הספר ׳כוחו של יופי׳ הוא אסופת שירים של שבעים ושבעה משוררים ומשוררות שתרגם פרופ' אברהם עוז מאנגלית, מצרפתית, מגרמנית ומרוסית במהלך השנים, וערכה לספר ד"ר נוית בראל. הספר כולל 527 עמודי שירה, המחולקים לשבעה שערים, שלכל אחד מהם הקדים המתרגם מבוא מאלף ומאיר עיניים.
ספר תרגומי שירה זה הוא מתנה לכל שוחרי השירה ולאוהבי התרבות, האמנות וההיסטוריה, ולאלה המאמינים בחירות הביטוי ובחשיבות הביקורת, ההתרסה והטלת הספק בסדר הקיים. הספר הוא מתת חסד לכל שוחרי האמת הסמויה מעבר לדברים הגלויים ולאוהבי תרגומים מדויקים, מעודנים וחכמים השומרים על המקצב, המצלול, הסגנון והתוכן, והקוראים והקוראות חייבים תודה למתרגם המשורר ולעורכת השירה על ההזדמנות לפגוש בתרגום עברי יפהפה מנעד שירי רב־לשוני חסר תקדים של שירת אמת, שירת זעקה והתרסה ושירת אהבה, במחיצה אחת.
ככל שזכרוני מגיע הקורא העברי לא פגש קודם לכן באסופה אחת רחבת היקף, תרגומי שירה מאנגלית ומצרפתית, מגרמנית ומרוסית המכנסים במחיצה אחת תרגומים של גדולי המשוררים וגדולי הזמרים דוגמת שייקספיר, דילן תומאס ובוב דילן, או היינריך היינה וקורט וייל, או פול ורלן ושארל אזנאבור. הקוראות והקוראים גם לא פגשו בכרך אחד משיריה של אנה אחמטובה וג’ואן באאז או משיריהם של ת"ס אליוט, שארל בודלר, פושקין, אתל רוזנברג, מאריאן פייתפול, פןל סיימון, אריך קסטנר, הרולד פינטר, ז’אן פרא, ז’ורז' מוסטקי, לואי אראגון, אייבל מאירופול וויליאם בלייק, ברטולט ברכט ולנארד כהן, ארתור רמבו, אנה אחמטובה וג’ון מילטון. שבעים ושבעה משוררים ומשוררות, זמרים וזמרות, שאנסוניירים ומחברי פזמונים ושירי מחזות, מובאים כאן לקוראי העברית, רובם הגדול מתורגמים כאן לראשונה בעברית יפה להלל, במוזיקליות מדויקת ובבקיאות לשונית רב־תרבותית מעוררת השתאות. לצד השירים המתורגמים מארבע שפות שונות, שמשקלם נשמר ומצלולם הועבר, מכונסים כאן לראשונה תריסר שירים של אברהם עוז, המגלים צד לא מוכר שלו.
כדי להיכלל באסופת התרגומים הרב־לשונית, ‘כוחו של יופי’, השיר או הזמר, המשורר/ת או הפזמונאי, מחבר המחזמר או משורר התיאטרון, כותב/ת המכתב או השאנסונייר/ת או העד, החייל המשורר הכותב משדה הקרב, חייב היה לכתוב ולשורר שירת אמת על אחד משלושה נושאים:
* להגיד את האמת לכוח או לצאת נגד המלחמה בזמן התרחשותה או בעקבותיה ולהתריס נגד השקרים שהיא מיוסדת עליהם, ולהאמין בכוחם העל זמני של העדים המנוצחים, המשוררים והסופרים, הזמרים והמספרים חושפי האמת ומתעדיה, ולא בכוחם של המנצחים כותבי המסמכים ההיסטוריים הרשמיים, המסלפים את המציאות כדי להציג את הניצחון כהישג ולא כמרמה ותעתוע ושפיכות דמים חסרת תוחלת.
* להיות רודף צדק המזדהה עם דמעת העשוקים או להיות זה הבוחר לתמלל את סבלם של אלה שנגרם להם עוול, מעשה ידי אדם, בשל דעות קדומות, האשמות שווא, עלילות דיבה, עריצות, התאכזרות, תבוסה במלחמה או רדיפה פוליטית.
