בתאריך:–9–16.10.1973

קוד יומן 4

בשעות המאוחרות של אחר הצוהורים, היגעתי בגיפ של בית־ספר צוקי־דוד הנהוג בידי המדריך בועז יעקב לד’הב אל השכונה הצפונית “אל־עסלה” לפי עצת אנשי המינהל בסנטה בחרתי להישתכן בבית המינהל פנינו אל שומר הבית הזקן עבדאללה.

עיד.הוא ביקש מאיתנו כתב אישור או משהו שיעיד כי יש לי רשות לישכון שם. הודות לשידוליו של בועז הוא היסכים פתח לי את אחד החדרים ולאחר שבועז והמדריכים שנילוו אליו יצאו למסעותיהם נותרתי לבדי.

עבדאללה היזמינני להיתארח אצלו באותו ערב. שיחק לי מזלי ופגשתי באדם הנכון בזמן הנכון. שכן זו היתה פגישתי הראשונה עם אנשי המקום והייתי זקוק למליץ יושר. והוא שפתח בפני את דלתותיהם של בני שיבטו היושבים בד’הב הלא הוא שבט המזינה.

אל־עסלה משכה אליה הרבה משפחות בדויות שהקימו להן פחונים לגור בהם. בביקורי זה נימצאו למעלה מחמישים מיבנים העשויים מעץ ומפחים שנאספו מכל הבא ביד, בעיקר מן המחנות המצריים שנינטשו. כל משפחה הקימה את מגוריה לפי מתכונת מסויימת המקובלת על כל בני השבט ובה: – חצר גדורה ושני חדרים כשאחד משמעו למחסן ומקום חסוי, והשני כימקום בילוי. בחצר מצויה האח ובה מבשלות הנשים את האוכל ועושות את יתר מלאכות הבית. העזים שוהות בחוץ ליד הביקתה.

כבך במגעים הראשונים עם תושבי הכפר הוזמנתי על ידי בדוי שישב בלוית גברים אחרים ועמו חמיד לבקר אצלו. הוא עשה רושם של איש אמיד, אם כי הציג את עצמו כמי שאין לו אמצעי קיום. תוך כדי שיחה היסתבר שיש לו בוסתאנים בראס אבו־קלום, בינווה פאראן ובעוד מקום. יש לו מספר נשים, גמלים וצאן.

את ארוחת הערב אכלתי בבית עבדאללה. התבשיל של הדגים בתוך האורז לא היה טעים ובקושי היתגברתי על הטעם. הם שידלוני באופן נימוסי ללון אצלם, אך סרבתי. עברנו לשבת בבית הקפה של מוחמד בנו של עבדאללה. אלינו היצטרפו כל מיני גברים צעירים ומבוגרים. זו היתה ההזדמנות להציג את עצמו ואת תוכניותי וכוונותי. לאחר שהיתודעתי וגיליתי להם את היותי איש קבוץ החלה שיחה שנסבה על הנושא של חשיבות השיתוף בין האנשים. אחד שראה את עצמו בקי בנושא זה, היסביר את השימוש בכסף בקיבוץ דבר שהיה רחוק מן המציאות. הוא היציג תוכנית לקואופרציה בין הבדוים. לידבריו כולם יעשו קופה אחת. חלק יקים חנות, חלק יעבוד בדיג וחלק יסיע מכוניות. את הרווחים יחלקו ביניהם שווה בשווה. דבר אחר היטריד אותו והוא: – חוסר האמונה שיש בין הבדוים זה לזה.

בשעה מאוחרת הלכתי ללון בחצר המינהל רבצתי בחוץ על מזרון ונהניתי מרוח הים הטובה. למוחורת ביום 10.10.75. יצאתי בשעה מוקדמת, שאבתי מים מבאר שמימיה מלוחים בעוד העדרים מתכוננים לצאת להרים. קצת אחרי הזריחה, יצאו כישנים–עשר עדרים בני עשרים ראש כל אחד לערך, והיו מפוזרים על פני מרחבי ד’הב. התמונה היתה מרשימה. בכל מקום כתם שחור מתקדם להרים. הפיזור של מקום המרעה היה לפי הסדר טבעי בין הרועות.

משאית של סוחרי אל־עריש הגיעה ומכרה מיצרכים. לילדים הביאו בלונים מחוברים לצפצפות שהתקלקלו אחרי מספר צריחות. ישבתי במירפסת בית־הקפה של מוחמד בן עבדאללה אבו עריף שהוא גידם. אחיו עוואד הביא לי טבעת של חסידה מטהראן. ליפני הצוהורים הוזמנתי על ידי עבדאללה לאכול. בבית מוחמד הגישו לנו אורז בעדשים מבושל בחמאה, דבר היה טעים ביותר. באותה היזדמנות סופר לי מה קרה לידו. בהיותו בן חמש שנים, ראה אפעה מיסתתר בתוך גומחה שמגזע עץ תמר.הוא לקח מקל והיתגרה בו ושיחק איתו. התוצאה היתה שהוא נוקש. באותם הימים ליפני שמונה־עשרה שנה,לא היה איש בד’הב מילבד כמה משפחות. מחוסר רופא קשרו את ידו על מנת לימנוע את הדם מליזרום. הקשר היה באמצע האמה הרעל אמנם לא פיעפע לכל גופו אך היד יבשה והבשר נמק והיסריח ונשר ואיתו גם עצמות כף היד הגדם כיום בחצי האמה.

