גדליה העבה, מלמד תּינוֹקוֹת לשעבר, הוּא זקן קצר־קוֹמה וּמסוּרבּל בּבשׂר, בּעל פּנים שׂעירים וּמגוּשמים, שׂפתיִים גסוֹת וּבוֹלטוֹת ועֵינַיִים עגוּלוֹת ועכורוֹת, המַבּיטוֹת בּזעף על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. מיוֹם שמתה עליו אִשתּוֹ הראשוֹנה וִּמיוֹם שגָנבה אִשתּוֹ השנייה מכּל אשר יֶש לו וּברחה ממנוּ ועיגנה אוֹתוֹ, הוּא חַי חַיֵי בּדידוּת בּביתוֹ הקטן והישן, מתפּרנס מדמי־חוֹדש, שבּנוֹ היחיד מוֹטקי שוֹלח לוֹ מעיר־הפּלךְ, הוֹלךְ בּכל בּוֹקר בּסַלוֹ אל האִיטליז ואֶל שוּק־הדגים, נדחָק שם בּין הנשים והבּתוּלוֹת המשרתוֹת, בּוֹחר לוֹ כּל נתח טוֹב וכל עֶצם שמנה וּמבשל לעצמוֹ את ארוּחַת־יוֹמוֹ. את מלאכת המלמדוּת הניח זה־כבר, אַחרי שהעולם נמסַר עתּה בּידי האַברכים החדשים, חבוּשי הקאַפּיליוּשים וּקצוּצי הזקן, שצצוּ בּכל פּינות העיר כּכמהים וּפיטריוֹת, אֵלוּ בּעלי לשוֹן־קוֹדש עם דיקדוּק ועם כתיבה ועם שאָר צרוֹת וּפוּרענוּיוֻת, המתרגשוֹת וּבאוֹת בּימינוּ עַל יִשׂראֵל.
— מַה מוֹעיל לי בּלשוֹן־קוֹדש שלָךְ? — מתמַרמר גדליה בּבית המדרש לפני חבוּרה של זקנים, עוֹברים וּבטלים כּמוֹהוּ, בּשעת קיפּוּל הטלית והתּפילין. — רצוֹנךָ לעשׂוֹת את השקץ ליהוּדי כּשר, אַל תּתחַכּם לוֹ הרבה. קחהוּ־נא לי, את החָצוּף ועז הפנים, וּמתחהוּ על הסַפסל, כּאשר ציוָה אלוֹהים, שלשל מכנסיו כּהלָכה וַחלוֹק לוֹ מנה יפה כּכל אשר יִספּוֹג, ואָז מוּבטח לךָ שיֵצא מתּחת ידךָ ממוֹרק שבעתיִים. כּשאָדם נַער, חַייב הוּא לטעוֹם טעם שוֹט! וכי סבוּר אַתּה, שעל לשוֹן־קוֹדש היבשה שלךָ בּלבד יהא העוֹלָם קיים?…
בּשם הסתוּם "לשוֹן־קוֹדש מתכּוון גדליה לכל אוֹתם הספרים החדשים והקוּנטרסים הדקים, המצוּיירים ציוּרי חיוֹת ועוֹפוֹת, שקוראִים להם “מיתּוֹדוֹת”, שהציפוּ בּזמַן הזה את כּל העיירה כּוּלָה. אֵין בּיִת, אשר אין שם מיתּוֹדה. מַה טיבן של מיתּוֹדוֹת אֵלוּ וּמַה חידוּש הביאוּ לָעוֹלָם, אֵין גדליה יוֹדע ואֵינו רוֹצה לָדעת. יוֹדע הוּא רק אֶחָת: כּי עוֹשׂוֹת הן פּלסתּר אֶת לימוּד העברי, המקוּבּל בּידי המלמדים מימוֹת עוֹלָם, הוֹפכוֹת אוֹתוֹ למין חוּכה וּטלוּלָה. שַעֵר בּעצמךָ אֶת התּוֹרה העמוּקה, הצפוּנה בּהן: הסוּס הוּא סוּס, והכּלב הוא כּלב. הסוּס עוֹמֵד בּאוּרוָה, והַכּלב נמלךְ פּתאוֹם וקפץ ועמד על השוּלחָן… סוּסים! הם עצמם סוּסים הם!
