נופו של “היער בחדרה” מתלווה אל דוד שמעוני בכל שייראה. סודו וקסמו של יער, בסער ובסהר, באיושת בדיו וענפיו, בחשאי יתנגן ומבעדו יעלה הדם של א. ד. גורדון, י. ח. ברנר, ב. כצנלסון ושורה ארוכה של עובדים, חולמים וקודחים שחיפשו פשטות, מאור הפנים והלב, הסתפקות במועט. רוצה אתה: “היער בחדרה” זו תורת העליה השניה על רגל אחת. העליה השניה היתה מבורכת, אמר. ולא כך היא, גם עליות אחרות הביאו ברכה גדולה לארץ. כל עליה וברכתה עמה, תקופה ותעודתה.
בוקר תל־אביב, החמה לוהטת. כשנכנסתי לחדרו של המשורר נשבה רוח אחרת, פשטות ורעננות מרגיעה. על הקיר תמונת הנער שמואל לפני עלי, “הנני כי־קראת לי” ובסמוך שדות מוריקים, שולחן הכתיבה מ“הימים ההם” ואצטבאות מבורכות בספרים מזן אל זן, עבר והווה. ראה דוד שמעוני שדעתי עלי פזורה, “חש לעזרתי” וכאומר לחלצני ממבוכתי ומלבטי שיחה בפגישה ראשונה, קיים מצוות “את פתח לו”. עיניו הטובות והחודרות מאירות וקולו העמוק צרוד מקצת, לבבי, שוקק. בדרך הילוכו אל האיצטבה מראה לי המשורר ספר זה וספר פלוני. שאלתי לכתביו היוצאים לאור, ואמר לי שמנינם עשרה כרכים; שיר והגות, סיפור ומשל, סטירה ונאום. כל הספרים הופיעו במהדורות חדשות. האידיליות כבר יצאו במהדורה השמינית וכמה אידיליות בודדות הגיעו לתפוצה של רבבות טפסים, כרך חדש “מעל הדוכן”, ובו הרצאותיו ונאומיו בכנוסים שונים ומסות על סופרים. תרגומו ממבחר כתבי לרמנטוב (בהוצאות מוסד ביאליק), שתרגם לפני שנים, חזר ותרגמם בהברה ספרדית מבלי לעיין כלל בתרגום הראשון. תוך כדי כך סח ד. שמעוני על התפתחות ספרותנו ודבריו חדורים אהבה עמוקה לספר, אהבה, ששרשיה נעוצים בשחר ילדותו. אותה להיטות אחרי הקריאה, החגיגיות וההתקדשות לקריאה ובשעת קריאה, מתוארים בסיפורו “משה’נקי מוכר ספרים”.
" כשהייתי בא אל ברל ביומא דפגרא או בשבת או בערב יום קיץ, שבו נשתחררנו מהלימודים לפני שקיעת החמה, היינו קודם כל ניגשים לארון הספרים הגדול ומתחילים לחטט בו. לא כל ספר שבא לידי ראשון נראה לי, והייתי בוחן ובודק, ובדיקה זו נעשתה כרגיל על הרצפה לפני הארון, אני מוציא ספר ומתחיל קורא בו, משתקע לפעמים בקריאה שעה ארוכה. ויש שאנו מראים איש לרעהו איזה מקום מעניין ביותר ונכנסים בויכוח נלהב תוך כדי ישיבה על הרצפה. בשבתות, כדי לא להפריע למנוחת אנשי הבית, היינו עולים לעליית הגג, שהיתה מלאה תבן, ואפלולית נעימה היתה שרויה בה. השהייה בעליה היתה גורמת לי הנאה משולשת: הקריאה, האפלולית הנעימה והשקטה וביחוד מראה שדות רחוקים אשר נראו לי יפה מבעד לפתח. ביתו של ברל עמד בפרבר מרוחק קצת ממרכז העיר, בדרך למבצר המהולל של בוברויסקי". ולאחר “מה לא קראנו אז” ומנין שורה ארוכה של סופרים אשר כמעט נשכחו מלב אומר שמעוני כי “חיבת ציון שלנו, הציונות שלנו, התחילה אז, על הרצפה שלפני ארון הספרים והיא מצאה בנפשנו קרקע נאות להתפתחותה ושגשוגה”. (ר' משחרותו של ברל כצנלסון, “זכרונות” לשמעוני).