גם עוואד בנו השני של עבד אללה הוא גידם יד ימינו. הדבר קרה בהיותו עובד במיפעל הזפת בואדי צמג’י שסיפק זפת ליסלילת הכביש. משום מה ניתפשה ידו במכונה וניתרסקה. בערב ישבנו ליד המדורה שהיתה בשטח הפתוח ליד התמרים וסביבה כעשרים גברים מהם היו מניכבדי העדה. הם שוחחו על בעיותיהם ותוך כדי כך סיפר עוואד על הארוע שהביא לידי קיצוץ ידו. שאלתי אותו אם קיבל פיצויים. הוא נקב מספר של 2000 לירות ישראליות לחצתי עליו כי הישתוממתי לסיכום הפעוט הזה ולא קיבלתי הסבר.

למוחורת בהיותנו לבד, אמר לי כי לא רצה לינקוב בסכום האמתי מחשש שמא יבקשו ידידיו ממנו כי יתן להם מן הכסף שקיבל. הוא נקב ביסכום של חמשים אלף ל"י. משה סלע חייב אותו להפקיד את הכסף בבנק ולקבל את הדיבידנדה. הוא בקושי מעכל את הרעיון שמוטב לכסף להשאר בבנק כדי שיתן את פיריו ויהנה רק מן הפרי. אחר הצוהורים יצאו עבדאללה ובנו עוואד ופרשו רשת על המשטח על הריף בעסלה בצורת חצי עגול הרשת עשויה מנילון ואורכה כארבעים מטר. בעזרת פקקים ומשקלות היא סוגרת שטח.עבדאללה הלך אל מול הרשת וגרש את הדגים אליה. מסתבר שלא זכו בשלל רב. הדגים משמשים למאכל. כשיש עודף, הם מיבשים אותם ומשמרים ליזמן אחר. הנשים לדיבריהם מחכות בימות החורף לימים שירדו מההרים ויחנו ליד החוף ויאכלו מהדרגה האהובה עליהן.

באותה היזדמנות שישבנו היגדרנו בערבית את הדגים לפי חוברת של יעקב דפני וכן קונכיות ושאר יצורים. גיאות ושפל ניתנים לחיזוי על ידי הדייגים בעזרת הירח: עם היתקרב הירח לזניט, מתחיל שפל ועם ירידתו מתחילה הגיאות. כעבור 12 שעות קורה שפל נוסף משום שהירח מצוי בצד השני על האופק.

בישעת ארוחת הערב בבית עבדאללה, העליתי את נושא הנמרים בסיני ושאלתי אם יש להם חויות מן הנמרים. להפתעתי עוררה בקשתי היתלהבות וסיפורי הנמרים החלו להישמע בזה אחר זה. גבליה – אם עוואד ואשת עבדאללה –סיפרה על חויותיה מיפגישה עם נמר, ואחריה סיפרו אחרים את סיפוריהם. (ראה רשימה מיוחדת). בין היתר סיפרה ג’בליה על מה שקרה “לשיחה” עם הנמר שנשך אותה.

בלילה יצאתי אל ביקתתו של פראג' ביוזמתו של עוואד וראינתי את “שיחה” אשתו אשר נושכה על ידי כבר ליפני כחמש־עשרה שנים. הלילה היה ליל ירח בהיר כשישבנו בחצר הגדורה ליד המוקד כשפראג' נוכח ואני מראיין את שיחה אישתו. כרגיל, אין גבר רשאי לשוחח עם אשת איש אלא שעוואד היה לי למליץ יושר ופתח לפני את שערי המישפחה הזאת.

עוואד היתגלה כמי שאוהב לספר והוא היפליג בסיפורים מן התנ"ך תוך עיבוד של הדמיון הבדוי. בימיוחד היתמקד בסיפור על חווה אדם ואיבליס. סיפורו על המנזר סנטה קתרינה מצוי ברשימה אחרת.

בלילה נדדה שנתי ביגלל הרוח העזה שנשבה מן הים והרימה גלים רועשים. היא הניעה וטילטלה כל מה שניתן, עצים וקרשים. בכפר אלעסלה יש שבשבת לישאיבת מים ביבאר שהעמיק אותה המינהל. היא משותקת כי המשאבה מקולקלת. בדוי אחד טען שהוא יכול לתקנה בקלות על ידי החלפת הפקונג, אך המינהל בוחר לישלוח במטוס איש מיוחד ולשלם לו סכום עצום עבור פגם פעוט.

 

11.10.75 יום שבת    🔗

תהלכתי בבוקר לחפש את “הנוצרה” – מלכודת הכמרים – אשר סיפר לי עליה עבדאללה הזקן. היא נימצאה לרגלי ההרים ממערב לעסלה. לפי דבריו, היא ניבנתה בימים קדומים בידי בדוי לאחר שהנמר טרף את נאקתו. עברתי ליד ביקתת ג’מיע ושוחחתי איתו. היסתבר שעשה כויות נגד פרונקולים ועלה לרגל למכה על מנת ללוות את הוריו הזקנים. פגשתי גם את חמיד שעלה למכה הוא ואישתו הצעירה. זה אותו חמיד בעל הבוסתאנים שבראס אבו־גלום. היות והיום היה שבת, משכתי והלכתי לבקר את מקום הולי שלהם הניקרא בשם “ח’ד’רין”. מצאתי אותו שלא לפי התבנית של קיברי קדושים אחרים. הוא אינו אלא תלולית השופה המצויה כמאתיים מטר דרומית לעסלה, ועליה עגול אבנים כשבתוך העגול טמונים חרוזים וכל מיני דיברי מזכרת שניטמנו על ידי הבדוים. לאורך שפת נחל ד’הב מדרום לעסלה יש שורה של טומולי שהם קברים קדומים מלפני כמה אלפי שנים. הח’ד’רין הינו טומולי גדול שניתקדש משום מה על ידי הבדוים והם עולים אליו לרגל בהיות הקדוש ח’ד’רין קבור בו. בהיותי בבית הקפה של אומבארכ, נודע לי על מציאות אשה “מג’נונה” אחות איש בשם חמדאן הנימצאת בישכונת אל־משרבה. פגשתי ליד החוף את חמדאן ואת ג’ומעה איצבאיית הגבר בעל שלוש נשים ועוד איש בשם מוחמד. ביגלל סערת הים לא פרשו את הרשת. הם היזמינוני לתה וסיפרו לי את סיפור הקרב של חטיבה 9 בד’הב. (ראה רשימות).

