, וניצוץ חדוָה חלף אז בנו, מאיש אל רעהו. טוב. הסירו את העגאל השחור, נטלו לידיו של הלה וכפתו הדק היטב. אז הפשילו למופחד את הסנוורת מעל חטמו וככה דברי אליו: “נַבִּי אֶל ע’נאֶם קוּדמנא!” שהוא: נהג את הצאן לפנינו.

לא אדע מה חשב לו השבוי כשאורו עיניו ומה היה בלבו, מה רחש דמו, מה שאג דמו, מה התרוצך בו באזלת־יד – איני יודע אלא שפתח הלה והחריק חריקות ונשיפות שבינו ובין צאנו, כאילו לא היו דברים מעולם, וירד מסלע אל סלע בין השיחים, כרדת רועה מסלע אל סלע בין השיחים, והצאן התמהות־נפחדות – אחריו, ומיד אחריהן ומסביבן צרימות גרוננו, בעיטות רגלינו ומהלומות רובינו, והיינו יורדים בגיחוך מופקר לגיא.

כל־כך היינו שקועים בכל זה, עד שלא שמנו לב לא לכמה דמויות של רועים אחרים שצצו ברכסי הגבעות (הצפופות בדממת־פז ובתוגה נאלמה), שהיו מתלקטים חרש ומניסים צאנם וצופים בנו רחוקות; ולא ראינו את השמש שהיתה כל אותה השעה השואנת – משתפלת והולכת, מזהיבה והולכת, עד שפעם כשהקפנו שלוחת־הר, הטיחה בנו גל עצום ומסנוור של בֹּהק: צלחתית, מאובקת, משולהבת, עד שנראתה לכאורה כמין תוכחה גבוהה, שוֹעה אל הרבה יותר מזה. מובן שלא היינו פנויים לכל זה: העדר! השבוי! זה מתפזר ופועה, וזה מתכווץ ומדמים, מין טמטום וקהות ירדו עליו, מין מַיט־של־דעת שהכל מאחוריו אבוד שהכל לפניו לאחר יאוש, והיה מפסיע הלוך ודמוֹם, הלוך והתעגם, הלוך והִתהמם־הִדהם.

יארכו הדברים לספר כיצד היינו מתנהלים בגיאיות שבין הגבעות (הצפופות בדממה המזהבת), בשלוַת בשלוּתוֹ של הקיץ, כיצד היה הצאן הנפחד נדפק שלא כרגליו, וכיצד השבוי שלנו אֵלם הציפו, שתיקת צמח עקור, ודבר עלוב עד לעג, מתפחד ומרפרף וחוזר ונופל על ראשו, עם המטפחת הכפויה לו עד גבותיו באונס, במשיכת־חתף של ביטול ושל אלימות: דבר המתפחד ונרתע וגם דבר אחר נלעג ומוקצה; כיצד היתה הדורה מוסיפה זהב, כיצד היתה השמש מוסיפה גאוה שותקת, כיצד דרכי־עפר בין צדו של שדה ובין צדו של הר לחכו בקבלת־עול־חרש משעולי־ישרים – סופו של דבר: היינו מתקרבים אל מקומנו.

הלכו וניכרו סימניו של משלט: כפר ערבי כבוש. תל נמלים נטוש. עיפוש מרוב עזובה, קיום מצחין, מפורעש, מכונם. שיירי עניות וטמטום של כפריים עלובים. בלואי הוָיית אדם. פתע נחשפו שוליהם, נוות־ביתם, חצרותיהם לפני־ולפנים שלהם. פתע הופשלה שמלתם על פניהם, נחשף קלון מערומיהם, והנה הם דלים, צפודים ובואשים. ריקות פתע. מיתת שבץ. זרות, איבה ויתמות. כחוֹם־היום פוזל באבק ספק־אֵבל ספק־שעמום, ואיזה לא־חשוב.

לעומת זה, שם למעלה, בחפירות האפורות, השמנוניות, שוטטו האזרחים שעשאום חיילי־משמר, אלה שאכלם לא אוכל, מימיהם לא מים, יומם לא יום ולילם לא ליל, אלה שלעזאזל מה שיעשו ומה שיהיה, ולעזאזל מה שהיה פעם טוב ונאה ומקובל ולעזאזל – והבה נתעפש על־כן העפש היטב, ונגדל זקן, ונשחצן לשון, וידבקו בגדים מיוזעים אל גוף לא רוחץ, מסוטף כיבים, ולירות בכלבים משוטטים שיתפגרו ויצחינו, ולשבת באבק הדביק, בעיפוש הצמיג, ולישון בסחי, ולהקשיח לב מן הכל – לא חשוב.

הלכו וניכרו סימניו של המשלט. גאוה לבשה הליכותינו: לחזור עם תפארת־שלל כזו: קצב הוטפף אל פסיעותינו. העדר שפּעה ופסע מבוהל, השבוי שחזרו ומשכו על אפיו את המטפחת (מחמת סודות של משלט), היה גורר סנדליו ומשתבש חדל־ישע בסמאון ובנזיפות שמרוחב־לב – אבל, מחוץ לאלה; היתה ההנאה גואה־תופחת, שביעות־רצון ממש, עלילה שכזו, מפעל! היינו מזיעים, מאובקים, וכל־כך חיילים כל־כך גבריים. המם־מם שלנו – מה נאמר: סוף העולם! נקל לתאר איזה קבלת־פנים ערכו לנו. איזה צחוק נצטחקק בשאג, במבסוטיות, כחביות שנתפקקו חישוקיהן. כולו צוחק ומזיע בא אז אחד אצל המם־מם שלנו וכך הצביע על השבוי חפוי־העיניים:

“זה זהו? לגמור אתו? תן לי!”

