(עשר שנים להתנדבות לגדוד העברי)

בשנת תרע“ז, לאחר גירוש היהודים מיפו ומתל־אביב על־ידי התורכים, הועמד כל הישוב העברי ביהודה בפני סכנת כליה. נתפשטו שמועות, שהתורכים עומדים לרוקן את המושבות העבריות ולגרש את כל תושביהן צפונה: בראשונה – גלילה, ומשם עד דמשק. בימים ההם היינו מתאספים קבוצות קבוצות של פועלים ושומרים ומטכסים עצה, כיצד להישאר בארץ בכל אופן, אפילו אחרי הגירוש. שיערו כי הנשים והטף ילכו עם הגולה, אבל מבין הגברים יישארו חברים פה ושם בטריטוריה המרוקנת. נתקיימה באותם הימים ישיבה מיוחדת של חברי הועד המרכזי של הסתדרות פועלי יהודה עם חברים מהגליל ובהשתתפות באי־כוח “פועלי־ציון” (המפלגה שנכנסה אחר־כך ל“אחדות העבודה”) ו”הפועל הצעיר", ובה דובר על פרספקטיבות הגירוש ועל נכונותנו לחפש דרכים, כדי להשאיר בכל הנקודות העבריות בגלוי או בסתר, חברים בודדים או קבוצות קבוצות. כעבור זמן מה הוברר, כי הגירוש בהיקפו הרחב לא יֵצא לפועל. הישוב הכפרי ברובו נשאר בדרך כלל על מכונו ביהודה, והתורכים כילו את חמתם באישים ובקבוצות ؘ – ביחוד מבין הפועלים והשומרים – והם גורשו ונאסרו לעשרות ולמאות. אולם אותו מצב הרוח, אשר הביא אותנו לידי ההחלטה להישאר בארץ בכל אופן שהוא, היה אחר־כך לגורם חשוב בתנועת ההתנדבות לגדוד העברי. לקנות את זכותנו על הארץ במסירות נפש – זאת היתה פקודת השעה: להישאר בארץ – ויהי מה, להיאָחז בה לבלי הינתק ממנה; להילחם כנגד הגירוש בכל המאמצים, בהיתר או באיסור. וכהמשך למהלך המחשבה הזה באה אחר כך תנועת ההתנדבות, אשר תכנה היה להילחם בארץ על זכותנו לחיות בה, לקבל על עצמנו אחריות לכיבוש הארץ, לשמירת השלום בה והגנת קנינינו בה, חיינו, עבודתנו וזכויותינו, ליצור כוח, אשר יבטיח את האפשרות של השמירה הזאת בידינו.

כחצי שנה עברה עד אשר תנועת ההתנדבות לבשה צורה מוחשית של הגדוד העברי. הרומנטיות של עצם התנועה וכוח ההחלטה אשר נדרש מכל מתנדב ומתנדב גירו מאוד את מצב הרוחות של המתנדבים, אשר נמצאו כאילו בין תקוה להגשמת חזונם ובין יאוש. נמצאנו תלויים בכל המובנים בין המשך של עבר וחיים ובין ראשיתו של עתיד לא ידוע.

