א    🔗

לייזר בּן משה־יוֹסי התּם, נַער עני מבּני העניִים, התחיל מכין את עצמוֹ למיבחָן בּגימנאסייה בּעֶזרת חביריו בּני העשירים.

מתּחילָה לא היה העניין הזה בּרוּר כּל־צרכּוֹ למשה־יוֹסי. רוֹאֶה היה כּי לייזר שלוֹ עוֹסק בּמיני לימוּדים וּמכין עצמוֹ לדבר מוּפלָא, שלא כּל נַער מן השוּק ראוּי לוֹ, אֶלָא שאוֹתוֹ הדבר היה למַעלָה מבּינתוֹ של משה־יוֹסי, ולשאוֹל על זה את בּני־ביתוֹ לא מצא את לבּו. פּעמים היה משה־יוֹסי רוֹאֶה בּביתוֹ נערים לבוּשים הדר, בּיניהם גם בּני הגבירים שבּעיר, והם מתהלכים עם לייזר בּנוֹ בּידידוּת רבּה, מלמדים אוֹתוֹ כּתב ולָשוֹן, מסיחים עמוֹ על כל מיני עניינים בּרוּסית דווקא, כּפריצים מַמש, והרי הם כּחביריו לכל דבר. כּל הימים עסוּק לייזר בּספריו — בּקריאָה, בּכתיבה וּבשינוּן מלים זרוֹת וּמשוּנוֹת. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שכּוֹתב הוּא בּמהירוּת מַפליאָה גם אַדריסוֹת בּשביל הנשים השכנוֹת, שבּעליהן בּאמריקה, וּמקבּל את שׂכרוֹ בּמזוּמנים, פּרוּטה לאַדריסה.

וּבלילוֹת, כשמשה־יוֹסי שוֹכב על משכּבוֹ, שוֹמע הוּא וּמַקשיב, כּיצד לייזר שלוֹ טוֹרחַ בּלימוּדיו, פּוֹסע בּבּיִת אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, משנן לעצמוֹ את המלים הקשוֹת וחוֹזר וּמשנן אוֹתן. יש שהוּא מֵרֵךְ את קוֹלוֹ, כּמתחַנן וּמבקש על נַפשוֹ, ויש שהוּא מתרגז וּמדבּר קשוֹת. וּמשה־יוֹסי אֵינוֹ יוֹדע עדיִין בּבירוּר, מַה תּהיה תּכליתם של הלימוּדים הקשים האֵלה, שלייזר נוֹתן אֶת נפשוֹ עליהם ולָמה הם לוֹ? אבל דבר אֶחָד בּרוּר לוֹ: כּי לייזר שלוֹ יִהיֶה, אִם יִרצה השם, אִיש בּין אנשים, אָדם חָשוּב מאוֹד, אַף כּי בּנוֹ הוּא.

ב    🔗

משה־יוֹסי התּם הוּא יהוּדי עני וּשפל־בּרךְ, שהוֹחזק שוֹטה בעֵיני הבּריוֹת. נתוּן הוּא כּל ימיו להשגָחָתה וּלשלטוֹנה של אִשתּוֹ שׂרה־לאָה, אִשה רגזנית וקוֹלָנית, המַחזיקה חנוּת־מַכּוֹלת קטנה, מפרנסת בּה את בּיתה ונוֹהגת ממשלתּה בּיד רמה. בּימֵי הקיִץ, כּשמַגיעה עוֹנת גנים, משׂתּכּר משה־יוֹסי כּשוֹמר בּגן־הפּירוֻת של חַיִים קצר־הפּיאָה, ישן כּל לילוֹת שמירתוֹ בּסוּכּת־נצרים, ואִשתּוֹ שׂרה־לאָה בּאָה על שׂכרוֹ מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת. וּבשאָר ימוֹת השנה הוּא עוֹזר כּנגדה בחָנוּת, נוֹשׂא עוּלָה, נכנע לפניה, שוֹמע תּוֹכחתּה וקללוֹתיה וּמקבּל מרותה בּאַהבה. שאָר בּני הבּיִת אַף הם נוֹהגים בּוֹ זילזוּל וּמעיזים פּניהם כּנגדוֹ, שלא כּדרךְ העוֹלָם, שבּנים נשמעים לאביהם וחַייבים בּכבוֹדוֹ. יש שמשה־יוֹסי מצטער על זה בּסתר־לבּוֹ, אֶלָא שדרכּוֹ בּשתיקה והירהוּרים, וּמימיו לא הבּיע את מַחשבוֹתיו בּקוֹל. בּכְלָלוֹ הריהוּ יצוּר דךְ ונכלָם שבְּני־אָדם אֵינם מַשגיחים בּוֹ ולא כּלוּם. לשוֹנוֹ מגוּמגמת, ועל־פּי רוֹב הוּא יוֹצא ידי חוֹבת הדיבּוּר בּהברוֹת הגָרוֹן והחוֹטם בּלבד. כּששוֹאלים אוֹתוֹ דבר, הוּא משיב על הן — הן ועל לָאו — לָאו. אבל לדבּר דבר מאֵלָיו, על אַחריוּת עצמוֹ, לא ניסה מימיו. חוֹשש הוּא להתחיל בּדיבּוּר, שמא לא יוכל לגמוֹר, וּלפיכךְ אֵינו מוֹצא לגוּפוֹ טוֹב משתיקה.

