ירושלים פארה בכתר “אזרח כבוד” את הרב הישיש ח"י קוסובסקי, שהעניק לישראל אוצרות הקונקורדנציה למשנה ולתלמוד, לתוספתא ולאונקלוס. עוד העניק שורה של מחקרים בעניני הלכה, וכן את “אוצר השמות והפעלים”, הדן בענייני לשון, אף כתב שירים שראו אור בקבצים תורניים שונים.
אהבה עזה לאוצרות הרוח של קדמונינו, ראיה חדה, חוש האזנה דק להמייה המתנגנת בנבכי שפתנו, הנחו את הרב חיים יהושע קוסובסקי, ליצור מפתח לגנזי אוצרות לשון המשנה, התוספתא, התרגום והתלמוד. כל תיבה של לשוננו, מובאה בקונקורדנציה בכל צורותיה, מובניה וצירופיה. יש ערכים, שמלבד שהם ענין לכסיגוקגרפי, מתעמקות בהם ידיעותינו על השקפות חז“ל. “לא אחת אנו משתמשים במלים, שהן ההיפך הגמור ממשמעותן, לפי שאנו רחוקים מן המחצב שנחצבה המלה”, אמר לי פעם ש”י עגנון. ללמדך כל גודל פעלו של בעל הקונקורדנציה. אם רוצה אדם לעמוד במיוחד על דעותיו של איזה תנא או אמורא, יחפש כאן וימצא מבוקשו. אכן, אם התנ"ך זורח בכוח עצמו התלמוד מתנגן בכוח עצמו. בין עליו רוחש צליל טמיר, שנזדכך באלפי שנות יסורי גלות.
אור דק נצנץ בחדר, כעין הזוהר.
דמות מכורבלת נעה ניעת־מה. אפודה היתה בתוך הבדידות שנשמה בדממה, התרוממה והתנשאה אט־אט באפלולית, כנעורה מתהום רבה, התיישבה בירכתי יצוע נוקשה, כתלמיד־חכם מן הקדומים, המקיים ומתקיים ב“פת במלח תאכל… ועל הארץ תישן”…
האיר החדר. האירה גם הדמות ובמלוא שיעורה. הבהיקו זוג עינים גדולות ויוקדות מלוות בחיוך־רחום, שאוב מן הנחת ומן הרצון, זה הצף מנבכי־עולם רחוק, דמיוני. מלמל ונשם האיש כמבקש ליתן פורקן למחשבה שנסרה, סערה־בערה בנפשו ועתה הגיעה שעתה לגלותה. פתח בדברי התנצלות, שהדיבור קשה עליו מחמת מחלתו, אך עד מהרה התגבר על מעצוריו ושיחו היה שופע ושמח. אמת: לא באתי לשאול שאלות, כי אם להשתאות על פלא היצירה העצומה הנישאת על שכם של יחיד מישראל. דומה, אף הרב הישיש נפעם ותמה. על אף כן עצר כוח, כששים שנה שקד ועמל, ומתוך עוני ודחקות.
בידים רועדות פרש הרב על השולחן גליון מודפס משנת תרפ"א, “שיעור בהסתכלות בסגנון התלמוד”, והיה מסביר ומאיר בכבדות ובתשישות, כל עושר ניביה של הלשון העברית. “האוצרות” אמר, אינם קבוץ ערכים לפי סדר האלפא ביתא בלבד, אלא שהגדרת המלה באה כאן בהתאם להוראותיה ומשמעויותיה הרב־גוניות, הנובעות מכלל צירופים למטבעות לשון, למושגים מסויימים המשתמעים מכל ערך. אותו גליון דן במלת הקשור “אלא” להגדרת הפעולה בדרך תנאי, כגון, “אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת”, או “אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון דבי רבי”; “אלא” להגדרת יחס המצב והקנין והמקום בדרך תנאי, כגון, “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”, או “העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה… אלא צדיקים חשובים ועטרותיהם בראשיהם”, או להגדרה והסברת טעם וסיבה במציאות דבר וענין נגד מה שראוי להיות, בדרך משל, “ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך ש… אלא שגרם החטא” וכולי.
