השירה והחיים, בכל קשת גוניהם, ממוזגים בנפשו של ישורון קשת, מיזוג שבהרמוניה. הסתכלות של משורר והכרה של הוגה כרתו ברית בעולמו ומוצאות את סמליהן השיריים בטבע. קשר עמוק לו לישורון קשת אל הטבע: “בשחר נעורי מרבה היייתי לשוח בין יערות, גנים ושדות”, אמר לי פעם, ודומה שכל אותם פלאי־מראות וחויות בראשית, על שמחתם וצערם, כיסופים לנעלה ולטמיר והגוזרים על האדם בדידות שבהתייחדות עם עצמו, עומדים אצל ישורון קשת בחיוניותם וברעננותם, שאין לזמן שליטה עליהם.
אחת אשאל לי בטרם אלך –
זאת תפלת־דמי ללב כי ישפיל ראות,
עת שח הראש עם פרידה אל אוצרו:
כי בלי הפוגה עיני ראות תנעמנה
אל מרחב־מראות הביט, הביט דם,
לא תיעף תבל־סוד מקדם למחי.
ובבוא המות ימצאני צופה
לאפק־שדות עוטה פלאי דמי.
ועת ישלח ידו חרש בי לגעת
עוד אעמד נשען דם על גדר־גן…
כך הוגה הוא באחד משיריו בספר “החיים הגנוזים”, ואף המסות של ישורון קשת בספרות, מחשבה ואמנות, שקויים ברנן השיר, מחוננים מועצבים בחרט־אמן זך.
“הנכון הוא, שכל אדם מתרונן ב”ניגון" משלו, ניגון המלווהו כמלאך טוב ומאיר את דרכי חייו"? שאלתיו.
– “בודאי”, ענה. – כל אדם ובעצם כל יצור חי, יש לו קצב פנימי משלו, הכל לפי הריתמוס של ההווה באדם, לפי האופן המיוחד שבו החיים מתנגנים באדם זה. אף לא כל אוזן תבחין את הקצב הזה. כדי לשמוע את קול ההוויה שבקרבו צריך אדם להיות בעל קשר להוויה עולמית זו, העומדת מאחורי כל הווה, מאחורי כל התופעות הגשמיות. אבל ברוב בני־אדם יש להם קשר רק אל עולם־התופעות הגשמי בלבד. ואין כאן משום הבדל של מעלה, אלא רק הבדל של סוג ומהות. עם האנשים היודעים רק את העולם הגשמי נמנים לא רק פחותי־מדרגה אלא גם אנשים טובים, ישרים ומועילים, שהם רוב מניין ורוב בניין של החברה. לעומתם יש לך משוררים ואמנים, שיש להם אמנם קשר להוויה, לנשמת־העולם, ועם זה הם מבלי־עולם ובלתי־מסוגלים לבנות חברה, לקיים מדינה, להילחם למען הצדק. ויש סוגי־ביניים, העומד בין שני הקצוות האלה, הוא סוג אנשי האינטלקט, שיודעים אמנם על־אודות מותר ההוויה מן ההווה, אך יודעים זאת רק בהכרה בלבד, ולא בהרגשה עצמית. הללו מסוגלים להיות אנשים קונסטרוקטיביים, מדינאים, מנהיגים, אנשי־מדע, עושי־היסטוריה; הם נעלים על אנשי הגשמיות, אך אינם מגיעים למדרגת רואי ההוויה, השומעים את שירת ההוויה, אף על פי שהם עלולים להיות יותר פוזיטיביים יחידי־סגולה, שדקותם היתרה עושה אותם גם חלשים ביותר. אבל ברור, שרק השומעים את קצב ההוויה, המתנגן בהם, הם משוררים".