* לכתוב על אהבה ועל תקווה, על כוחו של היופי ועל פלא היצירה, במאבק נגד הזמן החולף, נגד העריצות והכפייה ונגד המוות, בפי משוררות ומשוררי אמת, המספרים את האמת המאירה בדבר החלום והתקווה, הפליאה, האהבה והיצירה, העולה מניסיון חייהם ומקריאתם, ללא מורא וללא משוא פנים.
כוחה של האמת של המנוצחים רב לאין ערוך מסילופה בפי המנצחים, כידוע מימי משה בן עמרם במאבק נגד פרעה ומדבריה של אנטיגונה נגד קריאון מלך תביי, ועד לאמת של משחררי העבדים כנגד בעלי האחוזות בדרום בעידן המודרני, משום שלמנוצחים, לנכבשים, לנדכאים ולמובסים שמורה הזכות לספר סיפור חדש, סיפור אחר, העניק פשר לסבלם, ולספר על המציאות מהשוליים ולא מהמרכז, ושמורה להם חירות המשורר המבקש להעניק פשר לכאוס ולאבדן בטווח שבין העבר והעתיד, ושמור להם דמיון הסופר מספר הסיפור, הטוען שהכול יכול להיות אחרת ועוד יהיה, בעוד שהמנצחים המתגאים בשפיכות דמים, בכיבוש, דיכוי ושעבוד, כותבי ההיסטוריה הרשמית, כבולים בכבלי הציות לסמכות ולאינטרסים של בעלי הכוח, בהווה בלבד.
*
בנושא הראשון המייחד את ספר תרגומי השירה החדש הזה, ובו טמונה עוצמתו ונחיצותו הדחופה, כינס המתרגם המחונן פנתיאון של ענקי השירה המספרים את תולדותיה של המלחמה בפי שולליה, ולא בפי מחולליה!
לכתיבת שירת מחאה פוליטית מתריסה כנגד המלחמה, בעיצומה של מלחמה, כמו לתרגומה ולפרסומה בעת הזאת, נדרשים אומץ והעזה ונכונות לשאת במחיר התעוזה. משוררים אמיצים כמו וילפרד אוון וזיגפרריד ששון, הרולד פינטר, אריך קסטנר וברטולט ברכט, ויסטאן היו אודן, קורט ווייל ולואי אראגון, בוב דילן ואייזיק רוזנברג, אנה אחמטובה ובוריס ויאן, שהטיבו לבטא את שאר־רוחם ותוחלתם של הנדכאים, החלשים והמובסים, לא היססו לומר את האמת לכוח גם במחיר אישי כבד.
בשער הראשון של הספר כונסו שירים שכתבו קצינים וטוראים בריטיים וצרפתיים, או חיילים מארצות הכתר השונות של בריטניה או אזרחי גרמניה נגד המלחמה, בזמן מלחמת העולם הראשונה. השירים מביעים מחאה, לעג או זעקה, התרסה ואירוניה של החיילים בחפירות נגד המנהיגים אטומי־הלב ששלחו מיליוני חיילים למותם בקרב חסר סיבה וחסר תוחלת, כשהם מוגנים בארמונותיהם ומרחיבים את נחלותיהם.
עניינו הכללי של הכרך הוא אמירת אמת לכוח וקריאת תיגר הומניטרית זועקת כנגד העולם המשובש המאדיר את המלחמה הכרוכה במוות, חורבן, שפיכות דמים, שכול וכישלון וסבל אין אונים, במקום לקדש את ברכת החיים, את שמחת החיים, האהבה החמלה וחדוות היצירה. הספר הוא אוסף של התרסות אירוניות, זעקות פולחות ומחאות עזות של האמת נגד השקר, של המוסר נגד האלימות, של השירה נגד האימה, של החמלה נגד הגבורה הכרוכה בעריצות ובעוול, של הארוס מקדש החיים נגד התנטוס הגוזל אותם, של קול האנושיות החומלת, הבוחרת באהבה ובחיים ובאמת נגד אלימותה של העריצות הכובשת המאדירה את הגבורה, ההקרבה, השקרים והמוות, וזעקת השלום מול תרועת המלחמה.
