ניקולי וסיליביץ גוגול (1852–1809). נולד בסביבות פולטבה לאביו שאף הוא היה סופר. בן תשע־עשרה גמר את חוק למודיו בגמנסיה בניז' והיה לפקיד ממשלתי בפטרבורג. עוד בסיפוריו הראשונים עשה לו מוניטין כסופר מוכשר, היה מורה ב“אינסטיטוט הפטריוטי”, נכנס לחוג הסופרים הנודעים והכיר את פושקין, ז’וקובסקי ואחרים ובהשפעתם הורחבו אפקיו. מפאת השכלתו המוגבלת לא מצא כל ימיו סיפוק ביצירותיו, חיפש מפלט לרוחו בדת, עלה לארץ ישראל, חזר והשתקע במוסקבה, לבסוף נטרפה עליו דעתו ולפני מותו שרף חלק נכר מכתביו.
ביצירותיו המתארות בעיקר את הווי חייהם של הפקידים, מתגלה גוגול כצייר גאוני, חדור הוא אידיאליזם עמוק ואמונה בכל הנעלה והנשגב, ולעומת זאת, מחונן הוא בחוש הסתכלותי, הנוקב את תופעת־החיים עד תמציתן. השכלתו המוגבלת לא הביאה לידי מיזוג את גוגול הצייר והסטיריקן עם גוגול המיסטיקן וההוזה. גוגול נחשב לאמן הקומדיה והסטירה בספרות העולם ולאבי הסיפור הריאליסטי בספרות הרוסית. במיוחד נתפרסמו: “נשמות מתות” (על חיי האצילים והפקידים) “טרס בולבה” (חיי הקוזקים) ו“רביזור”. הסיפור שלפנינו “סגין” (נכתב ב־1834) מביא לידי ביטוי את גישתו הריאליסטית והמיסתית באי־מיזוגן.
אגף המחלקה… אולם מוטב, שלא לקרא בשמו של אותו אגף. אין לך יצורים יותר זעומים מאשר אגפים למיניהם, גדודים, משרדים וכיוצא באלה מעמדות ממשלתיים. שבימינו אלה, כל ברנש רואה עצמו סמל לכלל החברה ועלבונותיה. מספרים, שהנה לא מכבר הגיעה קובלנה מאת מפקח משטרה בעיר, שאת שמה אינני זוכר עוד, ובה נאמר בפירוש, כי דיני המלכות יורדים לטמיון וכי שמה הקדוש של זו נישא עתה בהחלט לשוא. ולראיה צרף האיש אל קובלנתו כרך עצום של איזה חבור רומנטי שבו נזכר מפקח המשטרה כמעט בכל עמוד עשירי ופעמים – אף כשהוא מבושם כלוט.
על כן, כדי להמנע מכל מיני אי־נעימויות, ניטיב עשה אם נקרא לאגף, שבו אנו עוסקים, בפשטות – אגף פלוני.
וכך באגף פלוני שרת פקיד פלוני, אין לומר שהיה מצטיין ביותר; נמוך קומה, סטיף במקצת, אדמוני במקצת, ולפי מראה פניו אפילו לקוי־ראיה במקצת; בעל לגבחת לא גדולה, קמטים משני צדי הלחיים וצבע פנים, שקוראים לו טחורי… מה לעשות, אשם בכך, כמובן, אקלימה של פטרבורג. באשר לתואר (שכן אצלנו חייבים בראש וראשונה להודיע את התואר) הרי תארו היה, מה שקרוא אצלנו יועץ טיטולרי קבוע, המשמש, כידוע, מטרה לחיציהם של כל מיני סופרים, שמנהג מפואר בידיהם לרכב דוקא על אלה, שאינם יודעים לנשוך. שם משפחתו של הפקיד בשמצ’ניק. משמו זה בלבד ניתן להסיק, שאכן היה אי פעם מבשמק;1 אולם אימתי וכיצד השתלשל שם זה מבשמק, על כך אין איש יודע דבר וחצי דבר. הן אביו סבו ואפילו גיסו וכל הבשמצ’ניקים נעלו בדרך כלל מגפים, שאת סוליותיהם היו מחדשים אך ורק שלש פעמים בשנה. שמו היה אקאקי אקאקיאביץ‘. אפשר ובעיני הקורא ייראה שם זה משונה במקצת והגוּי במכוון, אולם, יהא־נא סמוך ובטוח, שאיש לא חיפשו במיוחד, וכי רק מפאת השתלשלות המסיבות המיוחדות לא היתה כל אפשרות לקרוא לו בשם אחר. וכך היה המעשה: במידה שאין זכרוני מטעני, נולד אקאקי אקאקיאביץ’ אור ליום 26 לחודש מרס. אמו, מנוחתה עדן, אלמנתו של פקיד ואשה טובה עד מאד, ביקשה לערוך לו לרך הנולד טבילה כדת וכדין. שוכבת היתה אמו על יצועה שממול לדלת ולימינה ניצבו הסנדק, איבן איבנוביץ' ירושקין, אדם מוזר, לבלר ראשי בסנט והסנדקית, ארינה סמיונובנה בילובריושקינה, אשת קצין משטרה ובת־טובים, מצוינה במידות חסד נדירות. הציעו לה ליולדת שתבחר כרצונה באחד משלושת השמות הבאים: מוקקיה, סוסיה, או בשמו של המעונה חוזדאזאטא. “לא” חשבה בנפשה המנוחה “מיני שמות כאלה”. כדי לספק רצונה, פתחו את הלוח במקום אחר, והרי שוב שלשה שמות: טריפילי, דולה, ואראחאסיא, “גזירה שכזאת” מלמלה הזקנה: “באמונה, מימי לא שמעתי מיני שמות כאלה. אילו, לפחות, ואראדאת או ורוך, אולם טריפילי וואראחאסיא”. הפכו דף נוסף ויצאו־פבסיקאחיא וואחטיסיא. “אכן רואה אני” אמרה הזקנה “שכך הוא, מן הסתם, רצונו של הגורל. כיון שכך, מוטב, שיהיה גם שמו כשם אביו. האב היה אקאקי, יהיה גם הבן אקאקאי”. הנה ככה, איפוא, נוצר השם אקאקאי אקאקיאביץ', והרך הנולד הוטבל. אגב מעשה הטבילה פרץ התינוק בבכי ועיות את פרצופו כאילו ניחש מראש, שעתיד הוא להיות יועץ טיטולרי. כך, איפוא, ולא בדרך אחרת, קרה הדבר. ספרנו את המעשה כולו למען יווכח הקורא בעצמו לדעת שהדבר בא, בהחלט, מחמת הכרח וכי לא היתה כל אפשרות לכנותו בשם אחר.
אימתי ובאיזו תקופה נתקבל לאגף ומי הוא זה, שקבע לו את סוג עבודתו – דברים אלה אין איש זוכר עוד. וכל כמה שלא התחלפו שם המנהלים וראשי המחלקות למיניהם, תמיד ראוהו יושב אותה ישיבה, באותו מקום ועוסק בעבודתו, עבודת פקיד־כתבן; עד אשר בסופו של דבר האמינו הכל, כי מן הסתם יצא האיש לאור העולם כמות שהוא עתה, במעיל השרד שלו ועם הגבחת. איש מעובדי האגף לא נהג בו מנהגי כבוד. השוערים, לא זו בלבד שלא היו קמים על רגליהם בעבור האיש על פניהם, אלא אף לא הואילו להסתכל לצדו, דומה כאילו זבוב רגיל התעופף בחדר ההמתנה. המנהלים נהגו בו יחס רודני־צונן. כל עוזר לבלר ראשי היה בא ותוחב את הנירות ממש אל מתחת לאפו, מבלי שיראה את עצמו חייב להוסיף לפחות: “יואיל־נא להעתיק”, או “הרי לפניו ענין טוב ומענין”, או סתם מלה טובה כמקובל במוסדות מהוגנים. ואילו הוא, נוטלם, מסתכל אך ורק בנירות ואינו מרים כלל את עיניו להיוכח מי הוא זה, שהביאם אליו ואם הלה בר־סמכא לכך. אוחז הוא בגליון הניר ובו במקום מתחיל במלאכת הכתיבה. הלבלרים הצעירים צחקו עליו והתלוצצו על חשבונו, כיד פקחותם הטובה של פקידוני משרד; ספרו בנוכחותו ספורי בדים על אודותיו, על אודות סוכנת ביתו בת השבעים, המפליאה בו את מכותיה, כביכול. חקרוהו על יום החתונה, זרו על ראשו פיסות ניר וקראו לכך שלג. ברם, אקאקי אקאקיאביץ' לא היה פוצה את פיו, כאילו נמצא לבדו בחדר ואין עמו איש, לא היה בכל אלה כדי להשפיע אפילו על טיב עבודתו. על אף ההטרדות המרובות יצאו מתחת ידיו מכתבים ללא פגם כל שהוא. ורק כאשר המהתלה היתה כבר לבלתי נשא, כאשר דחפוהו במרפקו והפריעוהו מלהמשיך במלאכתו, היה מפטיר: “הניחו לי, מפני מה אתם עולבים בי”. משהו מוזר היה אצור באותן המלים ובקול שבו היה מבטאם. נשמע מתוכן משהו, המעורר רחמים גדולים כל כך, עד שאדם צעיר אחד, אשר מקרוב בא לעבודה וכדוגמת חבריו הרשה לעצמו להתקלס בו, נשאר עומד במקומו, כאילו פלחו חץ, ומאז, דומה, הכל נשתנה בעיניו ונראה באור אחר לגמרי. איזה כח בלתי טבעי אילצו להתרחק מחבריו, מכריו שחשבם, תחילה, אנשים מהוגנים ויודעי נימוס. ועוד ימים רבים לאחר מכן, ואף ברגעי חייו העליזים ביותר, היה לפתע ניצב לעיני רוחו פקיד נמוך קומה וגבח בדבריו הנוקבים: “הניחו לי, מפני מה אתם עולבים בי” – ומבעד למלים נוקבות אלו נשמעו מלים אחרות: “הרי אחיך אנכי”. והצעיר האומלל היה מליט את פניו בידו ועוד רבות פעמים במרוצת חייו היה האיש מזדעזע קשות, כל אימת, שנוכח לדעת כמה מן הבלתי אנושי צפון בקרב האנוש, ומה רבה היא הגסות האכזרית המסתתרת מאחורי גינוני הנמוסיות הדקה, מצות אנשים מלומדת. אהה, רבונו של עולם! אפילו בנפשו של אותו אדם, אשר כל העולם מוצא אותו אציל וישר דרך…
אכן, ספק אם יימצא עוד אחד, שחייו יהיו במידה כזו נתונים לתפקידו. לא די לומר: הוא שרת בקנאות, לא, הוא שרת באהבה. הוא מצא במלאכת הכתיבה עולם רב גוונים שכולו טוב. פניו זהרו מהנאה. אי־אלו אותיות נתחבבו עליו במיוחד ובהגיע תורן להיכתב, היה ממש יוצא מכליו מרוב אושר: היה מחייך, מעפעף בעיניו ומלקק בשפתיו; דומה שעל פי ארשת פניו בלבד יכולת להכיר, מה האות היוצאת עתה מתחת לקולמוסו. אילו גמלו לו לפי שעור קנאותו לעבודה, אפשר כי לרוב הפתעתו, היה עולה אף לדרגת של יועץ המדינה; ברם, הוא לא זכה אלא, כמאמר חבריו השנונים, לאבזם במכנסים ולטחורים במתנים…
אגב, אין לומר שלא זכה לכל תשומת־לב שהיא. אחד המנהלים, שהיה במקרה אדם טוב מטבעו וביקש לגמול לו טובה על שרותו רב־השנים, צוה למסור בידו משהו חשוב יותר מאשר העתקת מכתבים גרידא. היינו, לעבד עבודה מוגמרת, מעין פניה למוסד צבורי אחר. וכל מה שנדרש ממנו, היה להחליף את הכותרת שבראש הגליון ולשנות מספר פעלים מגוף ראשון לגוף שלישי. הענין גרם לו טרחה רבה כל כך, עד שפניו העלו זעה, גרד בגבחתו ולבסוף אמר: “לא, מוטב שאעתיק משהו”. מאז השאירוהו אצל העתקות.