ואִילוּ היוּ יוֹצאִים ידי חוֹבתם בּסוּס וּבכלב בּלבד, לא היתה הצרה גדוֹלָה כּל־כּךְ. אבל הטיפּשים הללוּ, קצוּצי הזקן, עמדוּ וגָזרוּ בּחדרים “המסוּכּנים” שלָהם על המַלקוּת. אסוּר למלמד בּימינוּ אֵלה להניף עַל תּלמידיו שוֹט וּרצוּעה, וכל הנוֹגע בּאחוֹריו של תּינוֹק דינוֹ כּהוֹרג אֶת הנפש! מנַהלים הם את הילָדים בּדברים רכּים, בּשידוּלים וּפיוּסים, וּבמקוֹם שוֹט הנהיגוּ מין מַקל־נוֹעם הנקרא בּלשוֹנם “סַרגל” שבֻּו הם מַכּים על אֶצבעוֹתיהם של העבריינים הכּאָה קלה, לשם אחיזת־עֵינַיִים בּלבד. כּלוּם מחינוּךְ כּזה תּצא טוֹבה? ואָמנם מתהלכים עתּה ילדי יִשׂראל בּרחוֹבה של עיר כּילדי־הפקר, כּאוֹתם השקצים של האַסכּוֹלה הגוֹיִית, מיני ילקוּטים קשוּרים לָהם לשכמם ועֵיניהם תּרוֹת בּשמַיִים אַחרי יוֹנים עפוֹת, — ולא כּלוּם! אֵין אדוֹנים לָהם, אֵין אֵימַת גדוֹלים עליהם!
— אוֹמר אני לָכם, השוֹמעים אַתּם, כּשל כּוֹח הסַבּל. פּראִים, פּראִים הם גדֵלים עכשיו! — שוֹפךְ הוּא את מרי שׂיחוֹ בּבית־המדרש, וּבשעת מַעשׂה עֵיניו העגוּלוֹת מתרוֹצצוֹת בּחוֹריהן, רוֹדפוֹת אַחרי הילָדים השוֹבבים, המקפּצים וּמדלגים להנאֹתם על הסַפסלים, ואֵש זרה בּועֶרת בּהן — אוֹתה האֵש, המתלקחת בּעֵיני זאֵב רעֵב בּסוּגר, כּשמַראִים לוֹ מרחוֹק בּשׂר חָי.
לשעבר, בּשנוֹת הטוֹבה, היה העולָם אַחר והחַיִים אחרים. בּימים ההם היה גדליה העבה ידוּע בּעיירה כּאַחַד המלמדים המוּבהקים, בּעלי “הפּעוּלה”, שכּל יֶלד שהיה לוֹקח בּידיו היה עוֹשׂהוּ כּלי מתוּקן. החדר שלוֹ היה מלא תּמיד תִּינוֹקוֹת, כּכלוּב מלא עוֹפוֹת שוֹנים, וההמוּלָה התּלוּיה בּחלָלוֹ אַף זוֹ היתה דוֹמה להמוּלת עוֹפוֹת צפוּפים, שעירבּבוּ אוֹתם מין עם שאֵינוֹ מינוֹ וּכלָאוּם יחד בּמקוֹם צר. מתּוֹך הרעש והעירבּוּביה היה מתבּדל פּעם בּפעם וּבוֹקע את האַויר קוֹל דק צוֹרחַ, הממרר בּבּכי. הקוֹל קוֹל יֶלד רךְ, שגדליה פּרש עמוֹ לקרן־זוית, הכניסוֹ לבין בּרכּיו ושוֹקד עליו לחנוֹךְ לוֹ על־פּי דרכּוֹ. הקרבּן הקטן מתפּתּל בּין הבּרכַּיִים הלוֹחצוֹת אוֹתוֹ, מפרפּר וּמוֹחה בֶּאפס אוֹנים, נאבק עם החָזק ממנוּ מתּוֹךְ יֵאוּש מַר. התנגדוּת זוֹ מַרגיזה על גדליה אֶת יִצרוֹ בֶּיתר עוֹז, מַמתּיקה לוֹ את מלאכתוֹ המֹועילָה, מלאכת־הקוֹדש, בּיֶתר מתיקוּת, מוֹסיפה לוֹ חשק וחוֹם וטעם מיוחָד. גוּפוֹ הקצר והרחב מרטט מתּוֹךְ צימצוּם כּל החוּשים, זקנוֹ המגוּדל פּרע שוֹאֵף למַטה, אֶל מַחשׂוֹף הבּשׂר הצח והאדוֹם, ידיו השׂעירוֹת מפשפּשוֹת ועוֹסקוֹת בּרעדה, וּזכוּכיוֹת משקפיו שהרכּיבם לאַפּוֹ לשם דיוּק המלָאכה, עוֹטפוֹת אֵד חָם.
