השנים האחרונות העלו בתנועה הציונית על הפרק את שאלת שיתופם של חלקים וחוגים בעם ישראל במפעל הארץ־ישראלי, בסוכנות המורחבת.

פעולת הארגון החדש הנועד לתעודתו הרמה תצליח, אם תישען על הנסיון הציוני בעבר, ואם תוּאַר ממאורות התנועה הציונית, אשר האירו את אפקיה. הכוח החיוני והחיובי שבתנועה הציונית הלך ונתגלה מתקופה לתקופה על־ידי מחולליה: מסמולנסקין, לילינבלום, פינסקר, אחד־העם, ועד הרצל, נורדוי, הרמן שפירא ונחמן סירקין, בחירי האומה, שכאבו את כאבה, כאב הגוף והנשמה, כאב העבדות, כאב הגיטו, כאב היהודי, כאב האדם וכאב העובד; אנשי רוח, אנשי חזון, אשר חזו את מהותה של התנועה, כתנועת הצלה של העם, חצבו את עמודי יסודותיה מרצון העם ומצרכי העם ושאפו להניח בה מראש אבני פינה לחיים כלכליים בריאים של המונים. הם דאגו להבטיח את גאולת הקרקע בארץ בשביל העם, ברוחם נוצרו בציונות המוסדות הכספיים וההתישבותיים, הפועלים גם כיום ברוח העממי, עד כמה שהם מופקדים בידים השומרות את פקודת התנועה ויוצריה. אם יש תקוה שהשותפות בסוכנות תתמיד שנים על שנים, הרי זה רק בתנאי של יחסי כבוד ליסודות התנועה ולתכנה. על ההסתדרות הציונית מוטל התפקיד של ההשפעה על הבלתי־ציונים בסוכנות. אין בטחון אמנם, אם כיום הזה נתון החלק הבלתי־ציוני להשפעה. יכול להיות שחלקים מכריעים מתוכו חדורים בטחון עצמי מופרז, ובגודל לבב יראו את עצמם מוכשרים להשתתף בבנין הארץ בדרכים שאינם הולמים את התנועה הציונית. אולם הסוכנות תיפגש סוף־סוף עם התנועה הציונית כולה ועם חלקיה המסורים להמשך המפעל זה שנים רבות, וגם – עם נושאי המפעל, עם העם העולה לארץ ועם העובד העברי, והיא תלמד להכיר בעובד העברי את נקודת המשען העיקרית של התפתחות המפעל. אולם כבר עתה, בקונגרס הבא, מוטלת החובה על הפועל העברי המאורגן, אשר במשך השנים הופיע כמנהיג הרוחני של המוני העובדים בארץ, לתת ביטוי – כהקדמה ליחסים הבאים – לתכנה המלא של הציונות העממית ולדרכי הגשמתה.

צריכה להיוָצר מחדש, על שפת ים התיכון, המולדת ומדינת הקליטה לעם ישראל, אשר תאסוף אותו כאן ותרכזהו. המטרה הכללית של הציונות, אשר אנו נלחמים עליה, היא הכנסת רוב מניננו לארץ־ישראל והעברתו כאן לחיים של עבודה פרודוקטיבית במסגרת של חופש מדיני ולאומי. תוכן הפעולה מכיל: הרחבת גבולות עבודתנו בעבר הירדן ובנגב; ארגון אמצעי העם בתורת הלואה לאומית ובצורת חיזוק הקרנות הלאומיות לפעולת ישוב העם בחקלאות ובחרושת ואפשרות ניצול אוצרות הטבע; השפעה על ממשלת המנדט לשתף את הישוב העברי בארץ בהגנת הארץ ובמשטרה העירונית והמחוזית; מסירת הקרקעות הממשלתיים להתישבות היהודית, פילוס הדרך לפני ההתישבות על־ידי שיטת הקלות במסים ועל־ידי השתתפות נאותה מצד הממשלה בהוצאות החינוך והבריאות ובעזרה סוציאלית; הכרה בזכויותיה של השפה ומילוּיין, שמירה על נכסי העם הקדושים ויחס כבוד לחגי ישראל.

