יצחק שמי, סופר־משורר, חשף לראשונה את הכסות מעל פני המזרח, והרים בספרות העברית החדשה יריעת האהל הערבי וגילה צפונותיו. יבוא הקורא, יחזור ויקרא בסיפוריו ויתבשם מהם כמימי פריחה ראשונים; להט נעורים נשתמר בהם, לא פג טעמם. אותם צבעים חריפים ודשנים מהווי המזרח – לא דהו, אותו רתת נפשי שהניעו תיאוריו לפנים, מתרעדים אף היום. בסיפורו הגדול “נקמת האבות” בו מתאר עלית המאמינים לקבר “נביא מוסא”, חושף יצחק שמי עולם מלא של חיי המזרח על גוניו העזים, הד ימים קדומים, בקצב ובעצב; מפראות המדבר ותפארת של גבורה, ביפעתה והתפרעותה; יצירי־אללה לוהטים ביצריהם ובקנאתם הראשונית, בשחרם לדם ולנקמת־דם, עד דור אחרון; תאור דרמתי של יסורי העונש הרודפים אחר החוטא; תחרות בני־שכם ובני חברון ובית שאן כדי לזכות במשפט הבכורה, הכבוד והתהילה. הנה אחד מתאוריו ביום העליה לקבר, וכל התכונה הרוחשת לפני צאת המסע לדרכו:
“הגיא הזה לכל ארכו, מביתו של אבו־אלשואריב עד כיכר המסגד של נבי יוסף, עם האדים הקלילים המתאבכים ממעל לו, העולים מפלגי המים החבויים בין השיחים והעשבים הגבוהים – נדמה מרחוק להמשכן של מדרוני הגריזים הדשנים והעדויים פרחי אביב מבריקים, שפניני טל נוטפים מעליהם ומרעידים לרוח אביב רעננה. שם נראו: הכפיות מכל הצבעים, הלפות מכל המינים והעבאיות מכל הגונים, והמוני הראשים האלה התערבו והתפרדו, התנדנדו וריפרפו על פני האדמה כעדות יתושים על פני נחל. זימזומם ושאונם, חירחורי גמליהם וצהלות סוסיהם, נעירות חמוריהם וצריחות ילדיהם בקעו את חלל האויר ויהיו להמולה ממושכה. הרוח נשא את הקולות והפיצם לכל עבר. כזרם מים סוערים השתפכו גליהם על פני הגבעות והמורדות, לפתו את העיר מן הקצה אל הקצה, דפקו במאחרי קום ובנחשלים, סחבום מעל מיטותיהם החמות החוצה ובלעום וספגום אל תוכם. אלה היו החוגגים הרחוקים בני הגליל והעמק ובדוי בית־שאן, כפלגים ויובלות מים עשו דרכם בין צורים וסלעים להתאחד ולהשתפך אל נהר העלייה הראשי, שמוצאו בהרי שכם”.. .
ב“אב ובנותיו” מתאר יצחק שמי את אכזבתו של יהודי, אשר סבל ממחסור ומצוקה, נדד לארצות רחוקות עד שצבר מעט הון, ובדרכו חזרה לדמשק, מהרהר ומדמה כל אותה קורת־רוח שיסב לבני ביתו, ואילו הגורל המר טופח על כל הזיותיו־תקוותיו, ואת בנותיו מוצא והן לכודות בצפרני ההפקרות והפריצות. יתר סיפוריו: “בין חולות הישימון”, “ג’ומעה אל אהבל” (סיפור מחיי הרועים), “הבריחה”, “העקרה”, “כופר נפש” – הצד השווה ביצירות אלו, העיצוב האמנותי־ספרותי מקורי של חיי המזרח, סיפורים המעידים על כוחות יצירה עזים שפיעמו בשמי.