והנה בא היום והַגדוד היה לעובדה. נסענו למצרים ונכנסנו לתוך מציאות חדשה לנו לגמרי. המציאות היתה בלתי ידועה לנו מראש, בלתי מובנת לנו. וגם לאחרים, גם לשלטונות האנגלים, אשר כינסו אותנו, היתה מוזרה מאוד ובלתי ידועה. ואיֿֿההבנה ההדדית הערימה קושי על קושי. שמורים עמנו זכרונות מהימים הנעלים והנוגים כאחד, מימי הגדוד העברי.¹ אלה הם זכרונות על מאורע היסטורי, אשר עבר עלינו במשך שלוש שנים מראשית ההתנדבות ועד ביטול התא האחרון של הגדוד ופיטורי אחרוני החיילים. אלה הם זכרונות על הפגישה הראשונה בינינו, הפרטנדנטים המובהקים על ארץ־ישראל, ובין הכובשים החדשים, כובשי עולם, אשר אחרי מאות שנות שלטון על עמים ומדינות הגיעו סוף סוף גם לארץ־ישראל הנכספת, ביצעו את מלחמת הצלב עם חצי הירח לאחר הפסקה של 800 שנה, וראו עצמם כאן כאדוני הארץ התקיפים. אלה הם זכרונות על מלחמת החזון והמציאות. זאת היא אותה המלחמה הכללית שלנו בתנועתנו כולה בארץ־ישראל, מלחמת חזון העליה לארץ־ישראל עם המציאות אשר אינה קולטת את הבאים, חזון הכפר העברי בארץ לעומת המציאות של החקלאות האביונית של פלחיה מדור דור; חזון העבודה בארץ לעומת המציאות של החיים הקשים והמדוכאים של העובד כאן. והנה הוכרענו במלחמת החזון והמציאות לגבי הגדוד. נוצחנו: הגדוד עבר כחלום קצר ובוטל. מדוע הוכרענו במלחמה הזאת? יכול להיות, כי לא צדקנו בה, כי חסרה לנו אַמת־המידה ההכרחית לסיגול רצונות למציאות. ויכול להיות, כי צדקנו גם צדקנו, אלא שנפגשנו בגורמים שליליים יותר מדי, בכוחות מתנגדים ומתנקשים, באי־אמון מצד באות־כוח השלטון הצבאי בארץ אל גדוד של חיילים בעלי כבוד עצמי והכרה לאומית, באי רצונה לחזק את ידי היהודים; נתקלנו בהתנגדות המוחלטת של חלק מהישוב הערבי אלינו, ונתקלנו – בנו בעצמנו, ביסודות בלתי מוכנים ומוכשרים למדי לתנועתנו היסודית. הגדוד במצבו ההוא היה עמוס תנאים קשים יותר מדי: הוא היה מכוּון למלחמה בחזית. זמנו היה בלתי מוגבל מראש, הוא הכיל בקרבו תרכובת מסובכה יותר מדי של מתנדבים מגילים שונים, מנערים בני 17 עד אנשים למעלה מ־50.

נשאנו את התחמושת ואת התלבושת. אמרנו הנה הונחה התחלה, ויהיה המשך. אולם ההמשך נפסק. עתה במלאת עשר שנים לראשית הגדוד זכור נזכור לגדוד את חסד נעורינו, לכתנו אחריו במדבר, בארץ לא זרועה. זוכרים אנו את הימים ההם כמאורע נהדר, כימי הוד ויסורים כאחד. ויש לזכור את עצם הגדוד, אותו נסיון ליצור כוח הגנה עברי בארץ, נסיון אשר לא הצליח, אבל אשר צריך לחדש אותו ולהמשיך בו. בשבילנו, החיילים של הגדוד, היו ימי הגדוד ימים אשר לא ישובו עוד בחיינו. אולם לגבי הישוב עוד שוב ישובו ימי גדוד עברי, צריך שישובו עוד ימים כאלה. צריך שייוָצרו אצלנו עוד גדודי הגנה. הימים האלה, ימי הזכרונות של העבר, מעוררים מחדש את השאלה של יצירת כוח הגנה עברי ליגלי בארץ. לא הגדוד בצורתו הקודמת אלא גדוד קבוע מורכב מצעירים עברים בני גיל שוה, אשר יעשו שנה שנתים ביחידה עברית עצמית בתוך כוחות ההגנה הארץ־ישראליים – זהו הכרח לקיומנו ההיסטורי בארץ.