בּניו הגדוֹלים בּעלי־מלָאכה הם, חַייטים וסַנדלָרים, העוֹמדים בּרשוּת עצמם, משלמים לאִמם את שׂכר ארוּחָתם וּמבזבּזים את יֶתר כּספּם על בּגָדים נאִים וּנעלים מצוּחצחוֹת, על צוארוֹנים ועניבוֹת, ויש אוֹמרים: אַף על אכילת נַקניקים וּשתיית שיכר בּבית־המַרזחַ של אֶלי האדמוֹני. אֶחָד הוא לייזר בּן־הזקוּנים, שלא דרכיהם דרכיו. קטן זה נטל גדוּלָה לעצמוֹ ולא רצה בּשוּם אוֹפן להיוֹת בּעל־מלָאכה. תּחילה לָמַד תּוֹרה בּתלמוּד־התּוֹרה וּבבית־הישיבה ונשׂא חן וחסד לפני המלמדים. וּפתאוֹם נמלךְ והוֹדיע בּבּיִת, שנפשוֹ חָשקה בּלימוּדי הגוֹיִים. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ נהיתה חדשה בּביתוֹ של משה־יוֹסי התּם: גזירה יצאָה מלפני שׂרה־לאָה לפנוֹת את הבּיִת לכבדו בכל בּוֹקר בּמַטאטא. והבּת הבּכירה זלאטה אַף היא התחילה שוֹקדת על הסדר והניקיוֹן: מַרבּיצה בּכל עֶרב שבּת את רצפּת־העפר בּחוֹל אדמדם, משפשפת ושוֹטפת בּמַיִם את החלוֹנוֹת הקטנים וּמוֹסיפה עליהם מדי פּעם בּפעם קישוּטים של בּד צבעוֹני ושל נייר אדוֹם. ולא נתקררה דעתּה עד שהוֹפיעוּ ליד השוּלחָן שני כּיסאוֹת צבוּעים לתפאָרה, ואַחרי הכּיסאוֹת — ראִי מַבהיק. משה־יוֹסי רואֶה כּל זאת ודעתּוֹ מתרחבת. וּכשאֵין אִיש בּבּיִת, הריהוּ עוֹמד שעה ארוּכּה וזן עֵיניו בּכּלים החדשים, שוֹלח ידוֹ וּממַשש אוֹתם בּזהירוּת וּברגשוֹת כבוֹד, מלטפם באַהבה רבּה וצוֹחק לעצמוֹ צחוֹק נַחַת: הי־הי!

בּלילוֹת החוֹרף, כּשהנערים בּני העשירים באִים אֶל לייזר ללמדוֹ ולקרוֹא עמוֹ בּספרים, מתחַמק משה־יוֹסי ממחיצתם וּמתעלם מן העיִן. דרכּוֹ של משה־יוֹסי בּאותה שעה לעלוֹת על התּנוּר החַם, ששם משכּבוֹ, וּלהקשיב ממַחבוֹאוֹ אל דבריהם. מַראֵיהם של הנערים הנפלָאִים האֵלה, המפוּטמים וצחי־הפּנים, היוֹשבים גלוּיֵי־ראש ואֵינם חוֹששים לשוּם דבר, קוֹלוֹתיהם העליזים והצלוּלים, דיבּוּרם הזר והמהיר, ועל כּל אֵלה הכּרתו הנעימה של משה־יוֹסי, כּי לייזר בּן־זקוּניו זכה והיה כּאֶחָד מהם, מַפּילים עליו תּרדמה מתוּקה, והוּא ישן שנַת מאוּשרים.

