פעם נזדמן לי לבלות כשבועיים ימים בכפר־קוזקים שבאגף השמאלי. חנה כאן גדוד של חיל־רגלים. הקצינים היו מתכנסים איש אצל רעהו לפי תור, בערבים היו משחקים בקלפים.

ערב אחד, משקצה נפשנו במשחק הבוסטון והקלפים הושלכו אל מתחת לשלחן, אחרנו שבת אצל רב הסרן ס… השיחה, שלא כתמיד, היתה הפעם מענינת. הדברים נסבו על אמונת המושלמים, שכאילו גורלו של האדם נחרץ בשמים, ואשר מצאה לה חסידים רבים גם בקרבנו. כל אחד סיפר על מקרים שונים ולא שכיחים, מי לחיוב ומי לשלילה.

– כל זה, רבותי, אינו מוכיח ולא כלום, – אמר רב־הסרן, – הרי איש מכם לא היה עד לכל אותם המקרים המופלאים, שבהם אתם אומרים לחזק את דבריכם?

– כמובן, שאיש לא היה עד להם, – אמרו רבים, – אך שמענו עליהם מפי אנשים מהימנים.

– בדיות! – אמר מי שהוא, – היכן הם המהימנים האלה, שראו את פתק־הגורל, עליו רשום מועד המוות?… ואם אמנם הכל ידוע ונחרץ מראש, למה אם כן ניתנו לנו הרצון והשכל? ולמה חייבים אנו לתת את הדין על מעשינו?

אותו רגע קם קצין אחד שישב כל הזמן בקרן־זוית ובקרבו אל השולחן, העביר מבט שקט וגא על פני כל המסובים. סרבי היה על פי מוצאו, כפי שניכר היה משם משפחתו.

כל מראהו של הסרן ווליץ' הלם במלואו את אפיו. קומה גבוהה, פנים שזופים, שערות שחורות, עינים שחורות ונוקבות, אף גדול אך תקין – סימן היכר לאומתו, בת־צחוק עגולה וקרירה, התועה תמיד על שפתיו – כל אלה כאילו הושלמו יחד לשוות לו מראה של אדם יחיד במינו, שאינו מסוגל לשתף בהרהוריו ואוותיו את בני זולתו, אשר יד הגורל הועידה אותם לו לחברים.

הוא היה אמיץ, דיבורו מועט אך חד וחותך; מעולם לא גילה לאיש את צפונותיו הנפשיים והמשפחתיים. יין כמעט ולא שתה כלל; אחרי בנות הקוזקים הצעירות – אשר יפין קשה להשיג מבלי לראותן – לא רדף מעולם. אף על פי כן היו משיחים כי אשת האלוף לא היתה שות־נפש לגבי עיניו מלאות־ההבעה; והוא רגז לא בדי־שחוק, משנרמז על כך בפניו.

היתה לו רק תשוקה אחת, אשר אותה לא העלים – תאותו למשחק. על־יד השולחן הירוק היה שוכח את הכל, וכדבריו תמיד – היה מפסיד; ברם, אי־הצלחתו המתמדת גרתה את עקשנותו ביתר־שאת. מספרים היו, שפעם אחת בעצם הקרב, בלילה, הוא הטיל על כר משכבו את כספו ל“בנק”: הפעם האירה לו ההצלחה פנים. פתאום נשמעו יריות, ניתן אות אזעקה, הכל קפצו וחשו אל נשקם. – “הטל קלף על כל הבנק”. – קרא ווליץ‘, מבלי לקום ממקומו, אל אחד המשחקים המלוהטים ביותר. – “אני מטיל על שביעיה”, – ענה הלה תוך כדי ריצתו, מבלי שים־לב לבהלה שקמה מסביב, הוסיף ווליץ’ לשחק! הקלף המבוקש זכה.

כאשר הופיע בשרשרת החזית, ניטש כבר הקרב בראשית תקפו. ווליץ' לא שם לבו לכדורים המתעופפים ואף לא לחרבותיהם של הצ’צ’נים: הוא חיפש את חברו בר־המזל.

– “השביעיה יצאה!” – קרא בראותו אותו לבסוף בשרשרת־הרובאים, שהחלו כבר בגירוש האויב מן היער, ובקרבו אליו, הוציא את אמתחתו ואת ארנק־השטרות ומסרם לחברו שזכה בהם. הסיחו דעתו מכך שהמקום אינו יפה לחלוטין לפריעת חובות. לאחר שמילא את החובה הבלתי נעימה הזאת, זינק קדימה, משך אחריו את פלוגתו ועד סוף הקרב שמר על קור־רוחו והחליף יריות עם הצ’צ’נים.

