אלכסנדר סרגייאביץ' פושקין (1837–1799) בן משפחת אצילים מיוחסת מצאצאיו של פטר הגדול מצד אמו, אומנתו בת־הכפר חיבבה בפניו את עם האכרים. אביו, שאף הוא כתב שירים, קבע את ביתו בית ועד לסופרים נודעים (קרמזין, ז’וקובסקי). בן שמונה חיבר כמה קומדיות קטנות. למד בליציאון ב“צרסקויאה סלו”, שנועד רק לבני רמי היחש. מחונן כשרונית פרסם עוד בגיל חמש־עשרה את שירו הראשון “המבשר מארופה”. מאז נעשה קרוב לחוגים המדיניים הדוגלים ברעיונות החפש. בעוון שיריו הפוליטיים הוגלה לרוסיה הדרומית (“פושקין הציף את הנוער בשירים מסעירים, כל הנוער קורא אותם. מן הדין הוא להגלותו לסיביר” – הצאר). בגלות קישינוב מתקרב הוא אל אלכסנדר איפסילנטי, מראשי המורדים היווניים. בשנת 1823 עובר לאודיסה ועובד שם כפקיד, מעורר את קנאת המושל, המוצא לו אמתלא להגלותו שנית. לאחר מרד הדקבריסטים (14.12.1825) נקרא ע"י הצאר להתיצב למוסקבה, אך עמידתו הגאה של פושקין מצילתו ממאסר. בשנת 1827 חוזר לפטרבורג וחי בה חיי תענוגות, בסערת חייו יוצר הוא את יצירותיו הגדולות. בשנת 1837 נהרג בדו־קרב בהגינו על כבוד אשתו.
פושקין, גדול משוררי רוסיה, יוצר ספרותה החדשה, לשונה ויפיה האלמותי. רומנטיקן שלהטו להט אמת ואמתו – אמת גדולה. ראשון ראה את הספרות כשרות לאידיאל החופש, אויב הצביעות והשקרים המוסכמים, אויב לכל עריצות ולכל הבא לכלוא את הרוח.
מי לא קילל את מפקחי התחנות. מי לא היה מגדף אותם? מי הוא, אשר בעידנא דריתחא, לא תבע מהם להגיש לו את הדפתר הגורלי על מנת לרשום בו קובלנה, נטולה כל ערך, על דכוי, יחס גס, סדרים פרועים? מי הוא שאינו חושבם לחלאת המין האנושי, הנמנים בדרגה אחת עם השתדלנים, שעברו ובטלו מן העולם או לכל הפחות עם הרוצחים המורמוסקאים? אולם, נהיה־נא שופטי־צדק, נשתדל להבין למצבם, אפשר ונדון אותם על פי מידת הרחמים. מה הוא מפקח תחנה? מעונה ממש: בן הדרגה ארבע עשרה, ודרגתו – מגן לו בפני ספיגת מהלומות בלבד, ואף זאת לא תמיד עומדת לו בשעת דחקו (הריני סומך על מצפונם של קוראי) מה היא משרתו של רודן זה, כפי שמכנהו הרוזן ויאזמסקי? וכי אין זו לו ארץ גזירה, פשוטו כמשמעו? אינו יודע מנוחה לא ביום ולא בלילה. את כל המרירות המצטברת בלב במשך נסיעותיו המשעממות שופך הנוסע על ראש המפקח. מזג אויר ללא נשוא, דרך עקלקלה, נהג עיקש, הסוסים מתנהלים בעצלתים – המפקח כפרתם. בבואו למעונו הדל רואה בו כל נוסע את האויב; טוב ויפה הוא, אם עולה בידו להפטר מן האורח הלא קרוא; אולם משלא יימצאו הסוסים?.. אלוהים אדירים! אלו גידופים ואיומים יורדים אז על ראשו! בגשם ובבוץ אנוס הוא להתרוצץ בחצרות; בסופה, בכפור יוצא הוא לאכסדרה על מנת לנוח, ולו גם לדקה בלבד, מחמת גערותיו ודחיפותיו של האכסנאי המרוגז. מגיע גנרל – המפקח אחוז חלחלה, מוסר לו את שתי שלשות הסוסים האחרונות שברשותו ואת האקספרס בכלל זה. הגנרל ממשיך בדרכו מבלי להודות לו אפילו, לא יצאו חמש דקות – מצילת פעמונים!.. ובלדר מלכותי משליך על גבי השלחן את דרכיתו!..
