ב: י. קרני
פניו העידו בו, מי הוא. עינים חמות ותמות, פנים גלויים עם לסתות בולטות ושפתים מתוקות. בשעת פרידה מעל חבר, או בשעת פגישה עם מכר, היה צבי ברוק מנשקו ומנשקו והיה נותן גם לחיו לקבל נשיקות־גומלין. הוא היה גלוי הלב, טהר הנפש, אנין הדעת, ואהב את האדם מתוך אהבה ראשונה.
מטבעו היה חסיד. הוא היה מצטרך לרבי. והיה לו רבי. הוא אהב את הזמרה, אף כי לא היה זמרן. לפעמים היה מסנן נגון סתום דרך חטמו, אבל נגונו נשאר בלב פנימה. הוא היה חסיד והתפאר בזאת, וכשהיה צריך לנזוף במי שהוא מתוך כעס או מתוך בדיחה – לא ידע נזיפה אחרת מלבד “אתה מתנגד”.
הדבקות וההתלהבות וההתמסרות – אלה היו מתכונות נפשו, וכל מה שעשה או אמר נבע מתוך המדות הללו.
אחרי הקונגרס הראשון התחילו מספרים אצלנו ספורי־מעשיות על שני האחים ברוק מהומל. והספורים היה בהם הרבה מהאגדה. אחד מהם, אברהם, היה, כמדומני, בונדאי, והשני, צבי, נספח אל הציונות. אבל על שניהם ספרו ספורי־מעשיות ונפלאות. הראשון לא ענין אותנו, הלא הוא בונדאי. אבל צבי ענין אותנו לכל פרטיו. אמרו לנו: הוא מוסר את חייו לעבודת הכלל, הוא נותן פרוטתו האחרונה לעני, הוא לומד עברית בשקידה של נער שקדן. גם בתור רופאים היו שני האחים מפורסמים בכל הסביבה. ובאותו הזמן נדפסה ב“רוסקיה וידומוסטי” המוסקבאי קוריספונדנציה מהומל, שבה סופר איך מסכנים שני האחים ברוק את חייהם בשעת רפוי חולים ברובע העניים, ושם נתן להם: Золтые братья
(אֲחֵי הַזָּהָב).
ואני את צבי ברוק הכרתי בימים שבין הקונגרס החמשי והששי, שאז הזמינני לבוא לויטבסק לעבוד במחיצתו עבודת הציונות בפלכי מינסק, ויטבסק והומל. ברוק היה אז בעצם פריחתו וזהרו. הרצל לא ידע אז תואר אחר בשבילו מלבד: “מיין טייערער ברוק” (יקירי ברוק).
עבודתו של ברוק בימים ההם היתה בעיקר עבודת התעמולה בדפוס ובעל פה. אבל דברו על גבי־הניר לא עשה רושם מיוחד. דברו של ברוק פעל את פעולתו דוקא בשעה שהיה יוצא משפתיו. זה היה דבר חי וצודה נפשות. חשבונות יבשים לא ידע. את אותיותיו לא ספר ולא מנה, היה בו גם מן המיותר והכפול, אבל דברו פעל באמתו ובאשו ובכח הקסם שבו. שבע, שמונה שעות בזו אחר זו היה יכול אדם זה לעמוד על הבמה ולא יעף ולא יגע את קהל שומעיו. דוינסק, מינסק, פולוצק והומל עצמה יכולות לספר הרבה בנדון זה. האהבה אל העם ואל קדשיו היתה מרכז כל נאומיו. האהבה אל העם וקדשיו היא שמלאה את כל תוכו של המנוח.
בויטבסק היה צבי ברוק משמש רב העדה שנים אחדות, שלא על מנת לקבל פרס. מאמרו של הרצל “כבוש הקהלות” הוא שהכריח אותו להתמסר בכל נפשו לעבודת העיר. אני יודע, כי בימים ההם היה ברוק מקבל כסף מאמו מהומל ובכסף זה היה מתפרנס ומכספו זה היה מהנה גם את הרבים. סוף סוף נמלכו יהודי ויטבסק ומצאו כי פחיתות הכבוד היא להם שלא לשלם משכרת לרבם, והחליטו כי הרב ברוק חיב לקבל משכורת מקופת הקהל. קרוב לשער כי החלטה זו נשארה על גבי־הניר, משום שבימים ההם התחיל ברוק לבקש עבודה במקצועו. אבל גם דבר זה לא הספיק לו כדי מחיתו. רבים ידעו “חולשתו” של ברוק ואי־מעשיותו, ומבקריו החולים, שהיו בעיקר מדלת העם, לא שלמו לו שכר רפוי.
