הטכנאי פיט בז ל’נערים‘. לדידו היו אלה עלובי נפש חסרי בינה, שיש להתרחק מהם והלאה. אך כשיצא מביתו המתינו לו ה’נערים’, עשרים במספר, והם הוכיחו לו שהוא אחד מהם…
משסיים את עבודת יומו, העמיד את המחשב במצב הכן והציץ החוצה מבעד לחלון.
הם שוב נמצאו שם, ממתינים לו. הוא יכול היה לראות שתי מכוניות בלבד, אחת בכל צד של השער, אך ידע שקימות מכוניות נוספות, חבויות בכבישים צדדיים, מוכנות לעוט עליו בצאתו. ממקומו בקומה השלישית, במבט למטה על פני מרחביו הגדולים של הבטון הסדוק, העטוי עורקי עשב שהיה פעם מגרש חניה, נראו שתי החשמליות האישיות האדומה והצהובה, כשתי חיפושיות – נחמדות ובלתי מזיקות. אך כוונותיהן לא היו כאלה כלל ועיקר.
הוא העיף מבט סביבו אל החדר המרווח, המוכר, וקיווה שיוכל למצוא דבר של מה בכך הדורש את טיפולו, אשר יאלצו לדחות את יציאתו בכמה דקות נוספות, אך לא מצא מאום. המחשב הימהם וגיחך, מכין עצמו לקראת הלילה, ונוריות לוח־הפיקוד הבהבו בעצלתיים תוך כדי העברת אינפורמציה שוטפת לתאי־הזיכרון. הוא טפח עליו בחיבה ונראה היה, כאילו האורות שהבזיקו באותו רגע על המסך קרצו אליו קריצת לילה טוב, כאילו המכונה מאחלת לו מסע מוצלח לעבר ביתו.
נאנח, משך בכתפיו ועזב את הבנין, צועד בשלוה על פני השביל שהוביל לעבר אזור החנייה של המנהלים, שם עמדה ה’ספיישל' שלו, בודדה, חשופה ופגיעה למראה, בדיוק כפי שהוא עצמו חש. הוא נכנס פנימה, רכס עצמו בחגורה, נעל את הדלתות, ווידא כי החלונות סגורים ולחץ על המתג. בעשותו זאת חש ברעד בלתי רצוני חולף במורד עמוד שדרתו. עור גולגלתו התהדק, כפות ידיו נטפו זיעה, וקיבתו התהדקה לכדי כדור עצבני. הוא שילב את הילוכי החשמלית לנסיעה קדמית ולחץ בעדינות על דוושת המהירות. כשקרב לשער, לחץ על השְלַט־רחוק והביט בשער המתרומם לאיטו. מעבר לשער נהמו שתי ה’סטנדרטיות' ככלבים הקשורים ברצועה. כיצד יכולים חפצים תמימים כל כך להראות קטלניים? זה היה אבסורדי. הן נראו כחשמליות צעצוע, מוקפות סביב סביב בגושי גומי, צבועות בצבעי קרנבל. ובתוכן אנשים מגחכים ומנופפים בידיהם למראהו. מכוניתו החליקה תחת השער וזה חזר ונחבט ארצה בקול רעם אדיר, ננעל היטב מאחורי גבו. הם זחלו קדימה; להוטים, מלאי צפיה. נהג המכונית השמאלית, האדומה, נשען החוצה: פנים רבועות, ברוטליות, שיני סוס ענקיות חשופות בגיחוך רחב.
“הי פליפר!” צעק בקול מתגלגל, “חשבת ששכחנו אותך, מה?”
“זוז אחורה!” צעק הנהג שמימין. “תורי עכשו.” בקול נהימה החלה מכוניתו לנוע לעבר קורבנה. מאחר שלא הספיק לצבור מהירות גדולה, הורגשה חבטת ההתנגדות כלא יותר מאשר דחיפה קלה. אך המכונית האדומה היתה כבר מוכנה, התנגשה בו מהצד והורידה אותו מן השביל. המירדף החל.