אחות חמדאן עברה טיפול באלעריש אצל רופאי אליל ואצל איברהים עיד ואצל איברהים אבו־קירש אנשי שבט הגייבאליה שהם רופאי נגועי הג’ינים. מכל הטיפולים לא ניסתייעה.

רציתי ליבדוק את הריף על עסלה ולא עלה בידי ביגלל הסערה בים. ליפנות ערב פגשתי חילים אשר היבטיחו לי לקחתני לשרם אשיח'. ליפנות ערב היגעתי חזרה לעסלה ולא אכלתי מהמזון שלי כדי שאוכל לעמוד ביפני סעודת עבדאללה. ואכן הוא שמר לי דגים מבושלים מן הצוהורים. ישבנו בבית בנו יחד עם הנשים שבאו והיצטרפו. ניצלתי את ההיזדמנות הזאת כדי לדובב אותן, אך לא יכולתי להיתפרש על נושאים שמענינים אותי. היות ועבדאללה ניזקק לבקר את מנחם שרפמן הקצין שבא לערוך ביקור נימוסין היסתלקתי. הלילה היה סוער כמקודם ושנתי נדדה.

 

יום ראשון בשבוע 12.10.75    🔗

בבוקר בא עבדאללה להיפרד ממני. ניצלתי טרמפ למחנה הצבאי למרות שהחיל היבטיח לקחת אותי מן המינהל, וטוב עשיתי כי תוכניותיו הישתנו וגם לא הוא שקבע את כוון הנסיעה. נוכחותי במקום אילצה את הקצין שתחילה סרב לקחת אותי לשנות את החלטתו.

במסעף של ואדי כיד ירדתי מן הקומנדקר הצבאי מתוך רצון לעשות פה חניה ולראיין את הבדוים. היו שם שני צעירים וילדים “ואימחנה” בעל בית הקפה. תוך שעה קלה היתידדתי איתו ועם עוזריו ונוצר קשר אישי בינינו. הוא ביקש ממני שאכתוב לו שלט בעברית. לקחנו שלט גדול של “קריסטל” ומרחנו אותו בצבע לבן. משלא היה לאימחנה צבע שחור הוא הביא צבע אדום ובו כתבתי את הפירסומת לבית־הקפה שלו בדברים הבאים: – כאן בית קפה ואדי־כיד יגישו לך משקה ומאכל בוא אל אימחנה ותהנה!

משלא היתה לאימחנה מיברשת ליכתיבת הכתובות לקחתי נוצת תרנגולת והיתאמתי אותה כמיברשת לכל דבר. הכתיבה נימשכה שעה ארוכה וכל אותו הזמן נהניתי ממשקה שהיה אימחנה מגיש לי. ביגמר הכתיבה ביקשתי ממנו להקפיד על כך שאיש לא יגע בה עד אשר תיתיבש ואכן כעבור יום הוא הציב אותה ליד הכביש הראשי ושם היא היכריזה מרחוק על מה שיש בסככה והביאה ברכה לבעלה.

בשעת אחר הצהרים עברו במקום בני קיבוץ מנרה שיצאו לטיול חופש ליפני הגיוס לצבא. בחברתם היגעתי דרך ראס נצראני לנבכ כשאני מסביר להם על מה שיש בסביבה. בהגיענו לנבכ הינחתי את חפצי תחת עץ תמר ליד “הקפה” ויצאתי איתם ליצפות בשפל הים. מצאנו שפע של נחשונים, קפודי ים ושושנות שונות ומשונות. ליד הקפה שהיה בין התמרים לא הרחק מן הים, ניפרדתי מן הצעירים וניגשתי אל כמה בדוים משעמלו להניע מכונית. האחד היציג את עצמו כשיח' שלא ניראה כך ביגלל צעירותו. לא זכיתי ליחס אוהד לבד מאינפורמציה זעומה על מקום הבאר. עזבתי אותם והלכתי לישאוב מים. עוד אני חוזר ובאפלת הירח היבחנתי ביתנועה מתחת לתומר שבו הינחתי את חפצי והכינותי עצמי ללון תחתיו היסתבר לי כי אלה הם עצי התומר של האיש בשם חסין מוּסה אבו־ח’ד’יר שבא עם בנו באף הוא בחר ללון תחת התומר הזה. כיון שכך, היתאגדנו לאגודה אחת של המישתכנים בישלתי מרק ותה והאכלתי אותם ממאכלי. הם תרמו תמרים לארוחה. ולפי טיבעו של העולם האוכל מאחד את האנשים ופותח מלבד פיות גם את הלבבות. בעוד האיש מלפף סיגריות, שוחחנו וניתגלתה לי מטרת בואם למקום הזה. המגורים שלו מצויים בואדי נצב העליון. מינהג יש להם שכל משפחה הולכת בתורה לנבכ ליגרוף מלח מן הבריכות שמיתמלאות בחורף במים ובקיץ הן מיתיבשות ומשאירות משקעי מלח. הפעם היה זה תורו, הוא בחר להביא איתו את בנו על מנת שילמד את המלאכה ובימיוחד שיכיר את עצי התמר השייכים לו. שאלתיו אם הוא מתפרנס מן התמרים. לידבריו אין פרנסה רבה מהם. מדי כמה שנים הוא בא כדי לטפל בעצים. כאן ניתברר לי כי הבדוי מחשיב את העצים שלא לפי הקריטריונים הכלכליים שלנו. לעץ יש חשיבות של אחיזה בקרקע גם אם אין לו ערך כלכלי.

