מיום אשר עלה בגורלי להיות מבקר, הנני מקנא בחלקם של חוקרי הטבע. חוקרי הטבע יש להם עסק עם דוממים, צמחים וגופים, אשר הרכבתם וסגולותיהם ניתנו להחקר בעזרתם של נסיונות ובחינות, בעזרתם של מכשירים וכלים מדויקים בתכלית הדיוק.
עוד זאת: חוקר הטבע אינו עומד בשום יחס של קרבה אל העצם שהוא מבקש לדעת את חוקיו הפּנימיים והנצחיים, את מהותו ותכונתו. על כן אין הוא מרגיש צורך כל צורך לבקש סליחה גם מאת השושנה היותר יפה והיותר עדינה בשעה שהוא מנתחה וחודר בשכינו החד אל בדי גזעה, את המקומות היותר צנועים שבה.
מעולם לא ראינו חוקר – גם אם רגיל הוא בנמוסים דקים ויפים, – שיתפלל אל החבצלת שהוא בודקה ומגלה את סוד פריחתה וריחה הנעים: יהי רצון מלפנייך, מלכת-הבשמים, שלא תבושי ולא תכלמי במשפּטי הקשה, שאני חורץ עליך. וגם החבצלת בעצמה אינה נוחה להעלב. ואם גם ישמיע לה החוקר את שלשלת יחוסה, כי על משפּחת הבצלים תחשב, לא יחורו פניה, לא תוריד ראשה הענוג ולא תרגיש את עצמה, חלילה, נזופה. ואם יאמר הרופא אל החולה, יהיה מי שיהיה, שהוא ממשמש בגופו: ריאתך מקולקלה והיא צריכה תיקון, או: תבלול בעינך ועלי להרחיקו על ידי נתוח, – לא יחשוד החולה את יועצו בקנאה, בשנאה, או בנטיה ל“בטול-היש”.
לא כן חלקו של המבקר.
כלים, מכשירים, קני-מידה ומאזני-משקל מן המוכן, כאלה של חוקרי הטבע הנעשים לאלפים בבתי-מלאכה, אין לנו המבקרים; ומי מאיתנו שיש לו כאלה באוצרו מזומנים מתמול שלשום, הרי הוא חוטא אל נפש היוצר והמשורר שהוא מבקר. טבע יצירתנו מחייב אותנו, המבקרים להשתמש במאזנים ומאזנים, במדה ומדה. עלינו להמציא בכל פעם ופעם כלים שונים וחדשים, למען נוכל לבחון על ידם כראוי את מהותו של הכשרון הספרותי, את טיבה של היצירה הפּיוטית שאָנו מטפּלים בה באותה שעה. על יצירה דורשת קנה-מידה אחר, הכל לפי טיב הכשרון והיוצר.
קרני המישוש של הבקורת – אם הורשה להשתמש בבטוי כזה – כל כמה שתהיינה דקות וחדות, גסות הן יותר מדי בבואן לחדור אל סתרי היצירה הפּיוטית ומחבואיה. הזכוכית-מגדלת של החוקר עורת היא לגבי אותה האספּקלריה הדרושה להמבקר להזדיין בה, בבואו להתבונן אל הרקמה הדקה של קורי דמיון המשורר.
חוקי הנשימה, העיכול וחילוף הסודות דומים בכל בני אדם. גופו של מלך החזיונות וגופו של אחד העבדים ממלאים את תפקידם: נושמים, מתפּתחים, חולים וגועים על-פּי אותם החוקים עצמם השוים לשניהם. אולם מקורות המחשבה ואפני ההרגשה של בני האדם אינם שוים. אולם מקורות המחשבה ואפני ההרגשה של בני אדם אינם שוים. ואם שונים ומשונים הם זה מזה בקרב בני-תמותה מצויים ושכיחים, על אחת כמה וכמה בקרב היוצרים, החושבים והמשוררים. כל אחד מעדת הנבחרים האלה הוא באמת עולם מלא בפני עצמו. ולא רק שני אמנים-יוצרים רחוקים ושונים זה מזה בכל הנוגע לאפני יצירתם הרוחנית ולהמניעים הנסתרים שבהם, כי-אם גם כל אחד ואחד מהם כשהוא לעצמו, בריאה חדשה הוא בכל יום ובכל שעה. ועל המבקר הראוי לשם זה, לעמוד על טיבם של כל השנויים הדקים האלה, ולמצוא בהם את חוט העצמיות המבריח את כולם.