נחדור נא לתוך תוכם של דברים אלה ותחת החרון יתמלא לבנו רחמי אמת. עוד מלים מספר: במשך עשרים שנים רצופות עברתי את כל רוסיה לארכה ולרחבה: כמעט כל שבילי הדאר נהירים לי היטב; הכרתי דורות אחדים של נהגי כרכרות; מעטים המפקחים, שאיני מכירם פנים אל פנים, מעטים הם, שלא היה לי עמהם עסק כל שהוא; מקוה אני לפרסם בעתיד הקרוב אוסף מענין של רשמי מסע; לפי שעה אומר רק זאת, שמעמד המפקחים הוצג לפני דעת הקהל בדמות מסולפת. אותם המפקחים המושמצים כל כך, הם, לאמיתו של דבר, אנשים מתונים, נוחים מטבעם, נוטים לחיים בצותא. צנועים בתביעותיהם לאותות כבוד ואינם אוהבי שלמונים במיוחד. משיחותיהם (אשר לשוא מזלזלים בהן האדונים האכסנאים) אפשר לדלות הרבה מן המענין והמאלף. באשר לי הריני מודה, כי מעדיף אני שיחה עמהם מהאזנה לנאומיו של איזה פקיד מדרגה ששית, הנוהג לפי מצות הרשמיות המלומדות. נקל לנחש, שידידים לי בקרב מעמד מכובד זה של המפקחים. אכן, זכרו של אחד מהם יקר לי. המסיבות קרבונו אי פעם זה אל זה ועל אודותיו מבקש אני לשוחח הפעם עם קוראי האדיבים.
בחודש מאי, שנת 1816, הזדמן לי לעבור במחוז, בדרך שבטלה כבר עתה. הייתי בעל דרגה נמוכה. נסעתי בכלי רכב מתחלפים ושלמתי רק בעבור שני סוסים. לפי כך לא זיכוני המפקחים בתשומת לב ראויה לשמה ולעתים קרובות הייתי משיג תוך מאבקים את אשר, לדעתי, הגיע לי בזכות. בהיותי עול־ימים ובעל מזג־חם, מתמרמר הייתי על מידת התרפסותו וחולשת אופיו של המפקח, מדי היותו מוסר את שלושת הסוסים שנועדו עבורי לרתמת כרכרתו של אחד מאדוני הרשות. כמו כן, לא יכלתי זמן רב להשלים עם כך, שבן־אספסוף, בררן, היה מקפח אותי במנה בשעת סעודה אצל מושל המחוז. עתה גם זה וגם זה נראה בעיני כדבר המובן מאליו. ולאמיתו של דבר, אנה היינו מגיעים אילו במקום הכלל: יכובד בעל הדרגה לפי דרגתו, היינו נוקטים משהו מעין: יכבד השכל את השכל? אלו וכוחים היו מתעוררים אז? ואת מי היו אז המשרתים מכבדים לראשונה? אולם חוזר אני לספורי.
