“הרגשה לאומית היא ראשית כל הרצון להיות יום יום בצוותא עם בני עמך והנאה מצוותא זו… לפי זה הוגדרה בעיית החינוך הלאומי כבעיית הכשרתו של הדור לתנאי הקיום של האומה והמשך התפתחותה. כדרכים לחינוך הלאומי הציוני: א) פיתוח הרגשת ההשתייכות האקטיבית והריאלית של התלמיד לעצם ולצרכיו; ב) פיתוח הרגשת הרציפות ההיסטורית על־ידי לימוד ההיסטוריה היהודית; ג) פיתוח ההתעניינות ביצירה היהודית המקורית ופתיחת דרכים להבנתה” …

אימתי נקבעו עקרונות אלו? עם ראשית החינוך העברי בארץ, או לאחר הכיבוש הבריטי ומתן אפשרות לעליה מוגברת? עם קום המדינה, העליה ההמונית או בימי התעצמות הויכוח על התודעה היהודית של היום? עקרונות אלה קבע פרופ' ב. דינור עוד בראשית המאה הזאת (1910). הדברים לקוחים מ“צעדים ראשונים בדרך אל עצמי”, אחד מפרקי ספרו “בעולם ששקע”, בו הוא מעלה שרשרת ארוכה של דמויות שנשכחו מלב, מאורעות, חויות ודברי הגות של יחיד.

רב סגולות הוא פרופ' דינור. היסטוריון, מחנך, חוקר ומפרש סוגיות בתנ"ך, חוקר משנת החסידות, עסקן ציבורי, נואם, איש שיחה מלבב. דרכו לדבר בלשון של עיקרונות. מגדיר מהותו של רעיון וזה משמש לו כמקור לעשייה, להסתערות, ביצוע והגשמה. אחת היא הדמות מראשית נעורים, ומראשית עליה על הבמה הציבורית היהודית, מימי המהפכה הראשונה ברוסיה בראשית המאה הזו, צעדיו הראשונים בתנועה הציונית, לחנוך לעברית, לעליה לארץ־ישראל. כבר בימים ההם בא לכלל הכרה בתודעתו היהודית והוא רשם בפנקסו: “מבחינה זו אני מגדיר את עצמי עכשיו כציוני. אני כולי נתון לארץ־ישראל, אני עוקב אחרי כל צעד ושעל שאנו צועדים שם. יותר מזה, אני חושב לקשור את חיי בארץ־ישראל… אני קשור כולי בהוויה היהודית; החלומות על עברנו ועל עתידותינו הם חלק מבשרי ודמי: – איני רוצה – ואולי איני יכול כלל – להסתגל כראוי למציאות הגלות שבה אני נתון. – אבל האם גם פתרונה האובייקטיבי של השאלה היהודית נמצא בקו זה”? …

לא נכנסתי אל הפרופ' דינור אלא לשעה קלה. תמהתי למראה תלי הספרים, התיקים והניירות שהאיש נבלע בתוכם, נאבק עם קורות הדורות. מסתבר, שכל שפרסם עד כה, ויבולו רב, הוא אך רמז לאוצרות הגנוזים עמו, המדהימים בהיקפם, בשפעתם והערוכים במאות תיקים, סדורים במדפים עיליים ותחתיים ומצפים לפרסומם. גולת הכותרת של מפעלו היא “ישראל בגולה, ישראל בארצו”, שני נושאים שהם אחד, בהם עמל האיש זה למעלה מארבעים שנה. עיקרו של המחקר מבוסס על תעודות, מראי־מקומות וביאורים, עם הקדמה והערות המנחות את המעיין ומאירות עיניו: “היסטוריה צרופה”, שכולה שפת התעודות, הכיר החוקר בתמיהתי והעיר: “אמנם כן, שיטה מיוחדת במינה. אם כי יש ומערערים עליה, להרצות היסטוריה בלשון התעודה בלבד”. וכל שאומר לפרסם יהיה אך כשליש או כרביע מן המסמכים והתעודות המצויים במכמניו, שעיקרה עדות נאמנה שתרבות־עולם אחוזה בעם־עולם. לא תתואר זו בלעדי זו. מקום שאתה מוצא יהודי, שם גם פריחה ותרבות וישוב. ואת המלאכה הקשה והמפרכת הזו, עושה האיש בעיקביות ובשיטתיות ובהתמדה, ללא רתוי. עיינתי, עיון שבחטף באחד התיקים, אצל “מוחמד והיהודים”, או “כיבוש מצרים והיהודים”, “כיבוש פרס והיהודים”, ספרד ועוד ועוד. עוד לפני מאות בשנים העיד אבן־סעד, “שאין מקום בעולם מיושב, אלא אם כן יש בו מספר יהודים”. אלמוקדסי שחי במאה העשירית מספר לתומו: “אין בחג’אז כיום, פרט למכה, מקום ישוב משובח יותר מקארא, המשגשג יותר, המאוכלס יותר ועשיר יותר בסוחרים, בנכסים ובשפע. מבצר חזק סביבה, ובפיסגתו – מצודה. את העיר מקיפים כפרים וסובבים אותה דקלים נושאי תמרים מרהיבים, מישורים יפים. מים בשפע, בתי מגורים נאים ושווקים. זוהי עיר סורית־מצרית־עיראקית וחיג’אזית ורוב תושביה הם יהודים”…