לא קלה היתה דרכו של מספרנו בשמי היצירה הספרותית העברית בארץ־ישראל. קרא ושנה ולא ידע שבעה. כתב ונפתל ונאבק עם מלאך היצירה ולא ידע מנוח. לילות רצופים היה שמי רכון וצמוד אל קולמוסו, כתב ושינה, רשם ומחק, והוא גומע מן הקפה, ספל אחר ספל, והוא מרחף בדמיונו בערפלי־עשן שהעלו סיגרה אחר סיגרה, רוקם כבחוטי־משי ואורג ריקמת־ריקמתיים. עם עפעפי־שחר, יש והעמיד כל שכתב, לפני החמה שהנצה, נתן מבטו החד בכל שהעלה קולמוסו, אם סיפקו – ונתמלא ששון־עולם. אך לא אחת, הדברים ציערוהו, לא הפיסו דעתו, רגוז מליל נדודים קרע כל שכתב, גזרים־גזרים ופיזרם לכל רוח. איש הניגודים היה יצחק שמי, אך דרכו דרך ישרים ותמימים, לא פגע באדם. איש המזרח שכמיהה כמוסה ליצירה הסעירה נפשו, דחפתהו אף אל תרבות המערב ולא פייסתו. זר היה לה, אם כי חדר לעמקה. ביתו – קן בדידות וללא נחת. לעצמו לא הותיר, לביתו לא עשה. מתחומו לא גילה דבר, מעולם לא סיפר על אביו ועל אמו. ואילו הוא יציר הכפילות והניגודים של הוריו, המשתקפים בין השיטין בסיפורי עלילותיו.
*
שבעה סיפורים הניח יצחק שמי, אותם ערך וקיבץ אשר ברש והקדים להם דברי־העזבון של יצחק שמי:
"עזבוני הספרותי דל וזעום. מבוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעין מבורך, עשיר ומשובב נפש, אלא מעין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצה. הוא סער בחובו ורק לפרקים הזיל טפין טפין, הרטיב את קירו החלק וחזר ונבלע בתוכו.
האם מוכרח כל בעל כוח יוצר לשאת על גבו נטל כבד של גוילים בלכתו בדרך הארוכה של הנצח? משאי הוא קל ואני לא אכרע תחתיו מדי צעדי… כדי שתקל העבודה על חברי ובני, אם יואילו לקבץ את נידחי, הנני רושם כאן את הרשימה הבאה" ( – שבעת הסיפורים).
כדברים האלה כתב יצחק שמי עוד בתרצ"ג לידיד נעוריו דוד אבישר:
“… לפעמים יכול האדם לרכוש גם חיי נצח בשנים ואף בשיר אחד, לא הכמות העיקר. כי, תאר לך ידידי, מה יעשה סופר גדול שיקח אתו אלי קבר עשרות ספרים. הן הלוא יכרע תחת נטל משאו, מוטב לקחת צידה קלה ומזינה. בחבילה קטנה ימצא לו פינת נחת בגן־עדן ולא יצטרך למקום רב”…
במכתב אחר על גורל אב אומר שמי:
“תא שמע! בהסתכלי דרך נסיעה בצומח שמסביבי, אני נוכח ורואה שהענף יונק מן השורש את הכל ואיננו מחזיר לו כלום, זה מצטמק ומוציא מעצמו את תמצית ליחו ולשדו לפרנס את יונקתו, זה יהנה באויר ובאורו וזה הולך במחשכים ובאופל”…
אי־הדרך עלה הלום?