אַךְ הנה הגיעוּ ימים שאֵין בּהם חפץ.
וּפעם אַחַת בּקיִץ קיבּל גדליה מכתּב מבּנוֹ מוֹטקי. בּמכתּב, שצוֹרף אֵליָו סכוּם כּסף נוֹסף על דמי־החוֹדש הקצוּבים, הזמין הבּן את אָביו הזקן לָבוא אֵלָיו לכּרךְ וּלהתאָרחַ בּביתוֹ כּל חָדשי הקיִץ. בּיתוֹ פּנוּי עתּה, לפי שאִשתּוֹ נסעה בּפקוּדת הרוֻפאִים להתרפּא בלימַאן של אוֹדיסה. “אגב, — כּתב לוֹ מוֹטקי — תּהיֶה הפּעם הזדמנוּת לבני הקטן להכּיר את סבוֹ”.
עם מוֹטקי בּנוֹ, שעלה לגדוּלָה בּעיר־הפּלךְ, נשׂא שם אִשה את אחוֹת בּעליו החיגרת ונתמַנה בּזכוּתה למישׂרה יפה בּבית־החרוֹשת שלָהם, יֶש לוֹ לגדליה חשבּוֹנוֹת רבּים, ולא אַחַת קרא לוֹ בּינוֹ לבין עצמוֹ “בּן סוֹרר וּמוֹרה”. ואַף־על־פּי־כן נזדרז והלךְ לבית־המרחָץ, הקיז דמוֹ וגָזז את שׂפמוֹ עד השורשים, שמתּוֹךְ כּךְ נתחַדשו פּניו המגוּשמים בּהבּעה חדשה, זוֹעֶמת־מחַיֶיכת, לָבש קפּוֹטה של שבּת עם כּוּתּוֹנת לבנה, רחבת־צַוָארוֹן, תּלה מַנעוּל על דלת בּיתוֹ ויצא בּתרמילוֹ למסילת־הבּרזל.
כּשנכנַס לכּרךְ והגיע לבית בּנוֹ, היתה שעת בּוֹקר. מוֹטקי עצמוֹ כּבר יצא לעבוֹדתוֹ, ואֶת האוֹרחַ קיבּלָה משרתת נכרית, שעסקה בּמיטבּח בּשרווּלים חפוּתים על זרוֹעוֹתיה האדוּמוֹת. זוֹ הכניסה אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת לטרקלין נאֶה וסגרה אַחריו את הדלת. גדליה ראה שעת־כּוֹשר לעצמוֹ להתבּוֹנן על דירתוֹ של בּנוֹ, הציץ לתוֹךְ חדר־המיטוֹת, מישש אֶת הרהיטים המחוּפּים קטיפה, פּתח אֶת מגירוֹת המיזנוֹן המחוּטב וזן עֵיניו בּכלי־הכּסף, שקל על ידיו את מיחַם־הניקל הכּרסני, חישב חשבּוֹנוֹת וצירף צירוּפים בּאֶצבּעוֹתיו, לָדעת עֶרכּה של עשירוּת זוֹ, ואַחרי כּל אֵלה בּא לידי מַסקנה ישנה, כּי מוֹטקי שלוֹ הוּא בּכל זאת בּן סוֹרר וּמוֹרה: מכּל עשרוֹ הרב לא נתנוֹ לבּוֹ להפריש לאָביו הזקן אֶלָא שמוֹנה קרבּוֹנים לחוֹדש! ומשהגיע לכלל רעיוֹן זה התחילוּ פּניו גזוּזי־השׂפם לחַיֵיךְ בּזעף כּפוּל.