ולא זו בלבד. מן הבקר עד הערב היו עניי העיר נוהרים לביתו של “רבם” – כי כך היו קוראים לו: “רבנו”, – וצרים עליו. ויש שהיו סוגרים את דלת ביתו ולא נתנוהו לצאת בטרם ימלא בקשת כל אחד־ואחד. הכל תבעו תמיכה. ואם לא הספיק לו הכסף מקופת הקהל, היה מוציא את פרוטתו האחרונה גם משלו. הייתי עד ראיה לתמונה כזאת: אשה אחת לא הסתפקה בנדבת הכסף שנתן לה ולא זזה מרַבה עד שזה פשט את מעילו ונתנו לאשה. “עכשיו נתתי לך את הכל מה שהיה בידי. יותר אין לי. את יכולה ללכת”. האשה הלכה, אבל את המעיל לא לקחה.
השפעתו על ויטבסק היתה עצומה. האורטודוכסיה היתה שוכחת את חטאו הציוני והיתה מחבבת אותו ומשתפת אותו בכל מעשיה, או יותר קרוב אל האמת: הוא היה משתף אותה בכל מעשיו. הבורג’ואזיה היהודית, זו שהיתה מוצאת רק חטא אחד בברוק, מה שהוא ציוני, פחדה מפניו, משום שברוק לא ידע חונף. הוא פקד עליהם, הוא צוה אותם והוא גער בהם בשעה שלא מלאו אחרי פקודתו. הרשות המקומית הרגישה, כי יושב בויטבסק אדם אחד ששמו ברוק ושאי־אפשר לא למלאות מה שהוא מבקש. ולא זו בלבד. הימים היו ימי־פליבה, ימי האיסור הקשה על הציונות. הרשות המקומית קבלה הוראות חמורות לרדוף את הציוניות. היא ידעה כי ברוק הוא הרוח החיה בעבודה הציונית, הוא המסדר והוא המעורר והוא הזורע גרעיני לאומיות עברית בכל הפלך. יחסו לו גם הרבה מעשים של הבונדאים. ידעו כי הוא גם העומד בראש ההגנה העצמית. אבל הרשות פחדה לנגוע בו. היא ידעה כי מאסרו של ברוק יכול ליצור מצב לא נעים בעיר. ואין אני מסופק, כי לו נמלכה הרשות לאסור בימים ההם את ברוק – היתה כל העיר בודאי יוצאת בהמוניה למחות.
אין צריך לאמר מה גדולה היתה השפעתו של ברוק על הציונים. אבל גם המפלגות הקיצוניות, שהוא היה נלחם בהן תמיד, היו מחלקות לו את כל החבה והכבוד. צריך לאמר, כי היו מקרים שהמפלגות הקיצוניות נמנעו מלעשות מעשים נגד הממשלה, רק משום שידעו, כי יש ברוק שהוא נושא עליו את כל האחריות של היהדות הויטבסקאית, ולפיכך אי־אפשר לעשות שום דבר שהוא נגד רצונו.
שעות עבודתו של ברוק היו משש בבקר עד שתים־עשרה בלילה. ויש שהיה שב בחצות הלילה הביתה עיף ומרוגז ונופל על מטתו וישן כך, מבלי להתפשט את בגדיו, עד הבוקר. וכך יום יום. תלבשתו לא היתה מן המהודרות ביותר. לא ראיתיו אף פעם נועל נעלים שלמות. אבל היה לו סורדוק מעוך, שהוא כסה על כל פשעיו. לבש ברוק את הסורדוק המעוך שלו – מיד היה לובש צורה חגיגית ומתחיל עבודת יומו.
