בישוב הקטן ליד פתח תקוה קם בימי העליה הראשונה מרכז תורה בו חיו סופרים, רבנים והיסטוריונים

כאשר נשאל יעקב חזנוב, הביל"וי מגדרה, מה יעשה לכשיזקין, ענה כי יעמוד בשערי המכללה הגדולה אשר תקום ביבנה הקרובה, סביבו סטודנטים סקרנים, והוא יספר להם את תולדותיה הראשונים של ההתיישבות בארץ. יבנה אמנם לא היתה לעיר התורה בהתיישבות החדשה בארץ, אבל בישוב אחר שקם בימי העליה־הראשונה התרכזו חכמים וקם שם מרכז תורה – הלא היא יהוד בשרון (כפי שכתוב ביהושע י"ט 45: “ויהוד ובני־ברק וגת־רימון, ומי הירקון והקרון עם הגבול מול יפו”).

יהוד החדשה הוקמה בשנת 1883, ובמשך כעשר שנים נאבקה על קיומה, כשאחד הנסיונות המרתקים בה היה לבססה “כעיר של חכמים”. הנסיון ארך מספר שנים ודעך, אולם גם אם לא הצליח להחזיק מעמד הוא שב ומורה לנו כי השיבה לציון הצטיירה בעיני המתיישבים הראשונים (לפחות בחלקם), לא רק בסימן של עבודת־אדמה אלא גם בסימן של תורה וחכמה. או כפי שאמר עסקן חובבי־ציון – י.מ. פינס: “התורה והעבודה והחכמה, כולן יחד, תכבושנה הארץ לפנינו”.

יהוד נבנתה מלכתחילה כשכונת־מגורים עבור בעלי הנחלאות בפתח־תקוה. כידוע, נטשו אנשי פתח־תקוה את נחלאותיהם בחורף 1881 כאשר רבים מהם, ובעיקר ילדים מצאו את מותם בקדחת הנוראה. שנה חלפה וכמעט עוד אחת, והפתח־תקואים ידעו שאם לא יחזרו תוך שלוש שנים לעַבֵּד את אדמותיהם, יחזרו אלה (לפי החוק התורכי) לבעלות הממשלה. מצד שני, לא העזו להסתכן ולהתיישב שם בשנית מפחד האוויר הרע והמים הרעים. לפיכך נימנו וגמרו למצוא להם מקום־ישוב מרוחק יותר, כך שיוכלו לעבד את אדמותיהם ביום ולשוב למגוריהם בלילה. לאחר קשיים רבים – מצידם של בעלי־קרקעות ערביים שסרבו למכור להם מאדמותיהם – הצליחו לרכוש כמאה־ושלושים דונם מערביי הכפר יהודיה. ברכישה זו הם שיתפו גם מתיישבים חדשים שעלו עם משפחותיהם מביאליסטוק ומפוֹניבז'.

יהוד נמצאה כשבעה קילומטר בלבד מפתח־תקוה, ואף־על־פי־כן ניחנה באקלים שונה לחלוטין. ההיסטוריון זאב יעבץ שבא להתגורר בה בשנת 1887 מציין כי “האוויר צח ובריא מאוד, ובימות הגשמים מידי הִכָּלא הגשם שעה אחת… והיה כלא היה, והחורף כמעט כולו אביב גמור הוא”. יעבץ מדגיש כי המקום עשוי לשמש גם כעיר מרפא.

יהוד נבנתה סביב גבעת־חול, כשבראשה נחפרה באר עמוקה. לרגלי הגבעה בחצי גורן הוקמו שנים־עשר בתי־מגורים, וכן מקוה, בית־תנור ובית־כנסת. מובן שגם אורוות, רפתים וגדרות עבור הצאן והבקר נבנו בקרבת מקום. אדמתה של יהוד, אדמת חול, לא היתה ראויה לגידולי פלחה, אבל היתה טובה למטעים. כרמי זיתים כיתרו אותה מכל צד, ובתעודה שנמצאה בין מסמכי יהוד מצויין כי בבעלות המושבה נמצא בוסתן בן 1965 עצים, שהכיל זיתים, רימונים, אתרוגים, תותים ושקמים.