אמרתי: “באמונה, אין כלשון העברית ליופי”…
משך אלי הרב עיני חיבה. פניו הקמוטים המכוסים זקן עבות הביעו ארשת סיפוק, הניע ידו לכאן ולכאן, כדרך של צניעות וענוותנות. הוציא הרב מתוך כיסו צרור מפתחות קטנים, שצילצלו כפעמונים קטנים, רמז לילך אחריו, בצעדים מאוששים נכנס לחדר סמוך, ניגש אל הכספת ופתח את ה“לפני ולפנים”, וזיכני בהנאה, מבט־חטוף לתוך חוברת אחת מבין שתים־עשרה חוברות המפתח לתלמוד. לא הבחנתי אלא בקוים ובמספרים. התמיהה וההשתאות גברו, למראה מפעל אדירים זה, אשר סודו שמור עם הרב ושני בניו. אמנם, במעטפה סגורה נמסר הסוד למשרד החינוך והתרבות, אך מי שלא יתנסה ויתייגע בעצמו שנה או שנתיים בעבודת הקונקורדנציה – לא יוכל למצוא הדרך לקביעת הערכים לפי סידורם ההגיוני והלשוני, אפילו יתגלה לו סוד המפתח. כוחו של מפתח זה יפה לא רק לגבי התלמוד, המשנה והתוספתא לחיבור הקונקורדנציה, אלא גם לגבי כל מפעל ספרותי בר־תוקף. מעתה, משיבקש אדם לחבר קונקורדנציה להרמב“ם, דרך משל, ל”יד החזקה" או ל“מורה נבוכים”, מפתח קוסובסקי ידריכהו במלאכתו. ויש גם מפתח למפתח! הרב קוסובסקי ביקש להסביר הקשר הפנימי שבין אות לאות, בין מלה למלה ומשפט למשפט, הנובעים ממעיין־חיים אחד: “שיש בהן משמעות פנימית, בחובן תוססת נשמה נצחית”… “אמר רבא”, “אמר רבה”, “אמר רב” – אינם שמות ערטילאים, אלא שערים הפותחים גנזי חיים ומחשבה. שבעים פנים לתורה. שבעים פנים גם ללשון. גוני־גונים למחשבה היהודית.
“מצוין בני בנימין, כבר השלים “אמר”… אמר הרב, לאמור, השלים הבן את הערך “אמר” של הקונקורדנציה התלמודית, ערך גדול ורב, בעדו מאזין המעיין למשא ומתן המפכה בים ההלכה, תנאים ואמוראים מחנות־מחנות, לנים ומתנצחים בכבשונה של היהדות, אותה גאולה שמביאים לעולם בהבאת דברים בשם אומרם; “אמר” משקף כל האמרות המובאות בתלמוד “מששת ימי בראשית” ועד מימרות של בעלי פלוגתא וקובעי ההלכה וכן גם עצמים דוממים ובעלי חיים ומלאכי השרת שדובבו אותם משל ואגדה – אספקלריה מאירה הבאה ללמד כל שאמר רבא, ונאמר בשמו אלפיים מונים בתלמוד, ואילו אביי נזכר אלף וארבע מאות ארבעים ושבע פעמים, אחריהם ר' יוחנן, רב פפא ועוד ועוד. “באוצר לשון המשנה, אמר הרב, השתדלתי לרמוז על השימוש המיוחד של כל מלה שבלשון המשנה, ובמקום שהשימוש במלה מתייחס להוראה מיוחדת ומובדלת ממלה נרדפת, דרך משל, “זמן” ו”שעה” או בהוראה ניגודית ללשון המקרא, דרך משל, “מצד” ו“בצד” העמדתי את הענין על ההבדלים על ידי דוגמאות מתאימות“. מלת “אבל” מופיעה למעלה מששת אלפים פעם בתלמוד וממלאה ב”אוצר" שמונים וחמשה עמודים, הרב מיין אותה במאה וארבעים וחמש כותרות משנה, המורה כל הצורות השונות של מבנה המשפט בו מופיעה “אבל”; אשר למלה “אין”, זו משתרעת על פני מאתים ושלושים עמודים, ואף כאן מצויות עשרות כותרות משנה. הרי הערך “אדם התופס כארבעים עמוד. לפנינו האדם משעת לידתו ועד לפטירתו. ערך זה יבוקש אף הוא בקישור התואר: “אדם גדול”, “אדם חשוב”, “אדם טוב”, “אדם קשה”, “אדם רך”,… “אדם שלם”, או “בני אדם”… “דיני אדם”. מפליא. התיבה “לכאורה” הנפוצה כל כך בפי לומדי התלמוד, מצויה בש”ס כולו אך פעם אחת בלבד, “לכאורה, כשמואל רהיטא” (כתובות, נ"ד, א'). ואשר “יש לומר” שכל מפרשים הראשונים והאחרונים משתמשים בו, בתשובה לקושיא: “קשיא לי”… “ויש לומר”… כשאנו פותחים את הקונקורדנציה, אנו מוצאים אותו בתלמוד בסך הכל, תשע־עשרה פעם ותמיד באה אחרי המלה “השתא”, כגון “השתא יש לומר” ובדרך כלל מסתיים המשפט בביטוי “לא כל שכן”, או בביטוי “מבעי” ועניינו תמיד פירכא של קל וחומר, מן החמור אל הקל.