והמם־מם שלנו עודנו גוחך וגומע מים היה מקנח זיעתו ונוצץ ואמר:

“אתה שב בצד, זה לא עסק שלך.”

והעיגול שמסביב געה בצחוק למשמע כל זה. מה משלט, מה תלאות, מה תנאים, חוסר סידורים, חופש וכל אלה – אם לנו כל־כך הרבה יש לנו.

והיה שם אחד שצילם את כל הדבר הזה. וכשיסע לחופש יפתח ויעשה תמונות. והיה שם אחד שבא מאחורי השבוי ונופף אגרוף בעקלתון תאוותני וחזר חמק לו מתפתל בצהלה אל בין הבריות. והיה שם אחד שפשוט לא ידע אם יפה או לא יפה, אם כך צריך או לא צריך, והיה מיטרף בעיניו לבקש סעד של אחים לדעה איזו שתהא. והיה שם אחד, שהפך כד מעל לועו וגמע בשיניים חשופות סילון, בעוד אצבע שמאלו מתרה באויר בקהל שומעיו שהנה ייגמַע הנוזל ויבוא המשך ל“אזוי איז דאס”, שהוא עיגול אחד מעיגולים רבים של שמן צף. והיה שם אחד שהיה בגופייה, והיה מַבעה בתמהון ובסקרנות וחושף שיניים פגומות שהרבה רופאי שיניים ולילות לא שינה, וחדרים צרים ללא אויר, ואשה רזה וארסנית, וחוסר עבודה, ועבודה במפלגה – לא לשוא טרחו להעמיק את “נו־מה־יהיה, מה־יהיה” הנצחי שלו. ועוד היו שם כאלה שהיו מסודרים בעבודה, וכאלה שהיו עולים בסולם, וכאלה שהיו מעולם נעבּכים ובישי־גדא ללא תקן, וכאלה שהיו אצים לקולנוע ולהבימה ולהאהל ולהמטאטא וקראו תוספת־שבת של שני עתונים. וכאלה שהיו יודעים פרק בהוראץ ובישעיהו הנביא ובחיים נחמן ביאליק וגם בשקספיר. וכאלה שאוהבים נורא את בניהם, ואת נשותיהם, ואת הגינה שבצד הבית ואת סנדלי הבית. וכאלה ששונאים פרוטקציה, שטוענים לתוֹר צודק, ושגם על מה שהוא ריחו־של־צל־של־קיפוח ירימו קול צעקה, כאלה שחמיצות־חימה על מסים ועל שכר־דירה העכירה כל חלקה טובה בהם. וכאלה שהם אינם כלל מה שחושבים עליהם, וכאלה שהם דוקא ממש כפי מה שהם. כל אלה כולם היו ניצבים במעגל מאוּשר סביב אחד שבוי שעיניו כרוכות במטפחת, ולא זו בלבד אלא שנטל אז הלה, ממש בהזדמנות מסוימת זו, ופשט אחת מכפותיו המעובות, שלעולם לא תדע אם מזוהמות הן או לא, מלבד היותן כפות של כפרי, וככה אמר:

“פי סיגרה?”

בהברה רועשת ומחרחרת ותמוהה – משל, פתח קיר הבית ודיבר – מה שעורר בבת־אחת תשואות של בעלי חוש־גיחוך, ואצבעות תוכחה של הרגישים לחוצפה.

אפילו אם היה שם מישהו שחכך קצת בלבו בדבר סיגריה – הכל נסתיים אז בדרך אחרת, צבאית יותר. שכן שני מם־כפים, וסמך־מם־מם אחד, ירדו אז מבית המפקדה, ונטלו לשבוי והובילו אותו, כשהוא נאלץ, על פי סמאונו, להניח לתומו יד על זרוע מלווהו המם־כף, וגם הלה, לתומו, בטרדת המעשה, הושיט את זרועו והיטיב לתמוך בו. וגם אמר לו כה וכה לתועלת הליכתו המגששת. והיה אז רגע כאילו היו שניהם טורחים לעבור חתחתים בשלום, מסייעים איש לרעהו, וכאילו יחד הם, זה עם זה, כאילו יחדיו – עד כדי שרגע לפני שהגיעו אל הבית חירחר אותו שבוי תמהוני וחזר על מה שחירחר כבר קודם, לאמור: “פי סיגרה?” הברות מעטות שקילקלו מיד, ומכוחן שמט התומך את היד הנסעדת, כמעט משולבת בזרועו, וניער עצמו מכל־וכל, זוקף גבותיו בכעס, כמעט נעלב: “ראיתם את זה!” כל־כך פתאום, עד שנתקל המסומא, לא מוזהר, במדרגת הבית, ומתמוטט, כמעט נופל אפיים, התפרץ בתנופה החדרה, ומבוהל, מבקש להציל עצמו מנפילה, הדף כסא ונעצר בשולחן, חדל ישע, מסורבל, ונדהם מכוח פורענתו, וממה שיבוא עתה – שמט ידיו והפקיר נפשו, מטומטם – לכל מה שיהיה.