אין תקופה בתולדות ישראל, שדינור לא דן בה וצרף אותה בכור ראייתו המיוחדת ובאספקלריה שלו: זו המבקשת בחינה מחודשת של קורות העם לדורותיו, לאור דור התחיה ותקומת המדינה. היסטוריון מפוכח הוא, אך מיטשטשים אצלו לוח הזמנים, אין הוא דן על העבר אלא מכוח מאורעות ההווה ולמען החזון של העתיד. מכאן מחקריו ההיסטוריים השונים של העבר הקרוב, מכאן מחקריו על הנס של תקומת מדינת ישראל ויסודותיו ההיסטוריים ופרסומם בימים העומדים בעיצומם של התרחשות הנס. שקוד האיש בחקר ההיסטוריה החדשה של עם ישראל והוא מסוללי הדרך הראשיים בשדה נוקשה זה מחמת רבוי החומר והעדר הפרספקטיבה של זמן. “תקומתה המדינית של ישראל, אומר פרופ' ב. דינור, במחקרו על יסודותיה ההיסטוריים של תקומת ישראל, היא תמצית תמציתה של ההיסטוריה הישראלית, רווית נסיון הדורות והפעילה בנאמנות ברית הדורות. היא חידשה את הברית עם הארץ מתוך שאיפה להעלות את ברית האדם על־ידי בניינה של חברה חדשה לברית־עולם”.

רוצה אתה, ובהגדרה זו מקופלת כל השקפת עולמו של חוקרנו. מדרש חדש של “נצח ישראל לא ישקר”. אמרתי: על אף כן, הרבה התגעגע העם למולדתו ומעט עשה בפועל. העיבו פניו של האיש. עיניו הנבונות קדרו. צימצם מחשבתו ואחר אמר: “אך דוק, את הארץ קנינו פעמים הרבה. “הבה נתחכמה” היה נקוט בידי שונאינו בכל הדורות. כל אימת שביקשנו להתערות בארץ ולגדול, היינו לבז ולמשיסה. היינו מעין “פרה חולבת”. הערבים היו אנשי “החלוקה” ההיסטוריים של ישראל. אם כי לא היתה לעמנו ארץ, הוא חי בתחושה עמוקה שהארץ לו היא, תחושה חיה זו היא שאיחדה את העם מן הקצה עד הקצה. ההתבוללות ניסתה לטשטש הכרה זו, ולהטות את העם מראייה אמתית, והיא נכשלה”…

בד בבד עם הנחה זו, אינו שוכח ב. דינור מלראות את ההווה כמות שהוא ובנימה של חרדה העיר: “עיקרו של הדור הוא, מיצוי מאמצים עצומים להשלים עם העולם. כלומר, שהעמים יראו את עם ישראל אוהב שלום ושוחר שלום, שהשלום במרומיו, המשתקף מכל מערכי חייו, במחשבה ובמעשה יום יום. עלינו לחתור לשלום ביחוד עם העולם הערבי”…