מוֹטקי בּא דחוּף וּמבוֹהל, כּוּלוֹ נוֹהר. הוּא היה חילוּפוֹ הגָמוּר של אָביו: אדוֹם־לחָיים, יפה־עֵינַיִים, וּזקן־משי שחוֹר קטן הבליט את רוֹך פּניו ותוֹם מזגוֹ. בּכניסתוֹ פּשט זרוֹעוֹתיו אֶל אָביו לחַבּקוֹ וּלנַשקוֹ. גדליה השתמט מחיבּה יתירה זוֹ וּמיד פּתח בּתלוּנה, כּי זקן הוּא וחוֹלה, בּוֹדד ועזוּב, גלמוּד כּאָבן. אֵין לוֹ בּנים, שיִתּנוּ דעתּם עליו לעֵת זקנתוֹ, כּמוֹ שנהוּג אֵצל שאָר הבּריוֹת. הנה חָלָה בּחוֹרף, צינה אחָזתּוּ, ולא נמצאָה לוֹ אַף נפש חַיה אַחַת, אשר תּרחם עי וּתבשל לוֹ מרק־עוֹף להשיב את רוּחוֹ, וכמעט מת בּרעב בּחוּרבה הישנה.
— וּמַדוע לא לקחת לךָ אֶל הבּית אִשה ענייה, שתּשגיחַ עליךָ בּימי חָליךָ?— שאל בּנוֹ, כּוּלוֹ נבוֹךְ מפּגישה כּזאת.
— מאַיִן? — התקצף גדליה. — המן שמוֹנה הקרבּוּצים דמי־קצבה שלָךְ? אוֹ שמא אַף אַתּה מַאמין לדיבּת שׂוֹנאַי בּנפש, כִּי חָסַכתּי לי מן המלמדוּת צרוֹרוֹת כּסף בּמקוֹם הסמוּי מן העַין?…
מוֹטקי עמד לפני אָביו כמי שדנוּהוּ בּצוֹננים, גיחךְ בּמבוּכה, הבּיט אֶל הכּתלים, מישמש בּכיסיו, כּמבקש דבר להפיס בּוֹ את דעתּוֹ של האוֹרח הזוֹעם. לבסוֹף קפץ אל המיזנוֹן והוֹציא מתּוֹכוֹ שני בּקבּוּקים ייש עם מיני תּרגימה והעמידם על השוּלחָן.
— היוֹדע אַתּה, אַבּא? הבה נקח לעֵת־עתּה מעט, ואֶת שאָר הדברים נַניחַ לפעם אַחרת.
— נוּ, מילא, הרךּ גדליה אֶת לִבּוֹ וּפשט ידוֹ אֶל הבּקבּוּק. — הלא אֵינךָ רוֹצה מסתּמא, כּי אַבּא שלךָ יהא יוֹשב אֶצלךָ בּתענית… לחַיִים!
— לחַיִים טובֹים וּלשלוֹם! — נזדרז מוֹטקי וענה אַחרי אָביו בּשׂמחָה, על שנמצאָה לוֹ דרךְ קלה לפיוּס. — קנח, אַבּא, בּעוּגת־צימוּקים זוֹ, ואַחַר־כּךְ תּטעם ממישרת דוּבדבנים זוֹ — שתּיהן מַעשׂה־ידיה של אִשתּי, שהכינה לכבוֹדךָ קודם נסיעתה.
— האַף אוּמנם? — אָמַר גדליה וּפרס מן העוּגה פּרוּסה הראוּיה להתכּבּד. — חרוּצה היא כּל־כּך בּידיה? וכיצד הרגל? עדיִין צוֹלעת כּמוֹ אָז, תּחת החוּפּה?
— הרוֹפאִים שלָחוּה להתרחץ בּלימאן, — ענה מוֹטקי כּמבוּייש בּמקצת. — אוֹמרים נסים מתרחשים שם.
— הלוַאי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! — נאנַח גדליה אנחה סַפקנית והמתּיק בּפיו את עוּגת־הצימוּקים. — העוּגָה שלָה ראוּיה בּאמת לשבח, טעם גן־עדן. ועתּה הבה נראֶה, מַה יש שם בּבּקבּוּק האדוֹם־האדוֹם הזה, אשר הכינה לכבוֹדי!
דעתּו של מוֹטקי זחה עליו בּיוֹתר וּפניו צהלוּ.
— אִי אַבאּ! — נזכּר פּתאוֹם. — הרי לא ראִית עַדיִין את מישה שלי!
— מישה? מי היא מישה זוֹ? — שאל גדליה, מרוּכרךְ כבר, וּפשט ידוֹ אל הבּקבּוּק האָדוֹם.
— כּיצד, כּלוּם אינך יודע? מישה בּני, מוֹשקי שלי. הנה הוא משׂחק כּאן בּחָצר עם הילָדים.
— אָה, מוֹשקי שלָךְ? והרי הוּא מכוּנה אֶצלך דווקא בּשֵם של גוֹי? נוּ־נוּ, מהיכא תּיתי. ואני סבוּר היִיתי שמישה זוֹ נקבה היא.