במלכות היצירה הפּיוטית אין יסודות מוצקים. פּה הכל נוזל ושוטף, הכל הולך ומשתנה, הולך וגדול ומתפּתח, צומח ונובל, נובל וצומח. בממשלת האמנות היפה אין נקודה קבועה. פּה הכל מתנועע, כל רגע מלא חליפות ותמורות, עליות וירידות, זריחות ושקיעות. אותו ניוטון של תכונת שמי השירה והדמיון עוד לא נולד. על כן כל אחד מן המבקרים, הנאמן לתעודתו, מבקש לגלות בעצמו, ובדרכים המיוחדים לו לבדו, את חוקי הכובד, המשיכה והדחיפה של עולם היצירה הרוחנית.
מה היא גופרית ומה הוא מלח, מה גחלת ומה אבן-שוהם – בזה אין חילוקי דעות בין החוקרים. אבל מי מן המבקרים יש בידו להראות ולהוכיח במופתים ונסיונות מכריחים, כי ביצירה פלונית יש אמנות, או יש שירה וגם מה מדתן ומדרגתן, ובזו – אין כל אמנות, או: אין גם ריח של שירה. פה הכל תלוי בטעם, בהרגשה, בהרגל, בחינוך טעם היופי, במדרגת השלמות של המבקר, במדת ההשפּעה של הסביבה, בכל הוראותיה ומובניה של מלה זו, בתכונת נפשו ורוחו של הנהנה.
חוקר הטבע, בשעה שהוא עובד עבודתו, אינו ירא כלל שמא יקלקל את טיב החומר, שהוא מטפּל בו, על-ידי משפּטו אשר הוא מוציא עליו ל“שבט או לחסד”.
לבו לא יחרד פּן תתגאה השושנה יותר מדי אם ירבה לה תהלה, או פו יתעצב ויעלב היתוש המסכן אם יעמידו על מדרגה נמוכה בסולם ההתפּתחות.
לא כן המבקר. משפּטו יכול להכריע וגם להשפּיע על המבוקר לטוב או לרע. המבקר יש לו עסק עם נפש-יוצר חיה ומרגישה בכל עצביה הדקים, הנוחים להזדעזע עד היסוד. המבקר איננו יכול וגם איננו רשאי להתיחס אל המבוקר, יהיה מי שיהיה, באותו שויון-הנפש, באותה קרירות הרוח, שהחוקר מתיחס אל החומר המת או אל העצם החי, שהוא עושה בו את נסיוניותיו.
יש שדעותיו ורגשותיו של המבוקר אהובות או שנואות להמבקר, ואָז חושב הוא לחובה מוסרית לו ללחום נגדן או להגן עליהן בכל תוקף שכלו ונטיותיו הפּנימיות. אָז לוחם הוא נגדן, או מגין עליהן, גם שלא מדעתו ושלא במתכוין.
יחד עם זאת יודע הוא המבקר, שהמשוררים והסופרים, אשר את פרי יצירתם הוא בוחן ובודק, נוחים להעלב גם מהרמיזה היותר דקה שהמה מוצאים או מרגישים בה הטחה כלפּי כשרונם, או גאוניותם. כל יוצר ויוצר מפריז בלבו על מדת כחותיו, כשרונותיו ויתרונותיו. וכל מבקר ש“אינו בעדם הוא נגדם”, ואם הוא מראה באצבע על אחד מחסרונותיהם או פגימותיהם, הרי הוא בעיניהם כמורד במלכותם.
המבקר שואף על-פּי טבעו, ככל חוקר, אל גילוי האמת, והוא מתאמץ בכל כחות-רוחו לקרוע את הצעיף אשר יכסה את פּניה. אולם יחד עם זה יודע המבקר, החפץ בהתפּתחותו המלאה והרחבה של כל כשרון פורה, כי האמת אשר הוא שואף להביע בטהרתה, מזקת לפעמים קרובות ליצירתם של האמנים והמשוררים החיים. השאור של כל יצירה רוחנית היא אונאת-עצמם של האמן והמשורר, המפריזים בדמיונם על מדת יכולתם.