משניגש הסרן ווליץ אל השולחן, נשתתקו המסובים תוך צפיה לתגובה מקורית מצידו.

– רבותי! – אמר (קולו היה שקט, אם כי נמוך מן הרגיל): – רבותי, מה בצע בויכוחי סרק אלה? אתם מבקשים הוכחות? הנני מציע לפניכם לנסות את הדבר על עצמכם ובשרכם: היכול אדם לעשות בחייו ככל העולה על לבו או ששעתו של כל אחד ואחד נגזרת עליו מראש… מי מסכים?

– לא אני, לא אני! – נשמעו קריאות מכל עבר – הנה, איזה אדם מוזר! מה שעולה על דעתו…

– אני מציע התערבות.

– איזו?

– אני קובע, כי אין כל גזרה גורלית – אמרתי אני – והטלתי על השולחן שתי עשרות אדומים – כל מה שהיה באמתחתי.

– מסכים – ענה ווליץ בקול עמום – אתה, רב־הסרן, תהיה לנו לשופט: הנה חמשה־עשר אדומים, את חמשת הנותרים אתה חב לי ועשה עמדי חסד והוסף אותם על אלה.

– יפה, – אמר רב־הסרן, ברם איני מבין, אליבא דאמת, במה מדובר כאן וכיצד סוברים אתם לפתור מחלוקת זו?

מחריש יצא ווליץ' אל חדר השינה של רב־הסרן; אנו הלכנו אחריו, הוא ניגש אל הקיר, שעליו תלויים היו כלי הנשק וללא אבחנה הסיר מעל הוו את אחד האקדחים שוני־הקוטר. אנו טרם ירדנו לסוף דעתו, אך כשהרים את ההדק, ושם אבק־שרפה אל המחסנית – פרצה קריאת־חרדה מפי רבים שתפשוהו בידו.

– מה אתה אומר לעשות? הגע־נא, הרי זה טרוף־דעת! – גערו בו.

– רבותי! – אמר במתינות בחלצו את ידו: – מי מוכל לשלם עבורי עשרים אדומים? – הכל נדמו ונרתעו.

ווליץ' חזר אל החדר הסמוך וישב אל השולחן; כולנו הלכנו אחריו. ברמיזה הזמיננו לשבת מסביב, נענינו לו מחרישים: אותו רגע שלט עלינו באיזה שהוא שלטון־סתרים. שמתי מבט חודר בעיניו, אך הוא פגש את מבטי הבוחן בעין שקטה ושלוה ושפתיו החיורות העלו חיוך; ברם, על אף קור־רוחו, נדמה לי, כי הבחנתי בחותם המות על פניו החורורים. השגחתי לא פעם – ורבים מבין אנשי הצבא הותיקים אשרו זאת – כי לעתים קרובות מופיע על פניו של אדם, אשר בעוד שעות מספר יקחהו המוות, מין ארשת מוזרה, אות לגזר־הדין הבלתי נמנע והצפוי לו, עד כי לעין שהסכינה לכך קשה לטעות.

– הלילה אתה מת! אמרתי לו. הוא פנה אלי במהירות, אך ענה במתינות ובשלות־רוח:

– יתכן, הן או לאו… – אחרי כן, בפנותו אל רב־הסרן, שאל: – כלום טעון האקדח? – במבוכתו לא זכר זאת רב־הסרן היטב.

– כן, טעון, ווליץ', – קרא מי שהוא, – אין ספק כי טעון הוא, שהרי תלוי היה למראשותי המטה, אך למה זה תחמוד לצון פתאום?

– לצון־אוילים, – החזיק־החרה אחריו אחר.

אני מתערב בחמשים אדומים כנגד חמשה, שאין האקדח טעון כלל! קרא השלישי וכך הגיע לידי התערבות נוספת.

קצתי בכל התכונה המרובה הזאת. שמעו־נא – אמרתי – אחד מן השנים, או שאתה יורה בעצמך או שהנך תולה את האקדח על מקומו הקבוע ונלך לישון.

– בהחלט, – קראו רבים, – נלך לישון.

– רבותי, אבקש מכם לא למוש ממקומכם! – אמר ווליץ' והגיש את קנה האקדח אל מצחו.

הכל כאילו נתאבנו.

– אדון פצ’ורין, – הוסיף, – קח קלף וזרוק אותו למעלה.