מוֹטקי מגחךְ להנאָתוֹ, רץ אל הגזוֹזטרה וקוֹרא אֶל תּוֹךְ החָצר:
— מישה! מישינקה! עלה למַעלָה! מַהר, מַהר, הסב בּא!
כּעבוֹר רגָעים נראָה בּפּתח יֶלד כבן חָמֵש בּלחָייִם משוּלהבוֹת, יפה־עֵינַיִים כּאָביו, לָבוּש חליפת־קיִץ אדוּמה, שמתּוֹכה הבהיק לוֹבן פּניו הבּריאים וּברכּיו החשׂוּפוֹת. בּכניסתוֹ עמד גדליה בּמזיגת כּוֹס שנית ממישרת־הדוּבדבנים ושאל בּקוֹל צרוּד קצת:
— הזה אֵיפוֹא מישה שלךָ, אשר אָמַרתּ? שקץ נאֶה, בּלא עֵין הרע… נוּ־נוּ, מהיכא תּיתי, קרב הנה ותן שלוֹם. אַל תִּירא, אֵינני חַיה. סב אני!
היֶלד פּקח עֵיניו לרוָחָה והבּיט בּתמהוֹן אל הפּנים החדשוֹת של הזקן המשוּנה, המסב אֶצלָם אֶל שוּלחן ערוּךְ בּבקבּוּקים וכוֹסוֹת.
— גש וּשקה להסָב. הלא זה הסָב! — הסבּיר לוֹ האָב.
מישה קרב אֶל הסָב ועמד לפניו בּבוֹשת־פּנים, עוֹמד וַּממתּין, שזה ירכּין את ראשוֹ אֵלָיו. הסָב אָחַז אוֹתוֹ בּאָזנוֹ.
— אַבּא, תּנהוּ ויִשק לָךְ, — קרא מוֹטקי, שעמַד אַף הוּא מתּוֹךְ ציפּייה.
— אֶט, שטוּיוֹת! אֵין אני מַשגיחַ בּדברים בּטלים אֵלוּ… ואַתּה, שקץ, מוּטב שתאֹמַר לי, — פּנה הסָב אֶל נכדוֹ, כּשהוּא מַחזיק עדיִין בּאָזנוֹ, — ללמוֹד אַתּה רוֹצה? קמץ־אלף אַתּה יוֹדע? נוּ? דבּר דברים, ואֶשמַע!
מישה, מבוּלבּל ונעלָב, נתן קוֹלוֹ בּבכי.
— שוֹטה שכּמוֹתךָ, מַה אַתּה בּוֹכה? כּלוּם חַיה אני?… גָדל הוּא אֶצלךָ, כּפי שאני רוֹאֶה, פּרא־אָדם גָמוּר, — העיר גדליה לבנוֹ וּפשט ידוֹ לבנוֹ ופשט ידוֹ שוּב אֶל הַבּקבּוּק האָדוֹם. — עֵת ללמדוֹ קמץ־אלף, שאִם לא כן, סוֹפוֹ שיִצמַח ממנוּ הרוּחַ יוֹדע מה!
— הלֹא לכךְ, אַבּא, אָמנם נתכּוונתּי! — שׂמַח הבּן ואָמר. — אני עצמי עסוּק כּל היוֻם, ולשלוֹח יֶלד כּזה אֶל החדר עדיִין אֵיני רוֹצה, ולכן דבר בּעתּוֹ הוּא, כּי יִהיֶה לוֹ סב ורב גם יחד.
— מוּבטח לךָ, שמתּחת ידי יֵצא, בֶּעזרת השם, כּלי שלם! — השמיע גדליה מתוֹך התקרבוּת גמוּרה ושלח ידוֹ אֶל עוּגת־הצימוּקים, כּבא מיד על שׂכרוֹ. פּני מוֹטקי הבהיקוּ. ואוּלם תּוֹךְ כּדי שׂיחָה נזכּר, כּי עזב אֶת מלאכתּו בּבית־החרוֹשת בּידי אחרים, והכין עצמוֹ לָלכת.
המשרתת הנכרית, חשׂופת הזרוֹעוֹת האדוּמוֹת, הביאָה מַגָש עם פּת שחרית לָאוֹרחַ. מוֹטקי הוֹשיב את מישה ממוּל אָביו ובישׂרוֹ בּשׂוֹרה טוֹבה, כּי מעתּה אֵינוֹ צריךְ עוֹד לשׂחק בּחוּץ עם ילדי השוֹעֵר המזוּהמים — יֶש לוֹ סב, ועמוֹ ישׂחק. הסב ילמד אוֹתוֹ קמץ אלף!
