“סיימתי כתיבתן של תולדות חברון, אומר אברהם יערי, אני לן בדברי ימי צפת. אילו אמרתי להעלות קורותיה של ירושלים ייבצר הדבר מעמי, לפי שבירושלים נתקפלה ארץ ישראל כולה, ירושלים היא ארץ ישראל”. כה דיבר האיש שהעלה את “איגרות ארץ ישראל”, “מסעות ארץ ישראל” ו“זכרונות ארץ ישראל” וכגולת הכותרת “שלוחי ארץ ישראל”,יד ושם שהציב לאותה שרשרת מפוארת של השליחות הארץ־ישראלית מהחורבן ועד ימינו, נוסף לכמה ספרי־מסעות של שלוחי־ארץ־ישראל: מסעי יעקב ספיר לתימן, מסע אפרים נימרק לארם נהרים, לפרס ולבוכארה ומסע שליח צפת לארצות המזרח ועוד ועוד.

אנשי ספר ואוהבי ספר רבים תפגוש בירושלים. לא אחת תפגוש אותם והם “מסתודדים” על “כלי־חמדה” שנפל לידיהם. אך בודדים הם הצמודים לספר כנשמה בגוף כאברהם יערי. אדם כי יסור לביתו וייפתחו לפניו גנזי־רוח מתוכם תעלה פעימת לב־קורותיה של ארצנו מימים קדומים ביותר. ערב אחד ישבתי שעה ארוכה עם יערי ומשאמרתי לפרוש הימנו, נתחוור לי שעל עיקרו של אדם זה לא עמדתי. הערב ירד ונפל, הוציא יערי ספר אחד מהאיצטבה וקרבני אל החלון: “זהו “סידור” שקיבלתי בהיותי לבר־מצוה”, לחש בדחילו. חזר והוציא ספר אחר זעיר: “סידור” שלקחו עמם המהגרים היהודים הראשונים לאמריקה; פנה וחזר אל האיצטבה וניגש שוב אל החלון ו“הציג” לפני את ספרו של ר' עקיבא יוסף שליזנגר בעל “חברא מחזירי עטרה לישנה”, חיבור ראשון לסידרי מדינה עברית על יסודות דמוקרטיים שנתפרסם בשנת “קומי אורי כי בא אורך” (תרלג), והנה “מסעות שמעון”, מראשוני החולמים ליסוד מושבה חקלאית בארץ, וספר עתיק אחר “גורר” ספר עתיק אחר ולכל אחד ואחד מתלווים שבחיו של יערי בדבקות חסידית, לעילא ולעילא, מעלעל ומעלעל דפיו הבלים והכמושים כאדם שפתח שכיות־חמדה, מרגליות ואבנים טובות והריהו שוטחם לפני קרני השמש האחרונים למען יאירו ויזהירו. בארון ספריו תמצא שורה ארוכה של “ספרים קטנים” בהם מסופרים שבחי ארץ־ישראל, מעלות ארץ־ישראל, מעשי־נסים בארץ־ישראל, ותיאורי יום־יום באותו הישוב שהיה נתון למשיסה בידי שליטים אכזרים ולמפגע לשכנים רעים.