היה יום חם. שלש פרסות בואך לתחנה החל דולף גשם, וכעבור רגע הרטיבני מטר שוטף עד לחוט האחרון שעלי. בבואי לתחנה, היתה דאגתי הראשונה להחליף את בגדי, והשניה – לבקש מעט תה. “הי דוניה! – קרא המפקח – הכיני מיחם והביאי זבדה”. לשמע דברים אלה יצאה מאחורי המחיצה נערה כבת ארבע עשרה ורצה לאכסדרה. יופיה הדהימני. “שלך הנערה?” – שאלתי את המפקח. – “בתי” – השיב בקורת רוח – “ונבונה כל כך, חרוצה כל כך, כאמה המנוחה”. אחר זאת החל מעתיק את דרכיתי ואני מסתכל אותה שעה בתמונות, המקשטות את מעונו הצנוע והנקי. תוארו בהן פרשת חייו של בן אובד מדרך הישר: בתמונה הראשונה משלח אב הדור פנים, לבוש גלימת לילה וכומתת שינה, את הבן הסורר מעל פניו, והלה נחפז ליטול את ברכתו ואמתחת מעותיו. בשניה מתוארת בהבלטה רבה דרכו הנלוזה של האיש הצעיר: יושב הוא אצל שלחן, מוקף ידידים כוזבים ונשים חצופות. הלאה מכאן, נראה אותו צעיר, מאחר שבזבז את כספו לריק, לבוש כתונת ומגבעת בעלת שלשה קצוות בין רועי חזירים וסועד יחד אתם: פניו מביעות עגמת נפש וחרטה. לבסוף מתוארת השיבה לבית אביו; זקן חביב לבוש אותה גלימה ואותה כומתת שינה, ממהר לקראתו: הבן האובד כורע ברך; בפרספקטיבה טבח קוטל גור־חזירים מפוטם, והאח הבכור חוקר את המשרתים לפשר השמחה. מתחת לכל תמונה קראתי חרוזים גרמנים מהוגנים. כל אלה שמורים עדיין בזכרוני, וכן הסירים המהבילים, המטה עם הוילון הססגוני ושאר החפצים, אשר סובבוני אותה שעה. כאילו היה זה עתה, רואה אני את בעל הבית, אדם כבן חמשים, רענן, מאושש, את זיגו הירוק, ארוך השולים עם שלשה אותות ההצטינות על גבי סרטים דהויים.
בטרם היה סיפק בידי לשלם לרכב את המגיע לו ודוניה כבר שבה עם מיחם בידיה. כבר במבט השני השגיחה הגנדרנית הצעירה, מה רב הרושם שעשתה עלי; השפילה זוג עינים תכולות גדולות; פתחתי בשיחה עמה, היא השיבה לי ללא שמץ מבוכה, כצעירה היודעת פרק בהלכות חיים. הצעתי לאביה כוס פונש; לדוניה הגשתי ספל תה ושלשתנו שוחחנו, כאילו הכרנו איש את אחיו זה עידן עידנים.
הסוסים היו מוכנים מכבר ועדיין לא היה לי כל רצון להפרד מהמפקח ובתו.
לבסוף נפרדתי מהם, האב איחל לי דרך צלחה והבת ליוותני עד העגלה.
באכסדרה נעצרתי ובקשתי ממנה רשות לנשקה; דוניה נאותה… הרבה נשיקות יכולני למנות… מאז התחלתי עוסק בכך אולם אף אחת מכל אלה לא השאירה בי זכר כה רב ונעים ולימים רבים כל כך.
חלפו שנים מספר והמסיבות הביאוני שוב אל אותה הדרך, אל אותם המקומות. נזכרתי בבת המפקח הזקן ושמחתי לרעיון, כי אראנה שוב. אולם, חשבתי בלבי, אפשר והמפקח הזקן הוחלף באחר, אל נכון, נישאה דוניה כבר לאיש, אף המחשבה על מותו של אחד מהם הבזיקה במוחי, ועל כן קרבתי אל התחנה בלב מנחש רעות. הסוסים נעצרו על יד ביתן הדאר. בהכנסי לבית הכרתי מיד את התמונות המתארות את פרשת הבן האובד; השלחן והמטה נשארו במקומם הקודם; ואילו על אדני החלונות לא נראו עוד פרחים והכל מסביב העיד על עזובה והזנחה. המפקח ישן מתחת לאדרת כבשים; בואי העירו משנתו, הוא ישב… אכן היה זה, לכאורה, אותו שמשון וירין, אולם כמה זקן הוא! כל עוד הכין עצמו להעתיק את דרכיתי הסתכלתי בשיבת ראשו, בקמטים העמוקים שבפניו, אשר לא גולחו זה מכבר, בגבו השפוף – ופליאה היתה זו בעיני, איכה זה עלולות שלש או ארבע שנים בלבד להפוך גבר ערני לזקן תשוש. “הכרתני? שאלתיו; מכירים ותיקים הננו.” – “יתכן” – השיב בקול קודר – “כאן דרך רחבה, עוברי אורח רבים שהו אצלי”. – “הבריאה היא דוניה שלך?” –הוספתי לשאול. הזקן הקדיר פניו. “רק אלוהים יודע מה אתה” השיב. – “משמע התחתנה?” – אמרתי. הזקן העמיד פנים כאילו לא האזין לשאלתי והמשיך לקרא בלחש מתוך דרכיתי. חדלתי משאלותי, צויתי להרתיח קומקום תה. הסקרנות הטרידתני ואכן קויתי, שהפונש יתיר את לשונו של מכרי הותיק.
