א    🔗

זה עשר שנים מופקדים אנו מטעם ההסתדרות הציונית לפתח פעולה תרבותית בקרב הפועלים. בבוא הד“ר וייצמן בפעם הראשונה לארץ הוסכם והוכר, שהפועל בעצמו צריך לנהל את פעולתו התרבותית על־ידי נבחריו שלו. ועדת התרבות ממלאת את התפקיד הזה כפי כוחותיה משנה לשנה. כל ציוני ישר יודה, שאם נוצר כאן ציבור עובד עברי, הרי בחלקו הגדול זהו פרי עבודתה של ועדת התרבות ושל העובדים העושים במלאכה. אלמלא עבודתנו זאת היה כאן ציבור חסר שפה, ומי מילא עכשיו את ידי ההנהלה הציונית להפסיק בן רגע את ההסכם הקיים ועומד זה עשר שנים? איך נועזה ההנהלה הציונית להביא לישיבת הועד־הפועל הציוני הצעת תקציב, שאין בה כל סכום לועדת התרבות? ואמנם דחה הועד־הפועל את הצעת ההנהלה הציונית, וחייב אותה לקיים את עבודתנו. כל הקונגרסים הציוניים שמאחרי המלחמה ואילך הכירו בעבודתנו ואישרו לנו את האמצעים למענה; והקונגרס הט”ו דאג להבטיח את תקציבנו במיוחד וקיבל החלטה מפורשת, האומרת כי תקציב העבודה התרבותית לגדולים דינו כדין תקציב החינוך, כלומר, שהפעולה התרבותית צריכה להתפשט על הילדים והגדולים כאחת. אולם ההנהלה הציונית אינה מקיימת את ההחלטה הזאת.

באיזו רשות?

אם גם מאה פעם ופעם נשאל שאלה זו – תשובה לא נקבל, כי אין ההנהלה הציונית של עתה רואה את עצמה כשליח הציבור, אלא כאדוניו, בהישענה מראש על כוחות הנראים לה מרחוק, ולא על הציבור הציוני הרחב. אולם עוד קיים כאן ציבור ציוני, אשר ידרוש את שלו, ואשר במועדו יסלק את המקצצים בנו והעושים מעשי הרס בפעולה התרבותית העברית של הפועל. עוד לא נגמרו החשבונות בין הפועל ובין אותה ההנהלה, אשר ניסתה אשתקד, בתקופת חוסר־עבודה, לכוון לכך שפועלים רבים יֵצאו מן הארץ, ואשר כיום התנקשה בתרבותו. אכן, שנות כהונת ההנהלה הזאת רק שנות מעבר המה. עלינו להחזיק מעמד ביום מר זה, כי יגיעו ימים אחרים.

מה קרה? איזה אסון מזעזע אירע בעולמנו הציוני? הרעשה האדמה תחתנו? הלא גם בעת המלחמה העולמית ידעה האנושות להתקומם נגד מעשי הרס של מפעלי אמנות ותרבות, וכאן הגענו לידי ברבריות המכריחה אותנו לסגור מפעלי תרבות הקיימים זה שנים! שאלנו בהנהלה הציונית: אם אתם מקציבים עכשיו לועדת התרבות 2255 לא"י, בשעה שהקצבתם לנו לפני שנה 4800 ולפני שלוש 9600, הראו נא לנו כיצד לפטר את חבר העובדים אשר עשה את עבודתנו, שהיא גם עבודתכם, זה שנים? וכיצד לסגור את מוסדותינו, ומה לסגור? האת שיעורי הערב או את בתי־הספר לנוער העובד או את הספריה עם סניפיה? התשובה היתה: פטרו, פטרו. לא ראיתי כל דאגה רצינית בעקב הריסת הפעולה. והאם באנו לפני ההנהלה הציונית בהצעות חדשות, בפרוייקטים שלא נולדו? הן העובדות שלנו קיימות, הלא מושקעים במוסדותינו עבודה, מרץ אנושי וציוני.

ועוד שׁאלנו: למה נִפלה גורל מורינו העובדים בין הגדולים מגורל המורים העובדים בבתי־הספר הכלליים? הן תקציב החינוך לא הופחת (עוד הוגדל) ומבין המורים ההם לא יפוטר איש. למה איפוא ניתכה החימה על המורים בין הגדולים, כי דוקא מביניהם יקופחו מעבודתם ומפרנסתם עשרות אחדות? חברינו יודעי דבר בעניני התקציב הציוני אומרים, שבהתאמצות ידועה יכול יכלה ההנהלה הציונית למלא לנו את החסר ולהציל את עבודתנו.

