מרשימות הצייד

יחידי שבתי עם ערב מהציד בעגלתי הקלה. עד מקום מגורי היה עוד כשמונה פרסות. סוסתי הטובה, קלת הרגלים, רצה בזריזות בדרך המעלה אבק, בהשמיעה כפעם בפעם קול נחרה תוך כדי הנעת אזנים; הכלב העיף לא נפרד מן האופנים האחוריים, כאילו היה אסור אליהם, גשם חזק החל יורד. ממזרח, מפאתי היער התנשאה לאטה עננה אדומה. מעל לראשי ונגד פני פשטו עננים אפורים ארוכים; עצי היער התנועעו ברעדה והתלחשו זה עם זה. החום המחניק הפך פתאום לקרירות רטובה; הצללים הלכו ועבו. זרזתי את סוסתי במושכות, ורצתי אל הבקע, עברתי על פני שלולית, שיבשו מימיה והיא כולה מגודלת ערבים, עליתי על ההר ונכנסתי אל היער. הדרך התפתלה בינות שיחים עבותים, עטופים כבר בחשכת הלילה; בכבדות המשכתי בדרכי. העגלה דלגה חיש על פני שרשי האלונים עתיקי־הימים הנחים לרוחב החריצים העמוקים, הנמשכים לאורך הדרך – עקבות העגלות העוברות בה, סוסתי החלה הולכת ונכשלת. פתאום נשבה מלמעלה רוח חזקה, העצים התאוושו, נטפי הגשם החלו יורדים ומתופפים בחזקה, הקישו בעלים, הבריק ברק והסופה החלה. הגשם ניתך כמו ממעין. סוסתי התנהלה לאטה ועד מהרה נאלצתי לעמוד: היא שקעה ברפש ולא ראיתי עוד מאומה. בין כה וכה מצאתי לי מסתור עד יעבור זעם. והנה, לנגה הברק נראתה לי פתאם בדרך דמות אדם בעל קומה. התבוננתי היטב לעברו הדמות כמו צמחה מן האדמה על יד עגלתי.

– מי זה? – קרא קול צלול.

– ואתה מי?

– שומר היער אני.

אמרתי לו את שמי.

– אה, מבין אני, אדוני נוסע הביתה?

– הביתה. והנה ראה, איזו סערה…

– כך, סערת זוועה – ענה הקול.

ברק בהיר האיר את השומר מכף רגלו ועד ראשו; בקול משתבר נשמע הרעם הולם מיד אחרי הברק. הגשם ירד ביתר עוז.

– לא במהרה תעבור, – הוסיף השומר.

– מה לעשות?

– אביאך אולי אל מעוני… – אומר הוא בדברים מגומגמים.

– אדרבה.

– ישב־נא, אדוני, בעגלתו.

הוא נגש אל ראש הסוסה, תפש אותה במתגה ומשכה ממקומה, ואנחנו נסענו.

אני החזקתי בכר העגלה שהתנועעה “כסוכה בתוך הים” ושרקתי לכלבי.

סוסתי המסכנה התנהלה ברפש בכבדות והחליקה על פניו, הלכה וכשלה, השומר התנועע בקצב צירי העגלה לימין ולשמאל, כמו חזיון לילה. נסענו זמן רב. לבסוף עמד המוליך “הנה הגענו עד ביתנו, אדון” – אמר בקול שקט.

דלת החצר נפתחה, כלבים צעירים אחדים החלו מנבחים במקהלה.

נשאתי עיני ולאור הברק ראיתי בית קטן בתוך חצר רחבה, גדורה בזרדים קלועים. אחד האשנבים הפיץ אור כהה. השומר הביא את הסוסה עד לדלת הבית, דפק עליה. “תיכף, תיכף”, נשמע קול דק ואחריו פעמי צעדיהן של רגלים יחפות. הבריח חרק וילדה בת שתים־עשרה, לבושה כתונת, חגורה אזור צר, נראתה על הדרך עם פנס בידיה.

– האירי לאדון, – אמר הוא אליה – ואני אעמיד את העגלה בחצר תחת המחסה.