לא טעיתי; הזקן לא דחה את הכוס שהצעתי. הבחנתי, שהרום פיזר את קדרותו. אחר הכוס השניה הותרה לשונו; נזכר, ואפשר רק העמיד פנים כאילו נזכר בי, ומפיו שמעתי פרשה, אשר באותה שעה השפיעה עלי השפעה עזה והרעידה את נימי נפשי.
“הכרת, איפוא, את דוניה שלי?” התחיל. "וכי מי זה לא הכיר אותה? אהה, דוניה, דוניה! אכן, עלמה היתה זו! כל מי שבא לכאן היה משבחה, לעולם לא נזף בה איש. גבירות היו מעניקות לה סודרים, עגילים. עוברי אורח, גברים היו נשארים כאילו לסעוד ארוחת צהרים או פת ערבית, כביכול, ואילו לאמיתו, לא בקשו אלא להסתכל בה ככל האפשר יותר. קרה, בא אדון, ויהיה הזעוף ביותר, הרי בנוכחותה נרגע מיד ונהג בי באדיבות. התאמין לי אדוני: רצים, לבלרים היו משוחחים עמה חצאי שעות. על פיה התנהל משק הבית; צריך לסדר דבר־מה, להכין, את הכל הספיקה למועד. ואילו אני, שוטה זקן שכמותי, עיני לא שבעו מלהביט בה, לא היה קץ לשמחתי; כלום לא אהבתי את דוניה שלי? כלום לא טפחתי בילדתי? כלום לא ידעה חיים טובים?
“ברם – לא, אין מפלט מצרה; אשר נגזר – בדין שיבוא”. וכאן החל לתנות לפני את צרתו. – "לפני שלש שנים, באחד מערבי החורף, בשעה שהמפקח סרגל דפתר חדש ובתו תפרה מאחורי המחיצה שמלה לעצמה, הגיעה “שלישיה” ונוסע חבוש כובע צ’רקסי, לבוש סגין צבאי, מעוטף בסודר, נכנס לחדר ודרש סוסים. כל הסוסים היו בדרך. לשמע ידיעה זו הרים הנוסע את קולו ואת מגלבו; אולם דוניה, שרגילה היתה במחזות כאלה, הגיחה מאחורי המחיצה ופנתה בחביבות אל הנוסע ושאלתו, אם חפץ הוא לטעום משהו? הופעתה של דוניה עשתה עליו רושם לא רגיל. חמת הנוסע שככה; הוא ניאות לחכות והזמין ארוחת ערב. משהוריד את כובעו הרטוב והתיר את הסודר ופשט את הסגין, הסתבר, שהנוסע הנו הוסר צעיר, חסון בעל שפם שחרחר קטן. הרגיש עצמו בטוב אצל המפקח, החל משוחח בעליזות עמו ועם בתו. הגישו ארוחת ערב. בין כה וכה הגיעו הסוסים והמפקח צוה לרתמם מיד, מבלי להאכילם, אל כרכרתו של האורח; אולם בשובו מצא את האיש הצעיר מונח על גבי ספסל כל עוד רוחו בו; הרגיש ברע, חש בראשו, אינו מסוגל לנסוע… מה לעשות! המפקח מסר לו את מטתו שלו והוחלט, שאם לא ירווח לחולה עד מחרת היום. ישלחו רץ לעיר ס… להזעיק רופא.