הם הדפוהו קדימה, מן האחד אל השני, אך איבדו אותו בצומת הראשונה. מכונית בצבע טורקיז דהרה לעברו מצד שמאל במלוא שישים הקמ"ש שהיתה מסוגלת לצבור, התנגשה במרכז מכוניתו, והדפה אותו במורד הרחוב לעבר המחסום הצבעוני שיצרו אויביו. הם רצו שיתנפל עליהם, או ינסה לפרוץ דרך החוצה. הוא לא עמד להעתר להם. הוא חלף סביבם, צבר מהירות, עקף את מכונית הטורקיז ויצא אל הכביש הראשי. האדומה והצהובה חתכו את דרכו, האדומה הלמה בו והטיחה אותו הצידה, הוא נעצר כשנחבט בצהובה, האחרים גם הם הגיעו לשם.
הם רדפו אחריו מנקודה לנקודה, כשמטרתם למנוע ממנו מלהגיע הביתה כל זמן שמכוניותיהם טעונות עדיין. הוא עצמו התאמץ לשחק תפקיד סביל, למנוע מהם את הסיפוק לראותו מאבד את שליטתו העצמית. הטקטיקה היחידה שלו התבססה על סיבולת, אי התנגדות, עד אשר יאזל הזרם במצבריהם והם יאלצו להעצר.
ההתרכזות בנהיגה ובשמירה העצמית – דברים שדרשו מיומנות גבוהה מזו שהם מסוגלים היו, לפי דעתו, להעריך, גרמה לו לאובדן תחושת הזמן. הוא סובב את ההגה בפתאומיות וזינק אל אחד הכבישים הראשיים. ארבעה מסלולים נמתחו לפניו, קורצים בהזמנה מפתה. אף מכונית לא נראתה בכביש שהוביל הַיְשֵר אל הפרבר. הוא חש בקצות אצבעותיו בתשוקה ללחוץ על מתג העוצמה המקסימלית. תוך חמש עשרה שניות יוכל להגיע למאה ועשרים קמ"ש, ולטוס בכביש הזה במהירות כל כך גדולה, עד כי כאשר יספיקו הממזרים האלה לסגור את פיהם הפעור מתדהמה, כבר יהיה מחוץ לטווח ראיתם… ואיזה תועלת יביא דבר זה? הוא פשוט יהיה חייב לחזור, או לוותר על עתידו ועל אשתו… הוא האיט, שולח מבטים זהירים לכל צד, ממתין להתקפה הבאה. תוך כמה זמן? מאיזה כיוון?… ישו. התקפה חזיתית. הגיבור בעל מכונית הטורקיז הסתובב לאחור במרחק של קילומטר ממנו ועתה התאמץ לצבור מהירות, הוא יספיק להגיע לשישים בזמן שיתנגשו… לעמוד במקום אחד ואחר כך לזוז? לנסוע קדימה עד הדקה האחרונה, ורק ברגע האחרון לסור מדרכו? דרוך כמטאדור בעת שהשור מתחיל בהסתערותו, לא ראה את זה שהתקיפו מאחור. הוא נהדף מן הכביש אל תוך מכונית שהתקרבה מולו, סבב לאחור ונתקע במדרכה. הוא האיט, והניח להם להמשיך להדפו מצד לצד. הם השתעממו מזה מהר מאד, תמיד רצו שיברח, שינסה להתחמק – או להתקיף. אך הוא לא יניח להם להנחות אותו לעבר אובדן שליטתו העצמית. חיות! הירהר, חורק בשיניו, מנסה להשתלט על זעמו. חיות! תוך שהוא כופה על עצמו להרגע, הניח להם להדפו קדימה, עד אשר לבסוף התעכבו מאחור ונעלמו מעבר לפינות רחוב שונות, על מנת לחזור ולהניח לו מארבים בהמשך. הפניה הימנית הבאה מובילה אותו הביתה, ואין ספק שהם יחסמו אותה… אך הם לא עשו זאת. מופתע, בדק את שעונו. כבר רבע לשש! הוא לא היה מעלה בדעתו שהשעה מאוחרת כל כך. הוא מתרוצץ כאן כבר למעלה משעה. המשחק תם – עד הפעם הבאה. ידיו נרגעו על ההגה. הוא היה לח וסחוט עד לשד עצמותיו, אך הסיוט הילדותי הסתיים להיום. כל שנותר לחשוש מפניו עתה – היה העמידה פנים אל פנים מול אנגי. הוא נסע באיטיות הביתה, חולף על פני שורת בתים שנבנו באורח זהה על פי כללי הדמוקרטיה, כל בית מונח על יריעת הדשא הסינטטי שלו, מוגן באמצעות מעקה נמוך, קבוע ברוחים זהים ממשנהו, כטיפות טל סינטטיות על כורי־העכביש של הרחובות שניטוו מן המפעל שבמרכזם.