והיו דברי הרב נאמרים, כמי שאינו מבקש להחזיק טובה לעצמו. בין דיבור לדיבור, עלתה שוב הפליאה והחידה שביקשו פתרונים: כיצד עלה רעיון המפתח לקונקורדנציה בלבו של הרב. ודאי, הגיע לכך דרך חישובים מתימטיים ומתוך חריפות שכלית. אך שוב, עצם ההברקה של הגלוי, הוא מסודותיו ומן המופלאות והגאוניות, שאינן ניתנות להשגה. לחריפות זו, צמודה סגולה נוספת, אורך־רוח בלתי־מצוי, מתמיה אף הוא. כדי שלא תחול גם תקלה אחת, נטל הרב שני טפסי תלמוד בכרך אחד, הוצאת ברדיטשב, שאותיותיו זעירות־זעירות ושורותיו צפופות־צפופות וגזר שורה לשורה והדביקן ברווחים ניכרים זו מזו, כדי לסמן על כל מלה את סימניו המיוחדים. וכל שורה שבכתוב גזורה בקו ישר להפליא. כמה זמן נמשכה מלאכה זו, קשה לומר. יתכן שנה ויתכן יותר. המלאכה נעשתה לסירוגין. היתה דעתו של הרב אותה שעה טובה עליו. הירמולקה נטתה לצדדין והעיר מתוך בדיחות הדעת: “מעשה כזה ובימים ההם, בתוככי העיר העתיקה, מעשה נועז היה. חייב הייתי להסתגר בתוך חדרי, במרתף, לבל יראני אדם”. עד מהרה העלה הרב אנחה, על שאין היום עומדים כוחותיו לעשות במלאכה קשה, כשם שעמדו לו הכוחות לפנים. תהיתי אחר המשך מטווה השיחה: “ואילו הוצרך כבוד הרב להתחיל מחדש, כלום היה חוזר על פעלו זה?”… הניע הרב חיים יהושע בראשו לאות הסכמה, והיה כאוגר אחרית כוחות ובקול עמוק אך ברור: “אילו הוצרכתי להתחיל חיי, בוחר הייתי במה שהתחלתי, בחיבור אוצר מלות המשנה”, וניתלה בתאריך שאינו ניתן לשכיחה: שעה שהיו מסובים בסעודת שמחה, בחתונת אחד מבני משפחת הרב קוק ז"ל ביפו. בין המסובים היה גם ר' יעקב שייכביץ, תלמיד חכם ואיכר, איש גדרה, שאף בשעת היותו רכוב על חמורו להלוך מגדרה לראשון לציון היה שונה בתורה ומעלה חידושי תורה, שאמר: “אוי מי יתן לנו קונקורדנציה למשנה דוגמת היכל הקודש למנדלקרן”. רגע עמד הרב קוסובסקי. שתק. יצא לחצר, ומשחזר אמר־נדר: “הריני ליטול על עצמי”… אכן, מאז עברו ימים רבים. רצופי־תלאה. ימים שהרב קוסובסקי אף סידר בעצמו את אותיות הדפוס ובעזרת פועל־דפוס אחד, ולכל עימוד היה צורך לטלטל את הסידור לבית הדפוס, אל מכבש עתיק. היה הרב מוסיף ומתברך בשני בניו, משה ובנימין, שנטלו כיום על שכמם נטל ומעמסת אראלים וממשיכים פעלו באש־יקוד, במסירות נפש ובחרדת־קודש.