אביו של יצחק שמי, חכם אליהו, עלה לחברון מדמשק והוא בגיל העצה ומאחריו גלגולי חיים ונפתולי חיים סוערים. גרש אשה ונשא אשה, מתה אשה ונשא אחרת. בעל גוף היה חכם אליהו, גברתן אלים, לבושו כדרך אנשי המזרח לכל דבר, פלח, שאדרת שער עליו, ועל ראשו צונחת מצנפת, זו הלפה המזרחית, קפטן ארוך נמשך עד קרסוליו וחזהו תדיר גלוי לעיני השמש או הרוחות, בעדיו נראה שערו השחור המזדקר ונטוי כמסמרות. איש מזרח מובהק היה, מעורה בחיי המזרח מדורי דורות, ישן על הארץ, אכל פיתות ואורז וביד, כדרך בני קדם. חכם אליהו סחר במיני סדקית, ביחוד בחוטי־משי, שהיה מביא מדמשק, חוטים, שדרכם להלהיב דמיונן של נשים ערביות ופלחיות. לא תמיד היו מצויים המזומנים בידי הנשים, ולימים נתפתח סחר־חליפין: חכם אליה מעניק לנשים חוטים וחפצי־קישוט ובתמורתם נהנה האיש מתוצרת חקלאית, ירקות וביצים, דבלות תאנים וצמוקים, גדי עם פרי מגדים: “את הפלחיה, הבי עוף נאה זה שבידך”, היה פונה לערביה, ליוגבת שעיניה תהו ותעתעו מברק חוטי המשי, לרקום בהם שמלות לחג וכלולות… ובית חכם אליהו לא חסר דבר. ברגל היה יוצא חכם אליה מחברון לבית־לחם והסביבה, אף לירושלים וליפו ועד דמשק נהג לנדוד. ימים רבים עשה בדרך כאותו גמל־המדבר הגומא מרחקים; אדם בריא בגוף וברוח, מחונן בהומור חריף, כמי ששפרה עליו נחלתו; זורע פתגם עממי וקוצר גלי צחוק והנאת הזולת, מלא חיים וחדווה. פעם, בצאתו מבית־הכנסת, ונתקע בקהל יהודים נרגשים, למראה מריבה שנתלקחה. מה עשה? הרים קולו וקרא כלפי אשתו: “רבקה, הבי אותם כלונסאות הסוכה, ניתן אחד בידו של זה ואחד בידו של זה ויחבטו ויתכתשו זה בזה כדת וכדין”… וראה פלא, הניצים נפרדו והקהל פרץ בצחוק אדיר. פגה האוירה המתוחה ובא השלום.
חביב היה חכם אליהו אף על הילדים, שאהבו להאזין לאמרותיו השנונות, לסיפוריו ולאגדותיו, שדמיון ומציאות שימשו אלו את אלו. ביקש להיחלץ, אך הפעוטות והזאטוטים – נטפלו אליו והפצירו בו לספר עוד ועוד, עד שפני חכם אליהו היו מרצינות ושפתיו ממלמלות פסוקים מהתנ"ך ומן המקורות, שהיו שגורים בפיו והשתמש בהם ככל שהשעה היתה נצרכת להם… וחכם אליה פורש לדרכו, אל־נכון לבית־הכנסת, לתפילה…
אשה היתה לחכם אליהו, שהיתה הניגוד הגמור לטבעו ולמיזגו. רבקה היתה רכה וענוגה, בת למשפחה ספרדית ותיקה, רבת יחס ואצילה, משפחת קסטל; דיבורה היה בהשקט, הליכותיה בצינעה ובענווה, עדינות של קטיפה משכה האשה באשר פנתה. אלא, מן השמים גזרו על הזוג לדור בכפיפה אחת, עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ירדו פני האשה, רבקה קראה בדידות לחייה, לא נראתה בשמחות ולא הופיעה בחברת ידידות ומכרות. יום אחד נחרדה “החצר” בחברון, אש ועשן פרצו מאכסדרת הבית ובבוא השכנים, היתה האשה למאכולת אש. היא הניחה שלושה בנים: יצחק, הוא מספרנו, דוד, שהוא משפטן ויעקב המורה.
