ש. גורליק
על שתי ערים היתה מרותו, על הומל וויטבסק. בהן היתה נכרת השפעתו בתור רופא, עסקן צבורי וציוני. בדירתו הפרטית היה יושב אך מעט, מלבד בשעות שהיה מקבל חולים. חוץ מכַן היה תפקידו קבוע: לרוץ מישיבה לישיבה, מאספה לאספה. היה יושב ראש בועדים שונים, ציר הדוּמָה, חבר הועד הפועל הגדול. אף פעם לא החסיר את ישיבות הקונגרסים הציונים. היה נואם בקולו המפרפר והמזעזע לפעמים בצוחה, בעצבנות, והיה תמיד נשאר הרושם שמדבר איש נלבב וחביב, שבחייו המעשיים הוא בודאי אין אונים.
והוא היה באמת כמעט ילד בעניני החיים. אלמלי היו העסקנים הציונים מנהלים פנקס־רשימות, שבו היו מציינים את כמות השפעתם הרוחנית על ידי נאומים ומעשים, ואלמלי היו מכניסים לפנקסים אלה לזכרון את כל זעזועי הנפש, היה מצטבר בפנקס זה חשבון הגון מאד על שמו של צבי בן יעקב. אבל כיון שלענינים חשובים אלה אין אצלנו רשימות מעולם, טבעי הוא שאנו שוכחים את זה שנעשה רצוץ וחולה. הן התועה הזה, שלא מצא לו מקום מנוחה, שלא היה מסודר בחיים, שהיה מחוסר־עזר ומר נפש (בזמן שהמרירות לא היתה כלל בטבעו), מסר את כל חייו באופן סנטימנטלי ונוגע עד הנפש לתנועה הציונית. וכמה מכאיב הדבר שאת כל זה שכחו ביחוד, אלה בני תקופתו, שעבדו אתו יחד את עבודת האומה. זהו סמן מובהק לא רק לקוצר זכרונו של בן־האדם, אלא גם להתדלדלותו של הרגש הפנימי, לא רק בנוגע לחבר, אלא אפילו לזכרונותיהם הם עצמם על תקופת האביב בציונות עם צליליו העליזים והתלהבות הנעורים. בטבע, אמנם, נשנה וחוזר האביב מדי שנה בשנה, אבל לא בתנועה. כאן הרי האביב הוא רק פעם אחת, ורק פעם אחת. הציונות יכולה להגיע למרום הצלחתה, להשיג הרבה מאד משאיפותיה, וכולנו מאחלים לעצמנו שנזכה להגיע לתקופת הקיץ הבשל וסתיו הזהב בציונות, אבל לעולם לא ישובו עוד לנו ירחי הזיו של אביבנו. על כן הזכות לכל המעטים השיכים לתקופה ההיא לעמוד תחת מחסה מיוחד אינטימי. וביחוד ראוים לקוות לזכות זו אותם היחידים שהקריבו את מעט אש נעוריהם ומרצם כליל על המזבח, מבלי לחשוך מאומה לשנים הבאות.
צבי בן יעקב ברוק היה מאותם היחידים. אזכרנו בתור רופא צעיר בחוג אינטיליגנטים בונדאים בהומל, ואזכר את צלצול קולו העצבני בשעה שנלחם עם מתנגדיו. אני משתמש במושג “מלחמה” ושוכח לגמרי שאין מלה זו הולמת לברוק כל עיקר. לאמתו של דבר הרי הכל אהבוהו, הכל – בלי פדות והבדל של מפלגה. כי גם הקנאי היותר נלהב לדעותיו יש בו צורך נפשי לאהוב איש טוב ובר לבב. בזכרוני צפות ועולות הפגישות יום יום בוילנה בשנת 1905. נזכר אני אספת־מחאה גדולה בוילנה נגד פרעות אוקטובר, וברוק, לבוש בגדי שרד של רופא צבאי, בתור יושב ראש. לאחר זמן מה – ועידת ה"אגודה לשווי זכויות היהודים" בפטרבורג, כשהיה ברוק ציר בדומה, ובינו ובין ההסתדרות הציונית נופל הסכסוך הראשון, משום שהוא התנגד ליצירת קבוצה פרלמנטרית מיוחדת לצירים היהודים בדומה. אני זוכר את רגש הרחמים שהתעורר בקרבי למראה האיש החלש והטוב הזה, בלי סמני לְוָי של לוחם ומנהיג, הנמצא באופוזיציה נגד רוב מפלגתי. אפשר שמתוך נקודת השקפה מפלגתית בלבד היה מובן הכעס של מתנגדיו, אבל לבו של ברוק היה דַוָי. כי הוא רגיל היה, שאפילו מתנגדיו ממחנה הבונד היו ידידיו. משום כך היו אז פניו כל כך מדוכאים.