הוסיף הרב והעלה זכרונות מחיי העיר העתיקה בימים הרחוקים. כבר בימי נעוריו התרוננה בפיו בתוך העיר העתיקה השפה העברית. כאליעזר בן־יהודה כן גזר הרב על עצמו לדבר רק עברית. אף עם הרב זוננפלד, עמו דר בשכנות, שוחח עברית. “הרב זוננפלד, מעולם לא התנגד ללשון הקודש כלשון הדיבור הרגיל, אמר, אלא דעתו היתה שלא יקראו לה “לשון עבר”. בהקדשה של הרב זוננפלד לספרו של הרב קוסובסקי “יד הלשון” נאמר: " ויניבו הבנים והבנות עם פרי קודש הלולים, טהרת לשון הקודש ולא יכנוה לשון עבר”…
שאלתי על רבו הנערץ, השיב: “הרב שמואל סלנט”, זו היתה אישיות גדולה. הזכיר הרב גם אותה עצרת זכרון שנערכה להרצל, בה קרא הרב לנואם: “בעטיו של… הבוגד מת הרצל”. ולימים משנפגש עם אישיות מאומרי ה“לאו”, שבא מאירופה ולאחר ששמע דברי הרב שהיה בעד אוגנדה, אמרה אותה אישיות: “תמיהני. אין לי אלא לעטות עלי את ה”ג’ובה" (קפטן) ואתה כבוד הרב, מלבושי האירופי“… “הייתי בין אומרי ה”הן” לאוגנדה, חזר הרב והטעים. רוב רובו של הישוב בארץ נמנה בין התומכים להצעת הרצל. עד היום איני חוזר בי מאותה עמדה שנקטתי. הצעה נבונה היתה ולשעתה היתה. היום נשתנו אל־נכון המסיבות. קמה המדינה"…
– לא חששתם לעתידה של ארץ־ישראל? שאלתי.
– לא חששנו. אוגנדה נועדה ללינת־ליל. למחסה בעת צרה, ואילו ארץ־ישראל יעודה לנו מימות עולם ועד לנצח. ארץ־ישראל היא לנו מאת הגבורה, בחזקת נס־תמיד, נחלת עולם לעם עולם. הנה באו ימים ונתקיים בהם חזון הנביאים. לעינינו נסו הערבים מן הארץ. נפלו רבים מידי מעטים. קמה לנו הארץ שוב לנחלת־עולם.
אמרתי, הנה בעזרת השם, זכה כבוד הרב להשלים מפעל־דורות וגם לחזות בנועם מדינת ישראל. הבנים כשתילי זיתים מסייעים וממשיכים…
הניע הרב ראשו כמצטרף לברכה והוסיף:
“אלא שהגאולה עדיין אינה שלימה. העיר העתיקה והמקומות המקודשים אינם מצויים בידינו. יודע מר, אותה עיר עתיקה קדומה אינה זו המצויה היום בתוך החומות. שהרי כבר אמרו חז”ל, שהעיר העתיקה עמדה על גבעה נישאה. העיר הקדומה עמדה לדידי על מקום בו עומדת היום תלפיות, זו המשופעת בתלי עפר ובעיי חרבות. יחפרו ויחפרו בה ויחפשו את עיר־דוד. מכאן שאף הכתל המערבי של המקדש, אינו זה שעינינו אליו נשואות תמיד, אלא הדורות קדשוהו. אף אני נהגתי לפקוד תדיר את הכתל המערבי לתפילה ולתחנון".