לאחר שיחה שניתמשכה, פרשנו את מצעינו ושקענו בשינה לקול שאון הגלים. בבוקר קמנו ולאחר שתית התה האיש ארז את חפציו היטעין על הגמל שרבץ כל הלילה והעלה גרה בעוד אנחנו היינו שקועים בשינה. הבן רכב על הגמל והם השנים הלכו אל הבאר הישקו את הגמל והיתרחקו בכוון צפון במישור שבין ההרים לים עד שהיו לינקודה קטנה ונעלמו מן העין.

כבר ביום אתמול היבחנתי בכמה סוכות עשויות ממחצלות שהעידו על בעליהן הישראליים. דחיתי את הביקור שם ליום הזה. לאחר שניפרדתי מן הבדוי ובנו ניגשתי אל הסוכות הללו ליראות מה יעלה המזלג במזלי.

 

יום שני בשבוע .13.10.75    🔗

ליד הצריף פגשה אותי הכלבה “לילה” בינביחות שהעירו נערה אשר הציצה אלי מבעד לדלת. לאחר שהחלפנו ברכות בוקר־טוב,הורתה לי להיכנס למטבח ולחכות לה עד שתבוא. חכיתי בחוץ כמחצית השעה עד שיצאה. לא ניכנסתי פנימה מתוך נימוס. היא ניכנסה למטבח והיזמינה אותי לישתות תה איתה. ישבנו ופיטפטנו. שמה הריט. היא ניראתה תמימה ומאירת פנים ולא גילתה כל הישתוממות על מציאותו של גבר במקום נידח זה ולא ניכר בה שהיא חוששת ממה שהוא. היבחנתי בה שהיא בעלת איזו אמונה מיסטית שמדריכה אותה ליחס חיובי לאדם שיהיה מה שיהיה.

עשרות חתולים החלו להיכנס מכל חור דחפו אשנבים ונידחקו אליה. עלו על השולחנות והכלים, והיא בחיבה רבה ליטפה אותם והאכילה אותם תוך שיחה ישירה איתם כאילו היו בני אדם. נאלצתי לחכות קצת משום שכמה חתולים לא קיבלו אוכל באותו בוקר.

בשיחתי איתה אמרה לי כי היא מאמינה באלוהים שהוא הכול יכול וכי הוא האציל עליה מכוחו והיא יכולה לרפא אנשים וחיות בכוח זה. שנתיים היא ובעלה “אבי” מצויים באזור הזה. ליפני שהגיעו לנבכ גרו בימערה בשרם אשיח'. הם היו חברי קיבוץ גונן בגליל והחליטו לחיות בחיק הטבע במדבר.

כוח הריפוי ניתן לה לא מזמן והיא מרפאה כאבים על ידי מדיטציה. היא נוהגת לשים את ידה מעל האבר הכואב בריכוז נפשי גדול ומוציאה את הכאבים. היא גם מאמינה באלוהים ובישו. אמונה זו באה לה באחד הבקרים בהיותה גרה עם בעלה אבי במערה. באותו בוקר הופיע כוכב הלילה הגדול וישו הופיע מתוכו ודיבר אליה וקידש אותה. מאז היא מיתפללת יותר מתמיד, שוכבת על הגב ומבקשת על חטאיה. שאלתי אותה: “מהם חטאיך?” אמרה לי כי ליפעמים היא לא מכבדת מישהו או גורמת לו שיחכה ללא סיבה, או שהיא מגלה חוסר סבלנות כלפי מישהו. לפיכך עליה להיתפלל לאלוהים שיסלח לה. הגבר שלה לא היה נוכח כי הוא מצוי בבוקר זה בשרם. שניהם נימצאים במקום הזה כחודש וחצי. הוא ילמד את מלאכת הדיג ובינתיים הם שומרים על כפר הדייגים הזה.

אני היצגתי את עצמי ועוררתי בה אהדה אלי. היא הזמינה אותי לישהות במקום ככל שיחשק לי והיציעה לי להישתכן בצריף האורחים שהיה מוגבה על כלונסאות בישני מטרים ובו היו מצויים מזרונים שמיכות וסדינים. על המירפסת היר כורסות משקיפות אל הים. ממש בית מלון ראוי לישמו היסכמתי להזמנתה משום שרציתי למצות את הכרת האוכלוסיה הבדוית במקום. לאחר שהינחתי את חפצי בצריף האורחים יצאתי לכפר לראיין את הבדוים.