התשאל לשירי? – הוא ענוג וערירי,
הוא בזיך של בשמים בלב חולות ציה,
כן מתחיל שירו בשער הספר. “חיים גנוזים”, ודאי רמז כפול בו, רמז לחיים הפנימיים של המקשיב אל קרבו ואל קול ההוויה המתנגן בו, וגם רמז להכרח לגנוז, בדור זה, את השירה, שאוזן הדור אינה קולטתה; – אם כי מצד שני, העיר המשורר, שירת־אמת אינה עניין של אופנה ומודה, יפה היא בכל עת ועידן ואצל כל בני אדם…
– ואינך רואה ניגוד בין פרוזה לשירה? שאלתי.
– הפרוזה של הסופר־היוצר הוא תמיד אחותה של השירה, השיב. ואחיות, גם כשהן שונות זו מזו תכלית שינוי, בנות הן לאם אחת.
השנה זיכה אותנו ישורון קשת בעוד יצירה חשובה, מונוגרפיה מקיפה על מ. י. ברדיצ’בסקי, יצירה שציפו לה מכבר: "התעוררתי ליצירה זו קודם־כל מתוך היחס הפנימי והענין המיוחד שעורר בי ברדיצ’בסקי בנעורי, אמר. ראיתי בו, בברדיצ’בסקי אדם מיוחד במינו, השונה מן הצביון הכללי של סופרים עברים בני אותה תקופה. ראיתי, שהוא עומד לחוד, “האחר” שבו הוא שעורר אותי לכתיבה זו. ביקשתי לתור אחר אותו נעלם שעשה את ברדיצ’בסקי “אחר”. מצאתי, שלא מתוך ביטול, אלא מתוך אהבתו העמוקה לערכים, למאור ולאידיאה של היהדות, היה האיש לאשר היה.
– הלא אלה הם הלבטים שגם דורנו מתלבט בהם. אולי יש כאן משום רמז לנוער של היום לגבי ערכי־יהדות?
– אמנם כן. סבורני שברדיצ’בסקי יכול לגלות הרבה ולהאיר דרך לנוער הישראלי, שנקלע לפקפוקי מבוכה לגבי ערכינו. מצד אחד קשור הנוער לערכים ההיסטוריים של היהדות, העבר, התנ“ך, אך אינו יודע לבור לעצמו עמדה ברורה כלפי אותם ערכים שנתחדשו ביהדות בדרכה ההיסטורית הגדולה. אנו חיים בתקופה הרת־עתידות, שהיא נקודת מפנה בחיי עמנו, אבל, ספק אם יש בציבורנו הכרה שלמה של חשיבות ההווה, הגדולה ההיסטורית שבהקמת המדינה וגם הסכנה הכרוכה בעקב הדלדול המוסרי והרעיוני של דורנו. אמנם קיימת הכרת הצורך בהתעשתות מוסרית לנוכח “המצור” שהעולם שם עלינו, הצורך לבדוק את ההרכב החברתי שלנו. מצד אחד, מורכב ציבורנו מיסודות של אנשים יגעים ועייפים, מניצולי השואה והעולים מהארצות הנחשלות: ומאידך גיסא, הנוער הישראלי שופע כוחות נפשיים ומוסריים ומבטיח טובות וגדולות, אם כי עדיין אינו יכול לשאוב מרמתו התרבותית כמו שהיא את מלוא ההכרה לדעת כיצד לכוון את כוחותיו הפנימיים. יודע אתה מה חסר לו לנוער שלנו? חסרה לו הגישה הברורה אל צומת היחסים הזו, אל המאור של היהדות והקשר שבין היהדות הצרופה ובין היהדות הגלותית. אלה אינם שני הפכים הסותרים זה את זה, אלא שני צדדים למטבע אחד. אנו חייבים לקבל את היהדות כמות שהיא, בכללותה, ולהצמיד אליה כל התמורות הגלותיות שחלו בה במרוצת הדורות והתקופות. אלא, שיש לצרף את היהדות מכל הסיגים שנטפלו לה עקב פיזוריו וחייו הבלתי רגילים”.