עלינו להילחם על ציונות של כבוד. מלחמה לנו על כבודנו הלאומי בארץ ועל זכותנו לעליה. עת לגלוֹת את חרפת ההסגר של הארץ בפני היהודים, עת להילחם על חופש העליה.

תנועת העבודה תרכז סביבה בקונגרס הבא, יותר מאשר תמיד, את כל החלקים השואפים לשמור על כוחה העממי של התנועה הציונית, לאחר שהאחריות הכספית לא תיפול בכל כבדה על הציונים בלבד ולאחר שהרצון הציוני בלבד לא יספיק לעצור כוח נגד שאיפות אוזורפציה בהנהלת התנועה בכוח הכסף ובכוח המכונה הפקידותית. שאיפות שחרור הפועל והעם הכתיבו ל“אחדות העבודה” את הפקודה לנַגד את אחדותו של הפועל לכל יחידותיו. באינסטינקט הבריא שלה נלחמת התנועה נגד דיפרנציאציה בין העובד במושב ובקבוצה, ובין הפועל השכיר בעיר ובמושבה. תנועת העבודה בארץ, בעלת כוח הכרה עצמית והגנה עצמית – זהו הגרעין של תנועת העבודה בעולם הציונות בגולה, אשר ישמש היסוד המוצק האחיד בציונות, והוא צריך להופיע בקונגרס הזה, יותר מאשר בכל הקונגרסים, מתוך גילוי השראתו הפנימית בתוך המבוכה הכללית.

עד כמה שהתנועה הציונית היא תנועה עממית לפי מטרתה, מוכרחה היא להיות עממית לפי תכנה ונושאיה, אם זה לרצון למישהו או לאו, היהודי אשר יעלה לארץ לחיי עבודה ויבנה את הארץ בעבודה – הוא הוא יהיה יסוד הישוב בארץ. ועד כמה שיש בידו להקים ברשות עצמו את ישוביו בדמות ישובי עובדים, הוא ישַׁוה להם דמות דימוקרטית עממית; ועד כמה שהתנועה כולה תבוא לעזרתו על־ידי פעולותיה במוסדות הסוכנות, תונח בהכרח גם בפעולות האלה הכרת השותפות היסודית של העובד במפעל הכללי וזכותו לנהל את עניניו ברשות עצמו ולהשתתף בהנהלת הענינים הכלליים.

הנסיון של שתי השנים האחרונות הראה, כי ההנהלה הציונית בלי באי־כוח הפועל יכלה בשעתה להעמיד את עצמה במצב של מלחמה עם מחוסרי העבודה ללא תכנית ועצה, להפסיק את העזרה לביסוס הפועל העברי במושבה ולמוטט על־ידי כך את עמדותיו, להישאר חסרת מעשים במלחמת הפועל העברי על העבודה במושבה. לעומת זאת, הפעולות הציוניות החיוביות לגבי המלחמה במשבר נעשו על־פי השתתפותה המכרעת של הסתדרות העובדים. כאלה הן המלחמה על הפסקת חוסר העבודה והמלחמה על העליה. עוד לא נשכחה מלבנו ההתנגדות של ההנהלה הציונית לתכניות העבודות, שהוצעו על־ידי “מרכז העבודה” ואשר חייבו השקעות אמצעים ציוניים ומלחמה בממשלה על הכנסת פועלים עברים לעבודותיה, והסכמתה של ההנהלה הציונית לכך לאחר מלחמת ההסתדרות הנמרצת. והפרק הראשון של התחדשות העליה, אשר התחיל במלחמת ההסתדרות על 2000 סרטיפיקטים נפגש בסרבנות ובעמידה על המקח מצד ההנהלה הציונית. במקום אפוטרופסות מצד פקידים על התישבות העובדים צריכה לבוא השתתפות באי־כוח ציבוּר הפועלים בהנהלת הענינים וביקורת ופיקוח מצדם על פעולות הפקידים.