*
עמד רח"י ואיזן עצמו. דרך רגלו על קרקע מוצק. שהרי, השנים אוכפות עליו, כופות וקופלות גוו, וכאותו צוק איתן העומד בפגעי הטבע כן שרה האיש בעוז רצון עם המצוקה לפת לחם, בדבקותו באמת, בדריכותו לעניני ציבור: סוער ומסוער לשאלות פרט וכלל. מאליו עלה הזכרון לשתים מאחיותיו של הרב. אחת, רחל, הרפתנית האמיצה, שדרה בירכתי שכונת רחובות הבוכרים. בעוד ליל השכימה והלכה ברגל לסחור בכפר הערבי הסמוך, בשעפט, פקחה בעצמה בעת חליבת העזים, והביאה תוצרת חקלאית ליהודים בירושלים. ערב אחד, שמעה רשרוש ברפת הסמוך לבית. נעורה רחל התמירה להניס את המזיקים וכדור פלח את לבה. והאחות האחרת, חוה, התגוררה בבתי אונגרין. ארבעים שנה עמדה באלמנותה. ישישה היתה ואת עצמה החייתה מטחינת־קפה, שמכרה ללקוחות. יום־יום קלתה וטחנה קפה וכדי פרנסתה בלבד. סובבה־סובבה וטחנה הקפה, טחנה דק־דק… מדי שבת בשבתו, מדי חג ומועד ואף באישון לילה השכימה ויצאה האשה לעיר העתיקה לשפוך שיח ותפילה ליד הכתל המערבי.
ללמדך, שבית הרב ח“י קוסובסקי קורץ מצור מחצבת העבודה. מעולם לא נזקקה המשפחה ל”חלוקה" שהיתה מצויה בימים ההם וכמעט בכל בית יהודי.
הוסיפו והפליגו זכרונות מימי עלומים, כיסופיו לעבודת האדמה. פעם יצא לגדרה ועבד בעילום שם בפרדסו של אכר וללא שכר, ובלבד לקיים מצוות עבודת האדמה בארץ־ישראל. בעוד ילדיו רכים, היה הרב מבקש לחבב עליהם עבודת האדמה, יושב ליד העריסה או ליד יצועם של התינוקות ושר להם שירי ערש על נושאים הלקוחים מעולם הטבע. כך היה מונה עד שנרדמו הפעוטים: “שתי פרדות, גמל אחד, שני חמורים, עשרה דונם פרדס ועדר צאן עזים יהיה לכם”… או, שהיו שפתיו מרננות, “במחרשתי כל עושרי ירשתי, אראה חיים טובים ולא אחסר כל בה”…
בימי מלחמה־העולם הראשונה שרת הרב קוסובסקי זמן־מה בצבא התורכי. נתמנה לאפסנאי ב“סרייה” בעיר העתיקה. לאחר מכן השתחרר תמורת כופר נפש, חמשים זהובים תורכיים, ויצא עם משפחתו לפתח־תקוה. שמע הרב על כבוש ירושלים על ידי האנגלים, עלה ברגל לירושלים. מהלך של יום ולילה. יחידי, בימי סכנת נפשות. ראשית דאגתו היתה לגורל הכתבים שצפן בביתו וכן גם לנסות ולהתגייס לגדוד העברי. אלא, שהסופר בן־עמי מנעו מלהתגייס באמרו: “כמוני כמוך. נכביד יותר משנסייע לגדוד”… חזר הרב, וברגל, לפתח־תקוה. ודאי, לא אחת נתנסה בהליכות בדרך רחוקה. רגיל היה להלוך ברגל מירושלים לקבר רחל ולחברון. פעם ביקר בצפת ובהילולת ר' שמעון בר־יוחאי. אולם חזר לפני עיצומה של ההילולא, מחמת הודעה דחופה שקיבל מן הבית. למחרת מצא שנתרחש לו נס. בחצר קבר רשב"י עמדה גדר דחויה וזו נתמוטטה, ליד אותה גדר ביקש הרב להתקין מושבו.
פעם אחת בלבד יצא הרב קוסובסקי את הארץ. הוטל עליו לצאת בשליחות, למגבית בשביל תלמידי ישיבה. הצטייד הרב במכתבי המלצה של רבנים ואמרכלים. בבואו לקהילות הונגריה נתבקש לשאת “דרשות”. ואילו הרב גזר על עצמו שתיקה. כנראה שאף את שמו לא גילה. כתוצאה, לא הביאה השליחות פירות מזומנים, סרב הרב אף לקבל מתת הוצאות חזרה לירושלים. מרי לבו ומצוקתו מן הימים ההם שמורים בשיר שפרסם ב“חבצלת” (תרנ"ז גליון 365) בכותרת “בצאתי מירושלם”, מבין בתיו עולים געגועיו הטמירים, קנאתו ואהבתו לעירו ירושלים. השיר פותח:
"את ביתי לא בניתי, גם עשרי לא מצאתי, בנסעי מירושלם
בארצות הגוים לא מצאתי מנוח, כל היום הלכתי קודר שחוח
בצאתי מירושלם.
