א. ש. טשרנוביץ
“שירת חייו באמצע נפסקה…”
כאחד מרבים חי הד"ר ברוק בתל־אביב, זה המרכז של “מי שהיו”, שבו מתהלכים ברחובות המון אנשים, שהיו בשעתם ובמקומותיהם מנהיגים של התנועה הציונית, ופה – אינם גם מונהגים. הם נטמעים בתוך ערב־רב של אנשים, שפרצופיהם כאלו דומים זה לזה ושפעולתם ודאגותיהם אינן נכרות.
ידעו שהד"ר ברוק הוא – באופוזיציה. הוא לא נמנה באמת על האופוזיציה השיטתית מתוך שיטה אחרת מתנגדת לזו הנהוגה. הוא היה רק בין המתמרמרים והזועפים. הוא לא ראה את הדרך הנכונה ולא מצא מקום לפעולה אחרת. איזו יכולת ואיזו אפשרות יש לאנשים להכנס לאופוזיציה מסודרת בארץ, שאין בה כל מקום לאיניציאטיבה צבורית, שהכל מרוכז בה בתוך מסגרת קבועה ומקובלת, משרדית, שהאנשים בה הם כאבק הרחובות הנבלע באויר?
הוא היה בין המתמרמרים, כשם שהיו רבים מחבריו וכשם שהם גם עכשו הרבה והרבה מן הבאים ספוני־תקוות וזהר ומלאים שאיפות ומאויים “לבנות את הארץ” – ואינם יכולים ללבון את הלבנים לבנין. הוא היה אחד מהרבים שראו את אליליהם מנֻפצים באכזריות ידה של המציאות, שאינה סובלת את הרומנטיות ואת החלומות, והיא באה בכשיל של החיים וטוחנת עד דק ומפזרת את מעבה החזון.
ואולם היו ימים שהוא היה לא רק בין המאמינים, כי אם גם בין המרבים יותר מדי ללכת בדרך האמונה, שאינם רוצים לבקר ולחטט, כי אם הולכים בעינים עצומות לקראת העתיד. היו ימים שהשם “ד”ר ברוק" היה שם תאר לצעירות, לרעננות, לתום, לקדושה ולמסירות. היו ימים שחייו היו סוערים ורועשים, שלמד ולימד וחי חיים צבוריים סואנים.
בתקופה ההיא נפגשתי אתו בוילנה (תר"ס) באספה הציונית הגדולה המאוחדת משני הגלילות: סופוצקין והומל. “הגליל” – זו היתה יצירה חדשה. רוסיה נחלקה לי“ב גלילות, שבראש כל אחד מהם עמד מורשה לתעמולה ציונית. שונים היו שני המורשים שנפגשו באספה זו יחד עם “צאן מרעיתם”. האחד, רבי שמואל יעקב רבינוביץ ז”ל, היה רב נאור, חרד, ומשכיל עברי; השני – ד"ר צעיר, בן למשפחת חסידים, בעל השכלה, שיצא מתוך סביבה של מתבוללים למחצה וחזר למורשת אבותיו. אבל היתה תכונה אחת שאחדה את שניהם: שניהם היו רומנטיקים, מאמינים נלהבים, בעלי רגש ומסורים לעבודה הציונית בכל לב ונפש, בתמימות קדושה.
והקברניט של האספה היה נשיאה – הד"ר ברוק. הוא לא נהל את האספה באותה הרשמיות, המונוטוניות, היבשות, בטכניקה המקובלת, לצלצל בפעמון, להפסיק, לתת רשות הדבור וכדומה. אבל הוא התרומם למדרגת מנהיג, מחיה, מעודד, מרכך, מאחד ומחבר את כל הקצוות ומחמם את הלבבות. הוא, הצעיר, היה השליט על כל הנפשות, גם על היהודים הזקנים והרבנים הישישים שהשתתפו בראשונה באספה ציונית.