קבוצת קטנועים חסמה את הכניסה לחצר הבית שהיה שלו. אלה לבטח ידידותיה של אנגי, שבאו להתאבל עימה בצוותא על גורלה המר – אשתו של זר, מורחקת מן הקבוצה אליה תמיד השתייכה, בגלל התנהגותו המוזרה של בעלה. הוא לא התכוון לרבוץ במכונית ולהמתין עד אשר תעזובנה, כפי שתיאר לעצמו שהן ציפו שיעשה, גמד מבוייש שכמותו. הוא נכנס פנימה, ישר ללוע הארי, ומזג לעצמו משקה. כמה זמן יוכל להמשיך ולשאת זאת? נותרו לו עוד שנתיים לסיום החוזה. הוא יכול היה לבקש להשתחרר ממנו, בטענה שהוא עושה זאת למען אנגי אשר סבלה מן המועקה, מן הנידוי – או משהו דומה… אך דווקא למענה היה צריך להישאר. אם יסיים את חוזהו במועד המתוכנן, יהיה מועמד בטוח להעלאה בדרגה. אז יהיה לו מעמד מספיק גבוה, כזה שיוכל לספק לאנגי את כל הבטחון שבעולם ברמות שאליהן פתח תפקיד זה את הדלתות בפניו, הם לא יעזו להטריד את אישתו. הוא יהיה בעל עוצמה רבה מדי.
…לעזאזל. הנקבות המטומטמות עזבו, חולפות על פניו בהתגנבות, חוצות את הדשא, חורקות כלהקת תרנגולים בעת שהן נפרדות לשלום מהמארחת, נושקות נשיקות־אויר בקירבת לחייהן, בסגנון הנשי. היא התקרבה לברכו בחוסר רצון, יציבותה מעורערת בשל נאמנותה לחברותיה מילדות. נשיקתה ניתנה בפיזור הדעת, באדישות כמעט.
“בסדר, תורידי את זה מהלב… הן שוב עלו עליך, נכון?” היא לא הספיקה לומר דבר, אך הוא היה כבר רגוז, מתגונן, להוט להכות בה לפני שתכה בו. “מה היתה העצה המחוכמת שלהן הפעם? האם אמרו לך לאיים עלי שתעזבי אותי? או להפסיק לשכב איתי עד שאתנהג כמו שצריך?”
“הן בכלל לא הזכירו אותך.”
“הן לא צריכות לעשות זאת. הן רק צריכות להביט בך ולומר: אנג’י הקטנה והמסכנה, נשואה לטכנאי פחדן שכזה.”
“אז למה אתה לא מראה להם שאתה לא פחדן?” התלהטה. “למה אתה לא מנסה להתידד איתם? אתה יכול לפחות ללכת למסבאה, לשתות כמה כוסות בירה, לשחק קצת סנוקר, לשוחח איתם.”
“לשוחח איתם? השתגעת? על מה הם מסוגלים לשוחח? החמורים־סוג־ב' האלה לא מסוגלים להוציא תואר אפילו בסיוד קירות!”
היא האדימה והתיצבה כנגדו בתנוחה קוראת תגר, סנטרה הקטן והעגול זקור בתוקף, “הם לא מטומטמים! אני יודעת, הרי אני מהם, אתה זוכר? הטכנאים הם לא יותר טובים מאיתנו. הם בשר ודם, בדיוק כמונו. ואנחנו לא מטומטמים!”
“את לא מבינה,” הוא חש תיסכול, על שמוטל עליו להסביר את מה שנראה לו כמובן מאליו. הלוא לא צריך היה לשרטט דיאגרמות. לו היה מדבר עם טכנאית, היתה לבטח מבינה. “אף פעם לא אמרתי שכל הפְלֶבֶאים נולדו טפשים. זה נובע מאורח החיים שלהם, הם פשוט מבלים את כל חייהם בציפיה למָן שירד מהשמיים. מה התועלת במוח אם אין משתמשים בו? אם את לא מכניסה בו כלום, כיצד תוכלי לצפות שמשהו יצא ממנו?”