עד כאן על עבודתנו בין הגדולים. עכשיו לעבודתנו בין הקטנים. ברשותנו 13 בתי־ספר ו־25 גני־ילדים, ביחד 38 מוסדות חינוך אשר נוצרו ופוּתחו על ידינו. ריכזנו חבר מורים, סיפקנו אמצעים, נשאנו בעוֹל קשה. 1000 ילדים, 50 עובדים. והנה ההנהלה הציונית אינה מספקת לנו את האמצעים להחזקת מוסדותינו אלה בהתאמה למכסה הכללית. היא מוציאה על כל ילד בבית־ספר עממי כללי בערך כ־4 לא“י, ועל כל ילד של פועל המתחנך במוסדותינו – כ־3 לא”י או כ־3.25 לא“י. הקונגרס הי”ד החליט שכל מוסדות החינוך של ועדת התרבות צריכים לקבל תקציב כמוסדות החינוך הכלליים. אולם ההנהלה הציונית מוצאת לה היתר לקפח את בן הפועל. יש לה טענה: הקיפוח בא משום שאנו מנהלים את הפעולה בעצמנו. ואמנם כל פעולתנו החינוכית במשך 7–8 שנים אלה עלתה כ־30,000 לא“י. מההנהלה הציונית קיבלנו רק כ־12,000 לא”י. את יתר הכספים ריכזנו בעצמנו. ועל החטא, אשר הצליחה ועדת התרבות במשך השנים לרכז את יתר הכספים החסרים ולהשקיעם ביצירה החינוכית העברית המקורית שלנו, מפחיתים לנו מההקצבות המגיעות לנו.

בשנים הקודמות, כשהיה לנו קל יותר, היינו מוחים נגד הקיפוח הזה ומשלימים אתו, אבל עכשיו אין לנו אפשרות כזאת. על מי נעמיס את החסר – על הפועל, על המשקים בשנת הבצורת?

יש בתוכנו חברים השואלים: למה שיעורי הערב לפועלים דוקא, ולמה לא שיעורי ערב כלליים? מבלי להביא בחשבון את המציאות הקיימת, כי אין כאלה בעיר ובכפר, כי חלל הישוב הכללי ריק ממוסדות עממיים־תרבותיים מסוג זה, יש לשאול למה לנו מוסדות הארגון העצמי? למה לנו המרכז החקלאי, המוסד המתווך בין המתישב ובין המחלקה להתישבות. הלא המחלקה תקבל (בזמן הראשון – בודאי) באדיבות רבה כל יחיד, אשר יעבור את סיפה ובקשת התישבות בכפו. למה לנו קופת־חולים? האין די מקום בחצרות “הדסה” לטייל בהם ולחכות בתור? למה לנו בנק הפועלים? האין בנק ציוני כללי קיים בארץ? אלה השואלים אותנו, למה נחוצים שיעורי ערב לועדת התרבות, ולמה לא להסתפק בשיעורי ערב כלליים, ישאלו נא את יוצרי הקבוצה הראשונה, מה העבודה הזאת לכם?

ועוד זאת להגיד לשואלים: הביאו ספיקותיכם והערכותיכם מחדש את יסודות תנועתנו בפני הועידה הרביעית של ההסתדרות, אולם לעת־עתה הואילו נא לזכור את החלטת הועידה השלישית:

“הועידה מוצאת כי שמירת אָפיה וכיווּנה של הפעולה התרבותית של ההסתדרות מחייבת אבטונומיה מלאה של ועדת התרבות הן מבחינת כיווּן הפעולה והן מבחינה אדמיניסטרטיבית”. ואל יתן הועד־הפועל של ההסתדרות לכבות את הנרות הקטנים המאירים לפועל בנשיבה הגסה של כוחות חוץ.

נכון, רובץ על ההסתדרות עול חובות כספים מהתקופה האחרונה ונכון שעל ההסתדרות להתאמץ להשתחרר מהחובות האלה. אולם מוטלת על ההסתדרות ועל כל ציבור העובדים בארץ חובה אחת: לשמור על הקיים. האבד לנו היצר של שמירה עצמית? יהא־נא ברור, כי מעשה ההנהלה הציונית זהו צעד לביטול המוסד. כבר השנה רצו בזאת, הצלנו במקצת, אולם בעתיד צפויים אנו לכך.