ומה כבדה היא מלאכת הבקורת האמיתית! עליה לחבר שני הפכים בנושא אחד. המבקר צריך להיות מצד אחד בעל הרגשה דקה, חוזה ומשורר בעצמו, כי לא בעזרתם של כללים הנדסיים ולא בעזרתם של חוקי ההגיון היבש והקר מנתח הוא את פרי הדמיון החי, כי אם בעזרת תכונתו השירית המכשרת אותו לספוד אל קרבו, את כל הנועם, העוז וההוד העליון השפוכים על פּני כל יצירה רוחנית ומלאכת מחשבת, וגם להתנגד אל כל כיעור, אל כל שרטוט גס, אל כל מלאכת-אליל ומקסם כזב.
אולם מצד השני: החוזה והמשורר, המספּר והיוצר, שאין להן כשרון הנתוח הדק ושחסרים הם סגולת האוביקטיביות, לו גם במדה ידועה, – אינם מוכשרים כלל וכלל להיות מבקרים. כל אמן וכל משורר חושב: אילו ניתן החומר אשר בידי חברי לידי אני, הייתי יוצרו כך וכך. ואחרי אשר חברי יצר מחומר זה יצירה אחרת לגמרה – בודאי השחיתו וקלקלו.
כל אמן, כשהוא רק אמן, מלא כל כך מרוח יצירתו הוא, עד כי לא ישאר בלבו מקום פּנוי להרגשת יצירותיהם של אחרים. אולם המבקר האמתי שופט על כל יצירה ויצירה על פּי מזגו הפּיוטי המיוחד של היוצר, על פּי תכונתו המיוחדת ומהותו פּנימית. המבקר, במובן העליון של מלה זו, צריך להיות מסוגל ליהנות מכל היצירות היפות, אם גם רחוקות הן זו מזו ונראות כאילו סותרות, מכחישות ומבטלות זו את זו. המבקר צריך להיות מוכשר לחוש ולהבין את העצמיות המיוחדה של כל אמן ומשורר, ואת המעלות וגם החסרונות הנובעים ממנה.
ואם המבקר הוא גם מספּר, או המספּר הוא גם מבקר, אז חזיון-נפשי מיוחד במינו מתגלה לעינינו. ומבשרי חזיתי זאת. המבקר שבי עבר בעין בקורת על הספּורים והציורים אשר בקובץ זה 1, ואמצא בהם חסרונות ופּגימות לאין מספּר. המבקר שבי מתח חוט של בקורת קשה על הצייר והמספּר שבי. ואם, בכל זאת, לא דנתי את ציורי ורשימותי, שנכנסו לכרך זה, בגניזה, הוא מפּני שכבר יצאו מרשותי, כשנדפּסו בפעם הראשונה בעתונים, שבועונים, ירחונים ומאספים שונים. וילדי הרוח, שכבר יצאו מרשותם של יוצרם והיו לקנין הקהל, שוב אין לעקרם ולהכחידם מן העולם, כי חיים הם חייהם המיוחדים, לו גם רק שאיזו קרן זוית, ולכל אחד מהם יש גורלו ומזלו המיוחד. ואם קבצתי חלק קטן, היותר קטן, מילדי רוחי, האובדים והנדחים האלה, בכרך זה המונח לפני הקורא, לא היתה כונתי אלא לתקנם מעט או הרבה. אָמנם לא נגעתי בנשמתם. לא שניתי תכונתם ומגמתם, אַך לטשתי את שפתם ואתקן את סגנונם. התאמצתי לעשותם יותר נוחים לבריות ויותר שוים לכל נפש. מחקתי את הביטויים הקשים, או המחודשים ביותר; החלפתי את המלים שהשתמשתי בהן שלא כהוראתן הנכונה במלים יותר מכוונות אל הענין ויותר מדויקות על פּי משמעתן האמתית.