משעה שנספח ברוק אל הציונות, הרי כל חייו וכל מעשיו היו מוארים אורה של זו. אף עבודתו הפילנטרופית נבעה מתוך השקפת עולמו הציונית. עניני ההסתדרות עמדו תמיד לפניו ככח מכריע ומכריח. קודם שעשה קטנה או גדולה היה צריך תחלה לקבל על זאת הסכמת מצפונו הציוני. אבל בפועל נהג תמיד אחרת: הוא צרף כל עבודה קטנה או גדולה אל ההשקפה הציונית. וכך היתה באדם זה הרמוניה שלמה של חייו הפרטיים וחייו הצבוריים והציוניים גם יחד.
חייו הפרטיים. אבל לברוק לא היו חיים פרטיים. הוא כלו היה נתון לעבודת הכלל, כלו – שלא להשאיר אף רגע אחד ביום לצרכי עצמו.
הוא היה צריך לרבי. והרצל היה הרבי שלו. כשדבר על הרצל מיד היו פניו משתנים. הוא ראה בו את סמל העם במלוא מובן המלה, סמל כל הטוב והאצילות וכל מסירות הנפש. אין אני מסופק, כי כל קרבן לא היה כבד מברוק לו הרצל דרשו. ולא פעם אחת אמר לי, כי אחרי הרצל הוא הולך בעינים עצומות, שלא לחקור ולא לדרוש. הרצל היה אמונתו.
מיום שהלך הרצל הלך זהרו של ברוק. ביום שנתקבלה בויטבסק הידיעה ע"ד מותו של הרצל, בו ביום חריץ עמוק נעשה בלבו ובפניו של ברוק. בו ביום אבדה אמונתו בהסתדרות הציונית. הוא היה עובד ומתחזק ומחזק גם את האחרים, אבל מי שידע את ברוק וראהו בימים ההם, ראה וידע כי העבודה מכאן ואילך היתה מתוך התאמצות יתרה. לא היתה זאת אותה העבודה מתוך אהבה ומתוך שמחה והתרוממות הרוח שהגיעו עד לידי שכרון ממש והשתכחות מוחלטת, שהם היו סמניו של ברוק בחייו של הרצל. אבד לו לברוק הכח המניע, נשבר סמלו, ומכאן התחילו תעיותיו.
לא תעיות בציונות עצמה, לא ספקות בארץ ישראל עצמה, אלא באותם שבאו במקומו של הרצל, ובאותם האמצעים החדשים להגשמת הציונות, שהתחילו להטיף להם. ברוק היה ממצדדי ולפסון, משום שמצא כי ולפסון ינק אף הוא מאותו לשד העץ, שהוא ינק ממנו.
ברוק לא היה איש מעשי. אלמלא כך, היה בודאי מסתגל אל התנאים החדשים, מקבל עליו את התורות החדשות ואת עלם של המנהיגים החדשים והיה בודאי תופש בהסתדרות את המקום הראוי לו על פי כשרונותיו ומרצו ומסירותו לעניני ארץ ישראל. אבל הוא היה אידיאליסטן מן המדרגה היותר מעולה. הוא היה קיצוני בציונותו ולא יכול לשכוח את טעמה של הציונות ההרצלאית, הרעננה, הצעירה, עם כל הודה וברקה ורוממותה. ברוק נשאר בא כחו של הקונגרס הראשון.
לפיכך עמד בשנים האחרונות לצדו של נורדוי בדרישת עליה חפשית בלתי מוגבלת לארץ ישראל. לפיכך התיחס מתוך שויון נפש אל ההצהרה הבלפורית. ברוק לא שכח את “מדינת היהודים”.
פעמים אחדות נסה ברוק לשוב לעבודה ציונית בפועל, רצה לנצח את עצמו. וצעדו האחרון היה בואו לארץ על מנת להשתקע בה ולמצוא בה מה שלא מצא בהסתדרות. הוא אהב את הארץ ולא רצה בשום אופן לעזבה. ימים אחדים לפני צאתו מכאן אמר לי: “שמא אתה יודע בשבילי משרה של שומר בעיר או בכפר, כי אין אני רוצה לעזוב את הארץ היפה”. אבל הוא עזבה לנצח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.