מרכז תורה לכל המושבות    🔗

כבר בשנה הראשונה החלה המושבה להתארגן כמקום שישלב בתוכו מרכז רוחני וחקלאי כאחד: בצד הקמת אגודה כמו “אחוה ועבודה” שקראה לחיי עבודה צנועים ולעזרה הדדית בין האיכרים, התפרסמה גם תכנית ובה הצעה להקמת ישיבה לתלמידי־חכמים ושתי מחלקות של תלמוד־תורה (האחת לתלמידים “שלא נוצרו לגדולות” וייעודם האחד – מלאכה או חקלאות; והשניה – לתלמידם מוכשרים). כבר מלכתחילה מועידה יהוד מוסדות־חינוך אלה לא רק לבניהָ שלה, אלא לבני כל המושבות (וההצעה מדברת, בין השאר, גם על חופשות־לימודים בהן יוכלו תלמידים לנסוע לבתיהם ולמשפחותיהם).

התכנית נכתבה ועובדה על־ידי אחד המתיישבים – הרב אריה ליב פרומקין – וראשי המושבה, דוד גוטמאן ומשה יואל סלומון, סמכו את ידיהם עליה. הרב אריה ליב פרומקין הוא אחד ההיסטוריונים החשובים של הישוב בארץ־ישראל וספרו “תולדות חכמי ירושלים” הוא ספר מרכזי לתולדות הארץ עד היום.

לכאורה נראה היה בתחילה כי המושבה הנה הולכת ומתפתחת בדרך שהותוותה לה, כפי שמתאר הכרוז משבט 1884: “ויהי בראשית שנת התרמ”ד ויצאו החברים לדור במושב ההוא. במאה־ועשרים נפשות באנו הנה ונזרע שדותינו בידינו ובבהמתנו, והננו מתענגים על רוב שלום. כי נשמח בעבודתנו ותקותנו תעודדנו ובית מדרשנו הקול קול יעקב נשמע ברמה… ואף קול תינוקות לבית רבן… ולעת עתה כי ישובו העובדים מן השדה וסרו לבית־המדרש, מי שיודע לקרות קורא ומי שיודע לשנות שוֹנה, עד כי יפלו חבלי שינה על עיניהם ויישנו שנת עובד המתוקה".

אלא שאווירה שלוה זו לא ארכה זמן רב, ואט אט החלו נערמים מכשולים בדרכם של בני המקום. תחילה הוציאו השלטונות התורכיים איסור על בניית בתים נוספים, בעוד שלמקום הגיעו כשישים־ושבע משפחות ולא היה מקום להשכינם. גם השכנים הערבים לא טמנו ידם בצלחת, והיו מטרידים את האיכרים בהתנפלויות־שוד, בהלכם בוקר וערב לפתח־תקוה. נוסף לכך, ההליכה הנה וחזרה באותו יום התישה את הכוחות, ואי־הבטחון בהשארת הציוד והבהמות בנחלאות, הגבירה את הדאגה.

הראשון שקם ועזב עם משפחתו את יהוד (1884) והחל מקים את ביתו בפתח־תקווה – היה הרב אריה ליב פרומקין. בעקבותיו הלכו אט אט בעלי נחלאוֹת אחרים, ובאביב 1885 כאשר בא שליח מעם “חובבי ציון” – ק.ז.ויסוצקי – לבדוק את מצב המתיישבים, מצליחים ה“תקוואים” (בניגוד ל“יהודאים”), לשכנע אותו בצדקת דרכם. עם המלצתו של ויסוצקי, מזרימה אגודת “חובבי ציון” סכום כסף נכבד לפיתוחה של פתח־תקוה העזובה, ובשנת 1886 מתבצעת בה תנופת בניה גדולה. נבנים בתים, נסללות דרכים, ניטעים עצים ונחפרת באר שניה. המקום השמם שב לתחיה לשביעות־רצון ולנוחיות האיכרים והעובדים.

מריבות עם פתח־תקוה    🔗

מתיישבי יהוד התנגדו בתוקף לבנייתה מחדש של פתח־תקוה. הם ראו בכך צעד בלתי־אחראי שיש עימו סיכון רב לבריאות המתישבים ולחייהם. בראש המתנגדים עמד יואל משה סלומון. אותו סלומון (שהבלדה אודותיו שרה, כי לא נרתע מן האוויר הרע שאף הצפורים פרחו ממנו, ונשאר כל הלילה בגפו במקום מקולל זה…), דווקא הוא נרתע מאוד מן האוויר הרע, והוא הוא שנלחם קשות באיכרי פתח־תקוה לבל ישובו לשם.

ההיסטוריה הרשמית של פתח־תקוה ניסתה להעלים את דבר המאבק המר שהתחולל בין היהודאים לתקוואים, ובראש־וראשונה – בין היהודאים לא.ל. פרומקין. פרומקין, כאמור, נטש את יהוד והתישב בפתח־תקוה, שם גם בנה בהסתר ישיבה ותלמוד־תורה (תחת מסווה של גדרה לצאן), ובכך היווה תחרות למרכז־הרוחני שכל כך כמהה יהוד להקימו.