גם עתה בשובי, כי במצוקה, במכת מצרים (רעב – ) אני נלקה
מי יעלה מזור בירושלם!
דאגה ויגון הכאיבו את רוחי, כי גם עבודה לא מצאתי,
מי יתנני בירושלם.
קנא קנאתי לאחי בני עירי ולא קיבלתי הסך אשר נתנוני
לשוב ירושלם.
רבים ונכבדים באו לבקרני, וברכות הפרידה לקחו ממני
בעמדי על המסילה הפונה ירושלם.
שמי ושם עירי לא הודעתי לרבים, כי הגביהו חוטמם כחוטם שנהבים
באמרי להם: אני מירושלם,
תפארתי לא היתה אתי על הדרך, בקידה על אפים השתחויתי לכל ברך
זאת היתה לי בצאתי מירושלם.
קרני השמש הציפו החדר הצר. מעל הקיר הבהיקה תמונת הכתל המערבי. זקן מופלג האיש, שבע נפל וקם. שכלו ער ורענן, מרצו כמעיין המתגבר, קפדנותו על דיוקם של הדברים – חלמיש, אין הוא סומך על בניו בלבד, ואף מעצמו לא יסיר הספק, בודק וחוזר ובודק כל שורה. חרדת־קודש לכל אות ואות, לכל מלה ומלה.
לא אחת מעיקה עליו, הבדידות, העיר הבן, “מר שואל תמיד לשלום הרב, ידיד נאמן הוא”… בת־צחוק נפרשה ממניפת זויות עיניו של הישיש, כזריחת חמה הבוקעת מבעד למפלשי־עבים, הושיט ידו כמברך “חזק”: “ביאליק, ביאליק היה ידיד גדול. הוא היה ידיד אמת”, מלמל. והיה קולו של הרב נרעד משהזכיר ביקורו הראשון של ביאליק, עם “שלוש נקישות במקלו בדלת” וקריאתו באידיש: “דאָ וואוינט הרב קוסובסיק?” לאמור, “הכאן דר הרב קוסובסקי”, חן דברים והד נקישות השמורים עם הרב בזכרון כבקופסת בשמים יקרת־ימים.
“הוא היה ידיד גדול, ידיד נאמן”, חזר הרב ופנה לבנו וביקשו להביא לפניו “סדר זרעים” ששלח לו ביאליק בכ' תמוז תרצ"ג, שנה לפני פטירתו, והצביע על הדברים שחתם המשורר במו ידיו בשער הספר, דברים מפורשים מאירים, דברי־ניחומים:
“לכבוד הרב החכם ר' יהושע קוסובסקי בידידות אמת”…
“בידידות אמת, בידידות אמת”, חתם המשורר, חזר הרב ברתת. “בני”, קרא והוסיף הרב, “היכן אותו מכתב שכתב ביאליק?”. ענה הבן בשאלה לאמור: “אדרבה, היכן המכתב?”. אמר הישיש: “שם במגרה”. לא נתפנה הבן אותה שעה, לפי שטרוד היה בהכנת מטעמי לביבות לפת־מנחה לאביו וביקש שהות־מה. חש הישיש ובצעדים מאוששים ניגש אל החדר מנגד, הביא נוסח מכתב־תודה, שנכתב במו ידיו של ביאליק, ושהרב “שיגרו” לביאליק ובו נאמר: “למר חיים נחמן ביאליק – שלום וברכה. קיבלתי מידו את השיק על סכום עשר לירות אנגליות שנשלח על־ידי הנציב סיר מונטאגיו ברטון, לתמיכת מפעלי בפרסום הקונקורדנציה למשנה, לתוספתא ולתלמוד ולתרגום אונקלוס”. אכן, ענין של מה־בכך בשעתו, היה היום למקור של עדוד אין קצה לישיש. הניף הרב אותה פיסת־ניר יקרה כמבקש לרצות עצמו כנגד לגיונות ידידים, משתאים ומעריצים והם בבחינת נעלמים, אלמונים. אגב הזכיר הרב את שסיפר לו פעם ר' מיכל רבינוביץ ז“ל על אביו של בעל האדר”ת (א. ד. תאומים) מששמע על הקונקורדנציה לתנ"ך למנדלקרן, אמר, “מה?… מה?… קונ… קונ… קונקרודיל. קרוקודיל. הלא הוא גלגולו של הסיטרא אחרא, של השטן”…
נתן הרב ח"י קוסובסקי קולו בצחוק שופע מאור עולם. ביקש להאריך בשיחה, עורר וביקש מידידו ללגום מן התה ולהוסיף על מתיקותו, לטעום מן המאפה ומן הלביבה, ברך הישיש ושיתף עצמו בסעודה. ממעט הרב באכילה. שנים רבות לא יביא לפיו כל מאכל בשר, לפי שצמחוני הוא. דיו באורחה אחת ביום. ברצון ישאף עשנה של סיגרה אחת ושתים.