יצחק שמי למד ב“חדר” בחברון. בגר ונכנס לישיבת “שדה חמד” של הרב הגאון ויפה התואר ר' חיים־חזקיה מדיני ז“ל. לימים, ויצר נדודיו של שמי קראוהו לעולמות אחרים, נתפס ללימודים חילוניים. “מאין עלה על הדעת לימוד חילוני בלב צעיר חברוני, שכל סביבתו היתה ספוגה תורה ויראה – לפלא היה הדבר”, תמיה דוד אבישר. ובימים ההם, נוסד בחברון בית־ספר מטעם החברה “למען ציון”, במגמה לקרב לב הצעירים ללימודי המזרח. בית־ספר זה הוקם בסמוך לתלמוד־תורה. בין ראשוני הפוקדים אותו היו בני משפחת מני, המצויינים בחריצותם, השכלתם ויושרם. אהרן מני, שהיה מורה, רכש בימים ההם את הוצאת “תושיה” ופתח ספריה בביתו. הכל היו פונים אליו לשאול מן הספרים, ואילו יצחק שמי “טרף” ספר אחר ספר, עד תום כל הספרים. צמאונו לדעת לא ידע רוויה. ומאורע שלישי נתארע בימים ההם, התעוררות בחוגי הצעירים לחרוג מד' אמות של מערת־המכפלה, עלו לירושלים לקנות תורה ודעת, בבית־הספר “עזרה” או ב”אליאנס“. שמי פשט לבוש המזרח ולבש פראנג’י (אירופאי) כדרך המערב ונכנס ללמוד ב”עזרא". בחן סיפוריו ובלהט דמיונו הסוער נתחבב על חבריו. פנקס קטן היה מצוי תמיד בכיסו ובתיקו וכל משפט נאה שעלה בלבו, תאור שובה־לב על אדם וטבע שמצא בספר או שמע – רשם ושינן אותם בעל־פה. להטו של יצחק שמי לקריאה גבר, ובהיותו בסמינר למורים כבר החל להתגלות כמספר מחונן בעל נשמה פיוטית ויוצרת והוא אז אך בן שמונה־עשרה.
באותם הימים "העז להביא את סיפורו הראשון “העקרה” לאור עולם. פנה לש. בן־ציון והוא שפתח את שערי הספרות לפני הסופר הצעיר. המשורר יעקב כהן פירסם לאחר מכן סיפור שני מאת שמי – “הבריחה”, בו העלה דיוקנאות ממושב זקנים בירושלים. הצלחות אלו עוד הגבירו במספרנו את התשוקה לקריאה שגבלה בפולחן. למד לשון גרמנית ודרכה נתבשם מספרות העולם.
יצחק שמי הוא שמשך את דוד אבישר ללימודים בירושלים ויחד עם יהודה בורלא היו פוקדים מפקידה לפקידה את נום של יצחק ורחל בן־צבי שעלו לירושלים באותם הימים; סיירו בשכונות, פרסמו שירים ומאמרים אם “באחדות העבודה” או ב“הפועל הצעיר”. יצחק שמי כתב בענייני עובדים ומעבידים, תיאר המלאכות המצויות בחברון, קדרות, סנדלרות, כלי־זכוכית וכדומה. לפתע, נטש שמי את לימודיו, פנה למושבות יהודה והורה את הלשון הערבית בעקרון ובגדרה ונתגלה כשרונו הרב בהוראה לפי שיטת “ההסתכלות” שנתחבבה על תלמידים הרבה. מכאן, והוא נוטל מקל נדודים וחוזר אל עיר אביו, דמשק, ושם מגלה את “אב ובנותיו”, סיפור שנתפרסם ב“השילוח” וב“התקופה”, עד שהגיע לשיא יצירתו “נקמת האבות”. לא אחת נתפס שמי ל“סימפטיות”, נערות נאות, שלבו הלך שבי אחריהן. לא אחת היה יוצא ברגל מעקרון ועד גדרה כדי להפגש עם אותה “דולצינה”, ולחזור ולספר מעלותיה, קסמה ורוב חינה ויופיה לפני חבריו. בראשית מלחמת העולם הראשונה יצא יצחק שמי לבולגריה לפי הזמנת קהילת סופיה, לכהן כמורה. נשא אשה, את פנינה קרונגולד, שילדה לו את ידידיה. תמה המלחמה, והוא חוזר לארץ ועמו צרור גדול של רובלים, ולהוותו נתברר שערכם ירד והוא נשאר נקי מכל. אשתו מתה עליו. שמעה ידידתו מימי שהותו בדמשק, אחות רחמניה, שרה, אשר הגרה בינתיים לארצות הברית, כי נתאלמן ידידה, עלתה לארץ ונישאה לשמי. אך שוב, כהוריו, אשתו שרה היתה הניגוד הגמור לטבעו. התנגשו יצרים קטביים, האשה גילתה כוחות נפש נעלים בחנכה ובגדלה את הילד ובמסירות של אהבת־אם ובלי מיצרים.