דומה, שחוץ מענין ההעתקות, לא היה בעולם דבר העשוי למשוך את תשומת לבו. למלבושיו לא שם לב כל עיקר: חליפת השרד שלו לא היתה מצבע ירוק, אלא מעין מזיגה של גון אדמוני ואפור. הצוארון היה צר וקצר, כך שצוארו אף כי לא היה ארוך, נראה מעל צוארונו מופשל במידה בלתי רגילה, כמו אצל אותם חתלתולי גבס, בעלי גולגולת מטלטלת, המקשטים בעשרותיהם את ראשי התיירים הרוסים שמרחוק באו. ותמיד היה שמץ מה של רבב נדבק אל חליפתו: גבעולת־נעורת או סתם בדל חוט, נוסף על כך ניחון איש זה בכשרון מיוחד במינו, להזדמן בעברו את הרחוב אל מתחת לחלון, דוקא בשעה שמושלכים בעדו כל מיני שיירים. מובן, איפוא, שרגיל היה לשאת בשולי מגבעתו קליפות אבטיח, וכיוצא באלה מיני אשפה.
מימיו לא נתן דעתו על הנעשה והמתרחש יום־יום ברחוב, מה שאין לומר על עמיתו, לבלר צעיר, מבט עיניו נוקב וחודר עד כדי כך, שעשוי הוא להבחין אפילו אצל מי מהעוברים מעבר הרחוב השני הותרו קישורי המכנסים – תופעה המעלה, כרגיל, חיוך ערמומי על פניו. ואילו אקאקי אקאקיאביץ‘, גם כי יביט נכוחה אל אשר לפניו לא יראה, לאמיתו של דבר, כי אם שורות שורות של אותיות כתובות בכתב־ידו הישר, מלבד אולי לאותם המקרים כשראשו של סוס, שאין לדעת כיצד ומהיכן הופיע פתאם, נח לו לפתע על אחת מכתפיו ומנחיריו פורץ רוח עזה ישר אל לחיו, ורק אז משגיח הוא כי אין הוא נמצא במרכזו של טור־אותיותיו אלא דוקא באמצע הרחוב. בשובו הביתה, הריהו יושב מיד אל השלחן, לוגם בחטיפה את חמיצת הכרוב, אוכל בשר עם בצל ירוק מבלי לחוש כלל בטעמו של האוכל, שהוא בולעו יחד עם הזבובים ועם שאר מיני היצורים שלוחי אלוהים באותה העונה. חש בקיבתו שמתחילה היא לתפוח, הריהו קם מאצל השלחן, לוקח צלוחית דיו ויושב להעתיק תעודות, שלא היה בידו הסיפק להעתיקם במשרד. ומשאין כאלה בנמצא, הריהו עושה, במיוחד להנאתו הוא, טופס נוסף, בעיקר מאותן התעודות, שערכם אינו ביפי סגנונם, אלא בזה, שנועדו להישלח לאישיות חדשה או לגברא רבא. ואפילו באותן השעות כששמי פטרבורג האפורים כבר כבו לחלוטין וכל עם הפקידים מילא את כרסו וכילה את ארוחת הצהרים, איש איש כמידת יכלתו הכנסתו וטעמו, מאחר שהכל נחו משאון חריקת הקולמוסים שבמשרד, מריצה אחרי עסקיהם הם ואחרי עסקי זולתם החשובים ומכל אותו העומס, שהאדם הבהול הטיל על עצמו מרצונו, במידה גדושה מכפי הדרוש; בשעה שכל לבלר מבקש ליהנות מן הזמן הקצר שנותר ברשותו: מי שפרוטתו מצויה יותר ימהר לתיאטרון, אחר יצא לחוצות עיר, לשים עין אל מתחת לאי־אלו מגבעות, האחד יסור לנשפיה לבלות את הערב בפיזור מחמאות לריבה חמודה, המשמשת כוכב לחבורה לא גדולה של לבלרים. ויש, ואלה הם הרוב, ההולכים, פשוט, לבקר ידידים שבקומה השלישית או הרביעית, בדירותיהם בנות שני חדרים לא גדולים, אכסדרה, מטבח ואי אלו פרטנזיות למודרניות, כגון מנורה או כל דבר אחר, העולים בקרבנות ובויתורים על ארוחות צהרים ועל טיולים; כלומר, אפילו בעת שכל הלבלרים פנו אל דירותיהם הצנועות של ידידיהם לבלות את שעתם במשחק הויסט הסוער, אגב גמיעת תה מכוסות עם צנימים באגורה; לשאוף מעשן מקטורותיהם הארוכות, ובין חלוקה אחת של קלפים לשניה לגלגל דברי רכילות, שהסתננו אליהם ממרומי החלונות הגבוהים – תענוג, ששום אדם רוסי אינו יכול לותר עליו; או בשעה שאין עוד נושא לשיחה, אפילו לחזור ולדוש בבדיחה על אותו המפקד, שבאו ואמרו לו שגזזו את זנּב הסוס לאנדרטתו של פלקונטוב; כלומר, אפילו בעת שהכל בקשו להתבדר, לא חיפש אקאקי אקאקיאביץ’ לעצמו כל שעשועים שהם, איש לא יכול היה להעיד, כי ראהו מבקר אי פעם בנשף. משכתב עד כדי שבעה, היה עולה על יצועו, מחייך בהנאה למחשבה על יום המחרת: מה העתקה יזמן לו מחר היושב במרומים.
ככה זרמו להם לאטם חייו השלוים של האיש, אשר בארבע מאות רובל לשנה השכיל להיות שמח בחלקו. אפשר שעשויים היו לזרום עוד כהנה וכהנה עד ימי השיבה הטובה, אלמלא הפגעים השונים, הפזורים בדרך החיים, לא רק ליועצים טיטולריים, אלא גם ליועצי סתרים, יועצים גלויים, יועצי חצר וכל מיני יועצים בדרך כלל, אפילו לאלה הנמנעים מליעץ ואף אינם מבקשים עצה מאת זולתם.
ישנו בפטרבורג אויב מושבע אחד לכל המשתכרים ארבע מאות רובל לשנה או קרוב לזה. אויב זה אינו אחר, כי אם הכפור הצפוני שלנו, אף כי יש אומרים, שיפה הוא לבריאות. בתשע בבקר, כלומר, דווקא בעת שהרחובות מתכסים באלה הנחפזים אל משרדיהם, מתחיל הוא לכבד את כל החטמים, ללא אבחנה, במיני סנוקרות עזות ודוקרניות כל כך, עד שהלבלרים האומללים אינם מוצאים עוד כל מפלט לאפיהם. אותה שעה, כאשר אפילו בעלי דרגה גבוהה חשים במצחיהם מעצמת הכפור ועיניהם דומעות, יש ויועצים טיטולריים נשארים נטולי מגן לחלוטין. ואין לו ליועץ הטיטולרי כל עצה וכל תושיה, אלא אם כן יזדרז ככל האפשרי יותר מהר לעבור על פני חמשה, ששה רחובות ואחר כן, בחדר השוערים יהיה בוטש ברגליו עד אשר תימס ותחזור מקפאונה כל כשרותו המשרדית. זה ימים מספר שאקאקי אקאקיאביץ סופג צביטות עזות מן הרגיל בגבו ובאחת מכתפיו, על אף מאמציו לחלוף ככל האפשר יותר מהר על פני השטח המוכר לו. עד אשר לבסוף החל חושב, שמא הסגין הוא שסרח במקצת. מאחר שבחנו היטב בחדרו מצא, שאכן בשנים, שלשה מקומות, היינו, דוקא על הגב ובאחת מכתפיו דמה האריג לאלונטית שחוקה. פה ושם ניבעו פרצים באריג ואילו הביטנה התפוררה כליל. בל נשכח, שאף סגינו זה של אקאקי אקאקיאביץ שימש תכופות נושא למהתלותיהם של הלבלרים. עד כי נטלו ממנו אפילו את שם הכבוד סגין וקראוהו חלוק סתם. ולאמיתו של דבר, היתה מתכנתו משונה למדי: צוארונו הלך ונתמעט משנה לשנה, שכן שימש לצורך אחויים של אי־אלה מקומות תורפה אחרים. האיחוי, כשלעצמו היה רחוק מלהיקרא מלאכת־מחשבת של חייט אומן, כיון שבוצע בדרך גסה ולא נאה.
משירד אקאקי אקאקיאביץ לעומקו של הענין החליט, כי מן הראוי יהיה להביא את הסגין אל פטרוביץ' החיט, השוכן כבוד אי־שם בקומה הרביעית של המדרגות האפלות, ואשר על אף היות לו עין עקומה ופנים סטופים למדי, הצליח לתקן את מכנסיהם ואף חליפותיהם של לבלרים ושל אחרים, בימים שהיה מפוכח, כמובן, וכאשר ראשו לא זמם כל מבצע אחר. אליבא דאמת, אין חיט זה ראוי כלל שנרחיב עליו את הדבור, אולם דינו של ספור הוא, שנהיה מגדירים היטב את אופיו של כל אחד מגבוריו. ועל כן, אין ברירה, הבו לכאן את פטרוביץ'.
לפנים נקרא בפשטות גריגורי והיה עבד נרצע אצל בעל אחוזה אחד. ואילו לפטרוביץ' הפך האיש לאחר שיצא לחפשי והחל מתבשם כדבעי בימי חגא השונים, תחילה בחשובים שבהם, ואחר כן בכל יומא דפגרא, אשר רק צוין בלוח באות הצלב. אכן בנידון זה שמר אמונים למסורת אבות ובריבו עם בת זוגתו היה מכנה אותה בשמות גנאי, כגון חילונית או אשכנזית. כיון שהזכרנו את בת זוגתו, מן הדין שנקדיש גם לה מלים מספר, חבל רק שאין אנו יודעים על אודותיה אלא מעט מן המעט, אפשר רק זאת שיש לו לפטרוביץ' אשה, ואפילו שהיא חובשת לראשה כומתת לילה ולא מטפחת, ואילו במראה פניה, דומני, אינה יכולה להתפאר; מכל מקום הרי רק חיילי המשמר, בהפגשם בה, היו מעיפים עין אל מתחת לכומתתה, כשהם מנענעים בשפמיהם ומפליטים מפיהם צליל מיוחד במינו.