“אז למה אתה לא מלמד אותם במקום ללעוג להם כל הזמן?”
“בתי הספר פתוחים. אם הם רוצים, הם יכולים ללכת. יש לך דוגמא מצוינת: אחיך טום. דבר שהוא לא יכול לשתות או לדפוק – לא מעניין אותו. זאת האמת.”
עיניה נתמלאו דמעות. הוא שנא זאת, הדבר גרם לו לחוש כאילו התעלל בה.
“טום בחור טוב! אתה יודע שהוא טוב! הוא מוכן לעשות כל דבר בשביל חבר, והוא רצה להיות חבר שלך, אבל אתה לא נתת לו,” היא קינחה את אפה. “אתה לא מפסיק לרדת על כולם, אבל הכל עם הפה. למה לא תגרום להם לכבד אותך? תראה להם שאתה לא פחדן. עמוד מולם כשהם משחקים איתך, כמו פליפר, ואל תתן להם לרדוף אחריך בכל העיר. תוכיח להם שאתה גבר לפי הסטנדרטים שלהם.”
הוא לטש בה עיניו בחוסר אמון.
“לא יתכן שאת רצינית! את מתכונת לומר, שזו הדרך בה הם יוצרים קשר? כמו ילדים קטנים? אם אני מנצח אז הוכחתי שאני גבר בן גברים, ואני יכול להיות חבר שלהם? הו, לא, מותק. אני לא זה.”
“זה מתחת לכבודך,” השלימה במהירות את המשפט. “אתה נוצרי כל כך טוב, ולכן מפנה את הלחי השניה. אין לך כבוד עצמי? אתה לא מסוגל להראות להם שאינך פוחד מהם?”
“אך אני פוחד מהם,” הוא תמה לרעיון שהיא יכולה להעלות במוחה אפשרות כזו. “…את מתביישת בי, האין זאת? האם את חושבת שאינני גבר? היית מעדיפה שאהיה כמותם?”
היא הביטה מטה אל הרצפה.
“אני אוהבת אותך כמו שאתה.” קולה היה נמוך, כאילו עצם הגיית המילים הכאיבה לה. “לא הייתי רוצה שתהיה שונה ממה שאתה.” היא חזרה והביטה בו, והעימות גלוי בתוך עיניה, כמעט שונאת אותו על שהעמיד אותה במצב בלתי נסבל כזה. “אם אתה לא רוצה לשחק בפליפר, למה לא תשוחח עם פופ? ספר לו מה קרה. הוא יכריח אותם להפסיק.”
“אני לא רוצה לספר לו מה קורה. הוא יודע. הוא חושב שזה קצת מצחיק. נערים תמיד יהיו נערים. ככה זה אצל החבר’ה.”
“נערים… כמה מהם כבר עברו את גיל הארבעים!”
“בטח, פופ הוא בן שבעים, אבל הוא היה הולך למשחק הזה יחד איתם, אם היה חושב שיהיה לו מספיק כוח. הוא לא מוצא בכך שום רע. הם לא יגרמו לי שום נזק רציני; הוא קבע את זה בתוך קו הגבול. הוא יודע שאם יקרה לי משהו, יקשה עליו מאד למצוא טכנאי אחר שיריץ את המפעל. אולי אפילו לא ימצא.”
“הו, זה נכון, שכחתי. אתה לא רק נוצרי טוב. אתה אלוהים בכבודו ובעצמו. נכון? רק הודות לחסדיך הרבים מצליחים אנו איכרים נבערים שכמונו, להמשיך לחיות.”
הדבר יכול היה להמשך כל הלילה. הדבר כבר אירע לו פעם והוא לא היה מוכן להידחף לאמירת דברים אליהם לא התכון ואותם לא רצה לאמר. הוא הניח בחבטה את כוסו ופנה לעבר הדלת.
“אני חוזר עוד שעתיים.”
“לאן אתה הולך? עוד לא אכלת ארוחת ערב!”