אנשי יהוד נלחמו מלחמת חורמה בפרומקין, כשהם נוקטים בכל דרך. הם אסרו על השוחט לבוא לפתח־תקוה, כך שבמשך חודשים לא בא אל פיהם של פרומקין ומשפחתו – מאכל בשר. גם המים ששתו היו מי מדמנה, כאשר היהודאים לא נחלצים לסייע להם במים נקיים מבארם. ולאחר שנתגלתה בניית הישיבה, ביקשו היהודאים במפגיע את התערבות “חובבי ציון”, כשהם מתלוננים על התנהגותו בפני כל גורם העשוי להשפיע.

המאבק הגיע לשיאו עם בואו של השליח ק.ז. ויסוצקי. לפי יהודה ראב, היהודאים לקחו את ויסוצקי אליהם וביקשו למנוע ממנו לבקר בפתח־תקוה, ואילו התקוואים עצרו את היהודאי פנחס המאירי (שאמור היה לשמש את ויסוצקי כמלווה) מחשש כי יפעל נגדם.

כאשר מאמציה של יהוד עלו בתוהו, הוחלט לבססה ולתגברה מעתה כמרכז רוחני וחינוכי כך שבשנים 1886–1889, למשל, ישבו שם רבנים כמו הרב ראובן גוטפריד (ידידיה); תלמידי־חכמים כמו “הישיש המופלג שלא פסק פומיה מגרסא” – ר' יצחק צבי שפירא או ר' בן־ציון שאטיל; ומלומדים כמו ההיסטוריון והסופר זאב יעבץ, העסקן וההוגה י. מ. פינס, הבלשן והגיאוגרף – אליהו ספיר, ויואל משה סלומון, לשעבר עורך “הלבנון” ו“יהודה וירושלים”.

איטה ילין בספר זכרונותיה “לצאצאי” מספרת כיצד באה לחגוג את הפסח אצל אביה – י. מ. פינס, שהתגורר ביהוד בשנים 1888 – 1890. הזכרון הנעים עליו היא מתרפקת הוא: ישיבה בצוותא על מחצלת קש לפני הבית, כאשר היושבים הם שכנים ואורחים – מלומדים וידענים – המנהלים שיחת־חכמים.

יהודה ראב מציין גם הוא שיהוד הלכה והתגבשה כיישוב “אשר הכיל את טובי אנשי־הרוח בארץ” ואשר היה לבסוף לגאווה גם לבני פתח־תקוה. מדבריו אלה ואחרים ניתן להבין, כי היחסים בין אנשי שתי המושבות נשתפרו לאין־ערוך לאחר הסערה של שנת 1885. בפורים של שנת 1886, למשל, ממהרים שחקני־פורים הפתח־תקואים לרכב ליהוד (לאחר ששיעשעו את הקהל בביתו המרווח של זרח ברנט), להציג גם בפני “האינטליגנציה היהודאית” את המחזה שלהם. יהוד לעומת זאת מעניקה לפתח־תקוה ממיטב המורים. כך יודעים לספר על המורה אליהו ספיר, שהיה רוכב יום־יום מיהוד לפתח־תקוה כדי ללמד בבית־הספר של הבארון. ספיר שלא רצה לבטל את זמנו מעיון, היה יושב על גבי החמור שקוע בקריאה, וזה היה מוביל אותו למחוז חפצו, בלי שינהג בו כלל…

בית מדרש לאברכי ירושלים    🔗

בשנים 1892־1889 התיישב ביהוד הרב מרדכי גימפל יפה, ששימש ברבנות כארבעים שנה קודם לכן, ומקום ישיבתו בגולה הפך בשלו למקום גדול בתורה (העיירה רוז’ינוי). בעלותו ארצה העביר ליהוד את ספרייתו (כ־4000 כרכים), שהיתה אולי הספריה הגדולה ביותר בארץ באותם ימים, ואפילו חכמי ירושלים, כמו א.מ. לונץ, היו באים לדרוש ולחקור בספריהָ. הרב יפה ששבע כבר מפעילות ציבורית, התכוון למעשה לשבת ביהוד בהשקט ובשלווה ולחבר את ספריו. אבל החברה הירושלמית “דגל תורה”, בנסיונותיה להקים מרכזי־לימוד במושבות החקלאיות השונות, שלחה אליו מהמעולים שבאברכי ירושלים (כעשרה במספר) כדי שילמדו תורה מפיו. ביתו של הרב יפה, שהיה בית מהודר בן שתי קומות, הפך עתה לבית־מדרש לרבנים. לכבוד התלמידים החדשים נפתח בם מטבח מיוחד, וכן סודרו עבורם מעונות־לינה בבתי המתיישבים.