בעודנו עולה במדרגות המובילות אל פטרוביץ‘, שהיו לאמיתו שטופות במים ובמי שופכין והדיפו ריח כהל חריף וצורב את העין, ריח המהווה חלק בלתי נפרד מחדרי המדרגות האפלים, אשר לבניני פטרבורג בדרך כלל – החל אקאקי אקאקיאביץ מחשב בנפשו, מה המחיר ינקוב לו פטרוביץ’ זה, ואילו בתוך לבו החליט לא לשלם למעלה משני רובלים. הדלת היתה פתוחה לרווחה, שכן עקרת הבית, שעסקה אותה שעה בבישול דגים, מילאה את המטבח עשן סמיך כל כך, עד שאפילו הצרצרים בכבודם ובעצמם לא נראו בעדו כלל. אקאקי אקאקיאביץ' עבר את המטבח מבלי שעקרת הבית אף תרגיש בו ולבסוף נכנס לתוך חדר, בו נראה פטרוביץ יושב על גבי שולחן־עץ בלתי מצובע, ורגליו מקופלות תחתיו בדומה לפחה תורכי. כמנהג כל חיט בעת עבודתו, היו רגליו חשופות. הדבר הראשון שמשך את עיני אקאקי אקקיאביץ' היה אותה הבוהן המגודלה, המוכרת לו היטב, שלה צפורן כפופה בצורה משונה, עבה וקשה כשריונו של צב.
פקעת של משי וחוטים השתלשלה לו מצוארו ועל ברכיו החזיק מיני בלויים. זה שלש דקות שהוא עמל להשחיל חוט בקוף המחט ואין הדבר עולה בידו. על כן התרעם מאד על האפלה ואף החוט אינו ניצל מריטונו: “לא נכנס, פרא שכמותו, את כל נשמתי הוציא כבר, בן בליעל!”
לא נעם לו לאקאקי אקאקיאביץ‘, שנקלע לכאן דוקא בשעה שנפשו של פטרוביץ’ מרה עליו: שכן אהב לכוון את הזמנותיו אצל פטרוביץ' בשעה שהלה כבר שרוי מעט בגילופין, או כדברי בת זוגתו “נסתבא ביין קלוקל, השד שתום־העין”. במצב כגון זה, היה פטרוביץ‘, כרגיל, נוח לוותר ולהסכים ואף היה מרבה להשתחוות ולהודות. אכן, אחר כך היתה מופיעה, אמנם, האשה ובוכיה, כי רק בגלל היותו שתוי נקב בעלה שכר נמוך; אלא שבפרוטות מספר היית מסיים את הענין בכי טוב. ואילו עתה, נכר בו בפטרוביץ’ שמפוכח הוא ומשום כך מן הסתם לבו קשוח, אינו נוח לשכנוע, ועלול הוא לדרוש השד יודע איזה מחיר. כיון שהבין למסיבות, ביקש אקאקאי אקאקיאביץ' כדאמרי אנשי, לחזור על עקבותיו, אלא שנפלה כבר ההברה.
פטרוביץ' נתן בו מבט נוקב מאד בעינו האחת ואקאקי אקאקיאביץ' נאלץ לפתוח את פיו:
– השלום לך, פטרוביץ'?
– שלום עליך, נכבדי, – אמר פטרוביץ' וליכסן עינו אל ידיו של אקאקי אקאקיאביץ', לברר, מה שלל נושא עמו האיש.
– והרי באתי אליך, פטרוביץ', ככה… – מן הראוי לדעת, שבדרך כלל היה אקאקי אקאקיאביץ מסביר את רצונו באמצעות מילות יחס, כנויי תואר לרבות קטעי לשון נטולי כל משמעות. ובהגיעו למבוך נהג שלא לסיים כלל את המשפט, כך שלעתים תכופות למדי היה מתחיל במילים: “לכל הדעות הרי זה ככה…” ואחרי אלו – לא כלום, הענין היה מתנדף מראשו, מאחר שסבור היה, כי אמר את כל אשר היה עם לבו לומר.
– מה הענין, איפוא? – אמר פטרוביץ' כשהוא מעביר את עינו האחת על פני חליפת השרד של מבקרו, החל מהצוארון וכלה2 בשרוולים, גב, כנף הבגד, והלולאות, את כל הפרטים הידועים לו היטב, שכן כולם נעשו במו ידיו. מנהג הוא אצל החיטים; הרי זה הדבר הראשון שיעשו בעת הפגישה.
– הנה רציתי, פטרוביץ', ככה… זה הסגין, האריג… הנה ראה, בעצמך, בכל מקום אחר הריהו חזק בהחלט, מאובק הוא קמעה ונראה מיושן, כביכול, אך לאמיתו של דבר, הריהו חדש, ורק במקום אחד הוא ככה… במקצת… על הגב והנה גם כתף אחת השתחקה מעט, וגם על כתף זו – עיניך הרואות – זה הכל. עבודה רבה אין כאן…
פטרוביץ' לקח בידו את “החלוק”, תחילה פרשו על גבי השלחן, בחנו ארוכות, הניע בראשו ופשט יד אל החלון ליטול משם את קופסת הטבק העגולה, של איזה גנרל, שאין לזהותו, כיון שמקום הפרצוף נוקב באמצע והודבק בפיסת ניר מרובעת. משהריח קמצוץ טבק מישמש את “החלוק” בין ידיו, הסתכל בו לנגד האור והניע שנית בראשו; אחר כך הפכו עם הבטנה מלבר, שוב הניע בראשו, פתח שנית את המכסה עם הגנרל המודבק בפיסת ניר, ומשמילא את חטמו טבק, סגר והטמין את הקופסה ולבסוף אמר:
– לא, אי אפשר לתקן: מלבוש קלוקל הוא!
לשמע דבריו אלה, חש אקאקי אקאקיאביץ מדקרות בלב.
– אבל פטרוביץ, מדוע אי אפשר? אמר בקול תחנונים של ילד פעוט. הן רק הכתפים נשתחקו קמעה, והרי יימצא אצלך אלה שהם שיירי־אריג.
– נכון שיירים אפשר למצא, שיירים יימצאו – אמר פטרוביץ' – אלא שאי אפשר לאחותם, כאן הענין רקוב לחלוטין, גע בו במחט ומיד יתפורר.
– אין דבר, שיתפורר, ואילו אתה תניח מיד טלאי.
– אין כאן מקום לשים בו טלאי, אין במה לחזקו, בלוי מדי. לא נותר בו עוד כי אם אריג בלבד. תנשב רוח והריהו נפוץ לכל עבר.
– ואילו אתה חזקהו איך שהוא. וכי יתכן הדבר, באמת, ככה…
– לא, – השיב פטרוביץ בקול מוחלט, – אין בכך מן המועיל. הענין אבוד. מוטב שבבוא החורף תתקין לך מזה חותלות לרגליך, שכן הגרבים אינן מחממות די הצורך. המצאה גרמנית היא זו, למען יוכלו לגרוף לעצמם יותר כסף (פטרוביץ' אהב לעקוץ את הגרמנים בכל שעת־כושר); ואשר לסגין, תצטרך, כנראה, להזמין חדש.
לשמע המלה “חדש” נתערפלו עיניו של אקאקי אקאקיאביץ' וכל מה שהיה בהדר החל פתאם מטשטש. רק אחת ראה בבהירות, את הגנרל בעל הפרצוף הדבוק בפיסת הניר, אשר על מכסה קופסת־הטבק של פטרוביץ'.
– כיצד זה חדש? אמר, כאילו שרוי היה עדיין בחלום בלהות. – הרי אין לי אפילו הכסף לכך.
– נו, ואילו נגזר כבר חדש, כיצד זה, ככה…
– כן, חדש, – אמר פטרוביץ' בשלות־אכזרים.
– כלומר, במה יעלה לי מחירו?
אכן.
– יש להניח שמשהו למעלה ממאה וחמישים רובל, – אמר פטרוביץ' כשהוא מכנס את שפתיו במשמעות רבה. מאד חיבב האיש רשמים חזקים; אהב כך, לפתע, ינחית מהלומה ואחר כך יסתכל מן הצד לראות מה פרצוף יקבל קרבנו ההמום לשמע מילים כגון אלו.
– מאה וחמישים רובל בעבור סגין! נצטעק אקאקי אקאקיאביץ המסכן, אפשר זו הפעם הראשונה בחייו, שכן מלידתו הצטיין במדברו השקט.
– כך, – אמר פטרוביץ' – אולם איזה סגין! ומשנרפד את הצוארון בנמיה ועוד נוסיף לכך בורנס שבטנתו משי – יבלע גם מאתים.
– פטרוביץ‘, במטותא ממך, אמר אקאקי אקאקיאביץ בקול תחנונים וממאן לשמוע ולהקשיב לדברים היוצאים מפיו של פטרוביץ’ ולקבל את רישומם, – תקן איך שהוא, למען ישמשני עוד זמן מה.
– לא יתכן, לא כדאי: עמל שוא ובזבוז כסף לריק – אמר פטרוביץ'.
אחר הדברים האלה הסתלק משם אקאקי אקאקיאביץ‘, מדוכא עד עפר. ואילו פטרוביץ’ נשאר עומד במקומו שעה ארוכה, שפתיו מכונסות במשמעות רבה, בעבודתו אינו נוגע, וכל כולו שבע רצון, על שעמד על הגובה ואף לא בייש את אומנות החיטים.
בצאתו לרחוב היה אקאקי אקאקיאביץ כמו שרוי בחלום. “כך הוא, איפוא, הענין”, היה מדבר אל נפשו: “ואנכי אף לא העליתי בדעתי שככה זה, כלומר…”, ולאחר הפוגה קצרה, הוסיף: “ככה זה, איפוא! הנה מה שיצא בסופו של דבר, ואנכי כלל לא שיערתי, שהענין עלול להיות ככה”… ולאחר הפוגה ממושכת, הפטיר: “משמע ככה זה! משונה ומפתיע, כלומר… דבר כזה מעולם… השתלשלות שכזו!” באמרו את זאת, פנה בכיוון הפוך מזה המוביל לביתו, מבלי שהוא עצמו הרגיש בכך.
בדרך פגע בו מנקה ארובות בצדו המלוכלך ומרח את כל כתפו בפיח שחור. סיד שנשפך ממרומי פגומו של בנין ההולך ונבנה, מילא את שולי מגבעתו. והוא כלל לא השגיח בכל אלה, ורק אחר כך משפגע בשומר לילה, שהעמיד לצדו את קרדומו, ונער לתוך חופן־כפו המיובלת מעט טבק מתוך הקרן, רק אז התעשת קמעה, משום שהשומר אמר: “מה אתה נדחף ישר לתוך פניו של אדם, וכי אין לך מדרכה?” דבר זה אילצו להסתכל לצדדיו ולפנות לעבר ביתו. רק כאן החל מרכז את מחשבותיו, לראות את המצב באורו הנכון, לדבר אל עצמו במקוטע, אלא בישוב דעת ובגילוי־לב, כדבר איש אל ידיד נבון, שעמו אפשר לשוחח על ענינים קרובים אל הלב. "היה לא יהיה – אמר אקאקי אקאקיאביץ' “שעה זו אינה יפה לדבורים עם פטרוביץ': הוא עכשיו ככה, מן הסתם ספג, איך שהוא, מידי בת זוגתו. מוטב ואסור אליו בבקרו של ראשון בשבוע: לאחר סביאה של שבת יהיה רדום ויפזול בעינו, משמע שיזדקק לטפה להשיב את רוחו, והרי האשה לא תתן לו כסף, אותה שעה אנכי, ככה, כמה פרוטות לתוך כף ידו, ואז יתרכך וגם את הסגין כך, כלומר…” בזה האופן מיצה אקאקי אקאקיאביץ' את הבעיה, עודד את עצמו, ציפה לבוא היום הראשון הקרוב ובראותו מרחוק את אשת פטרוביץ' יוצאת את הבית, פנה ישר אליו. אכן, לאחר השבת, פיזל, אמנם, פטרוביץ' בעינו במידה רבה, ראשו נטה אל הרצפה וכל כולו רדום; אך למרות כל אלה, כשרק ירד לתוכנם של הדברים, נהג כאילו כפאו שד.