ישבתי בסככה שהיתה בית הקפה וחיכיתי שמישהו יבוא כי איש לא היה נוכח במקום הזה מאחר שלא היה בעד מי לחכות לו. כי המקום נידח ותירים מגיעים בשעות מאוחרות יותר. לא עבר זמן וצעיר בדוי יצאו מאחת הבקתות ובא הישר אלי. מיסתבר שהיה בעל בית הקפה שבא ליראות מי זה שמצוי בו. כשישבנו הראיתי לו תמונות של דגים כדי שיתן לי את שמותיהם בערבית אך הוא לא שיתף אתי פעולה. הבחור היה מאופק וסגור החלטתי כי המקום אבוד עבורי. פרשתי וחזרתי אל הריט. בדקתי את הריף מול הצריפים ונימצא יפה ביותר בהיותו מלא אלמוגי אש, מינים ממינים שונים. משכתי עצמי אל הריף הרחוק בצפון ואף הוא נימצא עשיר. בצוהורים אכלנו יחד. בישלתי מרק שאכלתי אותו לברי כי היא צימחונית, אך קיבלה ברצון פיתה שאפה חסין מוסה ח’ד’יר.

אורח החיים התלוש מן המציאות הם זרים לי ואני דוחה אותם מכול וכול. אך הישתדלתי להבין את רוחה של הריט ואת גישתה ולא רציתי לערער את אמונתה בהערות משלי. מצאתי כי יש לה מניעים לאידיאולוגיה וההיתנהגות המוסרית העילאית שמדריכה אותה. על קירותיה תלויות סיסמאות כנגד המלחמה. הלבוש שלה שהיתה לבושה מתוך רצון לכסות את כל אבריה בג’לביה הארוכה באה להסיע את גישתה למציאות שהיא חיה בה. האבסורד היה בכך שהיא אמנם כיסתה את עצמה אך נהגה חופשיות בקשר לנוחיות הנידרשת מן הבגדים. ליכשישבה מולי לא כיסתה את רגליה ואפילו חשפה אותן עד כדי גילוי התחתונים שלה. הבינותי כי היא נוקטת במחאה כנגד שני דברים הפוכים. כנגד חשיפת הגוף בצורה פורנוגראפית היא מכסה את כל גופה, וכנגד הצדקנות של הצניעות החולנית היא נוהגת בחופשיות ואינה רואה בחשיפת אבריה משהו לא טבעי. ליכשהיתה מיתכופפת ויוצקת לי משקה היו שדיה הקטנים מיתגלים לעיני בכל הדרם. מכאן שהיא חיה מתוך אידיאולוגיה שמערבבת את הדברים ואינה מצויה לא בזה ולא בזה. סך הכול היא קורבן של החמרנות האירופאית והצייקנות הנוצרית. קצת ריחמתי על נישמתה, אך לא יכולתי להכאיב לה בדיברי אפיקורסות. לדעתי הזמן והסביבה ישיבו אותה לדרך מחשבה ריאלית. במציאות שהיא חיה בתוך הריקנות המידברית על כל מעלותיה וחסרונותיה היא צפויה ליפגיעות בהיותה לבדה. אני סקרן לדעת מה תהיה השקפתה על החיים למקרה שמישהו ידע על קיומה ביבדידות וינצל את ההיזדמנות לאנוס או לישדוד אותה. הלא זה בהכרח יכול ליקרות. ואז חסל סדר התמימות והבריחה מן המציאות האנושית שאינה סוגה בשושנים.

משהיסתבר לי כי יש לה מהלכים בכפר סיכמתי איתה כי היא תצא בערב אל “פרחאנה” ידידתה הזקנה. לאחר שנחתי בצריף האירוח והיגיעה שעת הערב יצאנו אל הזקנה פרחאנה שבינתים חזרה עם העדר היא וביתה פאטמה. הזקנה קיבלה אותנו יפה. הריט נתנה לה מתנה שהכילה בגדים ועוד משהו. כיון שאין הריט מבינה ערבית, תירגמתי לה את דיברי התודה על הזקנה. היא ביקשה ממני לומר לה כי המתנה לא ממנה כי אם מאלוהים. ישבנו ופיטפטנו תוך שאני רושם כמה דברים מפיה. מאחר ששעת הסעודה הגיעה, עזבנו את המארחות שלנו כיון שהן נידרשו ליקשור את העזים “בריבאק” שהוא מין חבל ארוך שאליו מחוברות לולאות אשר כורכים על צואר העזים כדי לרתק אותן למקום בישעת הלילה.

ליכשהחשיך חזרנו להמשך הביקור אצל פרחאנה אותה שעה ישבה איתה ועם פאטמה ביתה זקנהה אחרת שהיתה שכנתה. תוך כדי כך הגיע גבר צנום ומיזדקן. ישבנו וניתכבדנו בתה תוך שאני מכין את האוירה לישאלותי והייתי מספר להן מסיפורי המיקרא. ליכשהגיע הרגע המתאים לדעתי, העליתי את נושא הנמרים בסיני ואמרתי לנשים: “אתן ראיתן חיים ארוכים בסיני ובודאי ניפגשתן עם נמרים ספרנה לי על כך!” ופרחאנה והזקנה השכנה סיפרו על רעתם של הנמרים ועל מציאותם. ומבלי שארצה נפלה לידי פנינה סיפרותית. לפתע פרצה פאטמה אל תוך השיחה כאילו משהו היתגלה לה ואמרה לאימה: “אימי, ספרי לו את הסיפור על הרועה והנמר!” אותו רגע שרר שקט מתוח ופארחאנה פתחה בסיפור אודות הנמר שרצה לשאת את “שתיה” הרועה לאשה. אני נירעשתי מן הסיפור הזה לפי שיש בו כל האלמנטים של סיפור “כיפה אדומה”. וזה במקום נידח במידבר סיני מפי זקנה שלא באה במגע עם הסיפרות האירופאית. (את הסיפור פירסמתי בספר “אל מול הר־סירבאל”). כל זמן הסיפור היתה פאטמה נועצת את עיניה באימה ופניה זוהרים מרוב היתלהבות. ניכר עליה שאימה היתה משפיעה עליה שעות יפות בסיפוריה והיא רצתה כי גם אנחנו נהנה משעה יפה של סיפור.