ואותו שולחן כבר היו מפקדים חמוּרי רשמיות יושבים מעברו וממתינים חגיגית, וזו התפרצותו הלא־מקוּוָה החדרה עירבבה כל מה שהכינו בלבם, וכל מה שהיה באויר, בזקיף שאצל הדלת, במם־כף האחד ובשני, ובסמך מם־מם, עד כי, בסיכומו של דבר, היה צריך להתעשת ולארגן הכל מחדש, ובזעף.

זה שישב באמצע היה גבוה, זקור שער, חריף פנים ושרירני. לשמאלו ישב אחד שכולו אינו אלא הוא־הוא המם־מם עצמו, ורק נתגלה עתה כי קרח למדי הוא, וכי שער צדעיו מלבין ובפדחתו דיבלולי שער כהה, סיגריה מעוכה בפיו, מזיע, נופש, גיבור־היום, ואינו אלא בראשית מעלליו. קצת הלאה, אל הקיר, בבדידות מופגנת, היה נשען אחד בחורון שהיה ניצב ומציץ בריסים מורדים בהכרה של אחד שיודע אמת מסוימת מאוד, וממתין לדעת איך בסופו של דבר, וללא כל אפשרות אחרת, תתגלה דוקא אמת מסוימת זו.

“מה שמך?”

פתח הגבוה בחקירה במחי אחד, עד שהשבוי שעדיין היה טבוע בתדהמת כניסתו, לא נתן דעתו על השאלה. אותו בחור שנשען בקיר – קמט של ודאות נתהדק אצל שפתיו כפי שכך גם צפה מראש.

“מה שמך?”

חזר הגבוה ושאל והתיז מליו.

“מי? אני?” נחרד הלה והרים יד מהססת אל המטפחת הכרוכה על עיניו וחזר ושמטה בחצי הדרך, כנכוֶה.

“שמך?” חזר זקור השער בשלישית, בהעברה על מידותיו מפורשת, מותאמת.

“חסן,” חירחר הלה, והִטה ראשו במאמץ להביא שקידת־יתר תחת עיורונו החדש עמו.

“חסן מה?”

“חסן אחמד,” גילגל רהוטות, כעולה על הפסים והניע ראשו לאישור.

“בן כמה?”

“יעני,” דיחק בכתפיו, וחיכך כפותיו במבוכה וברצון להיות למועיל.

“בן כמה?”

“ככה. לא יודע, יא סידי,” חירחר בשפתיו המגושמות, ומשום־מה גם ציחקק ושפמו הנוטף ריקד קלות, “עשרים, ואפשר גם שלושים,” תרם ברצון למפעל המשותף.

“נו, ומה אצלכם בכפר?” המשיך הגבוה באותה נחת מוטעמת, נחת שיותר משהיא מטעימה את השקט היא מבטיחה את הסוּפה שלאחריה. נחת של ערמה קטנה ומקורית מאוד של הבא מרחוק סחור־סחור ונופל פתע כנֵץ ישר על אבי־העורקים שבתוך תוככי החזה…

“בכפר עובדים, יא סידי,” שירטט לו השבוי תמונה מחיי הכפר, מרחרח רעה שתבוא אי־מזה.

“עובדים, מה? כמו תמיד?” הקריב החוקר פסיעונת בדרך העכביש, שעה שחוט מן החוטים המרובים שלו מתחיל נפרט ומבשר טרף.

“נעם, יא סידי,” היה הזבוב מזיד וחומק מפני הקורים המסתבכים.

כל־כך היה מובן אז שהוא ישקר כאן. אין ספק שישקר כאן. מחובתו לשקר, ואנחנו נתפשו בלשונו, הכלב הנבזה, ונראה לו. וממש כשם שהיה ברור אז ש“ככה” לא תציל מפיו מאום, והוא לא יאמר דבר – כך היה ברור שזאת הפעם, אותנו, אנחנו, אלה שכאן, הוא לא יוליך שולל, לא אותנו, הוא – דבר־ידבר!

“ומי אצלכם בכפר?” אסף העיט כנפיו בדיוק מעל הטרף.

“אה?” לא קלט השבוי, וליקלק שפתיו, במין תום נפש, חיה המלקקת שפתיה.

“יהודים? אנגלים? צרפתים?” הרחיק עדותו החוקר, בעקיפי מורה טומן פח לדרדק: אה, לתפוש, לתפוש!

“לא, יא סידי, אין יהודים, רק ערבים,” נענה הלה ברצינות, כלל לא כמתחמק, וחזר ושלח יד בהיסח דעת אל המטפחת שעל עיניו, משל כאילו עברה הסכנה. ואילו החוקר העיף מבט סביב רעיו שבחדר: הראיתם! הנה זה מתחיל. כך זה כשיודעים להוציא.