– אי אפשר – אמר – יואיל נא להזמין חדש.
בו ברגע תחב אקאקי אקאקיאביץ' לידו כמה אגורות.
– רב תודות נכבדי, הנה אתחזק קמעה לחייך, – ובאשר לסגין אל דאגה: אין הוא שוה ולא כלום. אתפור לך סגין חדש לתפארת. יכול אתה לסמוך עלי.
ניסה אקאקי אקאקיאביץ לחזור אל ענין התיקון, אך פטרוביץ' לא הניח לו להמשיך בדבריו ואמר:
– אתפור לך חדש, ויהי מה, היה סמוך ובטוח, לא אחסוך כל מאמץ. אפשר יהיה אפילו ככה, כפי האופנה החדשה, הצוארון ירוכס בקרסים של כסף אַ־לה־אפליקה…
כאן ראה אקאקי אקאקיאביץ‘, כי לא יימנע מסגין חדש ורוחו נפלה בקרבו. כיצד יתכן הדבר, מהיכן ילקח הכסף? אכן, במידת־מה יכול הוא לסמוך על ההענקה, העתידה להנתן לימי החג, אולם כסף זה מיועד ומחולק כבר למפרע. חייב הוא לרכוש לעצמו מכנסים חדשים, לסלק חוב לסנדלר, חוב ישן בעבור התקנת ראשים חדשים למגפיו הישנים, כמו מן ההכרח הוא, להזמין אצל התופרת שלש כותנות וזוג לבנים, שלא מן הנימוס לכנותם בשמם, במילה אחת: מכל הכסף ההוא לא תשאר פרוטה לפרוטה, ואילו אפילו יגלה המנהל רוחב לב לא רגיל ויעניק לו במקום ארבעים רובל ארבעים וחמשה או חמשים רובל, הרי גם אז היתרה שתיותר בידו, כמוה כטיפה בים ביחס לערך הסגין. אמנם, יודע הוא, כמובן, שאותו פטרוביץ’ חולשה היא לו להפריח פתאום, השד יודע איזה שכר מופרז, עד כי קורה, שאפילו אשתו אינה עוצרת ברוחה ומצטעקת: “וכי יצאת מדעת, שוטה שכמותך!” ואז יעשה את עבודתו בחצי חינם, ואילו עתה איזו רוח רעה השיאתו לבקש שכר, שאף הוא עצמו אינו שוה אותו. אמנם, ידע, כמובן, שפטרוביץ' יאות ויסתפק אף בשמונים רובל; אולם, מהיכן לקחת שמונים רובל? נניח שאת מחצית הסכום היה משיג איך שהוא, ואפשר גם למעלה ממחצית; ברם מהיכן לקחת את המחצית השניה? אלא שבראש וראשונה יש להודיע לקורא כיצד באה לידו המחצית הראשונה.
מקובל היה אצל אקאקי אקאקיאביץ' להפריש מכל רובל המוצא על ידו, אגורה אחת לתוך תיבה לא גדולה, סגורה על מפתח, עם נקב במכסה לשים בו את המטבעות. עם תום השנה, היה מונה את אגורות הנחושת, שהצטברו במשך הזמן ומחליפן במעות כסף, כיון שהתחיל בכך מלפני זמן רב, עלה בידו לצבור במשך השנים למעלה מארבעים רובל. אם כן מחצית מהכסף הדרוש היתה בידו; אולם מהיכן תבוא המחצית השניה? מהיכן יקח ארבעים רובל נוספים? חשב אקאקי אקאקיאביץ', חשב ולבסוף החליט שמן ההכרח לחשוך בהוצאות רגילות, לפחות במשך שנה אחת: להגמל משתיית תה בערבים, לא להדליק נרות בערבים, ולעת צורך לעבור לחדרה של סוכנת הבית ולעבוד לאור הנר שלה; ברחוב, על גבי מרצפות ואבנים יפסע פסיעות קלות ככל האפשר, כמעט על בהונות רגליו, כדי לשמור על הסוליות לבל תשתחקנה בטרם זמנן; ואף לכובסת לא יזדקק אלא אם כן לעתים רחוקות ככל האפשר, וכדי שלא לבלות את הלבנים, יהיה פושטם מעליו מיד עם שובו לביתו ולובש לגופו רק חלוק בד מיושן, שאפילו הזמן עצמו חומל עליו.
יש להודות, כי בזמן הראשון קשה מאד היתה לו ההסתגלות להגבלות כגון אלו; אך לימים הסכין איך שהוא והכל התנהל למישרין; אפילו הרגיל את עצמו לרעוב בערבים, ברם חלף כל אלה, שבע מזון רוחני לרוב, בשאתו במחשבתו את הרעיון הנצחי על הסגין, העתיד לבוא.
מאותו זמן ואילך, דומה, כאילו, עצם קיומו היה עשיר יותר, כאילו נשא אשה, כאילו נמצא, עוד בן־אדם אחד במחיצתו, כאילו לא היה עוד ערירי, כי אם איזו רעיה ענוגה ניאותה להלוות אליו בדרך חייו, ורעיתו זו אינה, אלא אותו סגין עצמו, מבוטן צמר גפן עם בטנה חזקה שחוסנה עומד לעולם ועד. הוא היה עליז יותר, דומה, שגם אופיו התגבש כאצל אדם, אשר מטרה ברורה ומוגדרת לפניו. הספק וחוסר הבטחון, אשר ניכרו בפניו ובכל הליכותיו כמו נעלמו מאליהם, וכמותם גם שאר סימני הפקפוק וההיסוסים. לפעמים היתה אש משובה מרצדת בעיניו ובראשו היו חולפים הרהורים מחוצפים ונועזים ביותר: שמא בכל זאת יתן את הצוארון בנמיה. הרהורים על נושא זה כמעט ובלבלו את חושיו. ופעם אחת, בהעתיקו מכתב כמעט עד שאפילו קרא בקול “אוך!” ומיהר להצטלב. מדי חודש בחודש היה מבקר לפחות פעם אחת אצל פטרוביץ', להשיח עמו בסגין, היכן טוב יותר לקנות את האריג, מה יהיה צבעו, מחירו, והיה שב לביתו תפוס מחשבות, אך שבע רצון, בהכרה, שבסופו של דבר יבוא יום והסגין יהיה לעובדה קיימת.
ואכן, הענין התקדם יותר מהר מכפי שציפה. באורח בלתי צפוי, העניק לו המנהל הענקה לא של ארבעים ואף לא של ארבעים וחמשה אלא של ששים רובל טבין ותקילין. כלום ניחש שאקאקי אקאקיאביץ' מזדקק לסגין, או אפשר שקרה הדבר סתם בהיסח הדעת, מכל מקום, מעתה היו ברשותו עשרים רובל נוספים. עובדה זו החישה את מהלך הענינים. לא יצאו שנים שלשה חדשים של רעב למחצה – וברשותו של אקאקי אקאקיאביץ' הצטברו קרוב לשמונים רובל. לבו, שכרגיל שקט היה, החל מרטט; מיד למחרת היום הלך עם פטרוביץ לבקר בחנויות. האריג שקנו היה משופרא דשופרא – ואין תימה, שכן הבחירה נעשתה עוד לפני חצי שנה ומאז כמעט ולא היה עובר חודש, שלא יסובבו יחדיו בחנויות, כדי לתהות על המחירים; ברם, בסופו של דבר אף פטרוביץ' בעצמו חיווה דעה, שאריג טוב מזה אינו בנמצא כלל. לבטנה בחרו באריג הודי, מאיכות משובחת עד מאד, ולדעת פטרוביץ‘, עולה הוא באיכותו על משי וביופיו ויפעתו – לא כן שכן. פרוות נמיה לא קנו, מחמת מחירו הגבוה, אך לעומת זאת בחרו בחתול המשובח מכל שנמצא בחנות, חתול, אשר מרחוק נראה ממש כנמיה. שני שבועות תמימים עסק פטרוביץ’ בסגין, מחמת עבודת ההכלמה הרבה, שאלמלא כן היה גומרו בזמן קצר מזה. תמורת עבודתו קבל שנים עשר רובל – בפחות מזה אי אפשר היה לו: הכל היה תפור בחוטי משי, בתפר כפול זעיר, וכל תפר ותפר היה פטרוביץ' מעביר בין שיניו לשוות לו צורות מצורות שונות. והנה, היה זה – – – קשה להגיד באיזה יום קרה הדבר, אולם מכל מקום היה זה יומו הגדול ביותר של אקאקי אקאקיאביץ‘, כאשר פטרוביץ’ הביא לו סוף־סוף את הסגין. הדבר קרה השכם בבוקר, ממש לפני שעת ההליכה לאגף. ואכן, כיון הסגין לרגע הנכון ביותר, שכן הכפור נתן כבר את אותותיו ועוד היתה ידו נטויה. פטרוביץ' הופיע עם הסגין בידיו כנאה לחיט מעולה. ארשת פניו אמרה כלה רצינות, שכמותה לא ראה עוד אקאקי אקאקיאביץ' מימיו. דומה, שחש במלוא התחושה, כי עשה מעשה שאין לבטלו וכי פתאם הוכיח באישיותו מה תהום רובצת בין חיטים, שכל עיסוקם אינו אלא הטלאת טלאים וכל מיני תיקונים ובין אלה התופרים מלבושים חדשים. הוציא את הסגין מתוך ממחטת אף שבה היה עטוף; הממחטה הובאה אף הוא עתה מהכובסת; רק אחר מכן קיפלה ותחבה לתוך כיסו לצרכי שימוש. בנטלו את הסגין הסתכל בו ביהירות־מה ובעודו מחזיק בו בשתי ידיו, הטילו בזריזות על כתפיו של אקאקי אקאקיאביץ‘; אחר כן משכו בידו מאחור כלפי מטה. אחר כך מתחו אקאקי אקאקיאביץ’ על גופו כשאינו מכונס די צרכו. אקאקי אקאקיאביץ‘, כאדם בא בימים ביקש לנסות גם ללבשו עם השרוולים, פטרוביץ’ סייע בידו – הסתבר שגם בשרוולים הוא נאה. במילה אחת, התברר, שסגין זה – מלאכת מחשבת הוא מכל הבחינות, פטרוביץ' לא החמיץ את ההזדמנות להעיר ולומר, שרק בגלל היותו מחוסר שלט, וכן רק משום שמכיר הוא את אקאקי אקאקיאביץ' זה שנים רבות, ניאות להסתפק בשכר זעום; ואילו בניבסקי פרוספקט היו דורשים ממנו רק בעבור העבודה בלבד שבעים וחמשה רובל. אקאקי אקאקיאביץ' לא גילה כל נטיה להתווכח על כך עם פטרוביץ', שכן בדרך כלל ירא היה את המספרים הגבוהים, שפטרוביץ נהג להאחיז בהם את עיני הבריות. הוא שלם לו את המגיע, הודה לו וכמות שהוא לבוש בסגינו החדש, מיהר ללכת אל האגף.
