זאב טיומקין
עם פטירתו של צבי בן יעקב ברוק חסר עוד מבקש אלהים ואמת, עוד נשמה יהודית, מרדנית.
הוזה מימי ילדותו, אידיאליסטן חרד, נהדר בהתקוממותו, נקי כפים ובר לבב היה.
מעל ראשנו נטל רע נאמן להמונים, אשר את חיי העם חי ובין שדרותיו ממש פעל, לא מעל גביהם ולא ממרחקים. הוא עבד לטובת העם לא בחדרים סגורים; את עניו ומאוייו ראה לא מבעד החלונות האטומים שבפריז ובברלין, כי אם ברחובות היהודים הקודרות בהן התהלך. בצרתם לו צר; יגונם – יגונו, שמחתם – שמחתו.
הלך מאתנו רע נאמן לעניי היהודים, אשר רפא את כאבם הפיסי וגם המוסרי. אין עוד בינינו האידיאליסטן העדין, הרך, טוב הנפש ויקר הרגש. את נעוריו, כחו, עצביו, רוחו התוסס, מחו, לבבו – הכל מה שחי ורגש בקרבו הקריב על מזבח עמו. מבלי שהתענין בעניניו הפרטיים, מבלי שנהנה מחייו העצמיים, היה המנוח מסור בכל לבבו לעבודת העם, מהתקופה הסטודנטית ועד נשימתו האחרונה.
הלך מאתנו אחד הטובים שבעובדים הותיקים, אחד המעולים שבלוחמים לאידיאלים הלאומיים שלנו, אחד הבנים הנאמנים והמסורים ביותר, אחד המנהיגים הרגשים ביותר של הציונות הרוסית.
מלאת הוד פנימי והדרת כבוד עומדת לפני עיני דמות דיוקנו.
הרבים הם כמוהו בתוכנו?…
הדעות על צבי ברוק בתור עסקן פוליטי יכולות להיות שונות; יש להתוכח על מדת הסתגלותו לעבודה, על שקול דעתו, על כשרונותיו וערכם המעשי, אבל הוא עצמו בתור איש בר־הלבב, טהר־המחשבה ועמוק־הרעיון סמל לנו תמיד וישמש לנו דוגמה מזהירה גם בעתיד כאידיאל של עובד עממי.
ביחוד בימינו אנו, בימי שנויי הערכין, כשה־Hoch Politik כבשה את כל מחות העם וכחותיו, כשבני־האדם, בשכחם הכל, מתאמצים להוציא את הדגל זה מידי זה, כשכבודו של האיש ויקרו אבדו את כל ערכם, – על פני חיים כאלה, תחת שמי פוליטיקה כזו, יש ערך מיוחד לאנשים כצבי ברוק, הם מכניסים רוך וטוהר לתוך הצבוריות שלנו ומשיבים את האמונה ביפי נפש האדם וטהרה.
ענו, שקט, פשוט, – ולפיכך רכש לו את אהבתם של המוני העם ואהדתם. לו היתה האפשרות לארגן את ההמונים ולפתח בהם יחסי הכרה לרעיון ולתפקידו, וההמונים האלה העלוהו על כתפיהם והציגוהו בשורות הראשונות של הלוחמים לאורך כל החזית המדינית והצבורית – החל מ“הדומה הממלכתית” וכלה בפעולות ארץ־ישראל.
בני־אדם בדוגמת ברוק מכניסים לתוך חיי העם יסודות בריאים, מיַשרים ולוטשים נגודי יום־יום אשר בהויתנו האפורה, מרככים את ההתמרמרות ומקלים על היסורים. המוני העם, אשר בתוכם פעל ברוק, הרגישו, כי אינם בודדים, וכי בין שדרות האינטליגנציה המשגשגת יש להם רעים, דואגים ומגינים.
צבי ברוק היה בן העם בתקופתנו. בו התבטא יפיה של הנשמה היהודית. הוא תמיד סער. לא היה מרוצה לא מעצמו ולא מסביבתו, הוא חפש דרכים חדשות, בקר תכופות את “חוקתו”, כפי שהיה רגיל לומר, בקר קשה את המנהיגים, את חבריו. עתים הרעיש עולמות, תמיד בקש את הטוב ואת הנעלה.
עם עליתו ארצה קשורים יסורים עמוקים של נפשו המרדנית. אי־הסיפוק הקדוש נהפך פה לדכדוך ממושך קבוע.
הלב הדואב סבל הרבה על שאין ארץ־ישראל נותנת ליהדות הדוויה את כל מה שהיא מחויבת לתת וכל מה שהיא עלולה לתת בעתיד. חסרו לו בארץ המוני העם הרחבים, אשר כה ידעוהו, אהבוהו והעלוהו על פני הצבוריות היהודית. הוא נמצא באטמוספרה אחרת לגמרי; לא אותם הצלילים, לא אותם הצבעים, אשר ביניהם זרמו חייו עד כה. בלבבו הדואב, מתוך רגשנות עזה, הצטברו עובדות על גבי עובדות, אחת מרה מחברתה, והן העיקו על המח והרעילו את הנשמה. טבעו העדין והרך של צבי ברוק לא יכול נשוא עוד. ובאה המכה האחרונה.
לא זכה החבר לראות בעיניו את הגשמת מפעלנו הלאומי במלואה; הוא נפל שדוד על המשמר.
אכן, עבור יעברו גם הימים הקשים של תקופתנו. במקומנו יבואו אנשים חדשים, אמיצים, בעלי כחות רעננים, אשר גם לבבם יהיה ער, והלמותו תענה את הלמות לב העם כלו. אנשים בעלי שאיפה קדושה ובהירה. לנשרים החדשים האמיצים האלה תנתן האפשרות להעלות על כנפיהם את עמנו לקראת עתיד מזהיר בארץ אבות.
מתוך מאמר ב“רזסויט” בברלין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.