“אתה נשוי?” פתח אז באיגוף חדש. “וילדים יש? והיכן אביך? וכמה אחים? ומנין שותים מים בכפר?” ככה טוָה את רשתו־דקיקה החוקר הגבוה וככה טרח הנחקר ועמל להיות לרצון, כשהוא מטלטל בידיו ומניען, הנעות מופרזות, בטלות, כשהוא מניע ראשו ומשרך לשונו ונטפל לפרטים קטנים, שמרגיזים את החוקרים ומביאים אותו במבוכה. מעשה בשתי בנות, ומעשה שהיה בבן, אלא שהלה יצא, לא בלי אשמת אחיותיו, וחלה, ונפטר ונסתלק מן העולם. ואגב כל אלה גם שלח אגודל אל צלעות גבו וגירד שם לתומו עלה ורדת, ואף קימץ כל ארבע אצבעותיו אל אגודלו כשהיה מתאמץ למצוא מתוך הגמגום מלה אחת מבוקשת, והיה לזרא על כל שומעיו.

נעשתה שהות. הזקיף שאצל הפתח החליף עומדוֹ מרגל אל רגל.

מהעויה שבפני הבחור הנשען לקיר, ומקימתו של המם־מם הקרח שלנו מאצל השולחן, היה ברור פתאום שאין זה ככה שלשבוי אין מה לומר עוד, אלא שכלום לא יועיל וצריך מכות.

“שמע, יא חסן,” דיבר אז החוקר, “בכפר שלכם יש מצרים?”

(עכשיו הוא ידבר. עכשיו זה מתחיל. עכשיו יפתח זה וישקר).

“יש,” השיב השבוי וענה, פשוטות עד אכזבה.

“יש”… הדהד החוקר באבק של ספק, שאבק של טרוניה ניכר בו, כמי שהקדימו לו את המאוחר, והצית סיגריה, מעמיק שקוֹל אם ייצא עתה בצריח או בסוס.

המם־מם שלנו יצא לחדר והחל מודדו עלה ורדת, יישר את הכיסא המוזח, היטיב חולצתו במכנסיו, והפך גבו אלינו צופה בחלון, באי־רצון ניכר. אף הבחור הזה שאצל הקיר, היה מעביר כף ידו על פניו ומדי סיימו אחת היה צובט קצה חטמו, מנשף ומפריח פרצוף של חריפות: צריך לדעת איך “לוקחים” משהו לידיים!

“כמה הם?”

“יאעני, ככה, לא הרבה.”

(אה. הנה מתחיל השקר. זה מסתמא כבר שקר. צריך מכות.)

“כמה הם?”

“עשרה ואולי חמישה־עשר, ככה…”

“שמע, יא חסן, אתה מוטב לך שתדבר אמת. ולא תכזב.”

“נעם, יא סידי,” לא ידע השבוי מה יעשה בידיו שנשארו פרושות לפניו בתמיהה, ושמטן.

“ואצלנו לא עושים עניינים!” התרתח הגבוה והוסיף גם את זה, הואיל וחשוב היה להוסיף כך. “כמה חיילים אצלכם?”

“חמישה־עשר.”

“כזב!”

הקרח שצפה בחלון הפך פניו. עיניו היו מחייכות. מתלקחת היתה בו אותה ההנאה שאדם נהנה מן ההנאה שתצא מגנזיה בעוד רגע ואשר בינתיים יש לו הנאה מכבישת ההנאה ההיא ומהארכת קיומה לאחר־כך, לעוד רגע מתוק, עד כדי שהדליק סיגריה בזוית המחייכת של שפתיו המהודקות. וגם כל החמישה שהיו פקוחי־עיניים בחדר היו מחליפים מבטים גונזים הנאה כנ"ל. הזקיף שאצל הפתח חזר והחליף עומדו מרגל אל רגל.

“בחיי, יא סידי, חמישה־עשר!”

“לא יותר?”

“עבאדן, לא יותר.”

“מנין לך שלא יותר?” הפליא החוקר להוכיח שאין הוא מן המסוּבבים בנקל בכחש, וגידש משהו בחריפותו.

“אין יותר.”

“ואם יש יותר?” (מה אפשר לענות על שאלה כזו?)

“אין יותר.”

לא ידוע מנין יצאה אז והבזיקה כחתף בעיטה, פרצה מהבלגתה ונשתחררה לבסוף, באלכסון, באי נוחיות, מקוצר מרחק לתנופת־בעיטה יפה, והרתיתה את הנחקר, סמוי עיניים ובלתי־מוכן, עד שפרץ בקריאת־פתע, יותר משהיא קריאת־כאב, והתמוטט על השולחן, מה שהיה דומה יותר למשחק לא־הוגן מאשר לשיטה של “הוצאת־דברים”. משהו לא צפוי, לא טבעי. משהו שהוא לא זה. לא זה.

“עכשיו דבֵּר, והזהר לדבר אמת!”

“יא סידי, בחיי העיניים, בחיי אללה: חמישה־עשר!”

הבחור שאצל הקיר, ניכר היה שהוא חושש כי יימצא מישהו שיאמין לשקר גס זה. בידיו היה מטה ארוך שהיה בודקו באצבעותיו ומושכו מביניהן באותו חן עצמו של אבירים כשהם שולפים חרב, והניחו בשתיקה, בשתיקת די־לחכימא, על השולחן.

גילגלו עוד בשאלות. שאלות צפופות. בלא רוַח. פעם אחר פעם היתה נבזקת, יותר ויותר בקלות ובטבעיות, בעיטה אחר בעיטה. בעיטות קרות, בעיטות ללא כעס, ורק מאומנות יותר. ומפעם לפעם חזר ונתברר שצריך לקיימן.