פטרוביץ' יצא בעקבותיו עמד ברחוב והסתכל שעה ארוכה בסגינו של המתרחק, אחר כך מיהר לרחוב צדדי, כדי לעקוף סימטה עקלקלה ולצאת שוב לרחוב ולהסתכל פעם נוספת בסגין מצדו השני, כלומר מלפנים. ובינתים, המשיך אקאקי אקאקיאביץ' בדרכו מתוך הרגשה חגיגית ביותר. עם כל ניד עפעף חש בסגין שעל כתפיו ופעמים ישתפך על פניו חיוך של הנאה. והרי, לאמיתו של דבר, שני יתרונות היו כאן: גם חם וגם נאה. כמעט ולא השגיח כיצד הגיע אל האגף; בחדר המלתחה פשט את הסגין, בחנו מכל צדדיו ומסרו לידי השוער לפקוח מיוחד. תמוה הוא, כיצד נודע לכל שלאקאקי אקאקיאביץ' סגין חדש וכי “החלוק” אינו קיים עוד. בו ברגע יצאו כולם אל חדר־המלתחה להסתכל בסגינו החדש של אקאקי אקאקיאביץ‘. החלו מברכים אותו ומאחלים לו מכל טוב, עד שהוא אשר תחילה לא היה אלא מתחייך, נבוך כליל. ומשהכל הקיפוהו ודיברו על לבו כי מן הדין “לחנוך” את הסגין בשתייה, וכי מחובתו להזמינם לנשפיה, התבלבל אקאקי אקאקיאביץ’ לגמרי ולא ידע עוד את אשר עליו לעשות או לומר וכיצד להחלץ ממצב ביש זה. אולם לא עברו אלא דקות מספר, והוא, אדום כתולעה, ניסה לשכנעם בדי תמימות, כי הסגין אינו חדש כלל, וכי זה רק ככה, כי סגין מיושן הוא. וסוף דבר – שאחד הלבלרים ודוקא לא מדגי הרקק אלא אפילו מה שהוא בדומה לעוזר ראשי, אפשר היה מרצונו להוכיח, שאינו רברבן ומעורה אפילו עם הנחותים, אמר: “ניחא, אני אערוך נשפיה במקומו של אקאקי אקאקיאביץ'. הערב הנני מזמינכם אלי לספל תה: נוסף על כך, הרי היום הזה הוא יום הולדתי”. מובן מאליו, שהלבלרים ברכו בו במקום את העוזר ללבלר ראשי וקבלו ברצון את הזמנתו. בראשונה, ביקש אקאקי אקאקיאביץ' להתחמק, אולם מאחר שהכל הפצירו בו ואמרו לו, שאין זה נאה, שבושה היא לו – לא יכול עוד לסרב. אגב, אחרי כן נעם לו הדבר, כל אימת שנזכר, כי לרגל המקרה הזה, ניתנה לו האפשרות לצאת בסגינו אף לעת ערב. אותו יום היה בעיניו של אקאקי אקאקיאביץ' יום חג גדול. לביתו שב במצב רוח מרומם, פשט את הסגין, תלהו בזהירות רבה על הקיר, הסתכל פעם נוספת באריג ובבטנה, אחר כך נטל, במתכוון לשם השוואה, את החלוק הקודם, אשר התרפט עד תמו. משהביט בו הצטחק: ההבדל היה עצום כל כך! ועוד שעה ארוכה לאחר מכן, לכשסעד את ארוחת הצהרים, הוסיף להצטחק כל אימת שנזכר בצורתו העלובה של החלוק. עלז ושמח סיים את ארוחתו ואחר הצהרים לא כתב עוד, כי אם התפרקד קמעה על יצועו עד רדת האפלה. אחר כך, מבלי להתמהמה, לבש את הבגדים, שם את הסגין על כתפיו ויצא אל הרחוב.
לדאבוננו לא נוכל לספר היכן בדיוק התגורר אותו פקיד מארח: זכרוננו לקה במקצת וכל מה שנמצא בפטרבורג, כל הרחובות והבתים התמזגו ונתערבבו בראשנו במידה כזו, עד שלא בנקל נדלה מתוכו דבר ברור. מכל מקום, דבר אחד, לפחות, נכון הוא, שאותו לבלר התגורר בחלקה היותר מהוגן של הכרך, משמע שלא קצרה היתה הדרך מביתו של אקאקי אקאקיאביץ‘. תחילה שומה היה על אקאקי אקאקיאביץ’ לעבור אי אלה רחובות שוממים שתאורתם קלושה, אולם ככל שהתקרב אל דירת הלבלר, נפגש ברחובות סואנים יותר, מאוכלסים יותר ומוארים יותר. מספר הולכי הרגל הלך ורב, ושם נראו גם גבירות לבושות הדר, צוארוני הגברים רפודי עור ביבר; דלל והלך מספרם של נוהגי מזחלות מסורגות סרגי עץ, שכוכבי פז זעירים מקשטים את חזיהם – אדרבה, כל הזמן נראו רכבים בני־חיל, חבושים מצנפות קטיפה צבע ארגמן, מאיצים בעגלות חורף משוכות בלכה, עם שמיכות עשויות עור דוב וכרכרות שמושביהם מקושטים, חרקו הגלגלים על גבי השלג. אקאקי אקאקיאביץ' הסתכל בכל אלה כמו בחידוש בלתי רגיל. זה לו שנים אחדות שלא יצא בערבים אל הרחוב. אקאקי עמד אצל חלון ראוה מואר של בית המסחר, להזין את עינו בתמונה, המתארת אשה יפה, אשר תוך חליצת נעלה חשפה כליל רגל חמודה למדי; ומאחורי גבה, מבעד לדלת נראה ראש גבר עטור זקן לחיים וזקנקן היספניולי יפה מתחת לשפתו. אקאקי אקאקיאביץ' הניע בראשו, חייך ואחר כך הלך לדרכו. מפני מה הצטחק, האם משום שנתקל בדבר שלא ידעהו מתמול שלשום? אלא שלמראהו נשמר בכל זאת אצל כל אחד ואחד מין הרגשה מיוחדת או אולי חשב, בדומה לפקידים אחרים, לאמור: "אה, הצרפתים הללו!
כל שלא יעלה על דעתם, חוקה עליך, כי באמת, ככה, כלומר…" ואפשר שאף על כך לא חשב – הן לא יתכן להכנס סתם לתוך נפשו של אדם, ולתהות על כל המחשבות שהלה חושב. לבסוף, קרב אל הבית, שבו התגורר העוזר ללבלר ראשי. עוזרו של הלבלר ראשי חי לו ברחבות: פנס האיר את המדרגות והדירה עצמה – בקומה השניה. משנכנס לפרוזדור ראה על הרצפה שורות שורות של ערדלים. וביניהם, באמצע הפרוזדור מיחם, הומה ומתמר תמרות הבל. על הכתלים ניתלו סגינים ואדרות וביניהם היו אחדים עם צוארוני־ביבר או דשים עשויים קטיפה. מאחורי הדלת נשמע שאון ושיח, שפתאם נעשו ברורים וצלולים לעת נפתחה הדלת ומהחדר יצא מלצר נושא מגש עם כוסות ריקות, קומקום לחלב וסל מלא צנימים. נראה, שהלבלרים התכנסו כבר לפני שעה ארוכה ואף הספיקו לגמוע כוס תה ראשונה. לאחר שאקאקי אקאקיאביץ' תלה במו ידו את סגינו ונכנס לחדר, נתרצדו לעיניו בעת ובעונה אחת פמוטים, לבלרים, מקטרות, שולחנות למשחקי קלפים, ואזניו הדהדו עמומות: חילופי דברים ושאון כסאות מוזזים. הוא נשאר עומד באמצע החדר, נבוך במקצת מבלי לדעת את אשר עליו לעשות לראשונה. אלה שכבר השגיחו בו, קבלו את פניו בקריאות ומיד פנו לפרוזדור לראות שוב את הסגין… אקאקי אקאקיאביץ‘, נתביש קמעה, אולם בהיותו אדם גלוי לב, לא יכול להעלים את קורת רוחו לשמע השבחים, שהכל פיזרו לסגינו. אחר כן, כמנהג כל חברה, נטשו כולם את הסגין ואותו עצמו ופנו אל השלחנות המיועדים למשחק הויסט. כל אלה, השאון, הדיבורים והמון בני־אדם היו כפלא בעיני אקאקי אקאקיאביץ’, הוא לא מצא את מקומו, לא ידע אנה יפנה, ומה יעשה, היכן ישים את גופו; לבסוף ישב אצל המשחקים, הסתכל בקלפים הביט בזה אחר זה בפניהם של המשחקים וכעבור שעה קצרה החל מפהק משיעמום. וזאת לדעת, שזה כבר חלפה השעה, בה רגיל היה לעלות על יצועו. ביקש להפרד מהמארח, אולם לא הניחוהו ללכת, בנימוק שראוי הוא המאורע, שישתו לכבודו, לפחות גביע אחד של יין שמפניה. כעבור שעה הגישו ארוחת ערב, שהכילה סלט ירקות, בשר עגל קר, פשטידה, עוגות מתוצרת קונדיטוריה ויין שמפניה. אקאקי אקאקיאביץ' נאלץ לשתות שני גביעים שמפניה. אחר זאת חש, כי כל הנמצא בחדר עליז יותר, ברם עם זאת לא נשכח ממנו, כי השעה היא שעת חצות וכי עליו לשוב לביתו.
מחשש פן יתחשק לו למארח לעצרו שנית, התחמק חרש מהחדר, מצא את הסגין, אשר למגינת לבו התגולל על רצפת הפרוזדור, ניערו, ניקהו מכל שמץ של אבק, שמו על כתפיו ויצא אל הרחוב. בחוץ היה הכל שרוי עדיין באור. אי־אלו חנויות סדקית, מועדוניהם של שומרי החצרות פתוחות היו לכל דכפין, ואילו האחרות אף על פי שסגורות היו, שילחו סילונים של אור לאורך חרכי הדלת, בהעידם תוך כדי כך, שאינן ריקות מחברה וכי מן הסתם מסימים שם עובדי החצרות והמשרתות את שיחם ושיגם, בעוד אדוניהם, תוהים, בוודאי על מקום הימצאם.