אמרתי לשמעוני שבאתי להשיחו. העיר: “מובן, מובן, את הזקנים אתה בא להשיח, הזקנים”. “כן, כל אחד מתגעגע על נעוריו, מיצר אני הרבה על שאין לי היכולת לראות בעיני את כל מרחבי ארצנו כמלפנים, צמיחת ההתישבות החדשה, הצנור בנגב, החדושים במפעלים”.
על האידיליה וקסמה, שאלתי, אם יפה סוג יצירה זה גם בימינו הסוערים. – כל תקופה יפה היא לאידיליה, אמר ד. שמעוני. הכל תלוי בסופר. “מגילת רות”, אומרים, נכתבה דוקא בימי החורבן, “הרמן ודורותיאה” לגיתה נכתבה בתקופה קשה לגרמנים. האידיליה תלויה במזגו של המשורר, במבנהו הנפשי, ברוחו. כשברנר כתב דברי נכאים, כתבתי אני אידיליות. והלא מאד הייתי מקורב אליו.
שמעוני סח, אגב, על דרך הרוח והפליאה שבדרכי “ההשפעה” הבאה לא אחת מנתיבים נעלמים. ב“תולדות אידיליה אחת” נרמז משהו על המקור והמעיין ממנו שאב את ההשראה ליצירתו: "בלילות החורף הארוכים, עת השינה נדדה לעתים קרובות מעיני (מרעב, מקור, מהרהורים), התמזג בנפשי הצער הישראלי המיוחד עם הצער הכל־אנושי, אולי יותר נכון, הכל יקומי, זה הצער הקהלתי, או כפי שרגילים לקרוא לו בספרות “צער העולם”.
האידיליה היא עמוד התווך של בחינת־עולמו. בתארו אחת מפגישותיו עם שאול טשרניחובסקי אמר: “כמה מעט נחוץ לאדם כדי להיות שרוי במצב רוח טוב! המיחם מזמזם בביתיות מלטפת, הלחם האפוי יפה (מפינלנד) והכרוב הכבוש חורקים תחת השנים כדואט מותאם יפה, וכשהתה רותח, לפעמים גם מומתק בסוכר הפינלנדי, משתפך באברים כיין־הרקח ומחמם את כל הגוף בחמימות גנעדנית – הרי שוטפת וזורמת השיחה על כל מיני ענינים, בעיקר ספרותיים אמנותיים, כאילו אין מלחמה בעולם, אין זוועות, אין צרות, אין דאגות…וצרות ודאגות היו אז רבות המכיל גם אצל האורח וגם אצל המארח”…
אוצרות רבים היו גנוזים בזיכרונותיו של דוד שמעוני. דמויות מימי שחרותו, צפות ועולות בחיות רעננה בספר ה“זכרונות”. משנסתיימה השיחה יצאתי לרחובה של תל־אביב, אל חוף ימה. ספר זכרונותיו של המשורר היה ביד. עלעלתי בו ומצאתי תיאור של טיול־ערב אחד עם ברנר על שפת ימה של יפו, בסימטאות השקטות של נוה־שלום: “מזמן לזמן היינו מתערבים, מביטים אל משחק הזהרורים והנצנוצים של הגלים הקלים המלחכים את החוף, מקשיבים רב קשב אל ההמיה האיתנה והענוגה כאחת של הים וממשיכים את דרכנו, עד שהיינו שוב עומדים מסתכלים בשמים, משעננים קלים, נוציים, רחפו עליהם והיו מכסים לפרקים בצעיף כמעט שקוף את הלבנה, היינו מביטים למעלה עד שהלבנה היתה שוב מתגלה”… ואותו ערב נתגלה ברנר “בצורת עלם הוזה ושקוע בחלומות”.
את קסם המולדת, את ההרמוניה בחיים ובטבע שר דוד שמעוני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.