פרופ' אברהם עוז זוכר עבורנו את גדולי השירה וגדולי המחזאות, את גדולי שירי זמרי העם ושירת המחאה בעולם, ומתרגם כיד כישרונו המוזיקלי הרב־לשוני את זעקת האמת נגד השקר, ואת הצורך למחות, לזעוק, לסרב ולהתריס נגד האיוולת והמרמה והכחש שבמלחמה ובשפיכות הדמים, ולהשמיע את זעקת קורבנות המלחמה כנגד מחוללי המלחמה. הוא מתרגם מפנתיאון ענקי השירה של העולם, שירים ומחזות, טקסטים אירוניים ופארודיים, באלאדות וסונטות, המספרים את תולדות המלחמות הרוויות בשקרים, באלימות וברדיפת כוח, כבוד וכסף, ונובעות בחלקן הגדול מהשאיפה לכבוש, לדכא, לשלוט, לנצל ולנשל, במחיר פציעתם, נכותם ומותם של הלוחמים ורצח הנכבשים, בשם סיסמאות הנאמנות ללאום, למולדת, לכתר או לטובת המלך שאינן אלא מסווה לחמס לנישול וגזל, או בשם עליונות הדת או טוהר הגזע הבאים להצדיק כיבוש ודיכוי.
השירה מתארת הן את קרבן השווא של הנופלים חלל בשדה הקרב מבין המתגייסים, כשהם מוקפים בסיסמאות כזב והבטחות שווא, לטובת המרוויחים מהמלחמה, הן את סבלם של הנכבשים, שאיש מבין הכובשים אינו נותן עליו את דעתו. השירים המתנגדים לעוול, לאיוולת, לרשע ולזוועה שבשפיכות דמים חסרת פשר, ולבגידה ולחרפה שבהקרבת חיים לשווא, מספרים את תולדות המלחמות מזווית הראייה של שוללי המלחמה, המספרים את האמת המרה אודותיה, ולא באמצעות קולם של מחוללי המלחמה, סוחרי הנשק תאבי הכוח, הכבוד והכסף, או אידיאולוגים של שקר המוכנים להקריב מיליונים על מזבח אמונתם ההופכת אותם לשליטים מגלומניים השואפים להשתלטות על שטחים ונחלות לא להם, שאינם מהססים להקריב את חיי החיילים למען תפארתם וגדולתם והגדלת שטחי שלטונם, ריבונותם וכיבושיהם.
הספר ‘כוחו של יופי’, נכתב מנקודת מוצא המתנגדת התנגדות מוחלטת לתוקפנות מלחמתית ולשפיכות דמים, לכיבוש ולדיכוי, לנישול וגזל, להרג ולרצח עם, ורואה בהם מעשה נואל ואיוולת מוחלטת, אכזריות, רשעות, מגלומניה וכוחנות נתעבת, העולה בחיי אדם ובמעגל דמים אין סופי של שנאה ונקמה. הדברים אמורים בכל מלחמה שאינה מלחמת מגן מובהקת או מלחמה כנגד כוחות המאיימים להשמיד עם אחד בידי עם אחר.
בספר השירה והמסה הזה, מתנהלת מלחמת ׳בני אור בבני חושך׳ או מלחמת הארוס בתנטוס, מלחמת האהבה בשנאה ומלחמת הדמוקרטיה הליברלית ההומניטרית במשטרים הסמכותניים העריצים המבוססים על איום ואלימות, על כוח כפייה ושנאה, על התעמרות והתעללות, התובעים ציות למשטר סמכותני, הקרבה ומוות בשמו של אלוהי הנקמות או בשמה של אידיאולוגיה מיליטריסטית מעשה ידי אדם.
נקודת המוצא הבלתי צפויה, המוחה והמתריסה של אבי עוז בבחירת מאות השירים המתורגמים בספר היוצא במדינת ישראל, המעורבת במעגלי מלחמה בלתי פוסקים ושנויים במחלוקת, היא:
חרפה וכלימה לכל מי שנכנע לכורח המדומה של המלחמה, המיוסדת על פגיעה בכבוד ועל עלבון ותאוות כיבוש ועונש, על שנאה ונקמה, התאכזרות חסרת רסן, מוות ושפיכות דמים, חורבן והרס,
ושבח ותהילה לכל מי שיוצא נגד כל מלחמת שולל נואלת, הנתפשת אך ורק כפשע וכאיוולת, המבוססת על חשבון של עלבון ונקמה, על שקר ומרמה, המשרתת מגלומנים, נרקיסיסטיים ופסיכופתיים או סוחרי נשק נותני שוחד ומקבלי שוחד, תאבי כוח, כבוד, כיבושים וכסף.