אקאקי אקאקיאביץ' עשה את דרכו במצב רוח מרומם וקרה שהחל אפילו לרוץ, משום מה, בעקבות גברת אחת, אשר חלפה כברק על פניו, ואשר כל אבריה נעו בתנועה בלתי רגילה. אלא שמיד נעצר וחזר להילוכו המתון כשהוא תוהה ומשתומם על זריזות זו שגילה פתאם. עד מהרה החלו מתמשכים לעיניו אותם הרחובות השוממים, אשר גם לאור היום אינם שופעים עליזות יתרה, לא כל שכן בשעות החשכה. עתה היו שקטים ושוממים עוד יותר, הפנסים הלכו ונתמעטו. יתכן שמעתה צומצמה מידת השמן; מעתה נראו בתי עץ, גדרות; מסביב לא היתה אף נפש אחת. רק השלג הבריק בחוצות ומשכנות העוני לבשו קדרות. הוא קרב אל המקום, בו נחתך הרחוב על ידי ככר רחבה עד אין סוף, שרק בקושי אפשר לראות את הבנינים מעברה השני וכל כולה שוממת עד להחריד. מרחוק, רק אלוהים עצמו יודע מהיכן, הבליח אור זעיר מתוך תא משמר, אשר נראה, כאילו נמצא בסופו השני של העולם. עליצותו של אקאקי אקאקיאביץ‘, כמו רפתה במידה ניכרת, לא בלי חרדה עלה על הככר, וכאילו לבו ניחש רעות. הסתכל לאחוריו ולצדדין; יחידי היה בתוך ים. “לא, מוטב ולא להסתכל”, חשב והמשיך בדרכו בעינים עצומות ומשפקחן, כדי להיוכח אם לא קרוב הוא, סוף־סוף, לקצה של הככר, ראה לפתע ממש לפני חטמו אי־אלה בני אדם משופמים, שעל טיבם לא יכול לעמוד בשום פנים ואופן. עיניו חשכו ולבו החל מפרפר בו. “והרי הסגין הוא שלי!” הרעים אחד מהם, כשהוא תופש בצוארונו. אקאקי אקאקיאביץ’ התכונן לצעוק “הצילו”, כשהשני תחב אל פיו ממש אגרוף עצום כראשו של לבלר, בהפטירו אגב אורחא: “נסה רק לצעוק!”. אקאקי אקאקיאביץ' לא חש עוד אלא כיצד פשטו ממנו את הסגין, כבדוהו במתת־ברך. שאחר זאת נפל על פניו לתוך השלג וחושיו אבדו לו. כעבור דקות מספר התאושש, קם על רגליו, אך לא ראה עוד כל נפש חיה על ידו. חש בקור אך הסגין איננו, החל צועק, אולם דומה, שקולו אף לא הגיע כלל אל קצה הככר. כלו אומר יאוש אך עודנו צועק; החל רץ דרך הככר ישר אל ביתן־המשמר שבסמוך לו עמד שומר לילה נשען על קרדומו ומסתכל בסקרנות כמבקש להבין על שום מה אדם זה רץ אליו וצועק. אקאקי אקאקיאביץ' בא, ובקול נושם ונושף, החל צועק, כי ישן הוא ואינו משגיח על סביבותיו ואינו רואה כיצד עושקים אדם. השומר השיב שלא ראה איש, שראה, אמנם, כיצד נעצר על ידי שני ברנשים, אך סבור היה שידידיו הם; וכי מוטב לו, שיניח לגידופי שוא אלה, ויסור למחרת אל שוטר הרובע, וכי הוא ידע מיד מי הוא שלקח את הסגין. אקאקי אקאקיאביץ' חזר במרוצה לביתו, מבולבל לחלוטין: השערות המעטות שנותרו לו עדיין על רקותיו ועל פדחתו נתפרעו כליל; הצלע, החזה והמכנסים נתכסו שלג. סוכנת ביתו הישישה, מששמעה נקישה מבוהלת בדלת, קפצה מיד ממיטתה ונעולה נעל אחת בלבד אצה לפתוח לדלת, כשידה אחת מהדקת את הכתונת אל חזה, מטעמי צניעות; אולם משפתחה לדלת נרתעה לאחוריה למראהו של אקאקי אקאקיאביץ‘. ומאחר שספר לה את אשר קרהו, ספקה ידיה ואמרה שעליו לגשת אל מפקח המשטרה, ששוטר הרובע ירמה אותו ותו לא, כלומר יבטיח ואחר כך יוליכהו שולל בשה“י פה”י. הדבר הטוב ביותר, לסור ישר אל המפקח, שהוא, אגב, ממודעיה, אפילו, כיון שאותה צ’וכונקה, שעבדה לפנים אצלה כמבשלת, משמשת עתה אומנת בבית המפקח, אף אותו עצמו היא רואה לעתים קרובות, כשהוא עובר על יד ביתם, כשהוא מבקר בכל יום ראשון בכנסיה, מתפלל ובו בזמן גם מביט אל הכל בסבר פנים יפות, היוצא מכל אלה, שאדם טוב־לב הנהו. לשמע החלטה שכזו, גרר אקאקי אקאקיאביץ’ את רגליו, ונכנס מדוכא אל חדרו, ורק מי שמסוגל להבין למצבו של הזולת, יוכל לתאר לעצמו, כיצד עבר עליו הלילה.
בבוקר השכם שם פניו אל המפקח; אלא שנאמר לו, כי הלה ישן; בא שנית בשעה עשר – אמרו: עדיין ישן; שב בשעה אחת עשרה – אמרו: המפקח איננו בבית; חזר בשעת הצהרים – אולם המזכירים לא רצו, בשום פנים, להניחו להכנס, אלא אם כן יודיעם את סיבת בואו לכאן ומה קרה לו. עד אשר בסופו של דבר, אמר אקאקי אקאקיאביץ' לגלות, ולו גם הפעם היחידה בחייו, אופי איתן והודיעם בקול מוחלט, שחייב הוא לראות באופן אישי את המפקח עצמו, שאין להם כל רשות לעכב בעדו, שכן בא לכאן מהאגף בענין רשמי, וכי עתיד הוא להגיש תלונה נגדם, למען ילמדו לקח. כנגד נימוקים כאלה נסתתמו טענותיהם של המזכירים ואחד מהם יצא לקרא למפקח. המפקח עצמו התיחס יחס משונה לפרשת הסגין השדוד. במקום שיתן את לבו לעצם הענין החל חוקר את אקאקי אקאקיאביץ‘, לאמור: על שום מה חזר בשעה מאוחרת כל כך, שמא ביקר במוסד בלתי הגון כל שהוא, עד שאקאקי אקאקיאביץ’ נבוך כליל ובצאתו מחדר המפקח לא ידע לקבוע, אם הלה יטפל בסגינו או לא. אותו יום לא ביקר במקום עבודתו (הפעם הראשונה בחייו). למחרתו הופיע בפנים חיוורות, לבוש בחלוקו הישן, שנראה עלוב מכפי שהיה. דבר השוד, אף כי לאחדים מן הלבלרים שימש עילה למהתלות, עורר בדרך כלל רגשי השתתפות. בו במקום הוחלט לערוך מגבית, אלא שהסכום שנאסף היה חסר ערך, שכן גם בלאו הכי הוציאו כבר סכומים ניכרים, בחתמם על תמונתו של המנהל ובתרמם תרומות לרכישת ספר בהמלצתו של מנהל המשרד, שהיה ידיד למחבר, – ולפיכך היה הסכום שנאסף מבוטל לחלוטין. מישהו, שרחמיו נכמרו על אקאקי אקאקיאביץ' החליט לסייע לו, לפחות, בעצה טובה; יעץ לו שלא יפנה אל שוטר הרובע, שכן זה האחרון, מרצונו לשאת חן בעיני הממונים עליו, עשוי אמנם, באיזה שהוא אופן, למצוא את הסגין, אלא שבין כך ובין כך ישאר הסגין במשטרה כל עוד לא יגיש הוכחות משכנעות, שאכן שייך הסגין לו; מוטב, איפוא, שילך אל אדם בעל השפעה, כיון שאדם בעל השפעה, לאחר שיכתוב וישוחח עם גורמים מוסמכים, יוכל להחיש את הטפול בענין בדרך הרצויה. בלית ברירה החליט אקאקי אקאקיאביץ' לפנות אל האדם החשוב. מי היה אדם חשוב זה ובמה היה מעמדו מיוחד, דבר זה נשאר סתום עד היום הזה. עלינו לדעת שאדם חשוב אחד היה לחשוב לפני זמן קצר בלבד, ואילו עד אז היה מחוסר כל ערך, אגב, גם עתה נחשב מעמדו כבלתי חשוב לעומת מעמדם של אישים חשובים עוד יותר. אלא שמאז ומעולם מצויים מיני בריות, שבעיניהן גם הבלתי חשוב בעיני הזולת נראה כחשוב למדי. אגב, אדם זה ביקש להאדיר את ערכו באמצעים רבים ושונים, כלומר: הנהיג, שיהיו פקידים נמוכים ממנו מקבילים את פניו בעודנו עולה במדרגות אל משרדו; לבל יהין איש מהם להתיצב ישר לפניו, אלא אם כן עבר תחילה בקפדנות את השלבים המוקדמים: רשם הלשכה חייב להודיע על כך למזכיר המחוז, מזכיר המחוז לטיטולרי או לכל מזכיר מצוי אחר ורק אחר כל אלה מובא הענין לפניו. הנה כך קרה הדבר שברוסיה הקדושה לקו הכל במחלת החקוי, כל דכפין מבקש להדמות אל הממונה עליו. מספרים, אפילו, על יועץ טיטולרי אחד, אשר, לאחר שעשוהו לראש מחלקה, סידר מיד לעצמו חדר מיוחד, שכינהו “חדר הקבלה”, ליד הפתח העמיד מספר שומרי סף עם צוארונים אדומים, עוטים אפודי שרד, שהיו תופשים לידית הדלת לפתחה לפני כל הנכנס, אף כי חדר הקבלה עצמו – הספיק בקושי כדי להעמיד בו שלחן כתיבה רגיל, תכסיסיו ומנהגיו של האיש החשוב אמרו חשיבות והוד אף כי היו פשוטים למדי.
עיקר שיטתו היה “קפדנות, קפדנות ו־קפדנות”, כפי שנהג להתבטא בעצמו ובהשמיעו את המלה האחרונה היה מסתכל במשמעות רבה בפני בן שיחו. אגב, לא היה בכך כל הכרח מיוחד, שכן גם בלאו הכי היו עשרת הלבלרים, שהיוו את כלל המנגנון הממשלתי של אותו משרד, שרויים בפחד גדול: בראות מי מהם את האיש החשוב מרחוק, מיד היו מפסיקים את העבודה ומצפים בעמידה דרוכה עד אשר הלה יעבור את החדר. פניותיו אל הסרים למשמעתו הצטינו, כרגיל, בקפדנות, ולא הכילו אלא שלשה משפטים בלבד: “כיצד הוא מעז? וכי נהיר לו אל מי הוא מדבר? וכי ברור לו מי הוא העומד לפניו?” אגב, הוא עצמו אדם טוב לב היה, חבר טוב ונכון לעזור, אלא שדרגת גנרל בלבלה את חושיו. משזכה לדרגת גנרל, אבד את שווי משקלו, התבלבל ולא ידע עוד את אשר עליו לעשות. כל עוד נמצא בחברה כערכו, ניכר היה עדיין האדם, אדם פשוטו כמשמעו, מהוגן עד מאד, ובמובנים ידועים אף גם לא שוטה; אולם משרק נקלע לחברה שנוכחו בה אנשים נחותים ממנו, ולו גם בדרגה אחת בלבד, מיד היה מאבד את עשתנותיו, היה מחריש מגוחך, מעורר רחמים, ולא עוד, אלא שגם הוא עצמו הרגיש, שאכן יכול היה לבלות את הזמן בילוי נעים יותר בהרבה. פעמים נשקפה מתוך עיניו תשוקה עזה לקחת חלק בשיחה רבת ענין או להצטרף אל חוג מענין, אולם נרתע מפני זה מחמת המחשבה: “וכי לא יהיה זה מצדו למעלה מן השיעור? וכי לא תהיה בכך משום פחיתות כבוד ואבדן ערך עצמו?” ובגין שיקולים כגון אלה נשאר תמיד מחריש. רק לעתים נדירות ביותר היה מפטיר צלילים בני הברה אחת, ובזכות כל אלה זכה לתואר של אדם משעמם ביותר.
