לאחר שסיימתי הקריאה ב“ספרות והוי” לא. ראובני (בהוצאת ראובן מס ירושלים), דומה היה, שסופת־פתע עברה וביקשה לעקור “ארזי ספרות”, ומכוחה התעופפו “בדים וענפים” בחלל כמו בשלכת. מש“שככה הסערה”, הייתי כמברך על אותם אילנות, שזקפו שוב צמרותיהם והעמיקו שורש. כל אותם הסופרים והמשוררים, אשר עליהם העביר המבקר את איזמלו החד והם הוסיפו להעשיר את ספרותנו ביצירות חדשות. ולא שבכל ענין אין הדין עם המבקר השנון, אלא שראיה ספרותית “שמאית” וללא רחם, “יקוב הדין את ההר”, חייבת להיזהר, שאגב ניכוש העשבים הרעים לא ייעקר הנטע כולו. כסבור הייתי: שמא “מבקר עוין” הוא זה, המטיל מרה שחורה בספרותנו. ולא היא: תמצא בביקורתו גם אהבה עמוקה ליצירה. בטרילוגיה שלו “עד ירושלים” (בהוצאת ניומן) רומן על ירושלים בתקופה שלפני עשרות שנים, מעלה א. ראובני במכחול אמן דמותה של ירושלים על אישיה וחייה, בראיה מעמיקה לנפש גבוריו, וכן גם בפואימה שלו “על ירדן יריחו” ו“חמשה ושלושים” (שיר נהי ועוז) ובשורה ארוכה של סיפורים ויצירות, שעוררו בשעתם הד חזק בלבבות, וטעמם עומד בהם גם היום. אך, זה דרכו של א. ראובני: “כך הוא טבעי, לאמר אשר עם לבי ומחשבתי, ללא כחל ושרק, העיר לי, ואין בזה כל רבותא”. יש בראובני קו משל ברנר, אותו זעם של בעל “שכול וכשלון” שבמחיצתו עבד במערכת “אחדות” בירושלים. “ברנר, אומר ראובני, היה בעל אופי מיוחד במינו: מצד אחד התייחס בבטול לעולם הזה והתנזר מכל תענוגותיו, ומצד שני היה ער לכל המתרחש בספרות וגם בחיים הציבוריים. הוא ניחן בסגולה יקרה, לתפוס העיקר שבכל ספר ובכל מאורע ודעתו היתה קבועה ועמוקה, מוחלטת. ספרים לא שמר עמו, אך זכרונו היה בור סוד; כל דבר זכר לפרטי פרטיו. מאמריו הספרותיים היו מאורע ובעשר או עשרים שורות יכול היה למצות את העיקר. כאשר הבאתי לו ספורי “על יד הקיר”, ישב וקראו כל אותו לילה עד גמירה. כל מעשה אהב לעשות בבת אחת, בלא השהיות, בשלימות. הוא שדחף אותנו להתעמק ולחדור לנשמת הסובב אותנו”.

ראובני מפליג בסיפור זכרונות על אותם ימי ה“אחדות” בירושלים ב“סוכת שלום” עם חברי המערכת: י. בן־צבי אחיו, רחל ינאית, דוד בן־גוריון, י. זרובבל, אלכסנדר חשין, על הויכוחים והדיונים שניהלו בעניני פנים

ועניני חוץ, יציאתם של י. בן־צבי וד. בן־גוריון לקושטא ללמוד תורת המשפט לפי שחסרו מאד, בימים ההם, פרקליטים יהודים יודעים תורכית והחוק העותמני, להביא דבר הישוב לפני הערכאות והשלטונות. במערכת “אחדות” נותרו: ברנר, ראובני ואלכסנדר חשין. משפרצה המלחמה (הראשונה) היה העתון נתון במצב קשה. “המדיניות שלנו היתה נגד ברית תורכיה־גרמניה לפי שעינינו היו נושאות אל אנגליה, קוינו ממנה להכרת זכותנו על הארץ”. בינתיים התחילו הגרמנים לדרוש מהתורכים לסגור את העתון. אנשי “אחדות” לא נרגעו והוציאו לאור עוד שלושה קבצים “בלתי חוקיים”: שנים בעריכת זרובבל בירושלים ואחד בעריכת רחל ינאית בצפת.