ההתנגדות הנחרצת למלחמה – המיוסדת על פחד ושנאה, על טיפוח חרדת שווא או נקמה, על ענישה, הטלת אימה וסכנת כיליון, על סמכותנות וציות, על שפיכות דמים וחורבן, על נכונות להקריב את בני עמך כדי להעניש בני עם אחר, והמבוססת על תכניות לגזל אדמתו של הזולת, שוד אוצרותיו, החרבת ביתו ורציחתו – נובעת מאמונה עמוקה בכבוד האדם ובזכויות האדם של כל אדם, ללא הבדל דת, לאום, מין ומגדר, ומדבקות בחמלה, במוסר ובקדושת החיים של כל אדם ומאמונה בכוח היופי הטמון בתרבות, באמנות ובאמת, ביצירה, בחופש הבחירה, בשירה ובמדע, באמת ובאהבה, המקדשים את החיים, מבטיחים את המשכיותם ורציפותם, ומעניקים להם טעם ומשמעות.
בצדם של ׳בני חושך׳ תאבי המלחמה ומלבי השנאה, נמצא כל שלטון אוטוריטארי־סמכותני מגאלומני־לאומני־ גזעני, דתי־משיחי עריץ, המשוכנע בעליונותו של עם אחד על פני עם אחר, או בעליונותה של דת אחת על פני דת אחרת, או בעליונותו של גזע אחד על פני גזע אחר, או בעדיפותו של מין אחד על מין שני. בצדם של ‘בני חושך’ נמצאים כל אלה המאמינים בזכותם המוחלטת של הטוענים לעליונות ולעדיפות לאומנית, דתית או גזעית, למרחב מחיה המושג בידי כיבוש מתאכזר, מחריב והורס, ולהשפלתו והכנעתו של הנכבש האומלל, הנתבע לשתוק ולציית לגחמותיו של הכובש העריץ. בשל עמדות מוצא אלה המקדשות מלחמה, אלימות, כיבוש, דיכוי התאכזרות ומוות, בשל עדיפותו ועליונותו של הכובש, שראשיתן תמיד בגזל וסילוף, בהסתה ובשקר, בתיוג ובשנאה, בעלילות שווא ובהאשמות שווא, ואחריתן באימה, בנקמה, בהרג, רצח, חורבן השמדה וכיליון, בשמה של אמונה דתית משיחית סהרורית או בשמה של אידיאולוגיה פאשיסטית כוחנית לאומנית גזענית מדכאת כזו או אחרת, משוכנעים ׳בני חושך׳ בצדקת כל מלחמה שהם פותחים בה, נואלת ככל שתהיה.
כל מלחמה שאינה מלחמת מגן מובהקת, וכל תכליתה נקמה, עלבון, השפלה וכבוד, כיבוש ודיכוי, נישול וגזל, הרס וחורבן, מיוסדת על עצימת עיניים בפני שורש הבעיה השנויה במחלוקת שהביאה למלחמה ועל טענות שווא ושקר הקשורות בהצדקת האלימות ושפיכות הדמים ובהקרבת הצעירים בידי המבוגרים. ‘בני חושך’ הם כל אלה המטפחים שנאה, הסתה, אלימות ושקרים, דיכוי, השפלה, השתקה והכנעה, וכל אלה הבוחרים במלחמות שולל ובמלחמת נקם, במלחמת הרתעה חסרת תוחלת המלווה בשפיכות דמים חסרת רסן, ובמלחמת כיבוש והתפשטות, עריצות התעמרות, נישול ודיכוי.
בצדם של ׳בני אור׳ נמצאת הדמוקרטיה הליברלית ההומניטרית המקדשת את החיים, החירות, השוויון, השלום, חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש היצירה וחופש הבחירה, ומאמינה שכל בני האדם נולדו שווים ולכולם שמורות כל זכויות האדם ובראשן הזכות לשוויון, לחירות ולשלום, לדעת, אמת וצדק, לחופש בחירה, חופש יצירה, חירות ביטוי וחופש תנועה.
קבוצה זו מאמינה באנושי המשותף ולא בהבחנות המפרידות, ומאמינה במותר האדם השואף לפשרה, וויתור, פיוס ושלום בשם קדושת החיים המשותפת של כל אדם. ראוי לזכור שמעולם לא התנהלה מלחמה בין שתי דמוקרטיות ליברליות ומוטב לבני האדם לתמוך במשטר דמוקרטי ליברלי הומניטרי שוויוני, המבטיח שוויון וחירות לכל, ולא במשטרים אוטוריטאריים מגלומניים נרקיסיסטיים ופסיכופאתיים, המיוסדים על כוחנות, סמכותנות וציות, על הטלת אימה, הסתה, סילוף, האשמות שווא, על אלימות ושקרים ודרישת ציות והכנעה, המאיימים על המשך החיים.