למחרת הורע מצבו של ההוסר. משרתו יצא רכוב על סוס להזעיק מהעיר את הרופא. דוניה חבשה את ראשו במטפחת שרויה בחומץ וישבה לתפור על יד מטתו. בנוכחות המפקח היה החולה מתאנח וכמעט לא הוציא הגה אחר מפיו. אף על פי כן שתה שני ספלים קפה ותוך כדי אנחות הזמין לעצמו ארוחת צהרים. דוניה לא סרה ממנו. בכל רגע ביקש לשתות ודוניה היתה מגישה לו ספל לימונדה שהכינה במו ידיה. החולה היה טובל את שפתיו וכל פעם בהחזירו לה את הספל, היה לוחץ לאות תודה בידו החלושה לידה של דוניושקה. בצהרים הגיע הרופא. מישש את הדופק של החולה, החליף עמו אי אלו דברים בשפה גרמנית וברוסית הודיע, כי זקוק הוא למנוחה וכי בעוד יומים יהיה מסוגל להמשיך בדרכו. ההוסר נתן לו עשרים וחמשה רובלים דמי בקור והזמינו לסעוד עמו ארוחת צהרים; הרופא נענה לו; שניהם אכלו בתיאבון רב, הוריקו בקבוק יין ומרוצים נפרדו איש מאחיו.
חלף עוד יום וההוסר החלים לגמרי. היה עליז עד מאד, התלוצץ בלא הפסק, פעם עם דוניה ופעם עם המפקח; שרק שירים, שוחח עם עוברי אורח, רשם את דרכיותיהם בדפתר־הדאר וכל כך נתחבב על המפקח החביב, עד שביום השלישי צר היה לו להפרד מאורחו האדיב. היה אז יום ראשון בשבוע, דוניה התלבשה כדי ללכת לכנסיה. הביאו את הכרכרה של ההוסר. הוא נפרד מהמפקח, שילם לו ביד רחבה; נפרד מדוניה והציע להביאה בעגלתו עד לכנסיה, אשר בקצה הכפר. דוניה עמדה נדהמת… “מה את חוששת?” – אמר לה אביה – “הרי רום מעלתו אינו זאב ולא יאכל אותך; סעי לך קמעה עד לכנסיה”. דוניה ישבה בכרכרה של ההוסר, משרתו קפץ על דוכן הרכב, שרק בשפתיו והסוסים החלו דוהרים.
המפקח המסכן לא הבין כיצד קרה, שהוא עצמו הניח לדוניה לנסוע יחד עם ההוסר, כיצד הוכה בסנורים ומה היה אז לשכלו. לא יצאה מחצית השעה ולבו החל דואב, דואב, וחרדה גדולה תקפתו, עד כי לא התאפק עוד והלך בעצמו לכנסיה. בהתקרבו אל הכנסיה ראה את קהל המתפללים מתפזרים לבתיהם, אולם דוניה לא היתה בעזרה ולא באולם. מיהר ובא אל הכנסיה פנימה. הכומר יצא מאצל המזבח; השמש החל כבר מכבה את הנרות, שתי ישישות עדיין התפללו בקרן זוית, אולם דוניה לא היתה בכנסיה. בלב כבד החליט האב המסכן לשאול את השמש, אם היא היתה בשעת התפילה. השמש השיב, כי לא היתה. המפקח חזר לביתו ולבו בל עמו.
תקוה אחת בלבד נותרה לו: שמא מתוך משובה ילדותית החליטה דוניה להמשיך עד התחנה הבאה, שם התגוררה אמה לטבילה. בהתרגשות מענה ציפה לשוב “השלישיה”, בה שלח את בתו. הרכב התמהמה. לבסוף, בבוא הערב שב לבדו, מבוסם ובפיו בשורת איוב: “דוניה נסעה לה מהתחנה ההיא בחברת ההוסר”.