ברשימות וציורים אחדים, שנכנסו בכרך זה, עשיתי רק תקונים קלים ומעטים. השארתי את הנוסחה הראשונה כמעט כמו שהיא, למרות הרגשתי הלשונית כיום, בראותי כי אם אָבוא להרבות בתקונים ובשנויים, בנוגע לשפה ולההרצאה, אָז אהיה אָנוס גם לשנות ממטבע שטבעתי לראשונה. ובזה לא חפצתי, כי אין הדבר נקי מקצת זיוף. אם ממצרף רוחי יצאו גם סיגים, לא היה עתה ברצוני לצפּותם כסף או זהב. הצפּוי רק מעור את העינים, אבל אינו משנה את הערך האמתי.
בציורי “גסיסת הסופר”, פרי רוחי הראשון, השאַרתי את הסגנון, ההרצאה והלשון כמו שיצאו מעטי לפני שלשים שנה. אילו הייתי בא לעשות בציורי זה, בכורי עטי, מחיקות, הייתי מוחקו מראשו ועד סופו, ולא הייתי משאיר בו אַף שורה אחת. ואם לא עשיתי כזאת הוא לא רק מפּני שיש לו לכל אָב חולשה של חבה יתירה דוקא לאותם מילדיו, ילדי בשרו או רוחו, שהמה לקוים במומים, אלא גם מפּני שציורי הנזכר יהיה לי לעד ולציון נאמן עד כמה נשתנה טעמי והרגשתי הספרותית במשך של שלשים שנה.
בעלי ה“אָסף” הפצירו בי לכתוב את תולדותי בשביל הכרך הראשון של כתבי, שהם מוציאים לאור. בשביל מי או מה דרוש להם דבר זה? רק אל אלוהים יודע.
עניה היא ספרותנו בתולדותיהם של סופרים הכתובות בידי עצמם 2, ובכן חפצו בעלי “אסף” להעשירה בעוד אבטוביוגרפיה אחת. כך אני משער כונתם. ועלי נפל הגורל.
והיו לי אָמנם רגעים של רפיון רוח, שכמעט נפתיתי בהם להמולי"ם ונכון הייתי למלא חפצם זה. חושב הייתי שתולדות חיי, העשירים במאורעות חיצוניים ופנימיים, הנסיונות הרבים שנתנסיתי בהם, תולדות התפתחותי ועבודתי הספרותית והתרבותית, נדודי בארצות שונות והיחוסים, – יחוסים במדרגות ובחינות שונות, – שהיו ביני ובין רוב חכמי עמנו וסופריו בדור הזה, כי כל הדברים האלה היו יכולים לתת ציור שלם מהתקופה האחרונה בחיי האומה, מאותה התקופה העשירה ומרובת התנועות החברתיות והתסיסות הרוחניות, שנחתמה עם שחרור אחינו ברוסיה. וכך אָמנם עלתה במחשבתי תחלה.
הן לא את תולדותי הייתי מספר, כי אם את תולדות הדור.
אולם בבואי לאסוף את כל החומר הרב שנצבר באוצרי, בתבנית של רשימות וציונים בספר-זכרונותיו, כדי לעשות חטיבה אחת שלמה, אבטוביוגרפיה כהלכתה, הראויה לשם זה, נוכחתי כי קשה עלי דבר זה בשעה זו. לא עתה היא השעה, ולא פה, בשער הספּורים, המקום. לזה דרוש ספר מיוחד, שיכיל חלקים אחדים.
ולא זו בלבד אלא אַף זו: בכל אַבטוביוגרפיה יש מעין סתימת הגולל והספּד על אדם חי, ואין אדם חי מקבר ומספּיד את עצמו בלי הכרח מיוחד, חיצוני או פנימי. והכרח כזה, הודות לאל עדיין לא בא.
לעשות “סך-הכל” לעבודתי הספרותית? ואני טרוד ושקוע בעבודות ספרותיות חדשות. וכמדומה לי שכל מה שהדפסתי עד עתה אינה אלא עוד יבוא – אם לא נגזר על חוט חיתי להפסק בעוד שידי מלאות ולבי – שאיפות ליצירות חדשות.
לכתוב תולדותי? כלומר: להעלות גרה את חיי עד עתה, להזכיר נשכחות ולעורר רפאים מקברם, – ואני עיני נשואות אל ימים באים, אל חיים חדשים, שלא תהיה בהם עבדות וגלות, אל חיי בן עם יושב על אדמתו, אדמת אבותיו, וגורלו וממשלתו ותרבותו בידו.
