מ. וינבר
עוד ציר אחד מהצירים היהודים ב"דומה" הראשונה הלך לעולמו. שנים־עשר היינו. וחמשה מאתנו כבר אינם. יולוס נקטף בידי רוצח, אוסטרוגורסקי דעך, עוד לפניו הסתלק יעקבסון, בימים אלה הספדנו את שפטל – והנה עוד קבר אחד.
צבי ברוק לא היה מפורסם ביותר בזירה הפוליטית הגדולה. אולם, אם באי־כח העם מחוייבים לבסס את פעולתם על הקשרים הבלתי אמצעיים שבין הציר ובין המוני העם, הרי השם “בא־כח העם” הלם אותו יותר מאשר את כלנו. בעיר מגורו ויטבסק, אשר משם נשלח בתור ציר, לא נמצאה בין כל שדרות היהדות המגוונת אישיות יותר פופולרית מאדם זה, שהיה רתום יומם ולילה, שלא על מנת לקבל פרס, לעזרה הרפואית לעניי עם ולמחוסרי אמצעים ואשר היה משען בעת צרה לכל איש מצוק ונדכא. מטבעו – הוזה, חולם, רואה בהקרבה עצמית הופעה טבעית בתעודת בן־האדם. הוא לא בקש כלום לעצמו ותמיד שאף לעמוד לשרות האדם, הרעיון והעם. הוא חלם על מקלט בטוח לעם העברי. היה חבר להסתדרות הציונית, והרבה כחות הקריב על מזבחה. אבל המטרה הרחוקה הזאת, אשר האירה כמגדלור את דרכי חייו, לא האפילה עליו מראות ומהרגיש באופן בלתי אמצעי את חיי הסביבה ולא חסמה לו את הדרך לפעולות יום־יום בפתרון הפרובלימות היהודיות ברוסיה. ב"הדומה" נכנס למפלגת ק"ד (דמוקרטים קונסטיטוציוניים), ולמרות מה שלא היה מתפרץ, מתוך עניוות, לבימה, ולפי שמעידים הדו"ח הסטנוגרפיים היה אפילו מסתלק מזכותו גם לאחרי שנרשם, היה בכל זאת מבקר בהתמדה את הישיבות הפרקציוניות, ומתוך התרגשות והתלהבות היה משתתף בויכוחים וחודר בהבנה מרובה לתוך כל הפרובלימות הממלכתיות הכלליות הרוסיות. בקהל נבחרים מגוון, אשר, לכאורה, אם לדון לפי עברו, היו זרים לו, בקהל אכרים, בעלי אחוזות וסתם אינטליגנטים, שנקהלו מכל כנפות הארץ, מצא הרופא הפרובינציאלי, הנחבא אל הכלים, בלי ספק, אהדה לבבית מאין דוגמה. השתתפות אחת מלאת רגש שלו, אשר הביעה באופן מוצלח את עמדת כל הפרקציה, הוכתרה בפי כל בשם “התקוממותו של ברוק”, ולא פעם הזכירוה בחבה בפגישות של המשתתפים בדומה הראשונה.
כציוני לפי הכרתו, התנגד בכל חום לבבו לטנדנציה של שעבוד הענינים הממשיים אשר בחיי יום־יום של היהדות הרוסית למטרות תעמולה. הוא סבל הרבה מאד מהחכוכים והמריבות, שאכלו בכל פה את כל המפלגות היהודיות, ובכל מאמצי כחותיו שאף לאחדן ולחברן לטובת הגנה על הענינים החיונים של היהדות הרוסית. וגם ברגעים, אשר אבדו התקוה והאמונה באפשרותו של שלום זה, עמד הוא יחידי וקרא בעקשנות ובמרץ – לשוא אמנם, אבל בכל זאת המשיך את קריאתו ברטט – לצאת לדרך ההצלה היחידה.
זכורני: הישיבה האחרונה של האגודה “שווי זכויות מלאות”. התבדלותן של המפלגות היהודיות כבר בלטה לעין. הכל היה למכשול בין הקבוצות המתחרות: העבר הקרוב והסכויים הקרובים בעתיד. האגודה, אשר הביאה תועלת מרובה ליהדות בירחי הדבש הראשונים של האביב הפוליטי, כבר התפוררה למעשה. אפילו היותר נייטרליים שבנו הסתלקו משמור עליה; הציעו ריאורגניזציה, להמירה במוסד אחר, בלי שלטון מרוכז ובלי כח מכריע. אבל ברוק היחידי קרא בקול מלא כאב, כי אגודה, המאחדת בתוכה את כל המפלגות, צריכה להתקיים כמו שהיא, בלי שנויים ובלי חלופין. הוא התחנן, וכמעט בכה, בהפצירו לשמור על פרי הבכורים של תנועת השחרור היהודי. בהצבעה גלויה קבלה ההצעה לשמור על האגודה רק קול אחד – קולו של ברוק.
הלך לעולמו חולם עקשן, שלא ידע מנוח, איש בעל נפש רחבה, טהורה ורגשה, איש שסבל על גורל עמו ואשר לעצמו לא בקש בחיים שום פרס, מלבד אשרו של עם זה.
מתוך מאמר ב"יבריסקי מיר".
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.