היא היתה ילדה קטנה, ואני ילד קטן. שכנים היינו. יחד שלחנו אניותינו במי מדמנה, יחד קבצנו פזורי חלומותינו הבהירים ויחד ארגנו חוט-הילדות השני ביריעת חיינו הכהים.
לפעמים הייתי “חתן”, והיא – “כלה” ולפעמים הייתי מורה, מורה קפדן, והיא – תלמידה מקשיבה.
עיניה היו גדולות, פיה קטן וצר. שערותיה היו שחורות, ולחייה לבנות, חוורות, כמעט שקופות. היא היתה רצה ומדלגת הרבה, ומדברת אך מעט. בשמחת לב היתה נותנת לרעיותיה הקטנות כל אשר היה לה, אך מהן לא היתה מקבלת כלום: אף לא כפתור נוצץ, אף לא שבר זכוכית. נוחה היתה לרצות וקשה לכעוס.
פעם שחקנו.
אני מתחפש בצורת מלמד. הנני מחזיק ספר גדול ועב בידי, ואסתר יושבת לפני כתלמידה ומתנהגת בדרך-ארץ. אני קורא, כלומר, מעל הספר הפתוח לפני, דברים שאינם כתובים שם כלל, מסביר לה, כלומר, בדברים, שאין להם כל חבור, ובעזרת אגודלי הקטן.
ופתאום תלמידתי מפסיקה אותי בשאלה כזו:
– היש אלהים בשמים?
– גויה, – הנני צועק עליה בקצף עשוי – האינך יודעת כלל, כי יש אלהים בשמים ובארץ?
– ומה עושה אלהים כל הימים?
– עיניו משגיחות בכל, הוא רואה הכל, הוא יודע הכל, הוא שומע גם את שאלתך הטפשית…
– ואם הוא רואה הכל ויודע הכל, – ובבות עיניה מתרחבות, – מדוע אין הוא רואה, כי ירוחמ’קה נכה רגלים הוא, ואין ביכולתו לדלג ולכרכר כמוני, כמוך? מדוע אין הוא יודע, ששרה’קה היא עורת ואין היא רואה לא את הוריה ולא את בובותיה? אדרבה, הגד נא לי! מה כתוב שם בספרך העב?
– מח-אשה לך! – הייתי עונה לה בגאון ובכעס גם יחד, ואני מפסיק את משנתי אתה.
אני שב להוללותי, והיא, אסתר, צוללת במחשבותיה. יושבת לה בפנה עגומה ומהרהרת וחולמת בהקיץ…
***
אני נער, והיא כבר נערה. שנינו גודלנו ושנינו כבר יודעים גם עברית וגם רוסית. אין עוד אותה קרבת ילדות שהיתה בינינו לפי שנים אחדות, אף כי עוד רעים ומקורבים אנחנו זה לזו. שנינו נזהרים מעט יותר בלשוננו ובנימוסינו. בשיחתנו – יש אשר אני מתאדם לפעמים, ויש אשר היא לחייה החוורות מעלות פתאום קרום הורד.
היא מדברת הרבה על אדות תפוחי אדמה, ואני – על פרחים. היא דורשת לשכניה העניים והחולים, למען עזור להם ככל אשר תוכל; ואני מבקש ודורש אחרי ספרים חדשים או אחרי חמודות הטבע. היא אוהבת את ניקראסוב, ואני – את לירמונטוב; אני – את טורגיניוב, והיא – את טשרנישבסקי. אני את שירי האביב של מיכ“ל, והיא – את ה”קוצו של יוד" של גורדון. אני – את הנביאים, והיא – את הגבורים.
– “איך אתה מצייר בנפשך את הנביא?” – שאלתני אסתר פעם אחת.
– ישיש, זקנו הלבן יורד על פי מדותיו הארוכות, והוא הולך יחף ובוכה על שבר עמו.
– זה לא נביא! זה הוזה חסר-אונים, זה הוא רק מקונן זקן…
– ואת, איך הנך מציירת בנפשך את הנביא?
– איש-כח, מלא עלומים, בעל זקן שחור ועינים נוצצות מפיקות עוז; קולו חוצב להבות אש והוא שופך זעמו על העושק והמרוצה, מתקומם בחרון אפו לנגד תקיפי הארץ ומושליה, נוקם ונוטר, הורס ומחריב עולמות, למען בנותם עוד הפעם.
ואז נפרדנו. היא נתגלגלה לסיבירה, על חטא שחטאה למלכות, ואני – לאחת האוניברסיטאות בארץ שויציה. כעבור מספר שנים נפגשנו עוד הפעם; זו היתה פגישה במקום אך לא ברוח. אני טוען – כלל ישראל, והיא: – ההמון היהודי. אני: – עברית היא שפתי הלאומית, והיא: – יהודית, אני: – ארץ-אבות, והיא: – שחרור רוסיה משעבוד מלכות.
ובאחד הימים המעוננים נפגשנו בבירת רוסיה. שמי אפר; גשם מטפטף ופני אנשים ובתים עצובים. אך אסתר היתה בהירה, מאירה, עיניה נוצצות ושחוק נעים שפוך על פניה. עברנו על פני אשה זקנה, שהחזיקה בידיה הרועדות סל מלא פרחים למכירה. אין איש קונה דבר מידה. אז קניתי לאסתר פרח-תכלת. מתחלה סרבה, התנגדה לסימן של רוך כזה, ולבסוף נתרצתה: חסה על הזקנה העניה, וגם נפשה היתה מלאה היום פרחים חיים.
אסתר לקחה את פרח התכלת מידי ותתחוב אותו במחט על שמלתה מול חזה. דבריה זרמו הפעם כנחל. היא היתה מלאה תקוה. עוד מעט, רק מעט וגאולת רוסיה, שכה חכינו אליה, הוא תבוא. החופש, שכה התגעגענו אליו, כבר עומד מאחרי כתלנו. רק עוד מעט…
ופתאום הפסיקה את דבורה. היא מהרה לאיזה מקום.
– “להתראות!” – קראתי.
– להתראות? מי יודע אם עוד נתראה? אולי התראינו בפעם האחרונה…
– בפעם האחרונה? כיצד, מדוע?…
– הכל יוכל היות. המטרה כבר קרובה, רק עוד פסיעה אחת…
אסתר לא כלתה את דבריה האחרונים, וכבר נעלמה במבוי אפל.
כעבור שעות אחדות ראיתי עוד הפעם את אסתר באחת הרחובות. היא עמדה על חבית ומסביב לה המון גדול של פועלים. היא נאמה. קולה היה חזק ודק, כקול שריקתה של מכונת-קיטור. עיניה רבו זיקי אש…
עוד לא כלתה את דבריה ואחד כדורי-המות, שירו השוטרים, אשר צמחו פתאום כמו מתחת לארץ, פלח את חזה…
ופרח-התכלת כוסה דם אדום…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.