“אינני רעב.”
פניה נפלו. עכשיו הוא באמת הכאיב לה… הוא ידע זאת והצטער, אך לא היתה לו ברירה. הוא לא יכול להשאר שם ולהילחם בה. הוא לא רצה להילחם. שום תועלת לא תצמח מכך, והדבר רק יעמיק את הפער שביניהם. כאשר יצא החוצה וחצה את הדשא הפלסטי, באה בעיקבותיו, פוכרת ידיה, מתחננת אליו שיחזור, שיאכל לכל הפחות פרוסה אחת… הו, אלוהים.
הסצינה הפלבאית הקלאסית: הבעל הנרגז עוזב את הבית, הולך למסבאה ומשתכר – אם כי הפעם הוא דוקא התכוון ללכת ולשחק שחמט עם המחשב.
הוא קפא על עומדו, מבוהל. ה’נערים' המתינו לו, כעשרים במספר. הוא השאיר את מכוניתו ברחוב ולהם נותר מספיק זמן לנסוע למקום כל שהוא ולחזור ולהטעין את מכוניותיהם. הם באמת התכונו להתלבש עליו בפעם הזאת… האם חברותיה של אנגי שיתפו איתם פעולה? האם זו הסיבה שחסמו את השביל אל המוסך בקטנועיהן הארורים? לא משנה, האדיוטיות הזאת כבר היתה לו לזרא. יתכן שהפעם באמת יברח להם. יריה נשמעה וכדור חלף בשריקה ליד אוזנו. אהה, זה דבר חדש! אנגי נמצאת עדיין מאחוריו. האדיוטים הללו! הם לא כיונו את היריות אליו. אילו עשו כך, לפחות היתה היא בטוחה מכל פגע. “אנגי! חזרי הביתה! הביתה!”
היא היססה, ואחר כך החלה למלא את ההוראה. שניים שלשה מבין הפלבאים עמדו וירו, צעקו וצחקו. “קדימה טכנאי, רוצים לראות ריקודים! קפוץ! קפוץ!” איזה אימבצילים! הוא לא היה מסוגל להאמין למראה עיניו. אנגי היתה מפוחדת. היא חזרה על עיקבותיה ורצה לעברו, קוראת לו להיכנס לתוך הבית. מדוע לא ניכנסה פנימה? היא עלולה להיפגע. כאשר רץ לעברה על מנת לגרור אותה למקום מבטחים, ראה אותה נעצרת, נבוכה, מושיטה ידה לעבר מיצחה.
הוא ידע, היה זה כבחלום, הוא היה משותק, לא יכול היה להניע אצבע על מנת לעזור לה, כבר היה מאוחר מדי. ידה החליקה ממיצחה, עיניה המעורפלות נעצמו, והיא התמוטטה לאיטה ארצה כשדם שותת ממיצחה. “אנגי!”
השתררה דממת מות. הפלבאים ניצבו משותקים, המומים בדיוק כמותו לנוכח מה שהתרחש לנגד עיניהם. הוא שכח אותם, רואה רק את אנגי – שוכבת על הדשא כבובה שבורה.
הוא הקימה בזרועותיו, שטוף־יאוש. משקלה היה כשל נוצה, רפויה בזרועותיו, ראשה נירכן לאחור, פיה פעור למחצה, שערה השחור והמבושם צונח כלפי מטה. האם מתה? הוא לא ידע. לא מסוגל היה לחשוב, יכול היה רק לחזור ולקרוא בשמה, “אנגי, אנגי,” – ולהמתין, מיוסר, עד שתפקח עיניה, תביט לעברו, תחייך ותאמר לו שהכל בסדר, שהיא עדיין שם.
ה’נערים' נאספו ברחוב, מפוחדים, מבקשים להימלט אך אחוזים בצבת הקסם המוזר של המראה הגרוטסקי שלפניהם, הפשע האיום שבוצע ממש לנגד עיניהם על ידי אחד מהם. מישהו הזעיק אמבולנס, ההליקופטר לשעת חרום ריחף מעל הגגות ונחת לידו. שני חובשים רצו לעברו, חילצו את אנגי מבין זרועותיו ולקחו אותה עימם.