דבר אֶחָד מַפליאוֹ בּיוֹתר: שׂרה־לאָה אִשתּוֹ, שאִשה פּשוּטה היא ואֵינה מצוּיה כָּלל אֵצל האוֹתיוֹת המַחכּימוֹת, מנַיִין לָה העוֹז והגבוּרה, שהיא נכנסת מדי פּעם בּפעם בּדברים עם הנערים המלוּמדים האֵלה ומנַהלת אוֹתם גם בּעצוֹתיה? אָכן כֵּנִים דבריהם של אַנשי הרחוֹב, המסַפּרים בּשבחָה של שׂרה־לאָה שלוֹ ואוֹמרים עליה, כּי אֵשת־חַיִל היא וּבריה נפלָאָה.

מתּוֹך מַחשבוֹת אֵלוּ מַחליט משה־יוֹסי בּלבּוֹ, כּי מכּאן וּלהבּא לא יהרהר עוֹד אַחרי מידוֹתיה של אשתּוֹ ולא יִתרעֵם עליה, כּשם שהיה נוֹהג לעשׂוֹת עד עכשיו, כּשזוֹ היתה מַתחילָה לקללוֹ וּלהבזוֹתוֹ בּעֵיני הבּריוֹת. נקוֹט כּלָל זה בּידךָ: אִשה חכמה כּמוֹה — הכּל מוּתּר לָה, הכּל מחוּל לָה!

ג    🔗

וכךְ עברוּ ימים ושנים, עד שהגיע יוֹם־הדין של לייזר, הוּא יוֹם עמידתוֹ למיבחָן בּגימנאסייה. אוֹתוֹ היוֹם היה משה־יוֹסי בּהוּל וּמבוּלבּל מאוֹד. כּל הלילה נדדה שנתוֹ מעֵיניו. שוֹכב היה על התּנוּר עֵר ונרגָש וּמַקשיב בּחרדת־לב לצעדיו הכּבדים של לייזר, שהיה צוֹעֵד בּכל כּוֹחוֹ על הקרקע וּפיו כּמַעיין המתגבּר. עכשיו כּבר נתבּרר לוֹ למשה־יוֹסי, שכּל כּוונתוֹ של לייזר אֵינה אֶלָא להיוֹת פּרוֹביזוֹר בּבית־המרקחת של שקוֹלניקוֹב. הוּא שקוֹלניקוֹב, המטייל בּכל עֶרב בּרחוֹבה של עיר על־גבּי אוֹפנַיִים וחוּט של זהב משוּךְ לוֹ ממשקפיו.

מוֹחוֹ של משה־יוֹסי מלא למן הבּוֻקר כּל מיני דמיוֹנוֹת והירהוּרים, המתרגשים וּמזמזמים בּוֹ בּלי הפוּגָה, כּזבוּבי־קיִץ בּהריחם דבש. אָכן נעים מאוֹד, המתוֹק ללבּוֹ מדבש, ניתּן לוֹ הפּעם לענוֹת בּוֹ. אֵיךְ יקוּם ויִהיֶה המאוֹרע הנפלָא הזה בּחַייו? עד היוֹם לא דיבּר עם שוּם בּן־אָדם על לייזר בּנוֹ וּגדוּלתוֹ, לפי ששוּם בּן־אָדם לא שאָלוֹ מימיו ולא נכנַס עמוֹ בּשׂיחָה על כּךְ. אבל היוֹם הלא יִיוָדע הדבר וישׂים את כּל הרחוֹב כּמרקחה. והוּא מציֵיר לעצמוֹ את התּכוּנה הרבּה: מהוּמה תּהיה בּבית־המדרש. חבוּרוֹת חבוּרוֹת יעמדוּ המתפּללים, כּוּלָם הוֹמים, כּוּלם רוֹגשים, כּוּלָם תּמהים אִיש אֶל רעֵהוּ: “השמַעתּם?… היִיתּכן?… בּן־זקוּניו של משה־יוֹסי!.. זה הקטן!… מי מילל לוֹ?”…

— אַך זה אוֹשר! אַך זה מַזל!… — כּךְ יסיחוּ בּוֹ בּאֵי בּית־המדרש ויפַנוּ לוֹ מקוֹם בּתוֹכם ויחלקוּ לוֹ כּבוֹד רב. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? הלא הוּא אָביו של הפּרוֹביזוֹר הצעיר לייזר!… וגבריאל השמש, זה הזקן הכּוֹעֵס ורוֹגז תּמיד, יאִיר פּניו אֵלָיו ויוֹשיט גם לוֹ את קוּפסַת־הקהל לֹקחת מתּוֹכה ריחָה של טאבּאק.