כי הציונות היתה לברוק לא שעשוע, סתם ענין לענות בו, כי אם שאלת־חיים, משאת־נפש פנימית, הנובעת מתוך הכרה פנימית מוצקה. לא היתה שום מלאכותיות סגנונית בכרוזיו הנלהבים וברגשותיו. שנה שלמה עבדתי במחיצתו ובחנתי את נפשו הציונית ואף פעם לא הרגשתי ביחסו אל עבודתו רגילות, מסורת, משרדיות, רשמיות. זה היה יחס של קודש, של קודש־קדשים. הכל היה חשוב בעיניו: עכוב של גלגל שהוא במהלך העבודה של אגודה, יסוד נקודה ציונית שהיא במקום שהוא, ולפרקים אפילו פקפוקי נפשו של צעיר בעירה העירוהו לכתוב, לשם חזוק, חבור שלם על התורה הציונית.
עבודתו הצבורית בתור רב העדה בויטבסק שללה ממנו בהכרח את כל כחותיו. הוא בא לויטבסק בשעה קשה, כשחלק מן העיר עלה על המוקד ומאות משפחות נשארו בלי מחסה. והוא נמצא להם בשעת צרתם והיה להם כאב וכאח. הוא פעל ועשה, קרא אספות, הלך בעצמו לקשקש בקופסה, דרש, בקש, התחנן, מסר את פרוטותיו האחרונות, מבלי השאיר לעצמו כלום. ואיש לא העיז להשיב את פניו. הכל ידעו, כי ברוק לשם שמים מתכון, כי הוא מוציא גם את כספו לטובת העניים.
ואולם הוא לא הזניח אף רגע את עבודתו הציונית. ביום היה עונה למאות הדורשים לפתחו, ובלילה, לפרקים עד אור הבוקר, היה יושב וכותב חוזרים, מכתבים, קורא ועונה.
בלילות השבת היו מתאספים אליו צעירי העיר לשם וכוחים בשאלה הציונית ובנשפים האלו היה כמעין המתגבר. הוא היה מדבר שעות רצופות, ויותר נכון: לא היה מדבר, כי אם חולם, ונעימים היו החלומות ומתוקים, אבל הוא ידע גם לתבל אותם בהוכחות הגיוניות, בהתלהבות, בשירה, והיה לוכד בקסמי הוכחותיו ורגשותיו את השומעים עד כי היה מערער את עמדת מתנגדיו. הם היו אומרים תמיד: ציונים כברוק ראויים לתהלה, אבל הרי הציונים הבורגנים האחרים וכו'. ורבים ממתנגדיו היו אחר כך מתלמידיו הנלהבים ביותר. ואחדים ממנהלי “הבונד” יסדו אחר כך את הסניף של “פועלי ציון” בויטבסק, בהשפעתו של ברוק.
הוא היה חביב גם על הסוציאליסטים היהודים. פעם אחת, זוכר אני, מלא תפקיד קשה ובלתי־נעים. שר הפלך הזמין אליו את ברוק לפני היום הראשון במאי והתרה בו, כי אם יהינו היהודים לערוך הפגנה, מרה תהיה אחריתם. בחצות הלילה הלכנו יחד לאספת “פועלי ציון” והוא השפיע עליהם שלא ישתתפו בהפגנה. משם באנו לאספה חשאית של “הבונד”. הופעתו של ברוק בקרבם הפתיעה אותם, אבל הם קבלוהו בכבוד ונתנו לו מיד את רשות הדבור. ברוק נשא נאום נלהב. אך ראש ה“בונד” הודיע, בשם חבריו, כי הריבולוציה קודמת לכל, כי דרוש ליצור תנאים כאלו במדינה, שלא תהיה כל אפשרות להתפרצות פרעות, ולשם זה כדאי אפילו להקריב קרבנות.