שכן רצונך בדברי אמת: הכה. אם ישקר האיש – הכה. אם ידבר אמת (אל תאמין!) – הכה לבל ישקר להלן. הכה שמא יש עוד אמת, אחרת. הכה משום שברגלך הוא. כשם שנענוע העץ משיר את הפרי הבשל ביותר, כך טלטלת השבוי מולידה את האמת הגדולה ביותר. ברור שכך הוא. מי שאינו סבור כך – אל תתוכח עמו: תבוסתן. שכזה לא יעשה מלחמה. אל תחוס: הכה. גם עליך לא חסים. וחוץ מזה: הגוי רגיל למכות.

עתה הגיעו לפרשת המקלעים שבכפר. זו נקודה בוערת היא. כאן מוכרחים להרביץ. לא תוכל להתקדם כאן כמלוא צעד בלא להרביץ. בגלל נקודה זו עתיד דם יהודי להשפך, דם בחורים שלנו, וחייבת הנקודה הזו להתלבן. הפכו והפכו בדבר, וחזרו והפכו בו עד שנסתאב, ולא נשאר אלא שהוא משקר. מיד אחרי כן הגיעו אל פרשת הביצורים. גזרו עליו שיתאר את ביצורי הכפר. וכאן נסתבך הנחקר לחלוטין. התקשה בתיאור, בהפשטה, בגיאומטריה, במתמטיקה, הפשיל ידיו, קירטע ברגליו, הידס כה וכה, ניסה לשכנע במחוגי ידיים, המטפחת על עיניו הכהתה הכל, הכל היה מבולבל, חסר־טעם, ונעשה ברור מאוד אז בחדר, שאין כל זה אלא סבך של כזב.

“אתה שקרן,” התוַכח החוקר מיואש. “בעיניך אני רואה שאתה משקר!” ואיים באגרוף אל מול כסוּי־העיניים.

לא התקדמו. היה משעמם. נמאס כבר. נשתבשו לחקירת שתי־וערב קרה, מסורבלת. איש לא היה נלהב, איש לא היה חם. וגם הכו בלי חשק. ויותר היה תמוה כשנפלה אי־מזה חבטת מקל שרקנית על גב השבוי – חבטה זרה, צורמת, מצוַת אנשים מלומדה.

טוב. הגיעו לפרשת התותחים. הלה היה טוען שאין קנה לועם ארוך ממידת ידו החל מכתפו וכלה בכפו – כשהוא קוצב מידתם בהכאת גרזניות של כף־שמאלו ממש על שורש כתף ימין וממש על מחצית פיסת־כף ימין, לאמור – מכאן עד כאן: במסירות, בהקרבה, חזור והכות עד הסר כל ספק, ובלא דעת אם די בזה, אם יש עוד להמשיך, כשהעוָיית עיוור שנשתבש בדרך, על שפתיו וסביב שפמו.

תמו־חָרבו השאלות.

אותו זקיף שאצל הדלת, שהיה מקרטע מרגל אל רגל על־עומדו, והיה מציץ עיניו מפעם לפעם לחלל מסגרת הפתח, ואפשר מבקש בזהרורי שמים משהו שהוא אחר ממה שיש באפלולית החדר המלוכלך שכאן, היה חשש מתעבה והולך בו שהנה עתה יבוא דבר נורא, ולא תהיה שום ברירה, שכן מה נותר אם לא שיאמרו אליו: קח את הנבלה וגמור אתו!

“נו, ככה,” התפרקד החוקר אל מסעד כסאו, מבקש להנפש מכל העסק הזה – ומיעך ברצפה את הסיגריה שלו, חסר סבלנות.

“אני כבר אגמור אתו,” קיבל על עצמו הקרח, והתיז את הסיגריה שלו באצבע צרדה מן הפתח החוצה.

“הוא טמבל גמור,” סיכם מם־כף אחד.

“הוא מעמיד פני טמבל,” אמר השני.

“הוא צריך שיידעו לדבר אתו,” אמר זה שנשען בקיר, והעוָה שפתיו בהכרת עלבונה של אמת שכפרו בה.

ואילו השבוי כבר חש איכשהו שהיתה הרוָחה, ליקלק שפתיו המעוּבוֹת, ופשט ידו העבה ודיבר לאמור:

“פי סיגרה, יא סידי?”

ברור שלא שעו אל השוטה הזה.

ואותו שוטה ששהה משהו השיב ידו הפשוטה, ונמלך וניצב על־עוֹמדו, טיפש מטופש, ורק בינו לבין עצמו גנח ואמר: “אח, יא רבּ,” שהוא: הוי רבוני, אלוהי.

ובכן מה? לאן? אל שיפולי המחצבה שבכפר? ואולי לעינויים, אלה שיפים לפתיחת פה ולהוצאת שקר מפני אמת? וכי יש גם דרך אחרת? כיצד נפטרים ממנו? ואולי… שמא באמת לתת לו סיגרה אחת ולשלחו, שוטה זה לביתו, לךְ לךָ ואל נראה אותך עוד!