ואני, זכורני כאילו קרה הדבר אך זה־עתה, לקחתי מעל השולחן את האַס האדום וזרקתיו למעלה; הכל עצרו נשימתם; עיני הכל התרוצצו בהבעת־פחד וסקרנות לא מובנת מן האקדח אל הקלף הגורלי, אשר ברחפו בחלל האויר, ירד לאטו; ברגע שנגע בשולחן, שחרר ווליץ את ההדק… מעצורת.

– תודה לאל! – קראו רבים: – אינו טעון…

– ניווכח בכל זאת, – אמר ווליץ'. הוא הרים שנית את ההדק, כיון את האקדח אל מול הכובע, התלוי מעל החלון; נשמע קול יריה – עשן מילא את החדר; משנתפזר העשן, הסירו את הכובע: הוא היה נקוב באמצע והקלע ננעץ עמוק בכתל.

רגעים שלושה לא היה איש מן המסובים מסוגל להוציא הגה מפיו, בשלות־נפש גמורה שם ווליץ' את כספי אל אמתחתו.

עתה נסבו הדברים מסביב לשאלה, למה לא פעל האקדח בפעם הראשונה; אחדים קבעו, כי הקנה היה בודאי סתום; אחרים התלחשו, כי מקודם היה אבק־השרפה מלוחלח במקצת ואחרי־כן הוסיף ווליץ' אבק־טרי; אך אני הייתי בדעה, שההנחה האחרונה אינה נכונה, כיון שכל הזמן לא גרעתי עין מן האקדח.

– בר־מזל אתה במשחק! – אמרתי לווליץ'…

– זו הפעם הראשונה מאז יצאתי מרחם אמי, – ענה בחיכו מתוך סיפוק: – זה טוב מבנק ומשטוס¹)

– אך מסוכן מאלה במידת־מה.

– ובכן, המאמין עתה עכשיו בגזרת־הגורל?

– האמן אאמינה, אלא שאיני מבין עכשיו, למה זה נדמה לי, כאילו נגזר עליך למות היום… והאיש הזה, אשר לפני רגעים מספר כיון את אקדחו אל מצחו בשלוה כזאת, נתרגז פתאום ונתעצב.

– אף על פי כן, רב לך! – אמר בקומו – דבר־התערבותנו הגיע לקיצו וגם להערותיך, נראה לי, אין עוד מקום. נטל את כובעו והלך לו. תגובתו היתה לפלא בעיני – ואמנם לא בדי־שוא.

עד מהרה נתפזרו הכל וחזרו לבתיהם, בחוותם איש־איש את דעתו על פליאותיו של ווליץ' ואין ספק, שתוך כדי כך דנו אותי פה־אחד לאגואיסטן, כיון שאני התערבתי עם איש, אשר מוכן היה לאבד את עצמו ביריה. כאילו אמנם לא יכול היה בלעדי למצוא לעצמו הזדמנות אחרת לכך…

חזרתי הביתה דרך סמטותיו המשמימות של כפר־הקוזקים. ירח מלא ואדום, כתועפת הדלקה, החל מתגלה מאחרי האופק, האחוז בבתים המשוננים. דומם התנוצצו הכוכבים על פני כיפת השמים המאפילה בתכלתה, ומשובת־שחוק אחזתני פתאום, לעת נזכרתי, כי היו לפנים אנשים חכמנים שסברו, כי מאורות השמים לוקחים חבל בסכסוכים הקטנים בשל כברת ארץ או בגלל חוקי־בדים כלשהם… וכי מה? פנסים אלה, שהודלקו, לפי דעתם, רק לשם כך, כדי שיוכלו להאיר את מלחמותיהם ושמחותיהם שלהם, עדיין לוהטים בכל יפעתם הראשונה, וכל חמדונותיהם ויחוליהם כבו זה כבר עמם יחד, כאש זו, שהועלתה בקצווי היער בידי עובר אורח שלוו. אך לעומת זאת, מה רב היה כוח הרצון, אשר אותו האצילה עליהם אמונתם כי השמים וכל צבאותם, אשר לא ייספרו מרוב, משגיחים עליהם וחרדים להם חרדה זו, אשר לו גם אילמת היא – לא תכזיב לעולם… ואנו צאצאיהם האומללים, הנעים ונדים עלי האדמות ללא אמונה, ללא רגש הכבוד, ללא תענוגות ופחד, מלבד אותו הפחד שלא מרצוננו הוא מעיק על הלב, מדי הרהרנו על הקץ הבלתי־נמנע, לא עוד מסוגלים אנו לקרבנות גדולים לא לטובת האנושות ואפילו לא למען אשרנו שלנו, כיון שכופרים אנו במציאותו ובשויון־נפש אנו עוברים מספק לספק, כשם שאבותינו נטלטלו ממשוגה אחת לרעותה, אך גם מבלי שננהה כמותם אחרי התקוה ואף אחרי אותו גזר־דין גורלי, ומבלי שנדע את כל אותו העונג הרב שאין להגדירו ואשר בה תתענג הנפש בכל מאבק שהיא נאבקת עם האנשים או עם גורלה.