לאַחַר שהלךְ הבֱן, התייחד גדליה עם המַגָש המלא כּל טוּב בּהרחבת־הדעת. עכשיו נראָה לו העולָם מתּוֹךְ אַספּקלָרייה מאִירה, וּשׂפמוֹ הגָזוּז, המדוּשן עוֹנג, חיֵיך הפּעם נעימוֹת. כּשגָמַר סעוּדתוֹ וקם, הרגיש כּי מלא הוּא וכבד מחמדת השוּלחָן, כּי החַיִים נתח טוֹב ושמן הם. אַשרי האִיש, שנפל לוֹ בּחלקוֹ נתח זה! התּקרה ממַעל והרצפּה הרפוּדה שטיחים מתּחת, עם כּלי־הבּיִת הנאִים והמיחַם הכּרסני בּתוֹכם, התחילוּ מרקדים סביבוֹ כּמשתּוֹללים, שׂשׂים לכבוֹדוֹ וּמחַדים בּשׂמחָה את פּניו.
— עשיר מוּפלָג! אַדיר!… — דיבּר לעצמוֹ בּשבח בּנוֹ וּפניו המגוּשמים הבהיקוּ מתֹּוךְ שפע של נַחַת. — גם הרגל העקוּמה תּתיישר, אִם יִרצה השם. הלא שם מתרחשים נסים!…
הוּא ניגש אֶל נכדוֹ בּפסיעה כּבדה, עמד והבּיט עליו רגע בּעֵינַיִים דלוּחוֹת, מנַצנצוֹת בּשׂחוֹק שיכּוֹר. פּתאוֹם גָחַן אֵלָיו והניפוֹ תּנוּפה אַחַת אֶל פּניו ונשק לוֹ נשיקה מוֹצצת בּלחיוֹ האדוּמה, וּמיד שמט אוֹתוֹ על האָרץ, כּמוֹ ששוֹמטים מַשׂא כּבד.
— בּחוּר נאֶה, חי נַפשי… בּעל־בּשׂר, בּלא עֵין־הרע… מישה… מַאשה… שם נקבה דווקא, חי־חי…
אַחַר־כּךְ עלה והתפּרקד על הסַפּה הרכּה, כּוּלוֹ רוֹחץ בּעדנים, עוֹצם עֵיניו למחצה, מגחךְ וקוֹרץ לנכדוֹ בּעפעפּיו המתדבּקים קריצה ערמוּמית, שיש בּה משוּם חיבּה יתירה וקרבת־הלב. מישה גיחךְ גם הוּא לעוּמַת הסב, אף כּי לבּוֹ היה מהסס בּוֹ עדיִין מתּוֹךְ בּוּשה ותמהוֹן. לבסוֹף נמלךְ בּדעתּוֹ, קרב אֶל הסב השוֹכב וּשאָלו בּכוֹבד־ראש:
— להראוֹת את הסוּס שלי?
— יש לךָ כּבר סוּס? אֵיפה — בּמיתּוֹדה? חי־חי־חי!… גָעה גדליה בּצחוֹק שיכּוֹר.
מישה יצא לחדר הסמוּךְ וחָזר משם כּשהוּא רכוּב על סוּס של עֵץ, רוֹכב וּמַנהיג אוֹתוֹ בּידיו, דוֹפקוֹ בּרגלָיו, מוֹשכוֹ וּמזרזוֹ בּציפצוּף: “נוֹ! נוֹ!” — וּבשעת מַעשׂה עֵיניו המאִירוֹת מַבּיטוֹת בּאֵימוּן רב אֶל הסב, כּמבקשוֹת ממנוּ עידוּד.