לפני אדם חשוב שכזה הופיע אקאקי אקאקיאביץ' ודוקא בשעה בלתי נוחה ביותר לעצמו, אם כי, נוחה, במיוחד, בשביל האדם החשוב. אותה שעה נמצא האדם החשוב במשרדו ושוחח בעליצות עם ידיד ותיק, חבר נעורים, שבא לבקרו לאחר שלא ראו איש את פני רעהו זה שנים אחדות. והנה הודיעוהו, כי איזה בשמצ’ניק מבקש לראותו. שאל קצרות: “מי?” השיבוהו “איזה פקיד ממשלתי”. “אה, יכול הוא להמתין, עכשיו לא הזמן”, אמר האדם החשוב. למען האמת, חייבים אנו להעיר, שהאדם החשוב חטא, במקצת, בלשונו: שעתו היתה פנויה, זה מכבר גמרו הוא וידידו להפוך בענינים שהעסיקו את שניהם ושיחתם נפסקה כפעם בפעם על ידי שתיקה ממושכת למדי, פרט לכך שהיו טופחים איש על ירך חברו, בהוסיפם: “אכן ככה זה איבן אברמוביץ'!” “אכן ככה סטפן ורלמוביץ!”. אפס, למרות זאת ציוה על הפקיד להמתין, למען יראה ידידו זה, אשר עזב את השרות מכבר והשתכן בכפר, כמה זמן נוהגים פקידי ממשלה לחכות לו בחדר ההמתנה. לבסוף, מששבעו דבורים ובעיקר – שתיקה, והם יושבים בכורסות נוחות עם משענות מאחורם, ומאחר שגמרו לעשן את הסיגריה, נזכר כאילו לפתע פתאום, ואמר למזכיר, שהופיע בפתח עם דו"חים בידו: “אהה כן, דומני שפקיד ממתין לי; אמור נא לו, כי רשאי הוא להכנס”. משראה את פניו המתרפסים של אקאקי אקאקיאביץ' בחליפת־השרד הבלה והדהויה שלו, הפנה אליו את ראשו והפטיר פתאם בקול בוטה שסיגלו לעצמו מתוך כוונה ברורה בביתו נוכח הראי, כשבוע ימים לפני התמנותו למשרתו, לעת קיבל את התואר גנרל: “מה רצונך?”
אקאקי אקאקיאביץ' שהיה מבוהל גם בלאו הכי, נבוך קמעה וכמידת יכולתו, ובמידה שלשונו נשמעה לו, הסביר, תוך שימוש רב מכפי הרגיל ב“ככה”, שהסגין היה חדש לגמרי, ושעתה נשדד באורח אכזרי ביותר, ושעל כן הוא פונה אליו, שמא יוכל הוא, איך שהוא, לבוא בדברים עם כבוד ראש המשטרה או עם כל אחד אחר, ולמצוא את הסגין. התנהגותו של הלה נראתה משום מה בעיניו של הגנרל כפוגעת בכבודו: “מה קרה לך, אדוני הנכבד – המשיך בקול חטוף – וכי אינך יודע את הנוהג? היכן אתה? אינך יודע כיצד מתנהלים ענינים? תחילה, חייב היית להגיש בקשה למזכירות; משם היו מעבירים אותה לפקיד הראשי למנהל המחלקה. ממנהל המחלקה לידי המזכיר והמזכיר היה מביאה לפני…”
– אולם, הוד מעלתך – אמר אקאקי אקאקיאביץ' תוך מאמץ לאסוף את שארית האומץ שבלב, כשהוא רוחץ בזעה – אני, הוד מעלתך, העזתי להטרידך, משום שהמזכירים ככה… אינם מהימנים ביותר…
– מה, מה, מה? – אמר האדם החשוב. מהיכן לך חוצפה שכזו? היכן נתפשת לדעות שכאלו? איזו רוח מרדנית פשתה בין האנשים הצעירים ביחס לממונים עליהם והגבוהים יותר! דומני, שהאדם החשוב לא השגיח כלל שאקאקי אקאקיאביץ' עבר כבר את גיל החמישים, כלומר, אילו גם אפשר היה לקרא לו צעיר, הרי רק באפן יחסי, כלומר, ביחס לאלה שהגיעו לגיל שבעים.
– וכי יודע אתה בפני מי השמעת דברים שכאלה? המשיג אתה, מי הוא העומד לפניך? המובן לך הדבר, המובן לך? אני הוא השואל אותך?
כאן רקע האדם החשוב ברגלו והרים את קולו לגובה שכזה, שגם אדם אחר במקום אקאקי אקאקיאביץ' היה מתחלחל מפחד. לבו של אקאקי אקאקיאביץ מת בקרבו, גופו התנדנד ובשום פנים לא יכול לעמוד על רגליו מחמת פיק ברכים; אלמלא שומרי הסף, שחשו לעזרתו, היה, לבטח, נופל ומשתטח על הרצפה; הם הוציאוהו מן החדר, כל עוד רוחו בו.
כיצד ירד את המדרגות ויצא אל הרחוב, על כך לא זכר עוד אקאקי אקאקיאביץ' ולא כלום. והאדם החשוב, מרוצה מהרושם אשר עלה על כל המשוער, מרוצה לגמרי ממחשבה, שהנה עשויים דבריו להביא אדם לידי אבדן חושים ליכסן את עיניו אל ידידו להיוכח, כיצד ראה הלה את הדברים, ולא בלי הנאה ראה, שידידו נמצא במצב בלתי ברור ואף הוא חש בפחד.
לא חש עוד בידיו או ברגליו, מימיו לא קרה לו שיהיה סופג מנה שכזו מפי גנרל ונוסף על כך, גנרל זר. הולך בסופה המיבבת בחוצות, כשפיו פעור ורגליו גולשות מהמדרכה, כמנהג פטרבורג נשבה עליו הרוח מכל ארבעת הרוחות ומכל הסמטאות. כהרף עין החל חש בגרונו ומשהגיע לביתו לא יכול עוד להוציא הגה מפיו; כל גופו צבה והוא נפל למשכב. זהו כוחה של נזיפה!
למחרת נתגלתה אצלו דלקת חזקה. תודות לעזרתו הנדיבה של האקלים הפטרבורגי התפתחה המחלה במהירות גדולה יותר מכפי שניתן לשער ומשהגיע הרופא, ובדק את הדופק, לא נותר לו עוד מה לעשות כי אם רק זאת, שרשם אספלנית, אך ורק למען לא למנוע מהחולה את חסדי המדיצינה; ועם זאת הודיע, בו, במקום, שבעוד יממה ומחצית יממה צפוי החולה לקץ חרוץ. אחר הדברים האלה פנה אל סוכנת הבית ואמר: “ואת, רחימאית, אל לך להשחית זמן לחינם, לכי כבר עכשו והזמיני עבורו ארון מעץ לבנה, שכן עץ אלון יקר מדי בשבילו”. ההגיעו דבריו אלה אל אזניו של אקאקי אקאקיאביץ? ואם כן, האם עשו עליו רושם מזעזע? הדאב את פרידתו מחייו שבעי רוגז וצער? – על כך אין ידוע דבר, כיון שכל העת היה שרוי בדמדום וקדח מחום. בזה אחר זה, ללא הפסק, הופיעו לפניו מראות שונים, האחד משונה ממשנהו: פעם ראה את עצמו מזמין אצל פטרוביץ' סגין עם מיני מלכודות נגד גנבים, אשר ראם בדמיונו והנה הם שורצים מתחת לשמיכה… פעם היה שואל על שום מה תלוי לעיניו החלוק הישן בשעה שיש לו סגין חדש; והנה נדמה לו שהוא ניצב לפני הגנרל, סופג מנה הגונה ומלחש: אשמתי, כבוד מעלתך; או שאחר הכל היה מנבל את פיו במילים איומות כל כך, עד שהסוכנת הישישה היתה מצטלבת בפחד, שכן מעודה לא שמעה מפיו דברים מעין אלה, ובעיקר שלאחר שהיו מלוות באורח בלתי אמצעי את המלה “כבוד מעלתך”. כן, יצאן מפיו דברים מבולבלים לגמרי, שלא היתה אפשרות לעמוד על מהותם, זולת זאת, שכל דבריו ומחשבותיו היו נתונים לענין אותו הסגין.
לבסוף, הוציא אקאקי אקאקיאביץ' את נשמתו.
איש לא בא לחתום את חדרו או את מטלטליו, ראשית משום שלא השאיר כל יורש, ושנית היתה הירושה שהשאיר דלה מאד: חבילת נוצות ברווזים, חפיסת ניר רשמי לבן, שלשה זוגות גרבים קצרים, שנים שלשה כפתורים, שניתקו ממכנסיו והחלוק, הידוע לקורא מכבר. רק אלוהים בעצמו יודע בידי מי נפלו כל אלה. מודה אני, כי מספר ספור זה, אף לא נתן דעתו על כך.
אקאקי אקאקיאביץ' הובא לקבורה. והעיר פטרבורג נשארה בלי אקאקי אקאקיאביץ', כאילו מעולם לא חי בה. הלך ונעלם יצור אחד, אשר מימיו לא נהנה מהגנתו של מישהו, אשר לא נחשב למאומה ולא ענין איש, אשר לא משך אליו כל תשומת לב, אף לא של חוקר טבע, שכרגיל לא יחמיץ כל הזדמנות להעלות איזה שהוא זבוב פשוט על חודה של סיכה ולבחנו היטב במיקרוסקופ; יצור, אשר נשא בהכנעה את הפגיעות המשרדיות וללא כל צורך מיוחד ירד אלי קבר, ברם, אשר על אף הכל, ולו גם בערוב יומו, זכה לאושפיז שופע אור בדמותו של סגין, שהאיר לרגע קט את חייו העלובים, ואשר בעטיו הונחתה אחרי כן על ראשו מהלומה כזו היורדת על ראשיהם של אדירי עולמנו זה!…
ימים מספר לאחר מותו בא אל דירתו השמש של האגף ובידו פקודה להתיצב ללא דיחוי: שכן כזה הוא רצונו של מנהל המחלקה, אלא שהוא נאלץ לחזור כלעומת שבא והודיע, כי מכאן ואילך לא יוכל עוד לבוא. ועל השאלה: “מפני מה?” השיב מניה וביה: “ככה זה, פשוט נפטר, וביום הרביעי היתה הלויתו”. כך נודע באגף דבר פטירתו של אקאקי אקאקיאביץ', ולמחרת היום כבר ישב במקומו פקיד חדש, גבוה ממנו בהרבה, והאותיות שהוציא מתחת ידו היו כתובות בכתב יד לא כל כך ישר… אלא אלכסונית.