בהמשך הישיבה סביב המוקד שהיה מאיר בגחלים שלו באור אדמדם קלוש את פני היושבים, נסבה השיחה אודות המיחושים הפוקדים את הזקן ברגליו. לשמע הדבר אמרה לו הריט בוא אלי מחר ואני תוך חצי שעה אשחרר אותך מן המיחושים בבירכיך. הוא נימלא אושר לשמע ההבטחה הזאת וניקבע כי למוחורת הוא אצלה לשם טיפול. חזרנו ליכפר הדייגים שלה. היא פרשה ליצריפה כדי להיתפלל – כך אמרה – ואני אל צריף האורחים.

למוחורת הגיע הזקן שהיה צנום עד כדי עור ועצמות. ניכנס אל הריט כדי שתרפא אותו כפי שהיבטיחה לו אמש. אני ישבתי תחת עץ תומר לא הרחק מן הצריף, והייתי צופה אל הים. כעבור חצי שעה יצא הזקן כלשהוא עדיין צולע וכולו זוהר ושבע רצון. שאלתי אותו: “האם נירפאת מידי הריט כפי שהיבטיחה לך לעשות זאת תוך חצי שעה?” חיוך פשט על פני כל פניו ואמר: “את רגלי היא לא ריפאה!” ולפי שלא עמדתי על משמעות שביעות הרצון שאלתי אותו: “האם תמשיך לבוא אליה לטיפול?” ענה לי: “בודאי אבוא אליה כי זה נעים!”

מיסתבר כי הוא היתענג על הליטופים שליטפה את בירכיו שטעמם מידי נערה לבנה יש בו ששים מגן העדן.

בינתיים הגיע בעל הבית אשר שמו אבי והוזמנתי למיטבח שלהם. סעדנו מארוחה שערכו ליכבודי ותוך כדי כך ניכנסנו לשיחה כל שהיא.

ביום הזה ביליתי בחברת הריט ואבי והירחבתי את המידע עליהם. הרושם לא הישתנה כלפיהם לפי שהיציגו את התורה שלהם שכל כולה “שאיפה לאהבת האדם”. מרוב אהבת האדם הם ברחו ממנו. תיאוריה לחוד והיתנהגות לחוד. החומרנות של החיים במציאות אינה פורשת שטיחים ליפני בעלי הפנטאסיות האוטופיות. באותו בוקר הביא האיש את רשומותיו היקריא לו איזו פואזיה שבאה להציג את עיקרי התורה שלהם שכול כולה שואבת את עיקריה מיתנועת “ההיפים” המיתהלכת בימים אלה בארצות־הברית. סך הכול, זו תמימות של ילדים מפונקים שמחפשים את גן העדן עלי אדמות מתוך תיסכול על שאין להשיג אותו.

ביקשתי את היומן שלהם ובו מצאתי רשימות על חיי הבדוים. על הרפואות ודרכי טיפול בענינים שונים כולל לידה חלל המין וכו. בין היתר מצאתי את הפואזיה שלהם והעתקתי קטע ממנו כדברים הבאים: –

 

הישתפכות הנפש על השניים    🔗

אלוהים אדיר ורחמן. ליל כוכבים. אנו ליד המים. רוח משוררת. אויר כה בריא. הגחלים לוחשות בצללים מרקדים. בשקט תבוא אלינו אלוהים!

קשת לבנה הינה היא באה. יד אלוהים.ברוכים השלווים.

עינינו מביטות ונישמותינו יוצאות. ועוצמה בתוכנו – לוחשות שלום.

ברוך אתה אדוני אלוהי היקום. האדמה והים, הרוח והלי, לעשות אך טוב ולינהוג בדרך אמת.

זוהי תבל, ארץ ים ואדמה, הגמל והעצים חיים בה. מים מבאר ותמרים מן העצים. מדבר לכאן ולכאן ובמרכזה יושבת נבכ נווה מדבר. תושבים ילידי מדבר באוהלים. אנו יושבים לצידם. יום נוסף של צום עליהם עבר. השמש שוקעת בין הרי היקום, ודיממת לילה יורדת עלינו.

זקן המאהל בדוי זקן עוור וחסון קם ליתפילה לאללה בידבקות ובהכנעה. לוחשות שפתיו תודה לאללה. גופו יורד ועולה. שפתיו לוחשות. הוא מנשק את האדמה ומרכין ראשו.תודת המאמין ההולך בדרך אלוהים.

אבי נאלץ לחזור לשרם ואני פרשתי לישון. בלילה נדדה שנתי מן הרוח הסוערת שכימעט והעיפה את הצריף יחד איתי. משנוכחתי כי מיציתי את המקום לטעמי, וגם הירגשתי מין עיפות שהיא אינדיקטור בישבילי שמסמנת לי שאני מלא ולא יכול יותר ליקלוט וכי הגיע הזמן לינדוד למקום אחר, ניכנסתי ליטרנס של נטישת המקום.