יצחק שמי יצא בינתיים להוראה. מעייני היצירה שלו, פעפעו בקרבו והוא לא נתן להם מוצא. הדכאון והמרה שחורה תכפו עליו. העולם חשך בעדו, חלה קשות, ולא פסקה קריאתו בימים ההם: “התולעת בתוך החזרת, מתוך הרקבון היא גדלה, מתוך הרקבון היא עולה”. רגע דומה היה שהנה יתאושש ויגבר על חליו ומצב רוחו ייטב, הנה שוב יחזור ויגלגל בצ’יזבטים. לשוא! כוחותיו רפו והלכו. המורא הגדול מפני מחסור היה לשמי בן־לוויה, סיוט שרדף אחריו כל הימים. בסוף ימיו הגה להוציא ספר, שיתאר את חיי חברון.
בסידרה של מכתבים, שכתב שמי מפקידה לפקידה לידידו דוד אבישר באו לידי ביטוי מלבטיו הכמוסים, שוועתו האילמת של מורה וסופר עברי הנאבק מרה עם מצוק החיים, ואף בשעות האפלות ביותר הבריקו ניצוצי מחשבה, דימוי ותאור.
*
“הוי, ידיד, עכשיו אני רואה מה חדל אני רגש הכבוד העצמאי, השחרור. הכל תלוי בכסף, אם אין לאדם המתכת הנבזה הזו הרי הוא ולא כלום, כל החלומות הכי יפים והרגשות הכי נשגבים לא יוסיפו לו זרת אחת על גובהו. טוב שישנה לי הנחמה הפורתא הזו, שכאשר אראה שאזלה ידי ותקצר ידי מהושיע אז אסתלק מהכא ואעבור לממלכת הצללים. עוולות רבות נעשו לי בימי חיי. אף אחת לא פגעה בי ולא פצעה אותי פצע מות כעוולה שנעשתה לי השנה הזו. ההרגשה הזו, שישנם בני אדם שיש בידם הכוח למשוך בחוט והרי אתה מוכרח לרקד ולהניף ידים ורגלים מדכאת אותי עד עפר וממליטה ממני זעקות אף מתוך שינה. ואולם, מוטב שנעבור לפרק אחר, הפרק הזה מר יותר מדי וההתמרמרות של החלשים איננה שווה אף אסימון. מרעישים עולמות על יובלו של ביאליק. תא חזי מה בינינו לבינם. חגגו הבולגרים את חג יובלו של איואן יזוף (המשורר הלאומי שלהם), אגב הוא איננו מגיע אף לקרסוליו של ביאליק, הגיש לו העם מתנה, ארמון נהדר בנאות דשא הכי יפה שבבולגריה וגם לזה עוד הענקת כסף ביד רחבה, ואצלנו יללת כלבים עד נחירת הגרון ונדמה לקורא ולמסתכל שכאן בני אדם נכנסו בהתחרות מי יוכל לילל בקול יותר רם ולהוסיף מלים למכביר. המלים אינן עולות בפרוטה, הלא גם אפשר על־ידן להראות ולהבליט במקצת את עצמיותם האפסית”…
*
“היכן הכסף שצברתי?”, אתה שואל. “כלום יש לי פונט אחד בכיס או בקופת חסכון שהיא, שתוכל להראות עליו באצבע שאני חס עליו להוציאו? אין לי לא בית ולא מגרש, לא רכוש ולא מטלטלין, חובותי עולים לשבעים לירות. אמנם חייבים לי יותר מזה אבל מה שאני חב לאחרים תובעים ממני בחזקה ומה שאחרים חייבים לי איננו כי אם אקטיבה פסולה שאי אפשר לקנות בה אפילו פת לחם… אחרים יש להם הכשרון לצבור חובות ולהשיג הלואות. אני לא חונכתי באלה. כשזקוק הייתי לפני חדשים לשתי לירות והייתי מוכרח לדפוק על דלתו של י. ל. האמינה לי שהייתי הולך ביתר בטחון ושקט לקראת נתוח, והטעם התפל והמחפיר של ההליכה ההיא עדיין אני נושאה בחובי… שנו רבותינו, גורקי ודוסטוייבסקי, חכמי הנפש, שאין בעולם מלאכים ושדים, הרוצח היושב בבית־המות מסוגל להקרבה עצמית ברגע אחר ובמסיבות אחרות וכמו־כן להיפך ובכן סמי מכאן המלה “מלאך”. .. שנן לך את זה היטב, אם זוג איננו חי כהלכה, החסרון שרוי