סופו של דבר היה שטילפנו למקום אחד, ודיברו עם הסמך־מם־פּא בכבודו ובעצמו, והוחלט לשלחו אל מחנה אחר (לפחות שלושה בחדר עיקמו חטמם בבחילה לדרך פסולה זו, כה אזרחית, כה פשרנית), מחנה שחוקרים בו שבויים וגומלים להם שם כל אחד כראוי לו. ולצורך זה יצא הזקיף שאצל הפתח, אותו שלבו לא היה שלם עמו כל אותה העת, בלא דעת־מה, והביא את הג’יפ המאובק, ואת הנהג התורני הנרגן, שזעף על הקראו מחוץ לתורו, דבר שהוּכח על־נקלה, גם בראיות מרובות וגם בביטויים אחרים, נוסף על מה שהוא כשלעצמו לא איכפת לו לנסוע למקום־יישוב ולראות בני־אדם, אלא שלבו ומררתו – על העקרון, על העקרון. ועוד חייל אחד בא וישב אצל הנהג, בתוקף תפקיד שביצועו היה נמנע עד הנה מחוסר תחבורה, ושעתה קיבל גם “משימה” נוספת זו של ליווי השבוי (וככה יעברו ברחובות העיר: עם מקלע לפנים ושבוי מאחור!), ועמוס שני התפקידים הנ“ל, שלא לזקוף, חלילה, נסיעה זו על חשבון החופש (שהוא חשבון מיוחד), ישב וטען את המקלע. ואלו השבוי, לאחר שנדחף ושׁיגשׁ ונתקל והוּעלה, לא נותר לו מקום אלא על הרצפה, ושם נשמט, כרע רבץ, שניים לפניו, ואותו שהיה זקיף אצל הפתח מאחוריו, ובכיסו ניירות הפקודה ו”צו התנועה" וכל כיוצא באלה, ואחר־הצהריים הזה, שהתחיל אי־מתי בין ההרים והאלונים והצאן, היה עומד עתה להסתיים לפנות ערב בדרך שאחריתה מי ישורנה.

וכבר יצאו מן הכפר המעופש שעל הגבעה, וכבר יצאו מן הוואדי אל השדות, וכבר נוסעים בתוך השדות, והג’יפ כבר חופז ומנתר על ארבעותיו, ופיסות מן הרחוק התחילו באות ונהפכות לקרוב, והיה טוב לשבת מנוכח השדות הרוחצים אורה מאדימה והולכת, כוללת הכל בסחף ענני־פז, זערוריים, זהרוריים, אורה נישאת ורמה מכל הדברים הללו, אשר לך ולי כל־כך איכפתיים הם, הגם שלנהג לא היה איכפת מכולם ולא כלום, ולחברו שאצלו, המשופם, בכלל לא היה איכפת כלום, כי על־כן היו מעשנים, שורקים ושרים “בערבות הנגב איש מגן נפל” ו“שופעות עיניך אור ירוק” חליפות. וזה שהיה על רצפת הג’יפ, קשה לדעת מה הוא, לפי שהיה סומא, בהמי ושותק.

תמרת אבק פרחה מאחור, שובל עשני שנתהבהב והסמיק בשוליו. תעלות של מה־בכך וחתחתים של־כלום הרקידו את הג’יפ החופז, ושדות פשטו זרועות עד אפסיים והתמכרו לבין־ערביים הלום שכרוּת של שכחה ועדנה, ומשהו כה רחוק, כה רחוק, כה חלומי – עד שפתאום, בבת אחת, קפץ דבר מוזר ונתקע בראש ככה: “האשה, אין ספק שאבודה היא.” שעד שאתה תמיה מנין צמח לו זה, כהלום רעם שכאן, ממש כאן, על ידך, דבר נחתך, אותו דבר עצמו, שבהזדמנויות אחרות קוראים לו אחרת, ושגם קוראים לו גורל.

אחת־שתיים פוסחים ונמלטים מעסק־ביש זה. אפשר לשיר קול־שני לשירת השניים שמלפנים. אפשר להפליג למחוזות רחוקים עם אור ערביים, אל שמש זו התרוּגה־מאודמת, לולא שמיד חוזרים ורואים מה שנבעה פתע מפירצה מפתעת זו: הזה שיושב כאן לרגליך, חייו, שלומו, ביתו, שלוש נפשות, מִטוות חיים הכל־בכל – נתונים איכשהו בצבת ידיך, משל אלוה קטן יושב בג’יפ. האיש המוסע, הצאן העשוק ואי־איזה נפשות בכפר בהרים, פתילי חיים רחוקים יתהדקו, יתנתקו, יסתבכו ללא מוצא – בכוח עובדה שאתה, לפתע־פתאום, אדון לה. רק תרצה ואתה עוצר את הג’יפ ומשלחו חופשי – והכל נחתך אחרת. אבל… המתן: לשחרר את האיש!

הנה כאן נעצור את הג’יפ. על יד הוָואדי. נוריד את האיש, נפתח עיניו, נפנהו אל ההרים, נצביע היישר ונדבר אליו כזאת: לך הביתה, בן־אדם, ישר שמה. הזהר מן הגבעה ההיא: שמה יהודים. פעם שנייה השמר שלא תפול בידינו. והאיש נוטל רגליו ואץ לו הביתה. חוזר הביתה. פשוט. שמע נא: איזה מעשה! ההמתנה האיומה, הלוחצת, גורל אשה ותינוקותיה (אשה ערביה!), ניחושי לבה הנפתל עם גזירת־גורל, ניחושיה יחזור־לא־יחזור, ניחושיה מה־יהיה־מעתה – הכל ייפתר לטובה, לנשימה רווּחה, ייחרץ לחיים. הי, בחור, בוא נשחרר את האיש!