השיבה אל מקור היהדות, משמעה לדעתו של ישורון קשת – יצירת חיים יהודים חדשים. “יהדות היא אצילות בפני עצמה, הואיל ולהיות יהודי הרי זה להיות מזוקק על ידי אלפי שנות נסיון נפשי ורוחני. אפס, כי יסוד חיובי זה תולדה שלילית לו, כיון שמרובים הם בעמנו, הפרטים שהזיקוק הממושך בוקקם עד כי נפסד טעמם. ולמן ימי־הביניים, שהרעילו את באר ישראל, התחילו האצילות שבהוויה היהודית והעקמומיות שבפסיכיקה היהודית להופיע ביחד… אותה אצילות ואותה עקמומיות לבשו צורה של אב ותולדה מבחינת היחס שביניהן; העקמומיות נבעה מתוך האצילות. אך אוי לאותה אצילות שתולדתה עקמומיות”.
כך הוגה ישורון קשת בפרקים שכינס בספרו “הדרך הנעלמה”, וחשבון זה עושה הוא בגילוי־לב ובאומץ־רוח; חשבונה של היהדות לדורותיה ולחליפותיה, על החיוב ועל השלילה שבה, ומסיק שאין ליהדות בימינו אלא לשוב אל מקור־מקוריותה, שהיא בעצם אמה־יולדתה של התרבות המערבית הצרופה: “התרבות המערבית, בתם של שוכני הים התיכון, ישראל ויוון, נאספת אל אבותיה, היא מתה יתומה מאביה היווני, אך לא יתומה מאמה היהדות, ושואפת עתה לשוב אל אוצר מכורותיה… אני מאמין באמונה שלמה, כי עוד גנוזה לה לרוחנו פריחה אנושית גדולה בעתיד, שתבוא על ידי יהודים בריאי־מוח ותמימי נפש, משורשים בטבע ולא תועי־רוח; יהודים שאנושיותם אינה טפל ליהדותם”… והוא קורא למהפכה ולהתחדשות, לפי שאין קיום בלא התחדשות־אמת, “ולא יתכן שאיש־הרוח העברי יקבל חשיבות לאומית אם לא יפעל כריפורמטור ביהדות”…
קרוב ליובל־שנים ובתנאים שלא תמיד היו נוחים לעבודתו, דורך ישורון קשת את קשתו העברית בשירה, במסה, בבקורת, בתרגום. מלבב הוא בתפארת קומתו וזקיפותו, ראשו הכסוף, עיניו הנוגות: דמות שניכרות בו עקבות מתלאות וצער, אבל נמרצה, העומדת על נפשה ומבקשת להאיר מסילות בלב הדור. הבא אל ביתו נקלע לתוך אוירה רוגעת, אם כי מרגישים עד מהרה, שבין כתלים אלה תהלך נפש מסוערת. רהיטיו צנועים, ספרים רבים רומזים מעל המדפים, המקיפים את הקירות. שולחן עבודתו מעיד על תהיית־תמיד, בקשה לריכוז, כיסופים ליפה ולנאצל. דוק של עצבות פרוש על עיניו והוא אומר:
“שומה על איש הרוח בישראל לטפח ערכי היהדות. שהרי כל מקום שאתה מוצא העדר ערכים או ערבוב־מושגים, שם אין תרבות יכולה להיווצר. ואם תרבות אין, גם חברה ומדינה – אין. למה הדבר דומה? ליום וללילה, לקיץ ולחורף, לכל תופעות הטבע, שאם גשמי הערכים לא יפרו את הארץ, אף על פי שחרשו חורשים, הגו חכמים, עמלו חזקים וטובים, לא תדשא הארץ דשא, ולא תצמיח יבולה. בדלדול הערכים הרוחניים כרוכה הטרגדיה של הדור. שומה עלינו לעשות מה שהמציאות מחייבת. עלינו לשאוף לטוהר המידות, לעשיית הטוב”.