לא יכול הזקן לשאת את אסונו; מיד נפל על אותה המטה, שיום קודם לכן שכב בה הרמאי הצעיר. עתה, משהפך שוב בכל המסיבות, החל משער, כי המחלה היתה מדומה. המסכן קדח מחום; לקחוהו לס. ובאורח זמני מינו אדם אחר במקומו. אותו הרופא, שבא אל ההוסר, ריפא גם אותו. הוא הבטיח למפקח, כי אורחו הצעיר היה בריא בהחלט, וכי כבר אז חשד בכוונתו הזדונית, אלא שהחריש מפחד המגלב. האמת דיבר הגרמני, או שמא ביקש להתפאר בראיית הנולד, מכל מקום, לא היה בכל אלה כדי לנחם את החולה המסכן. משרק החלים קמעה, ביקש המפקח מאת מנהל הדאר בס. חופשה לחדשים, ומבלי לגלות לאיש דבר על כוונותיו, הלך ברגל לחפש את בתו. מדפתר הנתיבות ידע, כי הרוטמיסטר מינסקי נסע מסמולנסק לפטרבורג. הרכב שהובילו סיפר, כי דוניה בכתה כל הדרך, אם כי ברור היה לו, כי היא נוסעת עמו מרצונה הטוב. “אולי” – חשב המפקח בלבו – “אשיב את השה האבודה שלי לביתי”. במחשבה זו הגיע לפטרבורג, חנה בגדוד האיזמאילובי, בבית פקיד משוחרר, חבר ותיק לשרות, והחל בחיפושיו. עד מהרה נודע לו, כי רוטמיסטר מינסקי נמצא בפטרבורג ומתגורר במלון דמוטאי. המפקח החליט לבוא אליו.
בשעה מוקדמת בבקר נכנס למלתחת דירתו ובקש להודיע לרום מעלתו כי חייל ותיק מבקש לראותו. משרת־צבאי צחצח אותה שעה מגפיים, הודיעו, כי האדון ישן ואינו מקבל פני איש לפני השעה אחת עשרה. המפקח הלך ושב למועד הקבוע. מינסקי עצמו יצא לקראתו לבוש חלוק וכומתה אדומה. – “מה רצונך, אחא?” שאלו. נתרתח לבו של הזקן, דמעות עמדו בעיניו ובקול רועד אמר רק זאת: “רום מעלתו!.. עשה עמי חסד!..” מינסקי הבזיק בו מבט, התאדם, אחז בידו, הובילו לחדר עבודתו ונעל אחריו את הדלת. “רום מעלתו!” – המשיך הזקן – "אשר נשר מעגלה אין להשיב; השב לי, לפחות, את דוניה המסכנה שלי. דייך השתעשעת בה; אל תאבדנה על לא דבר.
“את אשר נעשה אין להשיב – אמר האיש הצעיר מתוך מבוכה רבה – אשמתי לפניך, והריני נכון לבקש מחילה ממך; אולם אל יעלה בדעתך, שאוכל לנטוש את דוניה: היא תהיה מאושרת, בהן צדקי. לשם מה היא דרושה לך? היא אוהבת אותי; היא הסכינה למצבה החדש. אתה וגם היא תשכחו עוד את אשר קרה”. אחר־כך בתחבו דבר־מה לידו, פתח לדלת והמפקח לא זכר עוד, כיצד מצא את עצמו ברחוב.
שעה ארוכה נשאר עומד ללא נוע, לבסוף הבחין בתוך שולי שרוולו צרור נירות; הוציאם ופרש מספר שטרי כסף מקומטים, בני חמישים רובל כל אחד. דמעות עלו בעיניו, דמעות חרון! מעך את הנירות לפקעת אחת, השליכם ארצה, דרסם בעקבו והלך… אחר צעדים מספר נעצר, הרהר… וחזר… אולם השטרות לא היו עוד. אדם לבוש הדר משרק ראהו, קרב לאותו מקום, מיהר אל כרכרה, עלה בה וקרא לרכב: “קדימה!..” המפקח לא רדף אחריו. החליט בנפשו לשוב הביתה לתחנה שלו, אולם לפני כן רצה עוד להתראות פעם אחת, לפחות, עם דוניה האומללה שלו. לשם כך, חזר כעבור יומים אל מינסקי; אולם המשרת הצבאי אמר לו בקול זועם, כי האדון אינו מקבל פני איש, דחפו בחזהו מחדר הכניסה וסגר את הדלת ממש לפני אפו. המפקח עמד, עמד – והלך לו.