מה שהיה כבר עבר ואין עוד לתקנו; אין עוד להגיה את השבושים והטעיות שנפלו בספר חיי עד עתה. יש רק להכירם ולא להסירם. הטעות לעולם עומדת ונשארת. וכמדומה לי, שכל מה שהיה בחיינו, בחיי הפּרט הוא האתמול לעומת ה“מחר” הגדול! הן אופקים חדשים ורחבים נפתחים עתה להמחשבה העברית ולהיצירה הלאומית…
לספּר תולדותי? טוב לי לכתוב תולדותיהם של אחרים, ותולדותי אני? אָמנם קרוב אָדם לעצמו, אבל דוקא משום שהוא קרוב, קרוב ביותר, על כן חסר לו המרחק הדרוש להסתכלות חפשית ולהערכה בלתי משוחדה באהבת-עצמו. איקלידוס המהנדס היוני, היה אומר: “תנו לי נקודת-משענה אחת מבחוץ ואעתיק את כדור-הארץ ממקומו”. נקודת-המשענה מבחוץ חסרה גם להאיש הכותב את תולדותיו הוא.
לכתוב תולדותי? – הירים האיש את עצמו עם הכסא שהוא יושב עליו? הישיג האיש את עצמו ברדפו אחרי עצמו?
אחד ממשורריהם קרא:
“לא אהפּוך את מציאותי לחלום, כי אם את חלומי למציאות”.
ורבים מחלומותיו בימי נעורי כבר היו למציאות, ומה לכם, קוראים, עוד תולדות חלומותי-הזיותי?
על אדם הוא המחבר של חייו הפּנימיים ושל מזלו הרוחני. כל המפתחות נמסרו אָמנם להסביבה, לתנאי המקום והזמן, לתנאי הכלכלה והמדינה וכדומה. אולם המפתח לנשמת נשמתנו נמסר רק לנו, לנו בעצמנו.
כשלשים שנה שאבתי ממקור רוחי, הוקעתי נפשי נגד השמש, הצגתי, ככל סופר, את נפשי עירום ועריה ב“שער בת רבים”; כשלשים שנה פצלתי את רוחי, קלפתי קרום מעל גבי קרום. הכל, הכל ניתן לכם, קוראים קרירים, קוראים מ“היכא-תיתיים”… אולם זוית אחת קטנה נשארה בנשמת נשמתי, ושם צפון סוד סודותי, ואותו לא אגלה לכם. את ה“אני” הפּנימי, היותר פּנימי, אותו לא אוציא גם הפּעם החוצה.
והנני קורא להקורא: הנשמה שלך (וכבודי פעלך), אולם נשמת נשמתי שלי היא; כל חלומותי שחלמתי עליך ספּרתי לך, אבל חלום חלומותי אתי ימות.
יש גם לסופר קודש קדשים בנפשו פנימה, וזר לא יקרב אליו.
הכותב את תולדותיו, בהטובים והמעולים שבהם הכתוב מדבר, קורע מעל פּניו מסוה אחרי מסוה, ואתם, הקוראים, חושבים או מאמינים, שכבר הנכם רואים את צורתו של הסופר כמו שהיא, שכבר חדרתם לתוך רקמת הויתו הפּנימית. חלילה! את המסוה האחרון הניח…
וסוף-סוף עיקר הדבר הוא המסוה האחרון, המחיצה הדקה, היותר דקה, אשר בנה הסופר לחיץ בינו וביניכם.
אולי עלתה לפעמים בידי לקרוע מעל פּני איש זר, שאני מספּר תולדותיו, גם את המסוה האחרון. אולם לא נעים, וגם לא נקל, לקרוע בידינו את המסוה האחרון מעל פּנינו אנו. לא משום שאָנו יראים פּן נהיה לצלם בלהות ולמפלצת בעיני הרואים את צורתנו כמו שהיא, כי אם משום שאָנו חוששים – ודוקא חשש זה הוא העכוב – שמא יסתכלו הרואים בעין חצופה בצורתנו היותר נדיבה, בפנינו היותר טהורים וזכים, אשר עשינו עליהם מסוה, לבל יפּול עליהם אבק הרחוב ומבט השוק.