— כּךְ, כּךְ! — מילמל הסב. — סוּס הוּא כּלב, וכלב הוּא סוּס… אֵלה תּוֹלדוֹת נחַ, נכנַס יין, נוֹסַף כּוֹחַ… חי־חי־חי!…
וּמדי הבּיטוֹ כּךְ בּעֵיניו העצוּמוֹת למחצה אֶל נכדוֹ, הרכוּב על־גבּי הסוּס, אֶל בּרכּיו הערוּמוֹת ואֶל מיבלט ירכיו העגוּלוֹת, חָלפה את לבּוֹ כּבּרק מַחשבת־תּאוָה: “להלקוֹתוֹ, את השקץ!”… הלא מעתּה רבּוֹ הוּא, מלמדוֹ קמץ־אלף, האַף אֵין זאת?… להלקוֹתוֹ…
אָכן רעיוֹן הוּא זה, רעיוֹן נפלָא מאוֹד. אַךְ לפי שעה דבקה שינה לעֵיניו, והעששית הגדוֹלָה, התּלוּיה ממַעל, מסתֹּובבת בּמהירוּת משוּנה, והעייפוּת הרכּה והנעימה תּוֹססת בּכל איברי גוּפוֹ, כמישרת־דוּבדבנים מתוּקה. אַשרי האִיש, שנפל לוֹ בּחלקוֹ נתח טוֹב ושמן!…
כּשהתעוֹרר גדליה משנתוֹ החטוּפה והיה מוּטל עדיִין על הסַפּה בּעֵינַיִים עצוּמוֹת, כּבר עמדה מחשבתּוֹ בּדמיוֹנוֹ, עוֹמֹדֹת וּמסיתה בּוֹ אֶת יִצרו, מזרזתּוֹ להתגבּר ולָקוּם לפעלוֹ. פּקח עַיִן אַחַת וראה אוֹר וּדממה בּחדר המרוּוָח, וּבתוֹךְ הדממה יוֹשב נכדוֹ הקטן ממוּלוֹ על שרפרף נמוּךְ וסוֹקר אוֹתוֹ בּשנתוֹ. הפּנים הקטנים והבּריאִים מפיקים תּוֹם ותמהוֹן והעֵינַיִים היפוֹת פּקוּחוֹת לרוָחה, מתּוֹךְ סַקרנוּת גלוּיה. גדליה הרגיש, כּי גל חַם הכּה על לבּוֹ וּשנתוֹ פּגה ממנוּ בּבת אֶחָת. מיד התחַזק וישב על הסַפָה.
— מוֹשקילי, קרב־נא אֵלָי! — רמַז בּאֶצבּעוֹ לנכדוֹ.
מישה קרב ועמד לפניו בענוָה. גדליה צבט לוֹ בּלחיוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת.
— אמוֹר־נא לי, בּני יקירי, מה אני לָךְ?
— סָב! — ענה מישה והשפיל את עֵיניו מתּוֹךְ בּושה אֶל נַעלי הסב.
— כּן דיבּרתּ! — אוֹמר גדליה בּסבר פּנים יפוֹת וּמוֹשךְ אֶת נכדו אל בין ברכיו. — ועתּה, מוֹשקילי, אמוֹר לי, יקירי, מה עוֹד אני לָךְ?
— מה עוֹד? — שוֹאֵל מישה מתּוֹךְ אֵימוּן.
— רב! הלא שמַעתּ מַה שאָמַר אַבּא שלךָ: רבּךָ אני! רוֹצה אַתּה שאהיֶה רבּךָ?
— כּן! — עוֹנה מישה וּמוֹסיף להבּיט אֶל נַעלי הסב.
— וּבכן, על דבר אֶחָד כּבר קיבּלנוּ את הסכּמתךָ, — אוֹמר גדליה ומַנעים דיבּוּרוֹ בּניגוּן. — ועתּה, מוֹשקילי, ילדי היקר, מכּיוָן שכּךְ, אמוֹר לי אֵיפוֹא, אֶפשר יוֹדע אַתּה, מה עוֹשׂה רב?
— מה? — שוֹאֵל מישה בּאֵימוּן מוֹסיף והוֹלךְ, מרים עֵיניו היפוֹת מעל נַעלי הסב ותוֹלה אוֹתן בּזקנוֹ המגוּדל פּרע.
— הרב — מַסבִּיר גדליה לנכדוֹ בּלָשוֹן רכּה, מוֹשכוֹ לאַט ודוֹחקוֹ יפה לבין בּרכּיו — הרב, מוֹשקילי, מַלקה… הרב מסיר אֶת רצועתו, מַתּיר אֶת כּפתוֹרי מכנסיו של היֶלד, מַפשיל לוֹ אֶת כּוּתּנתּוֹ למַעלָה, וּמַלקה, וּמלקה… אָסוּר להיוֹת שקץ! — מַעמיד הוּא פּתאוֹם פּנים חמוּרים וּמרים עַל היֶלד קוֹל גערה.