כמקודם, כן עלינו גם בקונגרס הזה להילחם על ההכרה, כי בלי העובד העברי אין ציונות ובלי השתתפותו בפעולות בנין הארץ בארגונן ובהנהלתן אין בנין הארץ, ובלי הכרה בזכויות היסודיות של העובדים וההמונים בארץ אין תנועה ציונית בגולה. בלי ציונות בארץ אין ציונות בגולה. מכאן חובת העבודה העברית, התרבות העברית, מכאן קביעת זכות הבחירה הכללית בישובים העברים בארץ. כאזרחים בעיר ובמושבה נלחמים ציונים מלחמה אכזרית ומרה נגד זכות הבחירה הכללית. ובסערת מלחמה קשה בברית עם אויבי הציונות ובסיוע פקידות הממשלה הצליחו ציונים לגזול מאת המוני העם את זכות הבחירה הכללית על מנת להשתלט אחרי־כן עליהם בכוח של מיעוט, להכביד את מסי העקיפין, להקל את המסים הישירים מעל האמידים, להוריד לידי מינימום את מסי ההכנסה מהרכוש, מס הבתים בעיר ומס הנטיעות בכפרים, לזלזל במסי שעשועים ולהכביד את מסי החינוך העממי.

אולם לציונים מאוּרגנים בהסתדרות ונאמנים לה – לפשע כבד תיחשב כל פגיעה בזכות הבחירה הכללית; ומלחמה נגד היסוד הזה של הציונות הדמוקרטית היא כריתת השורש שעליו יושבת כל התנועה.

כחלק יסודי מהפעולה הציונית הקרובה, המוטלת על האורגנים המנהלים, היא המלחמה בממשלה על דרישות העובד, על חלקו בעבודות הממשלה, על שכר עבודה מתאים, על מלחמה נגד ניצול נשים וילדים על־ידי הקבלנים, על חלקנו בעבודה ברכבת, בנמל, בעבודות הציבוריות, על חוקת עבודה, על הכרת ארגון, על ביטוח מפני חוסר עבודה ועל שיפור דרכי העזרה הסוציאלית, על השתתפות בקופות החולים, על הקלת עול המסים מהמתישבים העובדים החדשים, על פוליטיקה של מכס, המכוּונת להקלות לתעשיה ולהתפתחות אמצעי הטרנספורט.

מדאגתה של תנועת העבודה להבטיח עניני העבודה והקרקע ואוצרות הטבע לעם, מדאגתה להילחם נגד ריכוז האחוזות הגדולות בידי יחידים לשם ניצול והפקעת השער, נגד ההופעה הזאת, היוצרת בארץ שכבה דקה של בעלי אחוזות, הכובשים לעצמם את כבשׂת הרש, הגוזלים מהמרובים את התקוה להיאָחז בקרקע, היוצרת בכפר הבדלי מעמדות חריפים, העתידים להביא לידי גילוייעם תנועת קשים מאד. עלינו לדרוש בקונגרס קביעת נורמה מכסימלית לרכוש הפרטי שתונח כיסוד בפעולת ההתישבות הציונית הקרובה. בניצול אוצרות הטבע על־ידי קונצסיות פרטיות על התנועה הציונית לפקח במובן הגבלת הרוָחים, שיתוף מוסדות ההון הלאומי בהנהלה, בהנאה, ושיתוף העובדים בפיקוח על מהלך הענינים הכללי, על חוקת העבודה, על משכורות הפקידים ועל חלוקת הרוחים.

בקונגרס הבא ייבחרו הצירים למועצת הסוכנות, אשר מהם תהא תלויה בהרבה העבודה למעשה בתוך מוסדות הסוכנות ובהנהלתה. בקּונגרס עלינו להבטיח את השיתוף המכסימלי של באי־כוח תנועת העבודה שלנו במועצת הסוכנות. בין שאלות חוקת הסוכנות תתברר במיוחד השאלה בדבר הזכות לחברים נבחרים לשלוח במקומם באי־כוח אחרים ממונים על ידיהם, ולהכניס בדרך זו למועצה פקידים במקום נבחרים, ולהרכיב גם הנהלה של פקידים ממונים. ההנהלה הציונית כיום והנהלת הסוכנות דומות לקבינט המנהל מדינה בכוח פרלמנט, המתאסף אחת לשנתים מכל ארצות העולם למשך שבועיים, ובכוח הוראות מאת הועד־הפועל הגדול המתאסף גם כן מכל ארצות העולם פעם בשנה. למעשה נשארת העבודה בארץ לגמרי בלי ביקורת ציבורית. אלה הדואגים כל כך הרבה לקונטרולה ואפוטרופסות לגבי מפעל ההתישבות של ציבור גדול מאורגן החי את חייו בתוך הפעולה, ידאגו נא מעט, לכל הפחות, לקונטרולה על מעשי ההנהלה.