ומדוע יקוים לגבי עובדינו – “והיו חייך תלויים לך מנגד” ? בכל שנה – זעזוע חדש. האם לא תבוא ההסתדרות להגיד למוריה: עבודתכם יקרה לנו, והיא תימשך; בתוכנו אתם ואנו עמכם!

תרפ"ח

ב    🔗

לרגל יום ההסתדרות אשר יאורגן בחנוכה לפי החלטת הועד־הפועל, נתעכב במקצת על חיינו התרבותיים ועל הפעולה התרבותית. ציבורנו מושזר ממוצאים שונים ומארצות שונות, ותרבויות שונות השקו את קרקע גידולו. לא נוכל, איפוא לגשת באַמת־מידה אחת אל ההוָי ואל הצרכים התרבותיים של חלקים שונים בתוכנו. דבר אחד ברור. מפעמות בתוך ציבור הפועלים בארץ ישראל שאיפות אנושיות נאצלות; והצורך להעלות את חיינו ואת חיי הדור הצעיר שלנו מלווה אותנו בהויתנו וגם משפיע ומביא לידי מעשים. בשביל האחד חשוב הספר. הוא מוציא אותו מחולין החיים, נותן לו אורך רוח, מעלה לו מנוחת גוף ונפש. בשביל השני חשובה מאד שעה של נגינה, התיחדות נפשית בלי אומר עם עצמו והשתקעות בעולמות היצירה של אצילי בני אנוש. ויש כבר כמה קבוצות חברים, החיים את חייהם התרבותיים בעולם השירה, הציור והחזיון. ויש חברים למאות אדוקי ההתעמלות והספורט, המוצאים סיפוק רוחני בתרבות הגופנית, בטיול ובמשחק באויר החפשי. ישנה ציבוריות עברית של פועלים, המתחזקים ומתלכדים בארגון הספורטיבי ובמהותו. ויש בתוכנו קבוצות הגונות של פועלים ההוגים בהתמדה בשאלות חיי החברה והארץ. הסמינריונים לפועלים ולנוער, החוגים הקבועים, בערים ובמושבות, ההולכים ומתפתחים, מעידים על כך. עם התרחבות הציבור, יתרחבו ממילא מושגינו על החיים וצורות חיי התרבות שלנו. בני הדור אנחנו. והפרצוף האנושי, המוסרי והתרבותי שלנו הולם את העולם התרבותי שבימינו.

אולם מתחת לצורות החיים החיצוניות מנסרת בתוכנו השאלה אשר בפתרונה תלויה הרגשתנו העצמית: המתקדם מפעלנו כאן? המבטיח לנו תקומה ? והנה, כרגע, עוברת עלינו תקופה שהתשובה על השאלה הזאת תלויה בין חיוב ושלילה. המלחמה נגדנו מצד אחינו אדוני הרכוש בעיר ובכפר מחייבת אותנו להביט בעין פקוחה על מצבנו בארץ. חלק של הישוב נלחם נגדנו בגלוי, אף מיצר את צעדינו כאשר לאל ידו, מתנקש בזכויותינו ושואף להחליש את כוחנו בעזרת ממשלת הארץ. וזהו דוקא בא־כוחו של הרכוש היהודי בארץ, הרכוש, אשר לפי מצב הדברים בעולם כיום הוא מוכרח להיות שותף בבנין הארץ. והתקופה הקרובה אפשר שתהיה תקופה של מלחמה קשה מצד הפועל על הערכים האלימנטריים של ארגונו ועל אפשרות קיום אנושי – ועל העליה. המצב המתגלה כיום, שרק הפועל נלחם על העליה, יכול לזעזע בנו את האמונה בהגשמת הציונות, בכל אופן יכול הוא להרחיק אותה בעינינו למרחק כזה, אשר ממנו לא תהא כבר כל השפעה על חיינו בהווה. במובן זה צועדת התנועה הציונית על עברי פי פחת. כשניוָכח, כי שחרור העם בארצו ועליית המונים גדולים לארץ־ישראל הם מן הנמנעות בתקופת הרכושנות – מפני שהממשלה וחוגי בעלי ההון שבעמנו ובגויים לא יראו הכרח בהעלאת מאות אלפי עובדים לארץ, מפחד מפני קומתו הזקופה של הפועל העברי וארגונו מצד אחד, ומצד שני מתוך התיאבון לבסס בארץ מפעלים כלכליים על יסוד ניצול בלתי מוגבל של פועלים מחוסרי הכרה ונשים וילדים – נגיע לידי מסקנה, כי רק עם השחרור הכללי של הפועל בעולם תבוא גם תקומתנו כאן, או לידי מסקנה, כי אין לישראל תקומה, וכי אבדה ממנו תקוה כאן. עמוק עמוק מגיעים הזעזועים וחודרים חדרי נפש. גלי הספקות שוטפים בכוח את סירת האמונה הנטרפת בים ההיסטוריה הסוער.