באותם הימים נתפס ראובני למעשה הרפתקה, לעבור את אפריקה ברגל, ויצא לדרך עם יהודי הולנדי ויהודי רוסי. הוא מספר על נסיון זה כעל אחד המאורעות הגדולים בחייו, הזכור לו לפרטיו. הם הלכו ברגל מתל־אביב לעזה ומעזה לחן יונס עד שהגיעו אל הגבול המצרי ברפיח. כאן נעצרו על ידי משמר מצרי ולאחר שהשוויש התקשר עם מפקדתו באל־עריש הותרו להתקדם בדרכם. שלושה שבועות הלכו במדבר סיני הלוהט ומעבר לתעלת סואץ, ארץ גושן ועד קהיר. ראובני תאר בצבעים עזים ההליכה של שמונה־עשרה שעות ביום אחד, מלפני עלות השחר ועד חצות הלילה, הישימון המשולהב שאין לו קץ, על חושו המפתיע של אותו בידואי מורה דרך, שידע לגלות מעיין מים חיים על ידי נקישה במטה בחול, וערבי אחר שהשגיח באישון לילה בנחש ארסי ורוצץ גולגלתו באלתו. השלושה הגיעו לקהיר, לאחר שעברו ברגל כשש מאות קילומטר והחלטתם נחושה להמשיך ולחצות כל יבשת אפריקה. אלא, שכאן אירעה תקלה לראובני: הוא חלה בדיזנטריה ונאלץ לחזור לארץ־ישראל. אחר כך חזר לעולמו הספרותי, כתב שירים וסיפורים רבים וארבעה רומנים: עצבון, בראשית המבוכה, האניות האחרונות ושמות – שלושת האחרונים הצטרפו לטרילוגיה בשם “עד לירושלים”. בשנות העשרים השקיע עצמו במחקר מקראי ואחרי עשר שנות עבודה הוציא את ספרו הנודע “שם חם ויפת”. בפרוץ הפרעות הראשונות בארץ, החזיק ראובני בדעה, כי הן מעשה ידי האנגלים והיה אחד משלושת חברי המשלחת ללונדון להביא את האשמות הישוב לפני הממשלה הבריטית. כאן נפגש לראשונה עם פעילי המהפכה הרוסית, המהפכה מעוררת בלבו תקוות, אולם עד מהרה נוכח, כי “הסוציאליזם אינו יכול להתקיים בלי דיקטטורה ועריצות”. השקפותיו על דימוקרטיה של אמת מובעות בספרו “דימוקרטיה וטוטליטריות”. בהמשך השנים נטרד מקוטב אל קוטב במערכות הישוב: ממפלגת פועלי ארץ ישראל וממשרד הועד הפועל של ההסתדרות ל“בוסתנאי” ול“דאר היום”. פרסם שירו “מלחמת ירושלים”, שהועתק ותורגם בעתונים רבים בחוץ לארץ, עורר סערה בחוגי השלטונות בירושלים וגרם לסגירת העתון, אבל עשה לו כנפים ברחבי הגולה. לאחר מכן אנו פוגשים את בעל יצר־הנדודים על במות ספרותיות רבות, ובמיוחד ב“העולם”, בו כתב את המדור למדיניות חוץ.

אהרן ראובני הולך בשבילו המיוחד. כיוון שהגיע למסקנה ברורה בבעיה המעסיקה אותו שוב אין הוא זז מנקודת־השקפתו. מכאן רוחו הסוערת והמורדת. כינותו שאינה ניתנת לערעור, רגישותו לגבי כל פגימה ברוח הלשון העברית, עשוהו לאיש ריב ומדון. שרוי הוא בפינתו, מבודד, ללא אכסניה ספרותית. עוסק בתרגומים. כשבאתי להשיחו מצאתיו שקוע בתרגום חבורו ההיסטורי הגדול של ויל דיוראנט על תולדות התרבות בעולם. “לא, לא הצטרפתי לשום תנועה, בשנים האחרונות התרחקתי מכל מפלגה. כל שאני שואף: עצמאות במחשבת האדם”, הוסיף, וסח לי שיחה שהיתה לו פעם עם פרופיסור י. קלוזנר: “אמר לי קלוזנר: אתה כותב ביקורת קטלנית, אף אני עושה כן, אולם יודע אני גם ללטף, אתה רק פוגע והורס, מה יהיה בסופך? הכל ישנאוך, סופך שלא ידפיסו אותך, ומה תשיג על ידי כך? אמרתי: איני רוצה להשיג מאומה, אני רוצה להביע דעותי. – “אבל אתה גורם נזק לעצמך”. השיבותי: לא איכפת לי, הסיפוק שלי, הוא להביע דעתי, איני מבקש כלום מן האדם, איני מחפש משרה ולא שום עמדה”.

בדבר אחד א. ראובני מתגאה ביותר. הוא רואה עצמו מחבר השם של מדינתנו. כחודש לפני החלטת או“ם בא לכלל סברה, שמדינת ישראל הוא השם היחידי, ההולם את מדינתנו. אחרי ויכוחים רבים עם ידידיו בסס את דעתו במאמר בשם: “המדינה, מה שמה?” שלחו בליל ה־30 בנובמבר 1947, הוא ליל ההכרעה באו”ם, אל “מאזנים” בתל־אביב. המאמר נדפס שם אותו שבוע בגליון מיום ה־5 בדצמבר 1948. כעבור שנה וחצי פרסם ראובני פרטים על תולדות הצעתו ב“פלשתין פוסט” וב“הד המזרח”.

שעה ארוכה השמיעני ראובני פרקי־זכרונות. משל זה מכבר לא נפתח סגור לבו. אכן נוקשה האיש וזועם מלבר, אך לבבי, נעים ופשטן בשיחת רעים. בשיחתו מותח ביקורת על סופר זה או אחר, נפשו סולדת ממליצות, מתיאורי־סרק, משיר שאין בו אלא חרזנות ומצליל תועה ללא אחיזה בנפש האדם. חזרנו ושוחחנו על “ספרות והוי” והוא העיר בחיוך: “מאז פרסמתי ספר זה ננעלו בפני רוב השערים, ואין לי אלא לכלכל את עצמי בתרגומים בלבד”.

תאמר: “החטא וענשו”? – לא! לא מצאתי בא. ראובני כל אות של חרטה, אדרבה, כאילו חיזוק. עד היום הוא לוחם ללא חת, נאמן תמיד לאמתו, זו האמת השרשית, המפעמת את בית צבי שמשי.