הוא ניפנה להתיצב פנים אל פנים מול הפלבאים. הם הקיפו אותו במעגל, אך במרחק מה, ללא תנועה, כאילו הופנטו. כאשר הביט לעברם, שם לב, בישוב דעת מדהים, כי הוא רואה באדום: ערפל ארגמני מבהיק אפף את שדה הראיה שלו, סינוור אותו זה זמן מה. כאשר התפזר הערפל חש שהוא שטוף בזעם קר, בהיר וצלול, זעם שלא היה מעלה בדעתו שהוא מסוגל לחוש.
“בסדר, ממזרים שכמוכם. היכנסו למכוניות שלכם והתחילו לזוז. אני אראה לכם מה זה פליפרים.” הוא לא ידע אם לחש או צעק זאת, או אף אם בכלל אמר זאת בקול. אך כאשר פנה לעבר ה‘ספיישל’ הם התפזרו כקבוצת ארנבות מפוחדות, נמלטו לעבר הסטנדרטיות הקטנות והמצחינות שלהם, וזינקו לתוכן כערב רב תוך החלפת צעקות וקללות, “בואו נסתלק מכאן, אני לא רוצה להיות קשור בזה. הבחור הזה הוא משוגע!”
הוא נכנס למכוניתו באיטיות, חבש את הקסדה שהחזיק בספסל האחורי, אך מעולם לא חבש לפני כן. רכס את חגורת הבטיחות, הפעיל את המכונית, זינק לרחוב והחל לרדוף אותם. הוא לא התכוון להפחיד אותם, הוא התכון להרוג. לו היה זה רק משחק, היה מוכן להפגין חוש הגינות מסויים. אך במקרה זה הוא רדף אותם בחוסר רחמים, כתולעים נאלחות. לא היה להם כל סיכוי נגדו. שוטים! מעולם לא היה להם סיכוי נגדו, לו רק היו נוכחים בכך ועוזבים אותו לנפשו. אך לא, הם לא היו מסוגלים לפרוש מן המשחק שעה שהובילו בו. יהיה צורך ללמד אותם לקח ולהלקות בהם כבכלבים שוטים, והוא אכן לימד אותם לקח.
הוא מצא אותם, אחד אחד, ללא רחמים. עתה היו הם הפחדנים, ללא שום גיחוך, וללא שום הערה מתחכמת, הם גחנו על הגה מכוניותיהם והתאמצו להימלט מפניו. איש מהם לא ניסה להתגונן. לא נעשה כל ניסיון להתגונן נגדו בצוותא. כל אחד דאג לעצמו, אך איש מהם לא נמלט. הוא קרא את מחשבותיהם הילדותיות, ונמצא תמיד שני צעדים לפניהם. מכוניתו, כפולת המהירות, כפולת המשקל, פגשה בהם בכל סיבוב, שלחה במהלומות נוראיות מכונית לתוך רעותה, לתוך הקירות, גרמה להן להסתחרר, להתהפך, להחליק על גגותיהן. הם היו המומים, מוכים, שותתי דם, חסרי ישע, נכונים להיכנע. הוא סירב להפסיק.
רק מכשיר הקשר שבמכוניתו הצליח לעצור בעדו. המכשיר קרא לעברו ‘דחוף’ במשך זמן מה לפני ששלח ידו ללחוץ על הכפתור.
“… אישתך חזרה להכרתה, מבקשת שתבוא, בוא מיד לבית־החולים.”
הוא גיחך לעבר המכשיר, מסרב לצנן את להטו. ההיה זה תכסיס? נסיון לפתות אותו לחדול מהמירדף? הם העלו את אנגי לרשת. כן, זו היתה אנגי. הוא הכיר את קולה, על אף שנישמע חלוש.
“פיט, בוא בבקשה. פיט, אני מפחדת. אני צריכה אותך.”
הוא פילס את דרכו בין ההריסות. כשחלף על פניהם היה הכביש אל בית החולים נקי מכל מכשולים. אנגי שכבה על המיטה המבהיקה בלובנה, סביב ראשה תחבושת גדולה, מחייכת לעברו, מפוחדת, מעריצה.
“הו פיט! עשית את זה בשבילי!”