אם נראה להסקרנים פּנים מגואלים – יאמינו לנו כי פנינו הם, ואולי גם ימצאו חן בעיניהם וישמחו בהם. המה יראו את צלמנו, הצלם אשר בראו להם בדמיונם הם.
אולם אם יראה אחד מאתנו את פּניו הנדיבים, אם יפתח להקהל סדק, אַף כחודו של מחט, בקודש הקדשים אשר בנפשו, אָז יהיו הסקרנים נעלבים, מבוישים וגם נואשים מתקותם הנסתרה לראות מחזה מעורר זועה או שחוק מזוהם.
אם יראה הסופר לקהל קוראיו את פּניו כמו שהם, והפּנים פּני נדיב הרוח, פּני בחיר-יה, לא יאמינו בו. יכעסו, או, יאמרו: רק מתחפּש הוא, רק מזייף הוא את קלסתר פּניו, רק מתהדר הוא לפנינו, רק מבקש הוא למצוא חן בעינינו. הסופרים והנשים מתגנדרים תמיד. וגם ודויי נפשם אינם אלא התפּארות-שוא, אינם אלא מין עגבנות-הרוח, בבחינת “מגלה טפח ומכסה טפחים”.
ותאוה נסתרת חיה בלבות רוב הקוראים: צמאים הם לשמוע מפּי הסופר הכותב את תולדותיו עונות ופשעים וודוים גלויים על חטאים נסתרים, לו גם על חטאים שלא היו ולא נבראו; שואפים הם הקוראים לראות פּנים מכוערים, פּני הסופר דוקא בשעת קלקלתו, או בשעה שהוא מתודה ומספּר דברים נוראים, או מאוסים ובזויים.
מכל הודוי הארוך, והמצוין בתכנו, של הסופר הצרפתי הגדול ז’ן ז’ק רוסא זוכר ההמון רק את הספּור על-דבר כפּות הכסף, שגנב אותו הסופר בימי נעוריו, ואולי גם ספּר זאת רק למען יהתל בקוראיו התמימים או הנכלים, המתענגים לשמוע ודויים כאלה.
האספּר לכם, קוראים, על-דבר ספרי ומאמרי, ציורי וסקירותי ותולדותיהם? אולם הסופר היותר מצוין מספרי הוא זה שלא כתבתיו עוד, ורק רוצה אני לכתוב אותו. תחת זה הרשוני נא למסור לכם את אשר כתבתי בספר-הזכרונות שלי בימי המהפּכה ברוסיה בשנת 1905. מן הדברים הבאים תלמדו לדעת, את יחוסי אל הספרות העברית החדשה ואל הקוראים, והיה לכם גם זאת לאחד מודויי הנפש של סופר עברי בימינו:
“אני וחברי לעט הננו עומדים בשנים היותר אחרונות כמו מ”חוץ למחנה". מה זאת? במי או במה האשם? האם דורנו – דור תחית הספרות העברית – כבר נסע ונגלה ממנו? האם קוראינו היו רק בני הדור העבר, זקני המשכילים העברים? האם באמת קוראינו, חובבינו, הולכים ונשמטים אחד אחד לעולם האמת? האם באמת, כי עוד מעט, ולא יהיה לנו, הסופרים העברים, קוראים כלל?
האם תחיה זו, התחדשות זו של השפה העברית ושל הספרות העברית, לא היתה אלא חלום בוקר, של משכים והולך, ענן כלה ועובר? האם בנינו את מקדש ספרותנו על אדמת חול ובאה רוח שאיננה מצויה ועקרתו והפכתו על פּניו והפּילה אותו למשאות? האם באמת בגדו כל בנינו בשפת אבותם, בירושת העם היותר קדומה והיותר יקרה, שבה צרר את נשמתו, נשמת דורות לאין מספּר?
או, אולי, דורנו עוד לא נולד וקוראינו, אשר להם נתפּלל, לא ראו עדיין את אור החיים? ומה אָנו, הסופרים העברים של היום, אלה מאתנו שלא הניחו עדיין את העט העברי מידם למרות סערות הזמן, למרות שונאינו בנפש, מנדינו ובוזינו, – מה אָנו, אחרונים או ראשונים? הננו מן הנחשלים, מן המאחרים לבוא, או, אולי, מן המקדימים לבוא? אתנו תמות תקופת התחיה העברית, או, אולי, הננו מן המבשרים תקופה חדשה, תקופה של תחיה עברית בכל הוד נצחיותה?