צריך שייוָצר בקונגרס ובמועצת הסוכנות אורגן לביקורת ציבורית ולמתן הוראות להנהלה אשר מושבו יהיה בארץ. מלבד הועד־הפועל, המתאסף פעם בשנה, יש איפוא לקבוע מועצה עליונה בארץ־ישראל, אשר תתאסף פעמים אחדות בשנה, ואשר יהיה בכוחה לבקר ולכוון את פעולת ההנהלה.

עלינו כנראה, להילחם על נפשנו לגבי מפעל ההתישבות. אחרי בלותה של האפוטרופסות מימי הברון היתה לה עדנה בלבבות רבים בין הציונים, והיא אושרה מחדש בגושפנקה של ועדת הסוכנות. מכל המלחמות, זאת המלחמה המרה ביותר. אם הכוח, אשר ניהל את מפעלו של הפועל העברי החוגג היום את חצי יובלו, ואשר התחיל בשחרור הישוב מהאפוטרופסות, ינוצח עכשיו, אם לאחר דרך ארוכה וקשה של 20 שנות יצירה, דרך שסללנוה בקשיות ערפנו ובעמידתנו העצמית, ניתן להקים לנו אדונים ומיעצים, אפוטרופסים ומשעבדים – לא תהא לנו תקומה לשנים רבות. לעומת הביקורת של המומחים מועדת הסוכנות, אשר לא ידעה לגלות את מומיה של ההתישבות המנצלת, המשועבדה לפקיד ולפועל הערבי, במקום ביקורת זו שנכנסה בידים לא לגמרי עדינות לפנַי ולפנים של יצירתו של העובד העברי – יביא הפועל העברי בקונגרס את הערכתו שלו את הישוב לאור ההתפתחות ההיסטורית, כדי להראות מה הם כיבושי הישוב המנוהל בעצות פקידי הברון, “יק”א" ו“פיק”א" זה 40 שנה, מה ערכה של התישבות מנצלת, מבוססת על עבודת זרים, שאינה רוצה בעבודה עצמית ואינה מאמינה בה: מה מצבן הכלכלי של מושבות הגליל לאחר העצות הטובות של המיעצים זה עשרות שנים.

על זאת תהיה מלחמה נטושה. כאן יתגלה לפועל, לאן מועדות פני השותפות החדשה, הלנו, הלציונות שבסופה גאולה בארץ, או ל“ביזנס” של בעלי הון, עם להקות שליחיהם ומשועבדיהם ועם פקידי הממשלה העומדים הכן לשרתם.

כאן בידי הפועל העברי הסוציאליסטי, הקשור עם תנועת הפועלים העולמית, לתת את האזהרה לשולחי יד בחופש של העם.

חובה מיוחדת עלינו מתוך הגנה עצמית, מתוך דאגה לגורל המפעל, לעתידות התנועה לדורות הבאים, חובה עלינו להגביר את כוחנו בקונגרס, ולשם כך לשקול את שקלינו כאן עכשיו ולהפיץ אותם במחנותינו. לשקל של עכשיו יש ערך היסטורי, ערך של השתתפות אקטיבית ברגע היסטורי של התנועה, אשר ממנו תוצאות לתקופה שלמה. נרכוש לנו זכות השתתפות בקונגרס, למען תעמוד לנו זכותנו במלחמתנו על מפעלנו ועל עתידות התנועה, המעמד והעם.

תרפ"ט