בתאריך 9.2.1978
קוד סיור 19
ביום חמישי בשעה 00\09 היגעתי למישמר שיך־זויד וקיבלתי מפליקס הסמל במה כתובות של שיכים. לפי המלצתו כדאי היה להתחיל עם השיך ח’אליף הנחשב לרציני מכולם. נסענו כישנים־עשר ק"מ דרומית לשיח’־זויד והיגענו למקום קדוש לאיזה “ג’אמע” את השיך לא מצאתי, אך היה שם קרובו. המקום מבודד על רמה המתנשאת קצת מעל מישור החולות הגדול. אוהלי הבדוים המוגנים בגדר של צמחים יבשים מפוזרים במרחק גדול זה מזה. הג’אמע מורכב מכמה חדרים גדולים עם חצר מרוצפת מבטון גדולה 20*20 לערך ועל מיתקן מעץ ערוכים כדי חרס לצורך התפילה.
מישל איש המינהלה ואני היתכבדנו בתה ומאחר שלא רציתי לבזבז את זמני הלכתי אל העירה שיח’־זויד לבקר שיח' אחר. בשוק שאלתי לביתו של שיח' מסאעיד אבו־צאלח. תוך כדי שיחה עם החנונים נישאלתי למוצאי כי הישתוממו לישמוע ערבית טובה. מצאתי את השיח' משחק “שש־בש”. הוא היכניס אותי למד’אפה שלו שהיו בו כיסאות מרופדים לאורך הקירות ושולחן מכוסה במפה ירוקה כמו הכיסוי של הכיסאות. החדר ניראה מסוגנן ויפה. השיח' היזמין תה ואשה צעירה לא רעולה הגישה לי כוס לי לבדי כי השיח' חולה בסוכרת. היא נעצה בי עינים ועד שלא החזרתי לה מבט לא היפסיקה להניח את המגש. ניראה שהייתי אטרקציה בישבילה.
שוחחתי איתו על כמה דברים. ליבסוף סטה לספר על מקרה שהיה קורבן לטעות וקיבל מכות. כי חיכו לאיש שיבוא בימכונית לאחר שעשה מעשה מביש באישה. כלומר: – דיבר עם אשה בניגוד לירצונה. קרוביה חיכו לו. אך בימקומו בא השיח' וקיבל כמובן מכות. אחרי זה היו ענינים משפטיים. לאחר שקיבלתי ממנו את פירוט השבט לחלוקותיו המשניות, פנה לעניני פוליטיקה ושלום. זהו נושא שמעסיק את כל התושבים. הייתי מוכן לימתיחות באוכלוסיה, אך מצאתיה נינוחה.
ממנו פניתי לקבר שיח' זויד. מצאתי שם פעילות רבה. נשים וילדים הלכו ובאו. משפחות משפחות נהרו לקבר, כיסו אותו ביריעות לבנות. היקטירו קטורת והידליקו נרות. הנשים זילזלו בכסוי הפנים וניראה כי היו מרוצות מגילוי הפנים בפני.
היו כאלו שעשו זאת במתכווין שבור לו את “הקונעה” שהוא הצעיף השחור המוסט על הפנים כדי שאחזה ביופין. אשה מלאת בשר “עליזה” ופעילה בשם “זאידה” היתה משרתת את המבקרים. מיסתבר שהשיח' הקדוש ניתגלה על ידי הסב שלה בחלום והוא שדרש ממנו ליבנות עליו קובה. מאז המישפחה שומרת את משמר הקבר וכל בית שומר בתורנות אחת לחודשיים. מוצא מישפחתה מסרפנד, הביקור בימי שני חמישי וששי.
לאחר שהנשים יצאו, ניכנסתי וביקרתי אותה שעה בא אחד משבט הרמילאת ובנו וכיסו את הקבר בבד ירוק. זהו נדר שנדר בהיותו חולה בכיס השתן. כשניתחו אותו: “אמר כי אם אבריא אכסה את הקבר בבד ירוק!” וכך עשה.
ישבנו ביפנים כשזאידה מגישה לנו בננות והאיש מגיש סומסום כיסעודת מיצוה הניקראת “טהוה”. הבן הצעיר היתענין למעשי וכששמע כי אני איש מדע היציג בפני שאלות פילוסופיות בעיקר שאל אותי: “איך אפשר להוכיח כי יש אלוהים ביכלל!” היתקשיתי לענות לו משום שלא ידעתי אם הוא דתי ודברים מודרניים עלולים לידחות אותי בתור בר־שיחה. אך ביראותי כי הוא מתלבט כדרך צעיר שחושב והוגה, ניסיתי לגייס את האסכולות השונות של הדת. כמובן שהוא העלה גם את שאלת האין סוף. והשאלה מדוע עמים לא מאמינים כמו הרוסים והם מצליחנים ואילו המאמינים נוחלים כישלונות הם עלובים. “היכן אללה?”