לטעמי, זעקה מתמדת נגד האיוולת שבמלחמת שולל, ומחאה באמצעות אמנות השיר וחכמת המסה, נגד מחוללי האלימות חסרת הרסן, היא דבר נחוץ, דחוף ומתבקש מאין כמוהו, משום שכמו שכתב עמוס עוז: ״מלחמות…תמיד אפשר לדעת את אחריתן מראש. אוי למנוצחים ואבוי למנצחים״.
*
אני מודה לפרופ' אברהם עוז על הספר החכם שכתב, בחר ותרגם, המכנס את עבודתו כמחזאי וכמשורר, כמתרגם, כבמאי וכדרמטורג, כחוקר שירה מימי הביניים ועד העת החדשה, התורם תרומה שאין שנייה לה למאבק של החיים והאהבה נגד המוות והשנאה, ולהבהרת הפער בין המצוי לרצוי או בין מלחמה לשלום, דרך זווית הראייה של התרבות והאמנות, היצירה והביקורת, ההתרסה והמחאה.
אחתום את דבריי בביאור קצר על מהות ההבדל בין שלושת קודקודי היצירה שביניהם מתרחשת המניפה השירית המשולשת, זו היוצרת לאורך ההיסטוריה – בין תרבות, אמנות ואמת.
* תרבות היא משא ומתן בין דורות, דרך השפה, והצבת גבולות במקום ובזמן, הקשורים בסמכות ובנורמה, במסמכים ובמוסכמות, בערכים ובהבחנות. כל חברה זקוקה לגדרות והגדרות, לגבולות וסייגים, לחוקים ודינים, לנורמות מקובלות, למטרות מוסכמות והבחנות רווחות, הנשענים על סמכות מוכרת ומסמכי יסוד, כאלה הקובעים את גבולות האסור והמותר, הראוי והפסול, הנכון והמוקצה. כל חברה מוצאת על פי דרכה את מנגנוני ההנחלה, החינוך, המסגור והכפייה, הבושה, האשמה והפחד, או הכבוד וההערכה, התגמול וההוקרה, כדי להנחיל את ערכיה התרבותיים ואת סדריה ומטרותיה, המכוננים את גבולות החברה והתרבות, החוק והמשפט, הנורמה והערך, המאפשרים את החיים בקהילה ובמשפחה, בעבודה ובבית הספר, בכלכלה ובמשפט, בבריאות ובמחלה, ומייצבים את התרבות הנמסרת מהעבר אל ההווה, תוך התאמות ושינויים.
* אמנות היא היכולת לקחת את הדיון למקום בלתי צפוי, מזווית ראייה מקורית, ולפרוץ את גבולות הזמן והמקום ולחרוג מן המוסכמות הרווחות ומהנורמות המקובלות, בכוחה של השראה או בכוחו של כישרון, בכוחן של ההתרסה, הביקורת והטלת הספק, בכוחן של הסקרנות והלמדנות, ההעמקה, ההתבוננות, החקירה והרחבת האופקים, בכוחה של הערכה חדשה, ערכים חדשים וחשיבה מחודשת, ובכוחה של ההכרה שהכול יכול להיות אחרת ואפשר לראות כל דבר מזווית ראייה חדשה, ואין שום צידוק להיכנע לנורמות נואלות או מפלות מהעבר ולמוסכמות מדירות מקובלות, גם אם הן מעוגנות בחוק, במשפט ובתרבות, בכל מקום שיש בהן קיפוח, אפליה, הדרה, השתקה ועוול, או עריצות, כוחנות, התאכזרות והתעללות.
אמנות של אמת בכל מדיום עשויה תמיד להיות מרחיבה גבולות ופורצת גבולות באמצעים חדשים או בתובנות חדשות, בעוד שהתרבות תמיד מציבה גבולות ומנהלת משא ומתן בין הדורות דרך השפה. התרבות כפופה תמיד לסמכות ולדין, לחוק ולמשפט, וכרוכה תמיד במוסכמות ועונשים, והנחיותיה מחייבות, ואילו האמנות על כל מבעיה, זו המציעה זווית ראייה חדשה, ספקנית, ביקורתית או מתריסה, מפעימה, מעוררת השראה, מרחיבה גבולות ומעשירה את הנפש, עשויה להיות פטורה מכל סמכות בהיותה פורצת גבולות והיא עומדת תמיד לבחירה ולא לכפייה.