ושנים חולפות ועוברות. לרגלי הרצאה באתי לעירו של ברוק, לויטבסק. ואמרתי לו, תוך כדי שיחה ארוכה: “ברוק יקירי! השאר נא רופא בעירך, במקום שכה גדולה האהבה אליך, עזור ליחידים, רפא־נא פצעי חוליך. יש ברשותך אוצר גדול של טוב־לב, השתמש בו להועיל. שטות גדולה עשו יהודי ויטבסק ששלחוך לדומה, מקום שהרגשת את עצמך כל כך רע. הן שם אף פעם לא נשאת נאום. בית יפה צריכים היו לבנות לך, בית מוקף גנה קטנה, ואתה תשב לך בו בתור רופא ומנחם, ובאו אליך כל חולה ורפה־רוח, ואתה רפא תרפאם. אל לך להציל עם שלם. לכך דרושות זרועות חזקות יותר וקול אדיר כרעם”.
וכשפגשתיו שוב לפני שנתים, אחרי הפסקה ממושכה, והנה עמד לפני איש כאוב וחולה, בודד וגלמוד. בחיצוניותו – לבוש כמורה עני או סטודנט זקן, ובפנימיותו – נדכא ורצוץ, תשוש כח, ונפשו מרה עליו עד מאד. מחָזהו הצרוד והעיף עוד התפרצו קובלנות. הוא התאונן על הכל. ונקוט כלל זה בידך: בשעה שבן אדם מתאונן על עם, מפלגה, צבור, הרי על פי רוב הצדק אתו ולא את העם, המפלגה והצבור. בהם הכח, הם החזקים, והם המדכאים את היחיד, המוצצים את כל לשדו, ואחר כך הם משליכים אותו אחרי גום. לא היה שום ספק בידי, כי הצדק עם ברוק. אך מעציב מאד היה, מה שמרירות זו היתה סתירה לכל מהותו. יש סוג בני אדם, שהמרירות היא היסוד להצלחתם. על בסיסה מתפתחות בהם הנטיות לסרקזם, לפתגם החריף, לסטירה, ובכח זה עולה אישיותם ומתרוממת. בכחם מתעשרת החברה באפוריזמים, בפרדוכסים וחדודים, הנשארים לדורות. אלה הם המחוננים בכשרון המרירות. אבל ברוק, נעים החברה צבי בן יעקב, היה חסר הכשרון למרירות. הוא לא השמיע מפיו הלצה וחדוד. הוא חונן בכשרון אחר. להיות טוב ומטיב ועממי באמת. וקשה מאד היה לראות ולהרגיש, שהאיש הזה נאלץ היה להכנס לעולם של מרירות שכל כך היה זר לרוחו. והוא היה, באמת, מתאונן כילד וקולו נתק ונפסק תדיר, ועצבניותו הלכה וגדלה.
חסר היה גם מעט ספקנות, לפחות: משהו מבת־הצחוק הפנימית המעודדת לפעמים, ומתאמצת להשקיט את רוחנו, בזמן שאנו נפגעים מקטנות המח של האדם. לא היתה לו אף מדה מצומצמת של השקפה פילוסופית על סבלות האדם. כל עול שראה הכאיב לו, כמו לילד, וכילד היה מתפלא ותוהה כשיצא למחרת והתבונן אל עול והוא עוד קים, וגם נוסף לו עוד משהו.
במשך שתי השנים האחרונות עלה שלש פעמים לארץ־ישראל. הלך ושב. לא “הסתדר” ולא מצא לו מקום עבודה ומנוחה. מכאיב מאד, שהאיש העיף והרצוץ הזה, ששיך היה לתקופת האביב בציונות, לא מצא את מנוחתו בארץ ישראל. מה לכם עוד לעשות, אנשי תל־אביב, אם לא להראות מעט לבביות וחמימות והשתתפות בגורל חבר? אלפי מעשנות של בתי חרושת אינן דוחפות עוד החוצה לעת עתה את ענן עשנן השחור בעירכם, והליכתכם איננה עדין הליכתו המהירה והעצבנית של יהודי בן נויורק. אם איש נדכא יושלך הלאה בחזקת היד בנויורק, הרי זה מובן. כך הוא חוק הברזל הארור של הטכניקה. אבל תל־אביב איננה ועוד זמן רב לא תהיה כרך. ואם היא, משא נפשם של היהודים החדשים, לא יכלה למצוא בקרבה מן החמימות שהיתה דרושה לברוק, אשר הלך בה ערירי, הרי אבול תאבל הנפש על כך.
*
לא גדולה ביותר היתה ההלויה, אבל נוגעת עד תהום הנפש. ראיתי דמעות בעיני רבים. מכאוב נאמן ודומם נמשך מן הלב ורחף על הקבר, שם ינוח את שנת העולמים איש אצילות וכֵנות טהורה.
…כששכבות העפר התרוממו והיו לתל, עוד המשיך לעמוד על מקומו חוג הידידים והמכבדים. עגמה נפשנו עלינו.
- תרגום מכ"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.