והסופרים והמשוררים העברים הגדולים, אם המה כבר יורדים מעל בימת החיים, מעל בימת ספרותנו, או, אולי, עוד לא עלו עליה?
“החיים המה נגדכם!”
כך קוראים לנו הבריות, ממין ידוע, אלה בשמחה, ואלה – בצער.
אבל האם טוב להיות עבדים כפותים להחיים, להחיים של היום, של השעה האחרונה? החיים המה נגדנו – ומה בכך! נהיה נא נגד החיים המנוולים וזרמתם, נהיה נא נגד המציאות השפלה ותביעותיה השפלות. בני אָדם בראו את החיים של היום, נברא נא את החיים והמציאות של מחר.
ואם אָנו, הסופרים העברים, שארית הפּליטה, לא נאמץ ולא נגביר את כל כחות רוחנו – הרוח הנובע ממקור הנביאים – לעשות זאת, יעשו זאת אחרים, מתנגדינו, אויבינו, אויבי רוח העם העברי ויוצריו.
השפה העברית היא שפה של שלשום ושל מחרתים – וזה יתרונה, על כן לא ידבק בה סחי החיים המרופשים של היום.
הז’רגון סופג אל קרבו בצמאון נורא את כל אדי השוק, את כל חלאת חיינו המכוערים והמזוהמים של שעת-ההוה.
על כן תהיה נא הספרות העברית למצודה לאצילי הרוח, להגאון הלאומי, להתחיה העברית.
בני השוק, ההמון הגדול לא יקרא את פּרי רוחנו. טוב. רעיון של עונג הוא להסופר העברי לדעת, כי אותם הקוראים הקופצים על ספּורים וציורים, המלאים נבול-פּה וזמה, או דברים של מה בכך ומעשיות של הבלים סתם, – כי אותם הקוראים לא יקחו את ספריו בידיהם ולא יגעו בהם.
יש ספרים שהמה מטמאים את הידים, ויש ידים שהנה מטמאות את הספרים 3.
לא כמותם של הקוראים כי אם איכותם הוא העיקר. ומי יודע אם לא אותה הספרות העברית המנוצחת של היום, אם לא תהיה המנצחת של מחר?
מי יודע?
אני מאמין, עוד יותר: אני יודע כי כן יהיה, יען כי כן מוכרח להיות.
בכל אופן: אחרי הקוראים לא נרדוף, בכנף בגדם לא נסחב אותם אל בית מקדשנו.
אלה הצריכים לבוא, – יבואו מעצמם.
ראובן בריינין
ניו-יורק, ר“ח סיון תרע”ז
-
הציורים והשימות בכרך זה נכתבו בזמנים שונים, ורובם לפני כעשרים שנה. ספּורי וציורי מזמן המאוחר יכנסו לכרכים אחרים. ↩
-
האבטוביוגרפיות וודויי הנפש הידועים בספרותנו הם: תולדותיו של אריה די מודינא (מת בשנת 1648) ונכדו יצחק מן הלויים (בספרו “מעשה חכמים”), של אברהם קונקי, בראשית המאה הי“ח, של הגאון יעב”ץ בספרו “מגלת ספר” (נדפּס מתוך כתב–יד בשנת תרנ“ז על ידי ”אחיאסף"), של שד“ל, בגליונות ”המגיד“ של השנים הראשונות, שיצאו בליק, של מרדכי אהרן גינזבורג, בספרו ”אביעזר“ ושל משה ליב לילענבלום, בספרו ”חטאות נעורים“, נדפּס לראשונה בשנת תרל”ו בווינא. ↩
-
הדברים האלה יצאו מפּי עטי בשעת המלחמה הנמרצה עם אויבי השפה העברית, שהשליכו עליה שקוצים בלי הרף.מני אָז נשתנו דעתי והשקפתי על הספרות בלשון העם המדוברת, על סופריה בעלי הכשרונות ועל קוראיה, אולם השארתי את ודוי נפשי בצורתו הראשונה בלי כל שינויים.ר.ב. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.