ורבות מחשבות דומות לאלה חלפו במוחי; אני לא כלכלתין, כיוון שאיני אוהב לכלכל בי הגיגים מופשטים כל שהם; וכי מה־יתנו לי ומה־יוסיפו לי אלו?… בימות עלומי הראשונים הוזה הזיות הייתי; אהבתי לשעשע את נפשי במראות קודרים ואורים, שהיו מצטירים חליפות־חליפות בדמיוני הצמאני שלא ידע מנוחה, אך מה נותר לי מכל אלה? הליאות, רק היא בלבד, כמו אחרי ליל־קרבות וחזיונות־בלהה, וגם זכרונות עגומים, לא נוחמו ממוסר־כליות. במאבק־שוא זה כיליתי לריק את כל להט נשמתי ואת יציבות רצוני, שחיוניותן רבה כל כך לקיומו של אדם. אני באתי אל בין החיים האלה לאחר שחיה חייתים כבר במחשבתי ותקפני השעמום ונפשי סלדה מהם, כאדם זה, שקרא העתק־קלוקל מספר ידוע לו משכבר הימים.

כל אשר קרה אותו ערב עשה עלי רושם עמוק והרגיז את עצבי. ואני טרם אדע אל נכון, אם אמנם מאמין אני גם כעת בגזר דינו של הגורל או לאו. אולם בערב ההוא תקפה עלי אמונתי בו: ההוכחה היתה חותכת ואנכי, מבלי שים לב לכך, שלגלגתי לאבותינו ולאיצטגנינות שלהם, המוכנה תמיד לשמשם, נלכדתי שלא מרצון ברשתם; ברם עמדתי בעוד מועד מלכת בדרך מסוכנת זו, וכיון שכלל גדול הוא לי, לא לכפור בשום דבר כפירה מוחלטת ולא להאמין בשום דבר אמונה עיוורת, דחיתי את “הנסתר” ממני והלאה ונתתי דעתי על אשר תחת רגלי, וזהירות יתרה זו באה אמנם כדבר בעתו: כמעט־קט והייתי נופל תחתי בהתקלי פתאום בדבר־מה שמן ורך, אך לפי הנראה, נטול־חיים. גוחן אני – הירח כבר נסך אורו ישר על הדרך – ומה מתגלה? לפני מוטל חזיר משוסף לחצאים בחרב… עוד טרם הספקתי להסתכל בו היטב, והנה אני שומע קול שעט רגלים: שני קוזקים יצאו במרוצה מן הסמטה הסמוכה, אחד נגש אלי ושאלני: “כלום לא השגחת בקוזק שיכור שרדף אחרי חזיר?” אמרתי להם שלא פגשתי שום קוזק ורק הצבעתי על הקרבן האומלל של אומץ־לבו המופלג…

– רוצח שכזה! אמר הקוזק השני – אך לגם יין צ’יחיר ומיד יקרא דרור לחרבו ויהפך בה בכל אשר יפגע. נרדף אחריו ירמיאיץ' יש לאסרו בחבלים, פן עוד…

הם התרחקו ואני המשכתי בדרכי בזהירות רבה ולבסוף הגעתי בשלום אל מעוני.

התגוררתי אצל פקח ממשלתי זקן, אשר חיבבתיו בשל מידותיו הנאות ובמיוחד – בזכות נסטיה, בתו הנאוה.

היא, כמנהגה תמיד, המתינה לי גם הפעם עטופה בפרוותה על יד הפשפש. הירח האיר את שפתותיה הנחמדות, שהכחילו מצינת־לילה. בראותה אותי הצטחקה אך לא נמשכתי אליה. “ליל מנוחה, נסטיה” – אמרתי בעברי על ידה, היא רצתה להשיב לי דבר־מה, אולם רק נאנחה אנחה חרישית.