כתביו ההיסטוריים של הפרופ' ב. דינור יופיעו בשבעה כרכים. לפני כשלוש שנים, הופיע הכרך הראשון “במפנה הדורות”, הכרך השני “במאבק של דורות”, הכולל מחקרים שונים שפרסם או שנתחברו כתזכירים היסטוריים בתקופת המאבק המדיני – מכלול תולדות הישוב היהודי ומאבקו המדיני של העם מאז חורבן הבית השני ועד התעוררות התנועה הלאומית ושל הישוב. בשנים אלו פירסם חוקרנו כמה מחקרים חשובים, בכללם “התכנית להקמת בית ספר גבוה למדעי היהדות בפטרוגרד בשנות 1916–1917 וגורלה”, מחקר אחר בה דן על “וי”ו הייחוד במקרא ומשמעותה". ביחוד ראוי להזכיר מחקרו על “דמותה ההיסטורית של היהדות הרוסית ובעיות החקר בה” הקובע כי, ארבע תופעות־יסוד בהוייתו של הקיבוץ היהודי קבעו לה, להוייה זו, את מקומה המיוחד בחיי עמנו בדורות האחרונים: מבחינה ישובית – היה זה הקיבוץ הרב ביותר ובהמוניו המרוכז ביותר בישוביו; ומבחינה תרבותית היה זה הקיבוץ המגובש ביותר באורח חייו, המשרש ביותר במסורות־הדורות של תרבות חיים יהודית. ארבע תופעות אלו הן גם שעיצבו את דמותה ההיסטורית של היהדות הרוסית על שלושת קוי־אופייה העיקרים: ישות יהודית חזקה ומובלטת בחייה ובסגנונה, מתיחות יהודית מתמדת בגורלה ובמהלך תולדותיה והתעצמות יהודית גוברת והולכת במאבקה ובהתגוננותה. בסיכום: תולדות ישראל בדורות האחרונים עמדו בכללן במזלה של היהדות הרוסית, בתוקף אותן התופעות והמסיבות, שהעלו דוקא בה את כוחות היצירה של העם, בהם באו לידי גילוי ראשוני תהליכי התחדשותו ותקומתו.

*

ארוכה היא דרכו של הפרופ' ב. דינור. סעורה ומסוערת. לוחם ללא רתיעה בכתב ובעל־פה, מבקש להקנות ערכי היסוד של העם, להרוס מוסכמות שבתפלות, לנער אבק גלות ולהחזיר לעם את תחושתו הבריאה. מכאן עיקר התמכרותו בשדה החינוך בו עדר ועמל למעלה מחמשים שנה, מן “החדר המתוקן” ועד להוראה בגמנסיות, בסמינרים למורים, באוניברסיטאות ועד כהונתו כשר החינוך והתרבות, הניח יסודותיו של החינוך הממלכתי, ביסס את חוק חינוך חובה חינם והנהיג תכנית הלימודים החדשה. תלמידים הרבה העמיד. אולי יותר מכל מורה אחר. תלמידיו מצויים בכל רחבי הארץ, בעיר ובכפר, אף בפינות הרחוקות ביותר, המוני תלמידים הזוכרים באהבה ובהוקרה עמוקה כל שהקנה להם רבם, ביחוד בהיסטוריה ובתנ“ך. על דרכו בהוראת התנ”ך ותפיסתו אתה מוצא רמז עוד בראשית צעדיו. שם באותו “עולם ששקע” מסופר: “… כוחו של מארטי היה בעיקר בפירושו לתנ”ך. אבל דרך הפירוש לא נראתה לי. אף הרשיתי לעצמי להגיד לו, שאני מתנגד עקרונית לפרשנות שאינה מיוסדת במידה מספקת על תפיסת פרק כ“יחידה” ספרותית, כיצירה אורגנית“… הוא שמע בקביעות גם הרצאות בפדגוגיה. “המרצה היה אחד הפקידים הבכירים בהנהלת החינוך במדינה. הוא הרצה באוניברסיטה על בעיות דידאקטיות ארגוניות של החינוך”… “השיתוף הזה של אנשים מן הפקידים הבכירים של המדינה בהוראה אוניברסיטאית בשוויץ לא הצטמצם. שילוב זה של חיי המדינה בחיי האוניברסיטה נראה לי כאחד הסימנים המובהקים של המשטר הדמוקראטי”… ואף הרב יודע להשיב אהבה לתלמידיו, משבח ומשתבח על המצאו במחיצתם. “המגע עם הכוח הצעיר, אמר, מרענן את הרוח. אם אתה חודר לרוחם של הצעירים, ודאי לך שתהא נשכר. אמת גדולה צפונה במאמר, “מכל מלמדי השכלתי”. .. הכל מצוי אצל הפרופ' דינור בשפע. בפרי הרוח ובהמוני תלמידיו. לא גדר עצמו. לא הסתגר במחקריו. שיתף עצמו לא רק במפעלי תרבות וחינוך, אלא מעורה בעסקנות ציבורית ומדינית. הגה רעיון ונעזר להגשימו. “עשה היסטוריה” לאחר שהגה בכתיבת היסטוריה. הוא שנחלץ בימי המנדט וכתב תזכירים על הישוב, תזכירים שנועדו לועדות החקירה שפקדו את הארץ תכופות, הוא שניסח פרשת זכותנו לכותל המערבי, ערך פרקי ספר “ההגנה”. רוב מחקריו עשה אך בשעות ובעתותיו הפנויות. רק בשנים האחרונות נתפנה למחקר בלבד, והוא שקוד עליו משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות. חצות ולאחר חצות, יוקד בקדחת היצירה. זו שאינה יודעת סייגי גיל ואינה נכנעת לזיקנה. מאמין גדול הוא דינור שלכל אדם קצב פנימי, ובאורח של הומור נוהג להוסיף: “אם אדם משנה חלילה את האינרציה הטבעית שלו – עלול הדבר להזיק לבריאותו”… כיום פרש מהרבה מוסדות, אך עוד מצוי הרבה בחברה ההיסטורית הישראלית, ב”יד ושם” וגואל אוצרות רוח מן האבדן ומן השיכחה, ביחוד משנות השואה. יזם וקרא לכינוסים העולמיים למדעי היהדות. כל הימים חותר לרכוז אוצרות הרוח, שבכוחם יוכל העם להמשיך במאבקו וביצירתו לצורך קיומו בעתיד: “חשיבות מיוחדת אני מייחס לכך, שהרי אין בטחון עצמי בלי עצמאות רוחנית. בגיוס כל אוצרות רוחנו הערובה לבטחוננו בעתיד. אנו עם קטן. מוקף אויבים מקרוב ולא ידידים מרחוק. אנו חיים בדור עליו התחוללה השואה והחורבן האיומים ביותר. למדנו להכיר פרצופו של עולם. לא נוכל לעמוד אלא אם כן נגייס את כל המצבר הרוחני והאינטלקטואלי, המוסרי, הטכני והתרבותי שבכל אחד ואחד מאתנו ולצרפו למבוע כללי אחד. תורת החינוך שלנו אינה איפוא פשוטה כל עיקר. מיוחדת היא לעמנו: להנחיל מיטב המורשת הרוחנית והמוסרית שלנו ולעשותם לקניינם של הדורות הבאים מתוך אמונה ביכולתו והתאזרותו של כל העם, ליצור אדם בישראל אשר יחד עם מורשת העבר, יוכל להגשים ולבצע את המשימות הגדולות בעתיד. זאת ייעשה מתוך אומץ לב ואומץ מחשבה חופשית. מתוך שיבה אל המקורות. אנו מצווים לקצב נמרץ יותר של הגשמה. התרחקות מן השיגרה ומן הלמדנות למחצה. אני מאמין בדור הזה. אנו עומדים בראשית ההתעוררות הגדולה של הכוחות הרוחניים והעצומים הגלומים בעם”. היסטוריה עשירה בת ארבעת אלפים שנה לעם. ערכה עצום. זו חייבת להיות נטועה בלבבות ולא כלואה בספרים.