את רוב עיתותיו הקדיש הרב לחיבור ולימוד, ובעיתות הפנאי היה מטייל בכרמי הזיתים לשאוף אוויר צח ולהתענג על הדר הטבע. הוא הירבה לדאוג לתלמידיו, והקפיד לא רק על רמת לימודם אלא גם על בריאותם הטובה ומנוחתם. פעם בשבוע, במוצאי שבת, היה הרב מארח את תלמידיו בביתו ל“סעודה שלישית”. כולם היו מתכנסים סביב שולחן, והיו מאריכים בדברי תורה ומוסר עד חצות לילה. לא בכדי אמר הרב מוהליבר בעת שביקר בארץ (ב־1890) “כי כל מי שיחפוץ לרכוש לו איזה מושג מן העולם־הבא ילך ליהוד ויראה את עולמו של רבי מרדכי גימפל שמה. עולם שאין בו קנאה ושנאה ותחרות, כי אם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם”.

באותן שנים היתה יהוד לא רק לעיר־של־תורה אלא גם לעיר־של־הנהגה לרוב המושבות. רבים נשאו עיניים אל חכמיה – לעצה, פשרה ואפילו פסק־דין, אם בענייני מחלוקות פנימיות במושבות, אם באי־הבנות עם חובבי־ציון בגולה, ואם בסיכסוכים עם פקידות הבארון (וידועה המחלוקת החריפה שפרצה ב־1889 בדבר השמיטה, שבה הרב יפה והרב פינס לקחו חלק מרכזי).

בני המושבות ובני הערים היו עולים לרגל ליהוד (בעיקר היה קשר רצוף עם ירושלים), וכל אורח שהיה בא מחוץ־לארץ לא פסח על ביקור במקום. יהוד היתה גם המושבה הראשונה עליה נכתבו סיפורי ארץ־ישראל הראשונים על־ידי הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ ששהה בה כשנתיים (1887–1889). בתקופה זו החל אף לכתוב את חיבורו ההיסטורי הגדול “תולדות ישראל”, וכן הגה את מודל בית־הספר־החדש בארץ־ישראל (שהתפרסם כמכתב לבארון רוטשילד משנת 1888). ביהוד חיבר הרב יפה כמה ממאמריו שהתפרסמו לאחר מכן בקובץ “זכרונות מרדכי”, וביהוד התקין המורה אליהו ספיר את ספרי־הלימוד שלו בהקניית הלשון העברית והערבית.

אבל תקופת זוהר זו נמשכה כשלוש שנים בלבד. בחשוון 1892, חלה לפתע הרב יפה במחלת הקדחת, ולאחר עשרים־וארבע שעות השיב נשמתו לבורא. עם פטירתו של הרב נסגר בית־המדרש והתלמידים חזרו לבתיהם, לירושלים. אבל גם עכשו לא נכנע סלומון, ובכל אמצעי ניסה להמשיך ולהחזיק במקום. כך, בעזרת השייח’ים בני הסביבה, שהעריצו וחלקו לו כבוד מלכים, ביקש לערוך עיסקה (בניית מסגד עבור ערביי הכפר יהודיה תמורת רכישת שטחי אדמה נוספים ליהוד), ולהקים מושבה חקלאית בפני עצמה. אלא שהפחה הירושלמי סיכל תכנית זו, בהזהירו את השייח’ים לבל ישתפו פעולה עם סלומון. נראה שללא כל עתיד חקלאי או כלכלי לא יכלו עוד מתיישבי יהוד לקיים מרכז תורני במקום, והם נאלצו לעזוב בלב כבד את מושבתם הקטנה (בשנת 1893). חלקם הצטרפו לפתח־תקוה וחלקם התפזרו לכל עבר. סלומון וגוטמאן – שהיו מארבעת המייסדים הראשונים של פתח־תקוה – לא חזרו אליה, הם העדיפו לשוב ולהתגורר בירושלים.

בשנת 1904 נעשה נסיון לשקם מחדש את יהוד על־ידי עולי העליה־השניה, אבל גם הפעם ללא הצלחה. שנים רבות נשארה יהוד ריקה והרוסה כאשר הערבים מכנים אותה בשם “חורבת אל יהוד”. כיום עומד באותו מקום הישוב “סביון”. על גבעת־החול שבראשה ניצבה לפנים הבאר – ניצב כיום המרכז המסחרי של המקום, ובית־התרבות שבחורשת־האורנים לרגלי הגבעה – הוא הבית האחרון שנותר לפליטה מן הימים הרחוקים ההם.