סגרתי מאחורי את דלתות חדרי, העליתי נר וצנחתי על יצועי. אלא ששנתי נדדה הפעם יותר מכפי הרגיל. שולי המזרח כבר החלו מתבהקים לעת נרדמתי. ברם, לפי הנראה, נגזר עלי מן השמים שבאותו לילה לא אישן די שנתי. בארבע שעות לאור הבוקר החלו מתדפקים על חלוני שני אגרופים. קפצתי: מה קרה? – “קום, התלבש!” קראו אלי קולות מספר, התלבשתי בחפזון ויצאתי מחדרי. “הידעת את אשר קרה?” – אמרו לי בבת אחת שלושת הקצינים שבאו לקרוא לי. פניהם חורים היו כפני מתים.

– מה?

– ווליץ', נהרג.

נדהמתי.

– נהרג, הוסיפו, – הבה ונמהר!

– ואנה זה?

– בדרך ייוודע לך.

הלכנו. הם סיפרו לי על כל אשר קרה ותוך כדי כך תבלו הערות שונות בענין גזר־דינו המוזר של הגורל, אשר הצילהו ממוות בטוח כמחצית השעה לפני מותו. ווליץ' הלך לבדו ברחוב האפל: קפץ עליו פתאום הקוזק השיכור, הורג־החזיר, ויתכן, כי היה עובר לדרכו מבלי שים אליו לב – אילו לא נעצר ווליץ' ולא פנה אליו לאמר – “את מי אתה מבקש?” – “אותך” – השיב הקוזק והכהו חרב בשספו אותו מן הכתף עד הלב כמעט… שני הקוזקים, אשר פגשוני ואשר רדפו אחרי הרוצח, חשו לעזרה, הרימו את הפצוע, אך הוא השמיע כבר את נשמת־אפו האחרונה והספיק רק לבטא שתי מלים בלבד: “הוא צדק”. רק אני לבדי ידעתי פשרן הנעלם של מלים אלו: הן אלי היתה כוונתן: אני, שלא ברצוני, נבאתי לעלוב זה את משפט גורלו. הרגשתי לא רימתה אותי, בעליל קראתי מעל פניו את חותם קיצו הקרוב.

הרוצח סגר את עצמו בבקתה שוממה שבקצה הכפר. שמנו פעמינו לשם. נשים רבות רצו אף הן לשם תוך כדי בכיתן; מזמן לזמן נראה ברחוב קוזק מאחר קום, קופץ אל הרחוב, מהדק בחפזו את חניתו ועובר בריצה על ידנו. שררה מבוכה נוראה.

והנה, לבסוף, הגענו למקום; מסתכלים אנו: מסביב לבית הסגור מבפנים על דלתותיו ותריסיו צובא המון רב. הקצינים והקוזקים מתוכחים ביניהם בהתלהבות, הנשים מיבבות, משיחות לבן ומקוננות. מבין אלו עוררו את תשומת לבי פניה כבדי־הארשת של ישישה אחת, שהביעה יאוש של טרוף־דעת. היא ישבה על גבי קורה עבה, שעונה על ברכיה תמכה ראשה בידיה: היתה זו אמו של הרוצח… כפעם בפעם נעו שפתותיה… הלחש תפלה לחשה אם קללה?

בינתיים צריך היה לנקוט צעדים כדי לתפוס את הפושע. ברם, איש לא הרהיב עוז בנפשו לקפוץ ראשון אל חדרו.

נגשתי אל החלון והצצתי בעד סדק התריס. חיור הוא שכב על הרצפה ובידו הימנית אחז באקדח: חרבו המגואלת בדם נחה בקרבתו. עיניו הלטושות התרוצצו סביבו. כפעם בפעם נתרעד ואחז בראשו, כאילו ניסה להזכר באשר קרה לו אמש. ברצון תקיף לא השגחתי במבטו זה ואמרתי לרב־הסרן, כי אך לשוא אינו נותן לקוזקים לפרוץ את הדלת, היות ומוטב שהדבר ייעשה עכשיו מאשר לאחר מכן, משישוב לפכחונו המלא.

אותו שעה ניגש אל הדלת קצין־קוזקים זקן וקרא לו בשמו, והלה השיב.

– חטאת, אחא יפימוביץ' – אמר הקצין – אין כל מוצא, הכנע.

– לא אכנע – ענה הקוזק.

– ירא את האלהים! הרי לא צ’צ’ניץ ארור אתה, כי אם נוצרי ישר. נו, אם כבר השיאך החטא ונלכדת ברשתו – אין לך כל תקנה אחרת. מגורלך לא תמלט.