*

במסיבת יובל השבעים וחמש לפרופ' ב. דינור, הביאו ידידים, חוקרים ותלמידים שי־ברכה. בסיום השיב חתן היובל למברכיו. פתח ודרש את הפסוק בתהלים “רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך”, והביא פירושו של רבי אחד, שאמר: רוצה אתה לרחוש ולזכות במחשבות טובות, עליך לספר מעשיך לחכמים, מאן מלכי רבנן. להודות – משמעו גם להתוודות, ואין וידוי אלא לספר על מגרעות. והיה הפרופ' ב. דינור כמתוודה ומונה עשר מגרעות שמנו בו רבותיו לפנים ואותן המגרעות חוזרים ומונים בו תלמידיו היום: על שנתפס לפזיזות ובהילות, על מידת העקשנות הטבועה בו, שעוסק בעניינים הרבה, מפזר כוחו ואינו מרכזו לעיקר אחד, על שנעדר ממנו חוש של חשבון הזמן ועוד ועוד. וכל “מגרעת” היתה מתוארת בחן ובדברי משל וחידה רצופים הומור. היו לי מורים ותלמידים, אמר, ש“לימדו אותי ללכת”. אלה דנו את המהירות לגנאי ואלה שיבחו. שהרי, אדם חייב להשמע לקצב הפנימי שלו, שכל חי הוא נושא את עצמו. מכאן, אין לאדם לדחוק עצמו לקרן זוית. עליו ללמוד ולהאזין לקולו הפנימי, לציווי של עצמו, להיות נאמן לעצמו, בחינת “אם אין אני לי מי לי”. בין “המגרעות” שמנה, גילה, שרגיל הוא להתפס למושכל ראשון, למחשבה ראשונה וממנה מסיק מסקנותיו.

לימים, למד לדעת כי במושכל ראשון שרויה רוח הקודש.