אלו הן שאלות נוקבות. איך שהוא תרצתי לו את הדברים מתוך אספקט של “מאמין” כיביכול למרות שהייתי מוכן להרצות בפניו דיברי כפירה, אך ריחמתי עליו כי ידעתי שחייו יהיו ביסביבה דתית ולמה להקשות עליו?
זאידה טענה כי הייתי לה ליברכה וכי מצאתי חן בעיניה. מדברי מצאה כי אני אדם לא רגיל וכי אני מעורר אצלה אהדה. ניחא! ניפרדתי ממנה בתיקווה להיפגש. על מוצאו של “שיח' זויד” לא קיבלתי מענה.
הימשכתי ללכת וניתקלתי ביצעירים. שאלתי אותם על מוצאו של הולי ולא ידעו. והינה הופיע מוחמד עם שני בחורים שהיזמינו אותי לבקר בביתם לישתות תה. הובלתי לחדר בבנין עזוב בו מזרונים על הארץ, סמיכות וספרים כלי אוכל מיתגוללים יחד. על הקירות תמונות של בנות חצי ערומות וכל מיני פליבוי. ישבנו ונישאלתי1 שאלות וכן בדקתי אצלם כמה דברים. מפיהם נודע לי כי זויד הוא תרביני במוצאו. מוחמד שלמד בכיתה י"ב בשיח' זויד היציג לי שאלות בגיאוגרפיה: – כיצד אתה קובע את הצפון כשרק מפה בידך ביום ולא בלילה. מתוך שיחה היסתבר כי השכלתו די ירודה. בחדר לא מצאתי מיתקן לעבודה עצמית ללימוד אחרי הצוהורים. מכאן שהלימוד בתיכון הערבי די שיטחי.
לאחר שעה יצאתי לדרך בכוונה להגיע לכביש – דיקלה חוף העשרה –ולהפתעתי פגשתי את הג’יפ של בית־ספר שדה ימית ואיתו הימשכנו לסבחת השיח' שהיתה מלאה מים. הצוות עסק בחולות. הופתעתי לישמוע כי כל ענין החולות לא יותר מאלף שנה. גם הערבים מספרים כי ליפני שנים־שלושה דורות, חוף הים לא היה מכוסה בחולות. מכאן הרבה מסקנות על דרך הים.
כיון שנותר זמן הלכנו לדיקליה אל ביתו של מוחמד עלי. האיש ממוצא מצרי ישב אותה שעה ליד מדורה יחד עם בנותיו ואישתו המלאה וכולם חולים בשפעת. הנשים במקום הזה בימיוחד הפלחיות מלאות וגדולות אברים שלא כמו הבדויות בסיני. שתי מדריכות היו אתי אילת הבלונדינית ואיתה ורדה השחרחורת אשר אביה מיצרי ואימה תוניסאית. השכנים היצטרפו אל המדורה ולאחר שתית תה פרץ נושא הנישול מפי מוחמד. לידבריו הוא נידרש לעזוב את המקום ולעבור למקום אחר. הוא לא יעשה זאת גם אם יחרשו אותו ביטרקטורים. כי זו אדמת אבותיו ושום כסף לא שווה לו. המושל לידבריו נוהג בדרך לא מוסרית ולא צודקת. הוא דוחה את היחס הישראלי. איך שהוא יצאנו מן הבעיה ועסקנו בסיפורים ובציזבאטים כשאישתו המלאה נהנית מילדיה על בירכיה. בשלב מסויים, שמה על ראש אילת את הקונעה אשר שיוותה לה צורה בדוית לכל דבר. תוך כדי ישיבה ליד האש, הישמיע מוחמד מן הטיפ שלו בלדה כשאני מתרגם אותה לבנות להנאת האשה והסובבים תוך דיברי היתבדחות.
בשעה מאוחרת בישמונה בלילה חזרנו. לבנות היה הסיור תרגיל יפה בערבית. גרתי בחדר לחוד. בית־הספר עדיין לא מאוכלס ולא מושלם ואנחנו הראשונים שמישתמשים בו. הסדינים המיטות המקלחות והמטבח, הכל חדש. השימוש בדברים האלה דומה למי שלובש בגד חדש יפה מרשרש ולא מתאים.