באותו יום עצמו, לעת ערב, עבר ברחוב ליטינאיה, לאחר שערך תפילה אצל “המעונים הקדושים”. פתאם חלפה על פניו כרכרה מהודרת והמפקח הכיר בה את מינסקי. הכרכרה נעצרה על יד בנין בן שלש קומות, סמוך לשער, וההוסר קפץ לתוך האכסדרה. מחשבה מבורכת חלפה בראש המפקח. הוא חזר על עקבותיו ובעברו ליד הרכב, שאל מניה וביה: “אחא, של מי הסוס הזה, שמא של מינסקי הוא?” – “אמת ויציב” – השיב הרכב – “ומה לך?” – “אכן, זה הדבר: – אדונך ציווה עלי להביא לדוניה שלו פתק, ואני – נשכח ממני היכן מתגוררת דוניה שלו” – “הנה כאן, בקומה השניה. אחרת אחא עם הפתק שלך; עכשיו הוא בעצמו נמצא אצלה”. – “נו, לאו דוקא, – טען לעומתו המפקח – תודה, שהשכלתני, ואני את שלי אעשה כבר”. ובדברו כך החל עולה במדרגות.
הדלת היתה נעולה; צלצל, חלפו עליו שניות מספר של צפיה מעיקה. המפתח חרק, פתחו לו.
“כאן מתאכסנת אבדוטיה סמסונובה?” – שאל.
“כאן – השיבה העוזרת הצעירה – לשם מה היא דרושה לך”?
מבלי להשיב נכנס המפקח לאולם. “אסור, אסור!” צעקה אחריו העוזרת; – אצל אבדוטיה סמסונובנה אורחים". אולם המפקח לא שעה לדבריה והלך הלאה. שני החדרים הראשונים היו שרויים באפלה, בשלישי דלק אור. קרב אל הדלת הפתוחה ונעצר. בתוך חדר מסודר יפה ישב מינסקי שקוע בהרהורים. דוניה, לבושה בכליל הדר האופנה, שעונה אל מסעד כורסתו, ישבה דוניה בדומה לבת־אבירים על גבי אוכפה האנגלי. בחבה הסתכלה במינסקי בסלסלה את תלתליו השחורים סביב אצבעותיה. המפקח המסכן! מעולם לא נראתה לו בתו יפה כל כך; מבלי משים, נהנה מזיוה. “מי שם?” – שאלה מבלי להרים את ראשה. הוא החריש. כיוון שלא נענתה, הרימה דוניה את ראשה…. ובזעקה נפלה על גבי השטיח. נפחד חש מינסקי להרימה ומשראה את המפקח עומד בפתח הדלת עזב את דוניה וניגש אליו מרעיד מכעס – “מה רצונך? – אמר לו בהידוק שינים – מה אתה עוקב אחרי כל הזמן כשודד? שמא מבקש אתה לרצחני נפש? הסתלק מכאן!” תפש בידו החזקה בצוארונו ודחפו אל המדרגות.
הזקן חזר למעונו. ידידו יעץ לו להגיש נגדו תלונה; אולם המפקח הפך בדבר, שימט את ידו והחליט להסוג. כעבור יומים יצא מפטרבורג לתחנה שלו, חזר לתפקידו. “הנה, זה לי השנה השלישית שאני חי בלעדי דוניה ואיני שומע עליה דבר וחצי דבר. העודנה חיה, או לא, רק אלוהים לבדו יודע. הכל עלול לקרות. לא היא הראשונה ולא האחרונה שנפתתה על ידי עובר אורח שפל, שהחזיקה אצלו זמן מה, ושילחה מעל פניו. רבות כמותן בפטרבורג, היום הן לבושות מלמלה ומחר מטאטאות הן את החוצות יחד עם בני האספטוף מבית מרזח. מדי העלותך על הדעת. כי אפשר וגם דוניה אובדת בזו השעה, הרי בעל כרחך חוטא אתה ומאחל לה את המות”…
כזה, איפוא, היה ספורו של המפקח הזקן שלי, ספור שהופסק לעתים קרובות בדמעות, שהלה היה מוחן באומנות רבה בשרוולו, כאותו טרינטי החרוץ שבבלדה המצוינת של דמיטריאב. בחלקן נקוו הדמעות בהשפעת הפונש, שהלה הוריק לקרבו כחמש כוסות ממנו, כל עת ספורו, אולם, כך או אחרת, הן נגעו עד מאד ללבי. בהפרדי ממנו, לא יכלתי משך ימים רבים לשכוח את המפקח הזקן, זמן רב עוד הרהרתי בדוניה האומללה…
לפני זמן קצר, בעברי דרך העיירה, נזכרתי בידידי; נודע לי, כי התחנה שהוא היה מנהלה, חוסלה כבר. לשאלתי: “העוד המפקח הזקן חי?” לא ידע איש להשיב לי תשובה מניחה את הדעת. החלטתי לבקר בסביבה המוכרת לי, שכרתי כלי רכב אזרחי ונסעתי לכפר נ.