הוא מיצמץ. מדוע היה עליה לומר דבר כזה? הוא הצטער על שאמרה זאת. הוא לא רצה לשוחח על כך, לבטח לא בפומבי. אך היא היתה עדיין בין החיים. והוא היה אסיר תודה על כך.
“חשבתי שהרגו אותך,” אמר, תָמֵהַ.
“גם אני,” ציחקקה. “הרופא אמר שאני רק התעלפתי, בגלל שבטח חשבתי שנהרגתי. זו שריטה. בסך הכול נתז. קיבלתי רק שריטה במצח, כמו בסרט.” ניראה היה שהרעיון מוצא חן בעיניה.
“ועכשיו, הכל בסדר.”
המצב ‘דרש’ ממנו הצהרה דרמטית כלשהי, הוא יכול לראות שהיא ציפתה לכך, אך מאום לא עלה בדעתו. מה אומרים בסרטים במצב כזה? הוא נשם לרוחה כשאחות הפריעה לשיחתם.
“ראש העיר הגיע לכאן,” אמרה ברישמיות. “הוא מבקש לוודא שאישתך בסדר. לומר לו להיכנס?”
“כמובן,” תשומת הלב החניפה לאנגי.
האחות פתחה את הדלת ופופ קירטע פנימה.
“נו, נו, ילדה, שלום.” הוא היה כל כך אבהי, עד כי קשה היה להאמין בהעדרם של כל קישרי משפחה ביניהם. “מרגישה יותר טוב?”
“כן, בסדר גמור. זה לא היה רציני, סתם שריטה. מחר אני חוזרת הביתה.”
היא זרחה, הוא זרח, הוא טפח על ידה בידידות, וניפנה לעבר בעלה השובב.
עיניו הישישות והקהות הביטו בו במבט מאשים, מיימי. “נו, נו, גרמת הרבה נזק, נערי, אתה יודע?”
“כן. אדוני.”
“טוב, אני לא יכול להגיד שאני מאשים אותך, זה שאישתך נפצעה וכל השאר. אבל אינך חושב שקצת היגזמת?”
“חשבתי שהם הרגו אותה.”
“כן, אני יודע. היא יכלה להיהרג. אבל לא נהרגה. סוף טוב – הכל טוב.” הוא שלף מכיסו מטפחת נייר ענקית, מחה את עיניו ומחט את אפו במרץ רב. “אבל אני אגיד לך משהו – לכולכם, אתה לא היחיד… לשחק בפליפר מדי פעם, ככה קצת… זה דבר אחד. אבל אתה משחק קשוח מדי. זאת אומרת מכוניות הרוסות, פציעות, אישתך בבית חולים. אתם הנערים חייבים להפסיק עם זה מהיום והלאה. זו פקודה, שומע?”
“כן, אדוני.”
לא היה מה להוסיף. פופ עזב, האחות נכנסה והכינה את אנגי לשנת־הלילה. הוא נשק לה, והותיר אותה שוכבת שם, רגועה ומאושרת – ויצא לאיטו החוצה, כשבאוזניו מהדהדות עדיין מילותיו של פופ:
“אתם הנערים…”
אז עתה הוא היה אחד מהם. הוא הוכיח את עצמו. אנגי היתה גאה בו. הם לא יחזרו עוד להטריד אותו….אבל הוא? מה הוא חש? סיפוק מסויים, כן. כזה שאתה חש לאחר שחבטת ביתוש שזימזם ליד אוזנך. לא משהו שיש להתגאות בו… תחושה של אובדן חלק מעצמו, של התכווצות כלשהי בנישמתו…
הוא שיחק עמם משחק משלו – והם ניצחו. הם הציבו לו פתיון אחר פתיון, עד אשר הצליחו לגרור אותו אל בינותיהם… הוא השפיל את עצמו.
הוא פסע במורד מדרגות בית־החולים לעבר מכוניתו החבוטה. איש לא ניראה באופק. הוא ידע שכך יהיה בעתיד. הם לעולם לא ישובו לטמון לו פח. הוא יוכל לנהוג עתה הביתה, ומשם למפעל ולכל מקום שיעלה בדעתו. איש לא ימתין לו במארב. הוא ידע זאת.
מוזר, אך איכשהו הותיר הדבר טעם של תבוסה בפיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.