בעשיית הטוב מתגלמת מהותה הנעלה של היהדות, קובע ישורון קשת בספרו על הנבואה “שירת המקרא”: "הכוח היוצר הישראלי נתן לעולם את עשיית הטוב (ויעש את הטוב בעיני ה'), בניגוד לאדם הקדמון שהטוב היה לגביו מה שמהנה את יצרו, כדבר שבקבלה, אך לא כדבר שבמתן. עשיית־הטוב היהודית היא השער לחיים.
בהמשך הדברים, היה ישורון קשת קובל קשות על שדוקא אלה, שמתפקידם לעורר את ההכרה הרוחנית, אין להם בשעה זו כמעט כל השפעה על הציבור. מעמדו של הסופר בימינו הוא ירוד, מבודד, אין לו מקום על במת חיינו, ויש אפילו דוחים אותו בנימת־לעג: “הלוא אתה קלאסיקון”… כמעט שנבצר מעם הסופר לפרסם דבריו, לבקר או להבהיר מושגים יסודיים. פני הציבור היום למעשים, למעשים בלבד, והביקורת נראית ממילא כמעכבת, כמיותרת.
ישורון קשת העשיר את ספרותנו בכמה ספרים עתירי ערכים: “בדורו של ביאליק”, “בדור עולה”, “משכיות”, ספרי שיריו “ההלך בארץ”, “אלגיות”, והשנה, כאמור, הופיעו שתי יצירות חדשות, האחת על ברדיצ’בסקי (הוצא' האוניברסיטה ע"ש י. ל. מאגנס) וספר שיריו “החיים הגנוזים” (הוצא' מוסד ביאליק). ב“עם עובד” יצא (תש"ך) ספרו “רוחות המערב” המכיל מסות על סופרי אירופה, מדנטי וליאונרדו די־וינצ’י ועד סטנדאל והיינה.
סיפר לי ישורון קשת על ראשית צעדיו בארץ לפני כיובל שנים, ועל תחילת דרכו בספרות: י. ח. ברנר הדפיס אותו ראשונה בקובץ “רביבים” ובשבועון “אחדות” (לפני מלחמת העולם הראשונה – 1912), והוא קרב אותו תמיד. גם פנייתו לדברי ביקורת מיד ברנר באה לו. “פעמים הרבה, משנתפסנו לשיחה בענייני ספרות, היה ברנר אומר אלי: “דברים אלה שאמרת, מן הראוי שתעלה אותם על הכתב”. הוא שעוררני לכך. עד היום איני יודע אם בטובתי או שלא בטובתי נתפסתי לביקורת”, הוסיף. ליד ברנר קנה מקום מיוחד בנפשו ח"נ ביאליק. “עד היום אני מרגיש בחסרונם”, העיר.
דבריו של ישורון קשת שקויים אהבה גדולה ליצירה העברית ולנושאיה. רגש של רוממות ויראת הגדולה וכבוד רב ליצירה. מכאן גם ההקפדה היתרה שהוא מקפיד כדי לשוות שלימות לכל נושא בו הוא דן. אין דבר יוצא מידיו אלא אם כן נצטלל ברוחו ועבר כמה מבחנים. דבריו מגובשים ומהוקצעים, ניבו – אומר שירה, חותם של מקוריות בו; מזיגה מרנינה של רוח האצילות היהודית עם יפי־העולם; הגיגיו שופעים עתרת דימויים, מיצוי של טבע, עומק־הרגש והישג־הרוח כאחד. אהבה רבה רוחש לבו לירושלים, אהבת נעוריו. אלא שדואב הלב על “שעיר הנצח קטועה וקצוצה”. אף על פי כן, יפה היא אוירתה של ירושלים ועדיפה על זו של ערים אחרות בארץ, ביחוד לפעולה רוחנית. וכמבקש לבטל כל הבלי עולם זה, הוא מעיר: “חייב אדם לוותר על כמה וכמה קניינים גשמיים, כדי שיוכל להתמסר למשאת נפשו, טיפוח הערכים הרוחניים, בלעדיהם אין ערך גם להישגים הגשמיים”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.