10.2.1978 יום ששי 🔗
בבוקר לאחר שהיות ועיכובים היסיע אותי אריה כגן מרכז ביה"ס בימית אל הג’אמע של שיח' ח’לף. ניתקבלתי במקעד שלו שהיה פרוש כולו באדרות עזים. השיח' כבד אברים והוא סובל מסוכרת. שתיתי לבד את התה שהוגש. היצגתי את עצמי והחילותי לישאול שאלות. את קבר שיח' זויד הוא ביטל. על מוצא שבט הסוארכה אמר שכולם ממוצא של אדם וחווה. ובזה הבנותי כי אינו מעונין לגלות את המוצא. ידעתי וגם הירגשתי כי האוכלוסיה באזור סבלה מנישול והיא חוששת מיפני מסירת פרטים שיצביעו על קשר רופף בינם לבין הסביבה. לפיכך, יצאתי מיואש ממנו ומבחינת המידע שקיבלתי.
פרשתי ממנו תוך ניצול התפילה שלו כסיבה לכך. וכך ניפרדתי ממנו בכבוד. ראיתי צריפון בודד וביקשתי לישאול את הדיירים מה שמו הערבי של החצב. היסתבר לי כי זו היתה חנות. ניכנסתי בשיחה. היצגתי את עצמי כמומחה לבדוים מטעם ביה"ס בימית. שאלוני לענין כלכלה ואיך שהוא עלה נושא הקיבוץ. היסברתי להם את עקרונות הקיבוץ. תוך כדי כך שאל עלי אם גם הנשים משותפות. היסברתי גם את הסוגיה הזאת תוך היתרעמות על עצם המחשבה. בלי ספק זו ידיעה שהופצה על התעמולה המצרית.
כשניכנסו כמה זקנים, הייתי בשלב של שאלות כלכליות. כיון שמצאתי עצמי בחנות, ביקשתי למצות את הנושא. מציאות אנשים הרבה העמידו את עלי במצב לא נעים. פניתי אל האנשים ומהם קיבלתי פרטים שאינם מהימנים כי היבחנתי בהיסתיגות ובפחד לגלות את הקלפים. נושא הזקנים המקופחים שאינם מקבלים קיצבה עלה גם פה כמו בדרום סיני. הישתמטתי ממתן תשובה2 באומרי כי זה ענין לטיפול בידי השיח' שלהם. גם נישאלתי אם יש לי מהלכים בחכומה. טענתי שלא דובים ולא יער. ניערתי חוצני מן החכומה. רק זה חסר לי שיקשרו את שמי אל המנשלים השנואים ואז שום דבר לא יזרום אלי. יצאתי ליתפוש טרמפ בשעה שתים אחר הצוהורים. דרך צומת אבשלום היגעתי לאחר שעה לימית. משכתי דרכי לדיקליה לימצוא את מזלי. היסתובבתי בתוך “המואצי” שהם השקעים מלאכותיים בין החוליות המגיעים כימעט למי התהום. שם הפלחים מגדלים ירקות, גויאבות ותמרים. השמיים היתעננו ולא יכולתי לצלם מגורי בדווי עם טלביזיה. משכתי אל הג’אמע. שם מצאתי כמה בדוים יושבים עם גברים כיבדי בשר מטיפוס העראיישי כלומר גבוהים ובהירי עור ועינים. ביניהם היה שיח' ריפאעי גדול ממדים. מפה לשם לאחר ששאלתי את שמות הצמחים שהיו בידי, ששימשו כתואנה ליפתיחת שיחה, ניכנסנו לשיחה במה שאני עושה ומנין הערבית שלי. כי הישתוממו לישמוע ערבית בדוית צחה. ליכשידעו כי אני תימני היתישבו כל הקושיות. ומה הופתעו לישמוע כי סבי בא מתימן. הם ניסו להיתולצץ על חשבוני ואני עניתי להם בחריפות כך שמצאו את עצמם במצב נחות ולא העזו ליתקוף וללגלג עלי. השיח' ריפאעי ביקש כסף עבור אינפורמציה דבר שחייב אותי להגיב בחריפות כשרב המסובים מקבלים את דעתי לפי הכלל: – שטובה עושים לשם שמים ליכשניתפזרו האנשים יצאתי עם הבדוי שחי ליד ביה"ס וזה היתמרמר על הגדר שמקיפה אותו. שאל אותי לפשר גדר. הישתמטתי ואמרתי כי אין לי מושג לשם מה הוקמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.