הדבר קרה בסתיו. השמים כוסו עבים אפרורים; רוח קרה נשבה משדות השלף בסחפה עמה עלים אדומים וצהובים מהעצים שנקרו בדרכו. הגעתי לכפר עם שקיעה ונעצרתי אצל בית הדאר. לתוך האכסדרה (מקום בו נשקתני לפנים דוניה האומללה) יצאה אשה מגושמת והשיבה לשאלותי; אמרה, כי זה שנה תמימה, שהמפקח הזקן הלך לעולמו, עתה מתגורר בביתו מבשל־שכר והיא אשתו. הצטערתי על נסיעת־שוא זו ועל שבעת הרובלים שבוזבזו על לא דבר.
“מה היתה סיבת מותו”? – שאלתי את פי האשה.
“משכרות, ריחמאי”, השיבה היא.
“היכן קברוהו?”
“אחורי הכפר, על יד אשתו המנוחה”.
“שמא אפשר להראות לי את קברו?”
“וכי מדוע זה אי אפשר. הי ונקה! די לך להתעסק עם החתול. לוה את האדון לבית הקברות והראה לו את קברו של המפקח.”
לשמע דברים אלה הגיח אלי נער פוחח, אדמוני וקרטע ומיד הובילני אל מאחורי הכפר.
“ההכרת את המנוח?” – שלאתיו בדרך.
“כיצד לא להכירו! הוא שלימדני להתקין חלילים. קרה (מנוחתו עדן), הולך הוא מבית המרזח, ואנחנו אחריו: ‘סבא, סבא! אגוזים’ תמיד היה מצחק אתנו”.
“הזוכרים אותו עוברי אורח?”
בימים אלה, מועטים המה עוברי אורח; פרט לשמאי שיציץ לכאן באקראי, אך הלה אין שעתו פנויה למתים. הקיץ, באה גברת אחת, וזו התענינה במפקח הזקן ועלתה לקברו."
“איזו גברת?” – שאלתי בסקרנות.
“גברת נהדרת” – השיב הנער – באה בכרכרה רתומה לששה סוסים עם שלשה ילדים פעוטים, עם מינקת ועם כלבלב שחרחר; ואך אמרו לה, כי המפקח מת, פרצה בבכי ופנתה אל הילדים: “שבו בשקט, ואני אסור לי לבית הקברות”. ואנכי התנדבתי ללוותה. והגברת אמרה: “אף אני בעצמי יודעת את הדרך”. ונתנה לי חמש קופיקות־כסף – גברת טובה שכזו!.."
הגענו לבית העלמין, מקום חשוף, ללא גדר, כלו זרוע צלבי עץ ללא אילן מצל מעליהם. מימי לא ראיתי בית עלמין עגום שכזה.
“הנה קברו של המפקח הזקן” – אמר לי הנער בקפצו על תל עפר, שבו היה תקוע צלב שחור עם איקונין עשויים נחושת.
“והגברת, גם היא באה לכאן?” שאלתי.
“באה”, ענה ונקה – “הסתכלתי בה מרחוק. השתטחה כאן ושכבה שעה ארוכה. אחר־כך חזרה הגברת לכפר וקראה לכומר, מסרה לו כסף ונסעה לדרכה, ולי נתנה חמש קופיקות־כסף – גברת חביבה!”
אף אני נתתי לנער חמש קופיקות ולא הצטערתי עוד על הנסיעה ואף לא על שבעת הרובלים שהוצאתי לדרכי.
תרגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.