בבוקר חכיתי ליטרמפ שהיה אמור להגיע. כרגיל לא בא. בעת מסעותי ברחבי המידבריות, אם בנגב או בסיני קורה לי משהו שמפריע לשקט הנפשי שלי. כל עוד אני שקוע בסיורים ובעיסוקים הקשורים למסכת הדברים שמענינים אותי הכול שפיר. אך ליכשאני מכין עצמי לקום ולינסוע אם החזרה הביתה או לאיזו מגמה אחרת מיד תוקפת אותי רוח תזזית ועצבנות שאינן עוזבות אותי עד שלא עליתי על רכב שמוביל אותי לימחוז חפצי. זו תולדה של התלות שלי ביטרמפים שהיא תוצאה מחוסר האמצעים שלי לממן את הסיורים שלי. זו מנת חלקו של אדם שרוצה למלא את אוצרות רוחו וכיסו ריק.

כל שעות הבוקר חיכיתי לרכב צבאי שהיה אמור לעבור בכוון לשרם. השעות עוברות ומאום לא מגיע ואין בי כל חשק להמשיך ולהימצא במקום הזה שמיציתי אותו עד תומו. ובעודי מיואש שמעתי קול טירטור של רכב. למזלי הגיע רכב צבאי שהיסכים להסיע אותי לשרם.

כבר בישעות הבוקר המוקדמות ניפרדתי בידידות מהריט ויצאתי עם חפצי ועמדתי לא הרחק מן הצריף על אם הדרך. אבי חזר בלילה לשרם.

מיתוך גינוניה הבינותי כי היא רואה בי כמי שמבין לרוחה ושמא אצטרף הודות להשפעתה עלי למיסדר שלהם. רק זה חסר לי! אילו ידעה עד כמה ריחמתי עליה. על אבי שהיה יליד הארץ והיתחנך בקיבוץ לא ריחמתי כי הוא סתם שוטה ואילו היא נערה אמריקאית תמימה שהיא קורבן למישטר החברתי המסוכסך שמחפשת מיפלט מן המועקה שלתוכה היא נולדה. אני עשיתי עצמי מבין לרוחה ולא ניסיתי להציג את השקפתי השוללת מכול וכול את הפנטאסיות ואת דרכי הפולחן שלה באמצעות מדיטאציה וכל מיני מעשים משונים. מתוך כבוד לאישיותה נהגתי בצורה סולידית. העובדה שלא הבחינה במה שאני חושב עליה היה לי כסימן שהיתנהגותי היתה ללא דופי. כל הזמן ראיתי את עצמי שחקן שמתאים את עצמו לתפקיד שהוטל עליו וזאת עשיתי לפי הכלל: “אדם צריך להיות ארטיסט כדי להיתהלך בין השוטים!”

בסופו של דבר היגעתי לשרם והישר אל הסופרמרקט כדי ליקנות לחם.

מסתבר כי הלחם שהוצע לי היה יבש. ביקשתי לחם רך ונאמר לי כי הלחם בשרם מיתיבש מהר, ואין להשיג לחם רך. היצטידתי במזון ויצאתי לחפש טרמפ בימגמה להגיע לצוקי־דוד. בקושי היגעתי למיסעף – אילת שרם – אל הטרמפיאדה שם. במשך חמש שעות, משעה אחת אחר־הצוהורים עד השעה שש בערב לא לקחו אותי למרות שעברו מכוניות רבות ריקות למחצה. האנשים פה קשוחים ורעים והם הופכים את שרם ליסדום. זונות מיתהלכות בשערי העיר באזרחיות מוכרות בישמן ומשתפות את ה“חברה” בחייהן הפרטיים. מי שיושב במיסעדה לא יכול שלא להאזין לשיחותיהן עם בני המקום. בערב בשעה שש וחצי ריחם עלי פרופסור לפיזיקה שנסע יחד עם אישתו במכונית הפרטית שלהם שהוציאוני החוצה. שמו של הפרופסור הזה הוא – לב – שניראה כאחד המעמיד את עצמו שיודע כל דבר. הוא רצה ליבדוק את ידיעותי בכמה שטחים ליכששמע כי אני מדריך מצוקי־דוד. גם כלפי אישתו הוא מדבר ביובש ובהיגוי חד וחותך. ליכשנוכחתי כי הוא עושה את עצמו ידען שבקי במסלול חטיבה 9, החילותי לגלות לו מה יש לאורך הדרך ובהדרגה להעמיד אותו במקום הנכון. עד שהיגענו לינביעות היתישר הבחור והיה לבן אדם מן השורה. לטובת הזוג הזה יש להגיד שהם רואים בעין רעה וכואבת את ההיתדרדרות של הנוער הישראלי כפי שזה מיתגלה בינביעות. בנחל “חוואיט” ירדתי מן הרכב כשהאפלה אינה מגלה את מישכן עבדאללה עיד. את נוכחותו במקום הזה היכרתי ליפני זה ולפי שלא האירה האש מן המוקד שלו הינחתי כי עבר דירה. למעשה הוא שכן בימקומו ומדורתו לא ניכרה. ירדתי אל החוף וקבעתי לי מקום לינה. מעצי ארגז שמצאתי שם היבערתי אש ובישלתי לי מרק מימעט המים שנותרו במימיתי. היצעתי את שמיכותי בשקע והיסדרתי את הציוד שלי כך שיהיה צמוד אל ראשי מיפחד בלילות. שכן יש ידים ארוכות שעושות מעשים שלא יעשו.

בבוקר לאחר בישול התה כשהארגז הכבד של הפרודוקטים שכימעט והוריד אותי שאולה היתרוקן קימעא, הגיעה בדויה עם בנה. בעזרתה ניתגלה לי מקום מישכן פראג' ועבדאללה הדיגים. הלכתי אליהם כשאני נושא על גבי את הקיטבק, תרמיל המצלמות וארגז המזון בידי. ובלי הרבה גינונים היזמין אותי עבדאללה להיתארח אצלך ואצל אישתו בשם סוילמה שהיא השלישית בינשותיו, גוצה וזריזה. הזמנתו היתה ברוח טובה שהינעימה לי את הזיכרון הרע משרם ומן ההזנחה שעשו בי בעלי המכוניות בטרמפיאדה.