מדוכא יצא ברוק מן האספה, אך הוא לא אמר נואש. לפנות בוקר העירני ומשכני אל הרחוב הסמולנסקי, ששם נועדה להיות ההתפרצות. לא הבינותי את מטרתה של הליכה זו, אך במהרה נדהמתי, ונדהמו גם הצעירים שנאספו באותו הרחוב, לראות את ברוק מתיצב בפנת הרחוב ומדבר לפני הקהל. הוא תבע ודרש והוכיח, שאין להם הרשות להקריב יהודים נקיים לקרבן בשביל הנפת הדגל האדום. שיש לכל ריבולוציונר להקריב את חייו הוא ולא את חיי אחרים, והוכחותיו הועילו: המפגינים התפזרו, ובבוא השוטרים והחוליגנים כעבור חצי שעה, לא מצאו איש בככר.
בדומה הראשונה, שהיה שם אחד מצירי ישראל, בנגוד לחבריו: וינביר, ד"ר שמריהו לוין, יעקובסון, שהיו עולים על הבמה מעת לעת להשיב למחרפי היהודים ולמעלילים, היה הוא “השתקן הגדול” של הדומה. לפרקים, כשהיינו מתהלכים בקולוארים של הדומה בהיכל הטברי וכשהייתי מביע את תמהוני על שתיקתו, היה פולט מפיו: איני יכול לדבר אל העצים והאבנים. אני מרגיש, שאין עם מי ולפני מי לדבר. זרים הם לנו כל האנשים וזרים אנו פה, ורק במקרה אנו נמצאים באולם הזה. אין לנו ידידים ויש אך שונאים גלויים ונסתרים.
אחרי המשבר האוגנדי פקע מיתר בלבו. התנועה הלכה ממנו והלאה. הכנפים של התנועה ההרצלית נקצצו. לאט לאט התחילו לרדת מעל הבמה ולהתיצב מן הצד ה“זקנים”: נורדוי, מרמורק, ברנשטין־כהן, יסינובסקי, ובין הנופלים היה גם ברוק.
הוא היה זועף. הוא היה מלא מרירות על המעשיות הכובשת את הציונות, על המעוף ההרצלי שחלף. ופעם אחת, בשבתנו על שפת הים באבציה, אחרי הקונגרס הי"א בוינה, הביע לי את צערו הגדול על אשר פנה זיוה של התנועה והדרה.
– אני קובל – אמר לי – על החנונות, חשבון הדונמים והפרוטות, ששבו אל תנועתנו על־ידי יורשיו של הרצל. אין נשמה בתנועתנו, אנו מתנונים והולכים. התנועה העממית נהפכת לפקידות. הציונות נהפכת ליק"א רק בלי הכסיות של זו; איה נשמתה?
* * *
אחרתי לבוא אל הקונגרס השנים־עשר בקרלסבד. ועוד בדרך, בפרג, קראתי בעתון גרמני ידיעה על דבר נאום אופוזיציוני חריף שנשא הד“ר ברוק נגד ההנהלה ציונית, ע”ד מהומה שפרצה באולם בשעת הנאום. הייתי מוכה תמהון. ידעתי, כי ברוק חולה במחלה הציונית הידועה, מחלת הרצל וולפסון – מחלת־הלב; שמעתי, כי בקרים כבר התהלך על משענתו ובארץ ישראל הבריא רק במקצת, ופתאם הוא ראש האופוזיציה בקונגרס!
אכן תקוה אחת היתה לו: אחרי המנדט הכל ישתנה. כשישוב מחוץ לארץ, יראה עוד בעיניו את התגשמות החלום. הכל ילך בדרך אחרת, בדרך תקותו הוא. אבל הגורל לעג לו את הלעג האחרון: הוא מת לא בארץ, שאליה שאף, כי אם בארץ נכריה, והאדמה הזרה הרחוקה היתה קבורתו.
כאלו היה צורך להשלים את הטרגדיה של חיי ברוק גם במות טרגי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.