משצלל למכמנים אלה, שוב קשה לעקור את יערי משם, והוא מראה והולך עטורי מקומות קדושים בארץ שציירו לפני מאות בשנים, תמונות שהיו תולים בסוכה או “במזרח” הכתל של הבית, מפה בליל “הסדר” וכל אותם הזכרונות והכלים שקשרו את האדם היהודי בגולה לארץ־ישראל שבממש, הפכו בארכיונו למסמכים היסטוריים שעליהם הוא דורש תלי־תים של הלכות ומעתיר עליהם שבחים. האוסף היקר הזה, מורשת היא לו מאותה אהבה בה דבר ל“מפה” משל סבא מצפת, רקומה בציורי המקומות הקדושים,אשר נפרשה על השולחן בכל שבת, ומראי המקומות נחרתו בנפשו כאחת מהחויות העזות שלו בימי הילדות. מי יודע אם ספרו הראשון “איגרות” אינו פרי אותן איגרות שנתקבלו לבית אבא מהסבא בצפת ובהן שבחי ארץ ישראל לפרטיהן. האהבה ללא מצרים לספר העברי ולמחקר תולדות הישוב בארץ־ישראל, על שני עמודים אלה עומד מפעלו של אברהם יערי, והרשימה הביבליוגרפית של חיבוריו כבר מונה כמאתים וחמשים עבודות וכולם בעניני תולדות הדפוס והספר העברי הדנים על ארץ־ישראל; הדפוס העברי בארצות המזרח, הספרות היהודית־הפרטית של יהודי בוכארה, רשימת ספרי לאדינו, דגלי הדפוסים העבריים, מחקר על משיחי שקר בתימן ומכירת ספרים בתימן על ידי שליחי ארץ ישראל, ספרי דפוס שנכתבו על קלף וציורי כתבי־יד עבריים, ועד ביבליוגרפיה של המחזה העברי, מאיגרות יל“ג לסופרת העברית הראשונה ועד איגרות שניאור זלמן שכטר מגלה הגניזה בקהיר, מהמדפיסים בני פואה באיטליה ועד יונה בן יעקב אשכנזי וצאצאיו המדפיסים בקושטא, ועד בית דפוסה של הרבנית היהודית רוזניס בלבוב, מ”גרים במלאכת הדפוס העברית" עד דניאל בומברג המדפיס הנוצרי הגדול בוניציה, וכל זה נוסף לספרים הגדולים אותם הזכרנו לעיל, עבודות שיערי חשף מתוך גניזות, שחפר בהן מן השיתין, ושימש להם כחוקר חלוץ. כל אשר מביא חוקרנו, בדוק וערוך בקפדנות מדעית. אך הוא מרצה עליהם בפשטות עממית. ספרו “שלוחי ארץ־ישראל” הוא פרי יגיעה של שמונה עשרה שנה, הוא חרש בשדה שאיש לפניו לא עיבד אותו, ובפעם הראשונה האיר את תופעת השליחות כתופעה מקורית מפארת של היהדות אשר שמרה על הקשר עם התפוצות ונשאה את אש הגאולה והפדות במשך כל דורות הנדודים. יערי השתמש לשם מחקרו לא רק בפרקים היסטוריים שמצא אלא גם חקר ודרש ב“שאלות ותשובות”, פירושים וחידושים, תפילות ופיוטים, קבלות ופנקסי קהלות, הסכמות, הקדמות והערות אגב. וכל החקירה המקיפה הזו באה מנקודת מוקד אחת: תפקידה המרכזי של ארץ־ישראל בחיי העם וכוח סמכותה שהוכר על ידי התפוצות גם בשעה שהישוב היה קטן ביותר. שליח מארץ־ישראל שנקלע באחת מארצות הגולה רשאי היה לפסוק הלכה בענינים שרבנים וגדולי התורה באותה ארץ לא העיזו לפסוק. "השליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד ימינו, אומר הוא בהקדמתו לספר, השליח לא היה “קבצן נודד” שעיקר עיסוקו באיסוף נדבות, אלא היו בו שתי פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. לקיחה, על דרך גביית מס, ואילו הנתינה באה כחלק מהותי מתפקידיו ואף קהלות הגולה, ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים ותבעו שהשליח יכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות, יפסוק הלכה בעניני משפט מסובכים, יכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים. כל כולה של מלאכה זו באה להעיד שלושה עיקרים גדולים: רציפות הישוב בארץ־ישראל, רציפות גיבושו של הישוב על־ידי עליה ורציפות המאמץ ליישב את ארץ־ישראל. היהודים צפו בכל עת לשעת־כושר לחדש את הישוב ולהקים עצמאותם במכורתם. “אין לך טעות גדולה מזו, אומר לי יערי, לחלק את תולדותינו בארץ לישוב ישן וחדש. האמת ההיסטורית היא שהישוב אחד הוא, מאמץ מתמיד ועקשני במשך דורות רבים להיאחז בארץ ולהפכה לארץ עברית”, ומיצר החוקר יערי מעומק לבו על שבתי ספרנו אינם מרבים להורות את תולדות הישוב. אילו למדו, היו יודעים שכל מה שאנו קוראים “עליה ראשונה”, “עליה שניה”, “שלישית” וכו' אינן אלא אך חוליות אחרונות בשרשרת העליות לארץ ישראל שלא פסקו בכל הדורות.

מפעלו של אברהם יערי אינו רק ב“אוסף” אשר אף לו ערך גדול בתנאי הפיזור של ספרותנו על פני כל מיני גלויות, אלא גם עבודת מחקר קפדנית, ואתה עומד ומשתאה על כושר עבודה נדיר זה היודע לסכם במחקרים בהירים את אשר מצא בכתבי־יד ובדפוסים ראשונים. נמצאת בדפוס ביבליוגרפיה מפורטת של כל ההגדות של פסח שנדפסו מראשית הדפוס ועד היום, אלפים ושש מאות מהדורות, מהן שנדפסו בארצות המזרח ולא נודעו עד היום. זוהי מונוגרפיה היסטורית־תרבותית על ספר שנדפס יותר מכל ספר עברי אחר; ושמורים עמו מחקר על עלית החרדים לארץ לפני עלית החסידים, אוסף איגרות של יהודי תימן שכתבו לאחיהם בארץ ישראל בדבר עליתם לארץ, תיאורי רעש בספרות העברית, בצורת וארבה בארץ ישראל, מספרים על הישוב העברי בארץ ישראל ובכל הדורות, תולדות ל"ג בעומר. כהמשך עבודתו על הדפוס העברי בארצות המזרח בשני חלקים (האחד על הדפוס במזרח התיכון והאחד בהודו), יש אתו מחקר גדול על הדפוס העברי בשלוש הקהלות העיקריות בתורכיה: סלוניקי, קושטא ואיזמיר.

יערי בא לארץ עם ראשית העליה השלישית וכשלושים וחמש שנה עבד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. על אף שקידתו העצומה על מחקריו ההיסטוריים, קשור הוא ולבו ער לכל המתרחש בארץ, ולא אחת יצא לראות במו עיניו כל שנתחדש בה. “כשם שאין להבין את ההווה בלי ידיעת העבר, כך אין להבין את העבר בלי ידיעה רחבה על כל מה שמתרחש בימינו ולעינינו”, אומר לי. דאגתו נתונה להעשיר את אוצרנו הלאומי לא רק בספרים עברים אלא גם בספרים בדיאלקטים היהודיים השונים שנדפסו באותיות עבריות: אידיש, לאדינו, ערבית־יהודית, פרסית־יהודית, טטרית־יהודית. מששואלים אותו מתי הוא מספיק לעשות כל המלאכה הזו הוא מעיר: “בשעה שאחרים מדברים לשון הרע”.

הנה זו ברכתו של יחיד ובמלוא כוח תנופתו והרושם הוא שלא כל אשר יש עמו גילה, עוד צפונות עמו תכניות לעבודות מחקר שלא יעיז להעלותם על דל שפתיו, וכל זה מכוח־כוחה של יהדות שרשית, מיגון של אב ששיכל את בנו, גור ז"ל, בעת מילוי תפקידו בהרי אפרים, בארץ האויב, בימי מלחמת השחרור, בכוח דבקות ראשונית לספר העברי, מיקוד אהבת ארץ־ישראל.