למה לא? מי מעכב? פשוט, הגון, אנושי. קום איפוא ועצור את הנהג. הפעם לא עוד מליצות על הוּמאניוּת, הפעם זה בידיך. הפעם לא רשעת מישהו, הפעם על מצפונך הדבר. הוֹרד והצלת אותו. היום יושבת הברירה, זו הברירה האיומה והגדולה, זו עצמה שתמיד דיברנו עליה בדחילו, כולה יושבת במו־שתי־ידיך. זו הפעם אין מפלט לא ב“חייל” ולא ב“פקודה” ולא ב“ואילו תפשו הם אותך,” אפילו לא ב“מה יגידו החברים” – עירום אתה עומד מול החובה. כולה עליך.

עצור איפוא. נהג, עצור. שלח את האיש. אין צריך בנימוקים. זכותו היא וחובתך היא. אם יש טעם במלחמה הזאת – עתה יופיע אותו הטעם. אדם, אדם, היה אדם. שלחהו לביתו. צפצף על כל האכזריות המוסכמת הזאת. שלח את האיש. הטמטום ששלטים צווחניים מכפרים לו מראש כל תועבותיו. שחרר. הללויה, ילך הרועה, הפלח הלז, אל אשתו, אל ביתו.

אין דרך אחרת. שנים תנקופנה עד אשר, באורח פלא, ייצא לחופשי ויחזור אל ההרים לבקש את אשתו, את ביתו, אשר בינתיים פליטי רעב, בטיפוּס, מדחי אל דחי, אבק־אדם, מי יודע מה יבוא עליהם בבינתיים זה והיכן יהיו בבינתיים זה, – הכל בתנאי שבינתיים לא “ידפקהו” אחד בחור, אי־כאן אי־שם, ו“ישלחהו לשמים”, סתם ככה, ולוּ גם לא סתם ככה.

מדוע אינך עוצר? חובתך היא. חובה שאין מפלט ממנה. נעשה ברור כל־כך, עד שקשה להמתין עד שתחליט לעשות. קום, אתה, עשה. אמור לנהג מלה, סַפּר לנהג ולחברו שכך היא הפקודה. ספר להם מעשייה, ספר משהו – וגם אין צורך בזה. לא צריך להסביר, ולא צריך לספר. יהיה מה שיהיה. אתה נכון ליתן את הדין. כמובן. שחרר.

(איך אוּכל? הוא איננו שלי. הוא איננו בידי. זה לא נכון: אני לא אדון שלו. אני רק שליח ולא יותר. למה אני? מאימתי אני אחראי לקשיחות לבם של אחרים!)

חדל. זו התחמקות בזויה. כך חומק כל בן־בליעל מהכרעה ומסתתר מאחורי ה“אין ברירה”, המזוהם מרוב שיגרה. היכן כבודך. “עצמאות המחשבה” המהוללת. היכן החופש, הידד החופש, אהבת החירות. שחרר! אדרבא, ואפילו אם תתן את הדין על “פשע” זה: כבודך הוא. כל דבריך, כל מחאותיך, כל מרייך על פחד ועל דיכוי, ועל דרכים פורצות אל אמת, אל שחרור – היכן כל הדברים הללו: היום יום הפרעון, יום התשלום, ושלם, שלם בני, בידיך הוא.

(לא אוכל. אינני אלא שליח. ושנית: מלחמה היא. וזה האיש מן הצד השני הוא, הנלחם בנו. אפשר הוא קרבן־חִנם – אבל קרבן לתככי אנשיו. ואילו אני – אסור לי ואין בכוחי לשחררו. דבר חדש: כל אחד יתחיל לשחרר – לאן נגיע? ואפשר שהוא יודע באמת דבר גדול ומיתמם לו ומעמיד פני שוטה?)

האמנם? וכי חייל הוא הלז? תפשת אותו וחרב בידיו? מנין הבאתם אותו? מן הצאן בשדה. הוא לא לוחם. אזרח מסריח הוא ומסכן. שקר השבי הזה – ואל תעלים עיניך. פשע הוא. חקרתם אותו? – עתה שלחהו חופשי. לא יצילו עוד מפיו דבר יותר ממה שכבר הגיד. ואין מחיר עוד ידיעה אחת שווה בדיכוי כל האמת שבשחרורו.

(קשה לי להחליט. אינני מעז: צריך לעשות כל־כך הרבה דברים לא נעימים: לדבר עם הנהג, להסביר לחבר, לעמוד אחרי כן בבירורים, להכנס למצב ביש בגלל איזה חסן חלכה, וזה חוץ ממה שלגמרי לא ברור שצריך לשחררו כאן עתה, לפני שנחקר כראוי).