אולם מי זה היה מעלה על דעתו שעדיין לא תמה פרשת אקאקי אקאקיאביץ' וכי נגזר עליו להוסיף ולהמשיך למשך ימים אחדים בחיים סוערים, גם לאחר מותו, כאילו היה בכך משום תגמול לחיים שאיש לא השגיח בהם. אלא, שהדברים התרחשו והפרשה העגומה זכתה לפתע לסיום דמיוני. בפטרבורג נפוצה שמועה, כאילו על יד הגשר הקליני ואף הרחק ממנו, מופיע מדי לילה בלילה בר מינן בדמותו של לבלר, המחפש איזה סגין שנגזל הימנו, ובאמתלא זו הריהו פושט מכל הבא, ללא הבדל מעמד ודרגה, סגינים מכל המינים: בפרוות־חתול, ובפרוות־ביבר, בצמר גפן, ועשויים עור, עור שועלים, אדרות עשויות עור דבים, במילה אחת, כל מלאכת צמר ועור שבני אדם הגו אותם כדי לכסות בם את גופם לבל יתבוששו. אחד מלבלרי האגף ראה במו עיניו את המנוח ומיד הכיר בו את אקאקי אקאקיאביץ'; כיון שנתפס לפחד גדול, מיהר לעקר את רגליו כל עוד רוחו בו, ועל כן לא היה סיפק בידו להתבונן בו היטב, ורק זאת ראה, כיצד הלה איים עליו באצבעו. מכל מקום החלו מגיעות תלונות, שלא רק שכמיהם של יועצים טיטולריים בלבד, אלא תארו לכם, אפילו אלה של יועצי חצר, נדונו לצינה מוחלטת, מחמת סחיבות הסגינים התדירות. יצאה הוראה מלפני שלטונות המשטרה לתפוס את הבר מינן ויהי מה, חי או מת, ולהענישו עונש למופת, למען יראו אחרים וידעו, ואכן כמעט ועלה הדבר בידיהם.
דוקא שומר־לילה שבאחד הרובעים הצליח לתפוס, בסימטת קוריושקין, בצוארונו של הבר־מינן, ממש בשעת המעשה, לכשזמם להוריד סגין מסורבל מכתפיו של איזה מנגן מפוטר, אשר אי פעם ניגן באבוב. עודנו מחזיק בעורפו קרא לשנים מחבריו ומסרו לידיהם. ואילו הוא עצמו התכופף לרגע קט, כדי להוציא מתוך המגף קמצוץ של טבק, לרענן בו קמעה את חוטמו, שקפא כבר שש פעמים במשך ימי חלדו, אלא שהטבק היה, כפי הנראה, ממין שכזה, שאפילו הבר־מינן לא יכול היה לעמוד בפניו. ובטרם היה סיפק בידי השומר, לסתום באצבעו את הנחיר הימני ולשאוף בנחירו השמאלי כמחצית הקמצוץ, התעטש הבר־מינן בכח רב, ישר לתוך עיניהם של השלשה. ובטרם ישאו את אגרופיהם לשפשף את עיניהם, נעלמו עקבותיו של בר מינן זה, עד כי לא ידעו עוד בבירור, אם אמנם, היה הלה בידיהם או לא.
מאז המקרה, גבר פחד השומרים מפני מתים, עד שלא העיזו עוד לתפוש גם את החיים, והיו יוצאים ידי חובתם בקריאה בלבד: “הי, אתה, עבור לדרכך”. ומאז ראו את הבר־מינן מופיע אפילו מאחורי הגשר הקלינקיני, לחרדתם הרבה של חלושי לב למיניהם.
ברם, הנה עזבנו לנפשו אדם חשוב אחד, אשר, לאמיתו של דבר, כמעט ושימש גורם להשתלשלות פנטסטית ביותר. אגב, הרי זה מעשה שהיה. בראש וראשונה, מצות ההגיון היא לספר, שמיד לאחר הסתלקותו של אקאקי אקאקיאביץ‘, הנזוף עד כלימה, נתפש אדם אחד לתחושה בלתי נעימה. רגש הרחמים לא היה זר לו; לבו היה מסוגל לגילויי חסד, אף כי דרגתו הפריעה בעדו שיגיעו לידי ביטוי כל שהוא. כשרק עזב חברו את חדר עבודתו, החל, אפילו, מהרהר באקאקי אקאקיאביץ’ המסכן. ומאז היה נזכר כמעט בכל יום ויום באקאקי אקאקיאביץ' ומחויר מעוצם המנה שספג. וכל כך הטרידתו המחשבה על כך, עד שלאחר שבוע ימים החליט לשלוח אליו פקיד, להודע על שלומו ולברר אם ישנה עוד אפשרות לעזור לו; ומשהודיעו לו, כי אקאקי אקאקיאביץ' מת מיתה חטופה, נדהם, וחש מוסר כליות, וכל אותו היום היה סר וזעף. מרצונו להתבדר איך שהוא ולהשכיח את הרושם הקשה, הלך למסיבת ערב אל אחד מידידיו, מקום שמצא בו חברה מהוגנת, שהטוב שבה הוא, שכמעט כל הנוכחים נמנו עם אותה דרגה ועל כן רשאי היה שלא לרסן את עצמו במיוחד. לעובדה זו היתה השפעה מופלאה על מצבו הנפשי. היה חופשי בתנועותיו, איש שיחה נעים, אדיב, במילה אחת, בילה את הערב בנעימים. בעת ארוחת הערב שתה שתי כוסות יין שמפניה, אשר הנו, כידוע, אמצעי יפה ובדוק לעליצות. יין השמפניה עורר את נפשו לקיצוניות, כלומר: החליט לא לשוב לביתו; כי אם לסור אל מכירתו הגברת קרולינה איבנובנה, כפי הנראה, ממוצא גרמני, אשר עוררה בו רגשות ידידותיים בהחלט. מן הראוי לספר, שאדם חשוב זה היה כבר אדם לא צעיר, בעל טוב לאשתו וראש משפחה מכובד. שני בניו, שאחד מהם כבר שירת במשרד, ובתו חמודה למדי, בת השש עשרה, בעלת אפון חמוד, אף כי מעוקם במקצת, היו באים מדי יום ביומו לנשק לידו בתוספת ברכה: “בונז’ור. פאפא”. בת זוגתו, אשה רעננה למדי ואפילו די נאה, נהגה להושיט תחילה את ידה אל פיו ואחר מכן הופכתה ונושקת לידו. אולם האדם החשוב והמרוצה, בדרך כלל ממנעמים משפחתיים, מצא, שמטעמים חברתיים טוב לו שירכוש לעצמו ידידה בקצה העיר השני. הידידה לא היתה כלל נאה או צעירה מבת זוגתו; אולם כזהו העולם ואלה מנהגיו ולא מעניננו להרהר עליהם. ובכן, האיש החשוב ירד במדרגות, עמד בתוך עגלת החורף ואמר לרכב: “אל קרולינה איבנובנה”, והוא עצמו, התעטף בסגין חם, ושוקע בהלך־נפש, אשר לגבי אדם רוסי, אין יפה ממנו, כלומר, אתה כשלעצמך אינך חושב על שום דבר, אלא שהמחשבות, אחת נעימה מחברתה, חודרות מאליהן לתוך הראש ואין אתה חייב להטריד את עצמך כדי לעקוב או לחפש אחריהן. בקורת רוח היה נזכר כפעם בפעם ברגעים העליזים של המסיבה, במילים, אשר עוררו את צחוקם של חוג אנשים לא גדול. על רבות מהן היה חוזר ומבטאן בחצי פה ואף מצאן עדיין מבדחות כבראשונה. ועל כן לא פלא הוא, שהיה צוחק בכל לבו. אמנם מדי פעם הופרע על ידי רוח עזה שהיתה מתפרצת לפתע, רק האל ידע מהיכן ועל שום מה, ומדקרת בפניו בפתותי שלג, מנפחת את צוארון הסגין כמו מפרש או מכסה בו בכח לא רגיל את ראשו, וגורמת לו טרדה יתרה בנסותו להשתחרר הימנו.
פתאם חש האיש החשוב, שמישהו תופש בכוח רב למדי בצוארונו. משהפנה את ראשו, ראה לפניו אדם לא גבוה ביותר, לבוש חליפת שרד דהויה ולא בלי חרדה הכיר בו את אקאקי אקאקיאביץ'. פני הפקיד חורים היו כשלג ודמו לפני מת ממש. אולם חרדתו של האדם החשוב עברה כל גבול, משראה את פיו של המת מתעקם, ומדיף מתוכו ריח בית העלמין, הפליט כדברים אלה: “אה, ובכן מצאתיך סוף־סוף! בסופו של דבר, ככה, אוחז אני בצורונך! דוקא לסגינך אני צריך! לא דאגת לשלי ועוד חילקת לי מנה אחת אפים – על כן הב את שלך!” האדם החשוב המסכן, כמעט ומת מרוב פחד…
אף כי במשרד התגלה תמיד כבעל אופי ובמיוחד ביחסיו אל הנחותים ממנו, וכל אימת שראה את חזותו הגברית ואת חיצוניותו היה אומר: “אהה, איזה אופי!”, הרי כאן, בדומה לרבים אחרים שחיצוניותם חיצוניות אבירים, חש פחד גדול כל כך, עד שלא לשוא חרד להתקפת חולי כל שהוא. בעצם ידיו נזדרז לפשוט מעצמו את סגינו וכל עוד כוחו בו צעק אל הרכב: “דהר הביתה, בכל המהירות!” הרכב, מששמע קול, שאינו נשמע אלא ברגעים גורליים ולעתים אף מתלווה לווי מוחשי יותר, כינס, לכל מקרה שלא יקרה, את ראשו בין כתפיו, הניף בשוט וזינק כחץ מקשת. לא יצאו שש דקות והאדם החשוב נמצא אצל פתח ביתו. חיוור, מבוהל ובלי סגין, במקום אל קרולינה איבנובנה, שב לביתו. הגיע איך שהוא אל חדרו וכל הלילה נדדה שנתו, עד שלמחרתו בבוקר, בעת שתית התה, אמרה לו הבת במישרין: “היום אתה חיור לגמרי, אבא”. אולם אביה החשה, ולא גילה לאיש את אשר התרחש עמו בלילה ולא אמר דבר על מקום היותו ולהיכן היה עם לבו לסור. אכן עז היה רישומו של המאורע על האדם החשוב. אפילו מיעט בדיבורו כלפי הנתונים למרותו: “כיצד אתה מעיז, וכי משיג אתה מי הוא העומד לפניך”; ואם גם התבטא כך, הרי רק לאחר ששמע במה המדובר, אולם המופלא בכל הוא, שמאז פסקו לחלוטין הופעותיו של אותו לבלר בר־מינן: משמע שסגינו של הגנרל הלמה יפה את כתפיו הוא, מכל מקום לא נשמע עוד על מקרי סחיבת סגינים. אם כי, אגב, אנשי מעשה ורכי הלב מאנו להרגע וריננו, כי בירכתי העיר עדיין מופיע לבלר – בר־מינן. ואכן קרה, ששומר לילה אחד ראה במו עיניו, כיצד הופיעה דמות מאחורי הבנינים; ברם, כיון שמטבעו היה האיש חלוש לב במידת מה, עד כי פעם אחת אף הופל על ידי גור חזירים פשוט, שהתפרץ אותה שעה מאחד הבתים הפרטיים, לצחוקם הרב של עגלוני הכרכרות שמסביב, שנדרשו אחר כן על ידיו לכפר על צחוקם בפרוטה לנפש לקנות טבק – אם כן, כיון שהיה חסר אונים, לא העיז לעצרו והלך בעקבותיו באפלה עד אשר, הדמות הסתובבה, לפתע, ובהעצרה במקומה, שאלה: “מה רצונך?” וכוננה אגרוף שאין למצוא משלו לגודל אפילו בין החיים. השומר אמר: “לא כלום” ומיהר להסתלק. אלא שאותה הדמות היתה גבוהה הרבה יותר, גידלה שפם עצום ובכוונה את צעדיה, כפי הנראה, אל גשר אובוחוב, נגוזה בתוך האפלה.
תרגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.