בשניהם. חמרים כימיים שונים, שכל אחד בפני עצמו הוא שקט ונוח ובחברך אותם יחד עלולים להשנות ולהפוך לחומר מפוצץ. אמנם אינני כבשה תמה אשר איננה משיבה לחורפיה דבר ואינני מן הנעלבים ובלתי עולבים. מכיר אני את עצמי היטב ויודע אני בי שאינני שייך לאלה המושיטים את הלחי השניה, אבל יש בי הרבה גם ממידת הותרנות ובלחי הראשונה אני מקבל סטירות דיי, ורק כאשר בא הדבר אל השניה אני יוצא מכלי… תאמר וידויך בעצמך מעיד עליך, אין אדם נתפש בשעת צערו, אותם הדברים נאמרו לשם הצלפה עצמית והמבין יבין… גם אני אינני חש עצמי בקו הבריאות ואולם בשנים האחרונות כל כך תכפו עלי מחושים שונים ומשונים עד שכבר התרגלתי אליהם ומבטל אני אותם בלבי וחסל. כל עוד שאני חי אחיה ואם יבוא המות ולו גם מחר ולו גם הלילה הזה אפגשהו בנפש שקטה ואקבלהו כגואל ומשחרר. .. היה זמן שהייתי כותב, צווח ויורד בקינה. עכשיו אני מעבר השני גם של הצווחה. הלא גם זה לא יועיל. איוב ביאושו הגדול עוד צווח וקונן, אם יכול היה לקחת חרש ולהתגרד בו ולחטט בפצעיו סימן שקוה עדיין לדבר מה. ואולם משגבר היאוש ותנחומי רעיו לא נגעו אל לבו שתק וחדל גם לענות להם”.
*
“בימים האחרונים העיפות ומתיחות־העצבים גברו אצלי כל כך עד שלכל תנועה ותנועה מיותרת הדורשת עמל כל שהוא נאלץ אני למתוח את כל כוחותי כסוס הסוחב את עגלתו הטעונה במעלה ההר, ולולא מורא השבט הבלתי נראה התלוי אי שם מלמעלה או מן הצד והמוכן בכל רגע להצלפה, הייתי בוחר לשכב ולקרוס תחתי ולהפיח את נשמתי בפרשת דרכים. ואולם אחרי רגע מתאוששים שוב, ממתחים את השרירים עד כדי התפקעות וזזים קדימה ומשרכים את דרך החיים הלאה. ואולם ההלאה הזה הלא אין לו סוף, אין לו מטרה ואין לו כל נקודה שבשביל להגיע אליה כדאיות ההתאמצויות. זאת היא רק נסיגה לאחור ובאופן הכי טוב סבוב במקום אחד ויתרון הסוס ממני הוא בזה, על הסוס חסים וקושרים את עיניו, ואני נאלץ לגלגל את נטל חיי בעינים פקוחות. הדאגה והפחד מפני יום המחרת, אלה ממררים את החיים עוד יותר ונוטלים מהם את טעמם. ראיתי סוס כזה בימים האחרונים כשנופצה עגלתו והוציאוהו מן הריתמה, הוא נשאר עומד במקומו, תוהה וחרד על גורלו, כל זעזוע של שמחה, כל ניד של שחרור לא הורגש בפניו… סוסי העלוב והאומלל, רתום אתה אל עגלת החיים שאין מנוס מפניה, באינסטינקט שלך הבנת שלא תמו עגלות מן הארץ, זו נופצה אחרת תמלא את מקומה. גורלי גרוע ממנו בזה, שבהנפץ העגלה הרי נסתמו כל מקורות המחיה”…
“ישנו חזיון אחד ברדיו הנקרא בשם “פדינג”. בטח ידוע לך שפתאום נעלמים ונפסקים הגלים. החוקרים אינם יכולים לבאר עדיין את התופעה. כנראה היה אצלך פדינג נפשי. הכך הדבר? נגד תופעה זו אין מה לעשות, צרי לחכות עד שהגלים יחזרו שוב ויבין איש את שפת רעהו”…
"ותא חזי, בימי הבחרות אוהב אדם לבקר רעים רבים, לקפץ מאחד אל משנהו, לרפרף כאן ולדלג לשם. בימי העמידה האדם מאריך יותר בביקורו. נשארים לו, אם זוכה לכך, ידידים מעטים ואליהם משענו. תאמר – ובכן מה, מדוע חכיתי עד עכשיו ולא נעניתי לך? פתחת לי פתח רחב של אולם השתיקה הזאת?.. .