ואחרונה חביבה האמת. אמת קשורה באמונה ואמנות ואומן ואמון.
אמת היא הכוח שהאדם לבדו מחונן בו להבין וללמוד, להתבונן ולהשכיל, לרכוש דעת, לפענח ולבקר, לצד האומץ להקשיב ולבחון מחדש, להשוות ולשנות, לאשר או התריס, להאמין ולהציב תקווה ואמונה ותובנות חדשות, בכוחה של התבונה המתבוננת והשיפוט המפוכח, ובכוחה של האהבה הבוחרת בחיים וההזדהות עם הזולת. שלא כמו האמנות והתרבות, שהנאמר לגביהם לעיל נכון תמיד, האמת תלויה תמיד בעולם ערכים תשתיתי שהמאמין אוחז בו.
למילה אמת כשלעצמה אין מילה נרדפת יש לה ניבים כמו אמת ויציב או ‘אמת מארץ תצמח’ או ‘אמת ואמונה’, אבל אין לה מילה אחת נרדפת העומדת לידה ומבטאת את מלוא עומקה.
פרופ׳ אברהם עוז כתב במבואות לשערי ספרו, המביאים כאמור לעיל, שבעים ושבעה משוררים בשבעה שערים, משפטי אמת יפים וחכמים להפליא. אביא משפט מבוא על הנסיבות שהביאו לכתיבת הספר, משפט אחד שלו שנכתב מחוץ לספר, ומשפט אוטוביוגרפי אחד לקראת חתימת הספר ‘כוחו של יופי’, ששמו לקוח מהסונטה החמישית של שייקספיר, המובאת בהקדשה לאשתו האהובה טלי:
ב“מעין מבוא: למה עכשיו?” מבאר המחבר: “יש בכרך כמה שערים. הראשון והבולט שבהם עניינו מלחמה ומוות. זו המלחמה שבאימיה השתלחה בנו והשתלטה כליל על חיינו בימים האפלים של כינוס הספר הזה, ונראה שאחיזתה בנו, כאן ובתבל כולה, אינה קרובה להרפות. קדימותו של שער זה, שהוליד את כינוס השירה הזאת, היא חלק עיקרי באמירתו של הכרך הזה והלוואי שיתרום משהו לרגש הכלימה של כל מי שנכנע לכורח המדומה שלה”.
*
על תכלית המאמץ הרב הכרוך בתרגום רב היקף של שירה לאורך שנים, ובהכנת הספר לדפוס בעת הרעה הזאת, אמר מחוץ לספר: "על השירה לתעד את הזוועות; רק היא, אולי, יכולה להכיל את מבטם של אלה שיסתכלו בנו ממרחק הדורות בעיניים קמות, מבלי להבין איך עם שלם לא קם וזעק מסוף העולם ועד סופו: “די לתועבה הזאת”!!!!
*
כה לחי לפרופ' אברהם עוז שהגיע לגבורות לפני שנה וכינס תרגומי שירה של אמת, פרי עמל שנים בשדה התיאטרון והדרמטורגיה, מחקר התיאטרון והשירה, והקדים להם מבואות מאלפים חדשים, וציין שמנקודת מבטו כנגד האופל שבשקר ובעריצות המחוללים את המלחמה הממיטה מוות וחורבן, שכול וכישלון, קיימת תמיד האמת שבתקווה לקידום השלום, האהבה, הברכה, היצירה והחיים: “אבל נדמה לי שעלה בידי פעמים רבות במסכת חיי לזקק ולצרוף את אותו הזיק שהתקווה מציתה בנפש כדי להמריא הלאה מן המצוקות הניחתות עליה ולפתח ערוצי פעולה חדשים”.
ברכות לבביות לאבי עוז שתרם ותורם כה רבות לחייהם של אוהבי השירה, המחזאות והתיאטרון, לאוהבי האמת ושירת האמת, האומרת את האמת לכוח, הקשורה בשמחת החיים ובאהבה, בשלום וביצירה, בפיוס, בוויתור ובפשרה, באחריות ובחמלה, בחירות ושוויון ובזכותו המוחלטת של כל אדם ללא הבדל דת, לאום, גזע, מין ומגדר, לדעת, אמת וצדק, לחירות, לשוויון לברכה ולשלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.