וּבניו של מיכל רוּחַ רעה, היוֹשבים עמוֹ מאחוֹרי הבּימה וּמציקים לוֹ תּמִיד בּזמַן התּפילה, שוֹפכים מַיִם על מקוֹמוֹ, מַה תּהא עליהם?

— יִתפּקעוּ מתוֹך קנאָה!

הדברים הקשים הלָלוּ אֵינם פּרי־רוּחוֹ של משה־יוֹסי עצמוֹ, אֶלָא נאֶמרוּ מפּי אִשתּוֹ שׂרה־לאָה בּשעת חדוָה. משה־יוֹסי חוֹזר עליהם בּפני עצמוֹ בּלחש ונהנה מהם הנאה משוּנה:

— יִתפּקעוּ מתוֹך קנאָה, הי־הי!

צר לוֹ המקוֹם למשה־יוֹסי בּחנוּתוֹ הקטנה. ידיו אֵינן נשמעוֹת לוֹ, כּשהוּא שוֹקל וּמוֹכר להקוֹנים הבּאִים. הרבּה קלָלוֹת נמרצוֹת כּבר שמע היוֹם מפּי שׂרה־לאָה אשתוֹ. חביבוֹת עליו הקלָלוֹת עתּה. אִשה כּמוֹה, שחָכמתה וּבינתה עמדוּ לה להביא אֶת בּנה למַדריגָה גבוֹהה כּזאת, רשאִית לקלל את בּעלה כּכל אַוַת נַפשה. הכּל מוּתר לה, הכּל מחוּל לה!… חוֹששת היא שׂרה־לאָה, שמא, חַס ושלוֹם, לא יעצוֹר לייזר כּוֹחַ וְיִכּשל בּלשוֹנוֹ, כּשיתייצב לפני המוֹרים בּגימנאסייה, וכל עמלוֹ יִהיֶה לשוא. וּלפיכךְ היא רוֹגזת כּל היוֹם. האומנם יִהיֶה כּדבר הזה? וכי אֶפשר, שלא יעמוֹד לייזר שלוֹ, נַער חָרוּץ כּל־כּךְ, הכּוֹתב בּמהירוּת אַדריסוֹת לאַמריקה, בּנסיוֹן? אָכן, עתּה הגיעה השעה למשה־יוֹסי, שיַראֶה בּעליל, כּי אָב הוּא, הדוֹאֵג לבניו. טוֹב טוֹב לוֹ לָקחת עתּה את התּהילים ולאמוֹר פּרקים אחָדים בּכוונה רבּה לשם לייזר בּן־זקוּניו, לרווחתו, לישוּעתוֹ. אוּלי יִשמַע אלוֹהים וירחם.

אבל עניין זה קשה בּיוֹתר למשה־יוֹסי. מעוֹלָם לא נתכּוון בּתפילָתוֹ לטוֹבת עצמוֹ וּלצרכי גוּפוֹ. מימיו לא העֵיז פּניו בּפני אלוֹהים ולא בּיקש ממנוּ דבר. ואֵיך יבוֹא עַתּה בּחוּצפּה כּזאת כּלפּי מַעלָה?…

ד    🔗

וּכשהגיעה השעה ולייזר בּא נדחָף הבּיתה, הוּא וחביריו המַקיפים אוֹתוֹ, כּוּלָם נרגָשים מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה, צוֹהלים וּמדבּרים בּקוֹל רם ונכנסים אִיש בּדברי רעֵהוּ, שׂרה־לאָה מַצהילה פּניה וּמתקנת מטפּחתּה על ראשה, ולייזר מסַפר בהתלהבוּת את כּל הנסים והנפלָאוֹת שנַעשׂוּ לוֹ בּגימנאסייה: כּיצד התחַכּמוּ המוֹרים להקיפוֹ בשאֵלוֹת וכיצד השׂכּיל הוּא לענוֹת כּהלָכה, — אוֹתה שעה התחַמק משה־יוֹסי בּאֵין רוֹאִים מן הבּיִת ונכנַס אל החָנוּת העזוּבה להתייחד שם עם שׂמחָתוֹ. קשה היתה לוֻ העמידה בּבּיִת, בּתוֹךְ החדוָה והצהלה, בּתוֹך השאוֹן הרב והדיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק. מוּטב לוֹ לעמוֹד כּאן בּיחידוּת בּקרן ־זוית שבּחָנוּת, לעפעֵף בעֵיניו כּלפּי התּקרה וּלהקשיב קשב רב ללבּוֹ, הכּוֹרע תּחת כּוֹבד אָשרוֹ.