אותה שעה ארגה סוילמה יריעה לאוהל כשהנול עשוי על הארץ מיתדות ואבנים. עבדאללה הלך לעבודתו בתור שומר החוף מיטעם רשות שמורות הטבע. אני ישבתי לידה ולמדתי את חלקי הנול ושוחחתי איתה על כל מיני נושאים. היא הירשתה לי לצלם אותה. מיסתבר כי היא גרשה את בעלה ממנה לפי שהיה מסתיר את חמיצרכים ממנה ומתיחס אליה רע. אמרה לו: “מוטב לי להיתחתן עם יהודי ולא עם כלב כמוך!” ולפי חוקת הבדוים היא נאלצה להשאיר את ביתה אצלו באל עריש ולידבריה היא לא תוסיף ליראות אותה. יתכן – כך אמרה שלחתונת ביתה היא תורשה לבקר אותה. שאלתי אותה אם יש להם ילדים. אמרה לי כי עבדאללה לא מסוגל להוליד ולכן היתגרש מישתי נשותיו הקודמות. דבריה היפליאו אותי על כן שאלתי אותה: “אם אינו יולד למה נישאת לו?”

ענתה לי: “נישאתי לו כי הוא איש טוב!”

מיתשובתה ידעתי כי הענין יותר מורכב ממה שהוא ניראה במבט ראשון, וקבעתי לי את הסוגיה הזאת להמשך המחקר.

ממנה הלכתי לבקר את פראג' השוכן עם כל משפחתו תחת עץ לא הרחק מן העץ של חמידה ועבדאללה. שם מצאתי את אימו הזקנה לבושה בבורקוע קצר הדומה לנוקבה. צמותיה היו קלועות מן המצח לצדדים. שלוש שלוש מכל צד. התינוקות היו מטונפים. המשפחה ישנה בלילות תחת כיפת השמים, וביום העץ משמש להם לצל ולקולב ליתלית הבגדים והחפצים. שם אשת פראג' מע’יד’ה مغيضة. בצל העץ היא אורגת שטיח צבעוני ויפה בנול פרימיטיבי על הארץ. אחר הצוהורים ישבתי אצלם ולאחר שידולים רבים הם היסכימו להיצטלם. תיקוותי כי התמונות יצליחו.

בצוהורים אכלתי אצל עבדאללה תבשיל חצילים עם עגבניות מעורב ביבשר תמנונים. הטעם היה משובח ביותר. הוא נוהג לצוד אותם וליבשם על העץ. מרוב יובש בשר התמנונים מיצטמק ומראהו לא מלבב ביותר. ביתחילת הארוחה הכינותי עצמי לעינוי ממה שהסעודה הזאת עשויה ליגרום לי. וראה זה פלא, נהניתי!

פראג צד בבוקר בחכה הניקראת “צינארה” דגים גדולים. הוא היתפעל מציורי הדגים בספר שהיה בידי. לא חדל מלהיסתכל בהם. תוך כדי שיחה מיבלי מיתכוון, נודעו לי פרטים על אמצעי הריפוי של מארחי. מיסתבר שאין הים מספק דיברי רפואה. גם השימוש ביצמחים הוא דל. לגבי חינוך הבנים לדת נאמר לי כי ההורים הם שמלמדים את בניהם. אצל הבדוים אין מורי דת.

בישעות הערב ניפרדתי ממארחי משום שהייתי עייף ביותר וכבר תש כוחי מלראיין.

ארזתי את חפצי ועמדתי ליטרמפ על הכביש שהיה לא רחוק ממישוכנו של עבדאללה. האוטובוס עבר ולא לקח אותי, כפי הניראה יש “סדר” אצל אגד שלפיו חוקי המידבר אינם תופשים. האפלה ירדה בינתים עלי. להפתעתי באה מכונית קטנה מן הכוון הנגדי ובתוכה היה חיים רודד בן בית־השיטה וחברתו ההולנדיה בשם יוקה. לאחר דיברי שלום הימשיכו דרומה ואני המשכתי לחכות למזלי.

שעתיים חיכיתי כשהמכוניות זורמות זו אחר זו ומשאירות אותי למעצבה. ליבסוף קרה משהו מוזר. מכונית חלפה על פני היתרחקה קימעא וחזרה אחורנית אלי. מיסתבר כי הזוג הצעיר שבמכונית ראה אותי עומד ליטרמפ בשעה שנסעו דרומה לינביעות. בשובם, ראו אותי עדיין זנות, ריחמו עלי והיסיעו אותי איתם.

לאחר שהיצגתי את עצמי כמדריך בצוקי־דוד הציפו אותי בישאלות ומיד הייתי מנוסע רגיל למדריך של ממש שמשלם את דמי נסיעתו. לדיבריהם אני ניראה כבדויי וזו הסיבה שתירים ישראליים נימנעו מלהסיע אותי. הסבר שאינו מחמיא לעם ישראל.

באילת ירדתי בבית־ספר השדה המקומי ושם התארחתי כאיש מן המנין ואף ניתבקשתי לספר ליפני קורס המדריכים שהיה שם אותו יום על מימצאי. ולמוחורת טסתי מאילת לסנטה. וביום 16.10.75 היגעתי לצוקי־דוד בשעות אחר הצוהורים.