הייתי תמיה, אם ראה הרב בימי חלדו משהו “מהבלי העולם הזה”, קולנוע, ראינוע, מחזה בתיאטרון. מסתבר, שרק לפני שנים רבות, באקראי, בשעת הרצאה בבית־העם, ראה סרט ראינועי על ייבוש ביצות חדרה. תיאטרון לא ראה מימיו. פעם ביקרו את הרב חוה יואלית ודוד ורדי מ“הבימה”. העלה דוד ורדי דמויות משל ביאליק ומשל טשרניחובסקי, זקף הרב עינים תמוהות על דרכו ומהלכו של האמן, כתעלומת סתרים… ולא משום שהרב חיים יהושע קוסובסקי פרוש מן העולם הזה. חלילה. צמאונו לדעת את המתרחש, גדול הוא. עוד מימי נעוריו רגיל היה לצאת לרחובה של העיר העתיקה או שכונת “כנסת” וכורה אזנו לנעשה בעולם הגדול, מעולמו של ישראל ומעולמה של ירושלים, לכלל ולפרט. עד היום שוקד הרב ומאזין לחדשות המשודרות ברדיו ומעיין בעתונים ועוקב אחר המתרחש ומתחדש במדינה ובעולם הרחב… בימי מלחמת העצמאות סרב הרב לירד למקלט. אפילו בשעת ההפגזה המשיך הרב קוסובסקי בעבודתו, לאור נר שהתקין משמן קוקוזין. פעם נפל פגז בסמוך לביתו ועקר את הערבה, ואילו עמדו לו כוחותיו ודאי שהיה מבקש לצאת לשמירה עם כל בני ירושלים ובחוריה. כך עשה במאורעות תרצ“ו־תרצ”ט בצאתו לשמירה, כמתלווה לנושא הנשק.
אלא שהיום, החיים ללא מעשה, לאו חיים הם. “נתפסתי לחיבור האוצרות ולא הנחתי עד גמירה”, העיר בנמיכות קול, בענווה ומתוך הצניעות.
הערב ירד. בחוץ נצצו שפעת כוכבים. רבואי כוכבים, כאותיות של תורה פורחות ומאירות.
*
הנה אדם גדול, שמדד בשעלו את ים התלמוד. איש ירושלים מופלא, הרב ח"י קוסובסקי. תמול־שלשום ראיתיו והוא מהלך בצעדים איטיים, מדודים, הליכה מאוששת בקרן רחוב הנביאים. הדמות, והיא בגבורות, נתגבהה והלכה. העין מלווה פסיעותיו, הנה עולה האיש במעלות של בית סמוך, עולה ומיתמר, דמות נישאה –
אגדה.
*
מיקירי ירושלים וחכמיה הלכו אחר מיטתו של הרב ח“י קוסובסקי ז”ל. שבע־ימים שבע־עמל ויגע הלך האיש, שנשא על כתפיו מפעל אדירים, מגלויי גאון ישראל, בזהרו, לדורותיו.
בעל הקונקורדנציות נולד בתוככי ירושלים בד' בטבת תרל"ג.
נפטר בכ“ה באייר תש”ך.
פז שנות חיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.