“ושב אני אל לבי. מה לך לב סכל כי תהמה. כי תתיפח וכי תוריד בשיחך? העולם בוער בלהבות, כל הערכים התמוטטו ונהרסו, התערבל גם אתה גרגיר חול במערבולת, ישאך הרוח אל אשר ישאך לאבדון ולשחת או אל האפלה הנידחת, ומה לך כלב כי תיליל ותנבח למול הירח? העולם איננו מוצא חן בעיניך, פרוש ממנו הצידה, החבא בצל ולך על יד הקירות, טשטש את מהותך עד כמה שיש לאל ידך עד שיגיע התור ותפנה את מקומך… וישנם רגעים אחרים שבהם אני נותן אל לבי שגם לתולעת קטנה יש לה הזכות לקבל את מנתה בחיים לפי יכולתה ולפי המקום שהיא תופסת בו”.
ואני נשארתי מהסס ועומד על הסף. אל תחשדני במה שאין בי, אנא דונני לכף זכות, דחיתי את כתיבתי מיום ליום משום שחכיתי לימים יותר טובים מאלה, לשעות של השראת רוח שהן אללי לי אינן נפרצות כלל וכלל אצלי בימים האחרונים, ההשראה לא באה ואיחרתי את המועד".
*
“… נסיתי פעמים רבות להעלות הגיוני על הכתב אך בקראי את אשר כתבתי נראו לי הדברים עלובים וריקים, לא פתחו פתח למצוקה ולא גללו את המועקה. אין תכלית ואין טעם להגיונות הכתובים כשם שאין תכלית ואין טעם להרהורים ולהרגשות הכאב הצובטים את הלב. נשך את שפתיך ודום, הורד דמעות תפל ודום. שא את יגונך בחובך ושתוק. זה לי החודש השלישי שאני שוכב על ערש דוי ובלי כל תקוה להקלה. רואה אני בגויעתי ובקצי ההולך וקרב. ובלילות של נדודים ובימים של מכאובים כשזכרונות חיים עברו עוברים שוב לנגד עיני, הרי בתוך היריעה הזאת חוטים רבים מובילים אליך, ארוגים ביריעתך וקשורים בעברנו המשותף. הנני פורץ הפעם את גדר השתיקה וכותב לך קטעי מחשבות, שברי הרהורים, במצב של יאוש זה, שאני שרוי בו, אל תדינני לכף חובה. חזקה עלי מחלתי ותושיה נדחה ממני. הרופאים חדלו לטפל בי. אמנם אני יודע כי קצי איננו רחוק אבל עד אז העוני והיגון שומרים לצלעי. לא הכנתי לי צידה ליום שואה. עוד חודש או חדשיים בטח ישליכוני כנצר נתעב, הן לא יצלח לעבודה הנני… אדיר היה חפצי לפלט את נשימתי האחרונה בכרי ובמטתי ולהקבר בירושלים. אינני יודע אם אזכה לשניהם יחד, אבל לאחרון אולי תעזור לקיים את בקשתי ולמלא חסד של אמת לרע… כאבי הם כאבי הכמישה והגויעה”…
*
שבע רוגז ומרורים נאסף יצחק שמי אל עמיו, בראשית אדר תש"ט והוא בן ששים ושתים, ולאחר שהורה במשך כארבעים שנה בבתי־ספר שונים ויקד ביקוד העברית, להוט מיקוד שמשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.