מישה אֵינוֹ מבין לכוונתוֹ של הסב וּמַבּיט אֵלָיו בּעֵינַיִים נבהלוֹת. הסב מוֹסיף ולוֹחצוֹ בּין בּרכּיו וּממַשש אֶת בּשׂרוֹ בּאֶצבּעוֹת להוּטוֹת. מישה מַתחיל לבכּוֻת.
— אֶה, כּבר בּוֹכה אַתּה, בּן סוֹרר וּמוֹרה? המתּן קצת, עוֹד יִהיֶה לךָ פּנַאי לבכּוֹת אֶצלי!… — וּגדליה מתכּוֹפף כּוּלוֹ, מבקש לפתּח אֶת מכנסי היֶלד בּידוֹ האַחַת, כּשידוֹ האַחרת אוֹחזת בּחָזקה אֶת הגוּף הרךְ, המתאַמץ להשתּמט ממנוּ.
— אַל תּזוּז! עמוֹד בּשקט! השוֹמע אַתּה מַה שאוֹמרים לָךְ? אָסור להיוֹת שקץ!… — מגמגם הוּא בּרעדה, מַרכּין את זקנוֹ המגוּדל אֶל אוֹתוֹ המקוֹם בּמכנסַיִים שלפי הנוֹהג שבּעולָם הכּפתּוֹרים מצוּיים שם.
— השד יוֹדע אוֹתם עכשיו ואֶת מכנסיהם החדשים! —
לוֹחש הוּא מתּוֹךְ התרגזוּת, בּוֹדק וּמְפשפּש בּמכנסי היֶלד בּאצבּעוֹת רוֹעדוֹת, כּשזה מפרכּס וצוֻרח בּזרוֹעוֹתיו.
רגע אֶחָד הכּהוּ לבּוֹ: הלא נכדוֹ הוּא זה, בּן בּנוֹ היחיד, עצמוֹ ובשׂרוֹ… אַךְ בּרגע השני הבהיק לנגד עֵיניו בּשׂר חַי, צח ואָדוֹם. מיד חָטף והסיר מעל מתניו אֶת הרצוּעה, חָפז וּמתח על בּרכּיו, כּמוּמחה לאוֹתוֹ דבר את קרבּנוֹ הקטן והתחיל עוֹשׂה במלאכה.
— אַהא! אַהא! נכד כּזה אָתּה? אֵינךָ שוֹמע בּקוֹל סבךּ? אֵינךָ שוֹמע בּקוֹל רבּךָ? מאָה פּעמים אָמרוּ לךָ: אַסוּר להיוֹת שקץ! אָסוּר להיוֹת שקץ! אָסוּר להיוֹת שקץ!…
בּרכּיו הלוֹחצוֹת את הגוּף הקטן החַם הוֹסיפוּ אוֹן ועצמה, להטוּ בּאֵש זרה. היֶלד נאבק עמוֹ בּשאֵרית כּוֹחוֹתיו, יִיבּב יבבה נוֹאֶשת וּבעט בּרגלָיו בַּאויר. גדליה התעמק בּמלאכתּוֹ בּרגש, בּהנאָה, בּכל חוּשיו.
— אַבּא, מַה זאת?
בּפּתח עמד מוֹטקי, טעוּן קוּפסוֹת וחפיסוֹת שֹוֹנוֹת, חיור וּמשתּוֹמם למַראֵה עֵיניו. גדליה נתבּהל, שמט אֶת היֶלד הצוֹרח מעל בּרכּיו וגימגם:
— אֵין בּזה כּלוּם… דבר של מַה־בּכךְ… רק הלקיתי אוֹתוֹ… אֵין בּזה משום סַכּנה חָלילָה… רק הלקיתי אוֹתוֹ… הוּא החזיק בּידיו את מכנסיו, שצנחוּ מעליו בּשעת הפּעוּלָה, ועמד לפני בּנוֹ כּוּלוֹ פּרוּע, אָדוֹם, שוֹתת זיעה.
— נוּ, מה אַתּה מַבּיט בּי כּכה, פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ? מה אַתּה מַבּיט?… נוּ, הלקיתי אוֹתוֹ! לימדתיו קצת דרךְ־אֶרץ!… וּבכן, מַה בּכךְ? כּלוּם רצחתּיו נפש?… הראִיתם כּזאת מימיכם? אָסור לנגוֹע בּזה עכשיו! קוֹדש זה לָהם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.