נחוצה לנו דרגה גבוהה של משמעת עצמית, של נאמנות למפעל, כדי לראות את המצבים של היום כזמניים אשר נוכל להתגבר עליהם, ואשר כל העם יתגבר עליהם. נחוצה נכונות לחיות בארץ ולעבוד בה בכל התנאים, בין אם טוב לנו ובין אם הטוב עוד ממנו והלאה.

יש גורמים מפרידים בתוכנו ויש גורמים מאחדים. התהוות דיפרנציאציה כלכלית ידועה בתוכנו אולי מפרידה (עד אשר תימצא הדרך לתקן פרצים אלה; ואם אמנם הדרכים אשר הותוו בנידון זה לא הובילו למטרה, יש לבקש אחרות). מצד שני – שפתנו, שאיפותינו ותרבותנו יאחדו אותנו. כעבור עשר שנים אחרי העליה השלישית נהיינו לציבור מאוחד. לאט־לאט החלפנו את שפות הגלות לעברית. העבודה בארץ, השפה המשותפת והמושגים המשותפים העלו אותנו לציבור המאוחד באופן כללי, וגם בחייו התרבותיים. מובטחני, כי נמשיך גם להבא ביחסים האינטנסיביים שלנו עם עולמות המחשבה והחזון העברים והכלליים; וכי נגביר את קשרינו עם הספר ועם אנשי הספר, המוסרים לנו את מחשבת הדור. אבותינו מסרו את נפשם על חינוך ילדיהם, אולם אף הם עצמם לא הניחו את ידיהם מעסוק בחיי רוח ובתורה. אכן, הדור המכבד את עצמו והחי לא רק בשביל הילדים, כי אם בשביל תעודת חייו שלו, ימשיך תמיד את חיי הרוח שלו. כי יש לו עצמו רכוש רוחני ונפשי, שהוא העיקר בשביל חייו ובשביל הדורות הבאים. ולנו כאן יש עיקר חיים ויש תעודה. תעודתנו תלויה ברצון העם, במאורעות העולם, במזל, וגם בנו וברצוננו. את רצוננו וגם אחדותנו נגביר נא, נזיין נא אותם במעשינו וגם – באוצרות הרוח הלאומי והאנושי.

יש חיי תרבות של היחיד ויש חיי תרבות של הציבור. עד כמה שהיה בידי ההסתדרות להשפיע על חיינו התרבותיים מתוך מרכז מכוון, ריכזנו שורה של פעולות בידי ועדת התרבות. אולם משבר אחר עבר עלינו בפינה זו, והפעולה צומצמה. ועדת התרבות נמצאת תמיד הראשונה בחזית הקימוצים, והאחרונה – ברסטברציה. למרות זאת רב מאוד ערך הנעשה על־ידי ועדת התרבות גם כיום, ועדיין מקומנו בשורה הראשונה בארץ בענפי פעולותינו העיקריים בין הגדולים והנוער העובד ובחינוך ילדינו. אכן שורה של פעולות הנעשות תתקיימנה השנה רק אם ציבור הפועלים יבוא לעזרה. צריך שייקר לנו כל רעיון שנולד בתוכנו והעלה אחיזה כל שהיא בחיים. צריך שייקרו לנו כל המפעלים, אשר הוקמו כבר בתוכנו זה משנים. מה שלא נשר עם הסער שעבר על ראשנו, מה שעוד חי, מה שמשפיע על חיינו לטובה בהרבה או במעט, צריך לחיות בתוכנו ולהתקיים גם להבא.

כסלו תרפ"ט