הבל! אַחר, לוּ היו בידו רק רבע השגותיך על אמת ועל חופש – היה עוצר כאן, מיד, ומשלח את האיש, וחוזר וממשיך דרכו וכבר שוכח את הדבר הזה, בקיצור, בפשטות, במעשיות, ובלי כל שמץ החזקת־טובה לעצמו. ואתה, עם אלף הידיעות הטענות וההוכחות והחלומות – אתה יפה־נפש, תהרהר, תתלהב, תתחרט, ותחשוב, גם אחר־כך, בים של חשבונות תצלול: הוי למה לא עשיתי. ואת חמיצות ההויה הלא־מושלמת שלך – תשפוך על עולם ומלואו: זה העולם המכוער, הגס – ורק לא תעשה! עשה איפוא! קום עשה הפעם. עמוד בנסיון. צא והלחם. כמובן!

(אני מרחם עליו. חבל שבי בחרו לתפקיד הזה. הייתי עושה – לולא חששתי, איני יודע מפני מה. לוּ, לפחות, היינו לבדנו כאן. זה כבר פועם בי כתאוה שהנה היא בידי, ולא יכול, לא יכול להתחיל. למעלה מכוחי… כשאני נזכר שצריך יהיה להסביר, להתעסק, לבוא אל אנשים ולהתוַכח, להוכיח, להתחיל להצטדק – לא יכול. מה לעשות?)

בחור – וסלסלות אומללות אלה אתה מעמיד כנגד חיי אדם! איך היית משקיף על הדבר אילו אתה רבוץ על רצפת הג’יפ, אילו אשתך שלך בבית ממתינה, והכל נחרב לה. מסוער כמוץ, לטמיון, בהמתנת לב נשרף, המתנה בדמעות, המתנה באגרופים, המתנה בהכנעה, המתנה במחאה, המתנה בתפילה…

הוא כבר דיבר מה שדיבר. כבר סיפר מה שסיפר. מה עוד? ואם גם שיקר, ואם גם שבעתיים כיזב – מי הוא ומה הוא זולת אפס עלוב, בריה מצומקת ונכנעת, פרצוף עטוף מטפחת, מכווץ ושפוף, מבוטל, שק של אין־ערך, נפחד, נמוג, מתרקע מכלוּמיוּת, נכון לבעיטות ורואה בהן טבע (בעט בו – ערבי: בשבילו זה כלום!) – ואתה, אלוה שלו, חייב לשחררו, אפילו אם יצחק לך האיש הזה עצמו, אפילו אם יראה בך, הוא או מישהו, פתי תמים, אפילו אם ילעגו לך חבריך, אפילו אם יבקשו למנוע שחרורו, אפילו אם ישלחוך בשל כך אל התובע־הצבאי, ואל עשרים תובעים־צבאיים – חובתך היא ותעשנה: לצאת מן החזיריות של השיגרה. הֱיה אחד שנכון, ולו גם ביסורים, לחרוג פעם אחת מאורווֹת החזירות שנאספו, ערימות ערימות, בימי היותנו אזרחים טובים, ונעשו עתה, רשמית וחגיגית ומוסכמת, לדרכו של עולם, למידותיו של עולם, למידותיו של כל מי שחפץ להיות ראוי לתואר הגדול “חייל”, שכל מה שהיה אסור עליו – נעשה מותר.

אח, אחד חסן אחמד, שאשתו חלימה או פטמה, ושתי בנות לו, שצאנו נגזל, והוא מובל אי־לשם באחר־צהריים בהיר אחד – מי אתה ומי חייך, אחד כמוך טוב כדי להפיג בו את כל הזפת שבלבנו, אופל יקחנה.

כמובן, אינך משחרר אותו. ברור. דיבורים יפים. אפילו לא פחדנות, גרוע מזה: שותף לחטא. אתה. מסתתר מאחורי צחנת “מה לעשות – פקודה” – בעוד שהפעם יש ברירה והיא ברשותך, הנה זה עתה בידיך: הברירה שלך. יום גדול. יום של מרד. יום אשר בו סוף־סוף יש בידיך ברירה. וכוח החלטה. לתת חיים לאדם נעשק. הגע בנפשך. להיות נוהג לפי לבך. לפי אמונתך, לפי האמת שלך, לפי הגדול מכל גדול – שחרורו של אדם.

שחרר.

היה אדם.

שחרר!

כבר ברור שכלום לא יהיה. עורבא פרח. ברור שתחמוק. תעלים עיניים. ברור שהכל אבוד. חבל עליך, שבוי, לא יעמוד בו כוח לעשות.

ושמא בכל זאת? הנה־עתה. כאן. רק רגע זה יארך. נהג עצור. רד, יא חסן. לך הביתה. עשה משהו. דבר. עצוֹר. אמוֹר. הנה עתה. זה הרגע. היה נא לבסוף, כואב ימים רבים וארוכים וריקים, היה נא אדם כאשר חפצת.

השדה היה מכיתת זהב אחת גדולה ורדודה. מלוא כל עשרות אלפי הדונם הפכו אז כּכּר פּלאית: לא ואדיות, לא גבעות, לא מעלות ולא מורדות, לא כפרים ולא עצים – הכל כולו נתרקע למקשת זהב אחת, לחלקה רדודה אחת, שמעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, הכל חלקת זהב עגולה, עצומה, עד־אין־אפסיים, ואפילו אם יתכן שמאחור (ושמה אין מסתכלים), בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אם שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי־יודע, של אזלת־יד מחפירה, של מי־יודע שבלב אשה ממתנת, של מי־יודע של גזירת־חיים, של מי־יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי־יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור.


נובמבר 1948



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53999 יצירות מאת 3226 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22177 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!