– לא אכנע – צעק הקוזק בקול מאיים ומיד נשמע קול חריקת ההדק הנדרך.

– אי, דודה! – אמר קצין הקוזקים לישישה – דברי אליו דבר, אולי ישמע בקולך… הרי את האלוהים יוסיף להכעיס, אף ראי, הנה גם האדונים האלה ממתינים זה למעלה משעתיים.

הזקנה נתנה בו מבט נוקב והניעה בראשה.

– וסילי פטרוביץ' – אמר קצין הקוזקים בגשתו אל רב־הסרן – הוא לא יכנע, מכיר אני אותו. ואם את הדלת תצווה לשבור, כי אז יפיל בנו חללים רבים. כלום לא תיטיב עשה אם תצוה לירות בו? בתריס סדק רחב.

אותו רגע חלפה במוחי מחשבה זרה: בדומה לווליץ' גמרתי אף אני לנסות את משפט גורלי.

– כתר זעיר, – אמרתי לרב־הסרן – חי אקחנו.

צויתי על קצין הקוזקים להכנס עמו בשיחת־דברים ועל יד הדלת הצבתי שלושה קצינים מוכנים ומזומנים לפרצה ולחוש לעזרתי בהנתן האות. הקפתי את הבית וקרבתי לחלון הגורלי. לבי נקפני בהולם פעם.

– אח, ארור שכמותך – צעק קצין הקוזקים – האם שחוק אתה אומר לעשות בנו? או שמא תאמר, כי קצרה ידנו להשיגך? הוא החל הולם בדלת בכל כוחותיו. הצמדתי עיני אל הסדק. עקבתי אחרי תנועותיו של הקוזק אשר לא פלל, כי ההתקפה תבוא מצד זה – וכהרף עין שמטתי את התריס ורכון־ראש זינקתי אל חלל החלון. ירי חלף סמוך לאזני, הכדור טרף כתפיה אחת, אך העשן שמילא את החדר מנע מידי יריבי למצוא את חרבו, שהיתה מונחת לצדו. תפשתיו בידיו, מיד התפרצו הקוזקים ולא עברו שלוש דקות, כשהופיע כבר אסור בחבלים, מובל על ידי משמר מזויין. ההמון התפזר. הקצינים ברכוני – ואמנם לא בכדי זכיתי לכך.

ואמנם, איך יוכל אדם אחר כל הדברים האלה להאמין בגזרת הגורל? אך מי איש נוכח לדעת אל נכונה, אם מאמין הוא בדבר־מה או לאו? והרי לא פעם אנו נוטים אחרי אמונה, שאינה אלא משובת־החושים או משוגת־השכל… דרכי אני להטיל ספק בכל. מידה זו אינה פוגעת בתקיפות אופיי, אדרבא, בכל הנוגע לי, הריני חותר ביתר שאת אל הצפוי לי, כל פעם שנבצר ממני לראותו מראש. הלוא לא יקרני דבר שהוא גרוע ממות – ומן המוות מפלט אין.

בשובי אל המצודה, סיפרתי למקסים מקסימיץ' על המוצאות אותי ועל כל אשר הייתי עד־ראיה לו, ושאלתי לדעתו בענין משפט הגורל. מקודם לא הבין את פשר כל אותו הענין, אך אני הסברתיו כמידת יכולתי ואז אמר בהניעו את ראשו ברצינות:

– אכן, בהחלט, ענין זה מסובך למדי. אמנם, הדקי־הנשק האסייתיים האלה נעצרים לעתים קרובות, כשאינם משוחים די הצורך, או כשאין לוחצים עליהם באצבע לחיצה של ממש. אודה ואתודה, שאיני מחבב את הנשק הצ’רקסי, לאיש משלנו לא כדאי להחזיקו. קתם קטן – ועל כן הזהר, פן ייחרך חטמך… לעומת זאת, חרבות יש להן – פשוט השבח והתהלה להן. ולאחר שהרהר רגעים מספר, הוסיף:

– צר לי על עלוב־נפש זה… השד השיאו לבוא בדברים עם שיכור בנשף לילה!… אפס, נראה הדבר, כי כך כבר נגזר עליו מאז לידתו…

ולא יכולתי להוציא עוד מפיו אף דבר אחד מדבריו. בדרך כלל אינו אוהב להפוך בדברים היוצאים מגדר הרגיל…

תרגם ש"ס