נימוקי המתנגדים לגדוד, כאז כהיום – אשר אפשר להקשיב להם – הם הפציפיזם בכלל, והחששות מה יאמרו הערבים, בפרט. כשאני מתבונן בפציפיזם הארץ־ישראלי, אני רואה בו קודם כל תופעה של השכל המסולף, תופעה בלתי מתאימה לחיי האנושות בדורותינו. רואים אנו את העמים בעולם כיום הזה בתוך הסביבה התרבותית שהם חיים ופועלים בה, והנה כוח ההגנה אצלם, כוח צבאי ביבשה ובים, הוא הכרח מוּכר על־ידי כולם. רוב עמי העולם היו מסכימים לביטול הצבאיות בעולם בתנאים ידועים, כשתבוא עליהם הסכמה כללית. אולם, עד אשר התנאים האלה יהיו למציאות מדינית, ישמור כל עם ועם על הכוח הצבאי שלו. גם אנחנו, במידה שאנו מתחילים להיות עם בארץ־ישראל, יכולים אנו וצריכים להצטרף אל תנועת השלום הכללית בעולם ולהגיד לעצמנו, כי בבוא יום השלום הכללי, בשעה שעמי העולם יאַשרו הסכם כללי לפירוק הנשק מכל עמי העולם בכל המדינות – נצטרף גם אנחנו להסכם הזה. ואם יהיה זין על חילותינו, נהיה מוכנים לפרק אותו. אבל כל זמן שהסכם כשה עוד לא בא, כל זמן שכל עם ועם שומר על קיומו הלאומי החפשי על־ידי כוחו הצבאי כחלק בלתי נפרד מקיומו העצמי במציאות התרבותית והמדינית של ההווה, ואינו מוכן בשום אופן לוַתר עליו, חייב גם עם ישראל לדאוג להקים לו בארצו כוח צבאי מזוין לשם הגנה על השלום בארץ ועל חיינו ורכושנו. הפחד מפני הערבים בארץ מעורר בפציפיסטים שלנו חששות פן תגבּר שנאתם אלינו, פן יגבּר עלינו רצון הכיבוש מצד הערבים, ועל כן מרוב פחד וחרדה הם דואגים מאוד ודורשים, שלא ניצור לנו שום כוח של הגנה עצמית, וכי בבוא יום הפקודה נהיה נטולי כל אמצעי הגנה. זהו הפציפיזם של אנשי השלום העליונים, אנשי הכבוד, השוכנים במרומי על, כביכול, של החברה העברית בארץ ודואגים מאוד לישוב העברי השוכן מטה והעלול לקלקל חס ושלום את מידותיו, אם לא תישמע מפעם לפעם הגערה ממלאכי השלום הנאצלים. אני רואה בהתנגדות ליצירת כוח צבאי בארץ, הנמשכת עוד כיום, המשך של הזחלנות היהודית, אשר תחילתה “מה יפית” בארמון האציל הפולני וסופה התבוללות ומחיקת שם ישראל בבירות אירופה. היהודי לא צריך להעֵז להגן על עצמו, לרצות אפילו להגן על עצמו. הוא לא צריך לחפש דרך לאט לאט, במשך שנים, בארץ־ישראל ליצור לו מוסד של הגנה גלוי וליגלי, מוכשר ומאולף לכך, מותאם, מזוין ועומד תחת הביקורת הכללית של כל הכוחות המדיניים הפועלים בארץ. אסור לו לעשות זאת, – אסור לו מתוך נימוקי הפציפיזם העליון והתלוש. אנחנו צריכים להתבונן בשלוה פילוסופית כיצד נוצרת, מתפתחת ומתחזקת צבאיות ערבית במצרים, בסוריה, בעירק ובעבר־הירדן, ואנו צריכים להגיד לעצמנו: כל הכוחות האלה של העם הערבי אינם מופנים אלינו ולא יופנו לרעה כלפי הישוב העברי בארץ לעולם, מכיון שבתוך הישוב העברי בארץ ישנם אישים המטיפים שלום לעולם כולו, ובכוח אָמרם תּוּשב כל חרב לנדנה ביום התקוממות בארץ. אנחנו צריכים להגיד לעצמנו: יהודי! אתה יצוּר נטוּל הגנה מאז ומעולם, אותך רדפו והשמידו הרומאים והביצנצים, העלו על המוקד עמי אירופה הרומנית, בך פרעו פרעות, נתנו אותך למשיסה עמי הסלבים, על כן בבואך להתערות כאן בארץ־ישראל, אתה גם כאן צריך להיות צפוי לכל סכנה, אסור לך לחשוב על הגנה עצמית גלויה כלפי כל העולם, – זאת אסור לך כיום, מפני שבעוד כמה שנים ודורות יבוא השלום הכללי בעולם. על כן ולעת עתה תיקבר חיים בבושת וחרפה.

תרפ"ח