הילדה הביטה אלי ונכנסה אל הבית ואנכי אחריה.

דירת השומר היתה בת־חדר אחד, מפויח, נמוך וריק, בלי מערכת קרשים ובלי כל חיץ בתוכו. בגד קרוע, עשוי מעורות כבשים, תלוי היה על הקיר. על הספסל מונח רובה אחד, בפינה גל של סמרטוטים; שתי קדרות גדולות עומדות על יד התנור. קיסם דולק על השולחן ושלהבתו מתרוממת ונדעכת בעצב. באמצע הבית תלויה עריסה קשורה אל קצה מוט ארוך. הילדה כיבתה את הפנס, ישבה על שרפרף קטן והחלה מניעה את הערסל בידה הימנית, ובשמאלה היתה מתקנת את הקיסם הדועך.

הסתכלתי מסביב, ולבי מלא עצבות. כשבאים בלילה אל משכנו של אכר, אי־אפשר לשמוח. הילד שבעריסה נשם נשימה כבדה וחטופה.

– כלום לבדך את פה? – שאלתי את פי הילדה.

– לבדי. – ענתה בשפה רפה.

– האם בת השומר את?

– בת השומר. – לחשה היא.

הדלת נפתחה והשומר עמד כפוף ראש על המפתן. הוא הרים את הפנס מעל הרצפה, ניגש אל השולחן והדליק נר.

– בודאי אין הוא רגיל לאור הקיסם. – אמר והניע בקצוות ראשו. הסתכלתי בו. רק לעתים רחוקות נזדמן לי לפגוש בבן־חיל כמותו. הוא היה גבה־קומה, רחב־כתפים וכל אברי גופו חטובים יפה. מבעד לכותנתו המלוכלכת, הרטובה בלטו שריריו המוצקים. זקן שחור ומתולתל כיסה את מחצית פניו הזועמים והאמיצים. מבעד לגבותיו הרחבות והעבותות הביטו באומץ שתי עינים שחורות ולא גדולות. הוא תמך בידיו את מתניו ועמד למולי.

– הודיתי לו ושאלתי לשמו.

– שמי פומה – ענה – וכינויי “בירוק”¹)

– אה, אתה הוא בירוק?

בסקרנות רבה הסתכלתי בו. מפי ירמולי משרתי ומפי אחרים שמעתי לא פעם על אודות בירוק, שומר היער, שכל אכרי הסביבה יראים אותו כמו את האש. לדעתם, לא נמצא עוד שומר כמוהו בכל העולם כולו. “גם חבילת־חרולים לא יתן לסחוב; בכל שעות היום, אפילו בחצות הלילה, ירד פתאום כשלג על הראש ואיש לא יתקומם נגדו – גבור הוא וזריז כשד, ואי אפשר לשחדו לא ביי”ש ולא בכסף; אין דבר אשר תפתנו בו. כמה פעמים ביקשו אנשים טובים להעבירו מן העולם ורק חרס העלו בידם – הוא לא נלכד ברשתם".

כך היו השכנים מספרים על בירוק זה.

– אם כן אתה הוא בירוק, – חזרתי עוד פעם על דברי.

– אנכי, אחא, שמעתי כבר על אודותיך. אומרים כי שומר נאמן אתה.

– את אשר הופקד לי – אשמור, – ענה ברגש – אי אפשר לאכול מלחם אדוני חנם. הוא הוציא מחגורתו גרזן והחל חוטב בו קיסמים.

– האין לך עקרת בית?

– לא. – ענה והכה בחזקה בגרזנו.

– מתה?

– לא… כך… מתה – הוסיף והפך פניו.

נשתתקתי. הוא נשא את עיניו והביט בי.

– ברחה מפה, – אמר בשחוק אכזרי. הילדה השפילה את עיניה. התינוק התעורר משנתו והחל מצעק. ניגשה הילדה אל עריסתו.

– הנה, תני לו, אמר בירוק בשימו בידה קרן מלכלכת. – הנה גם אותו עזבה. – הוסיף בקול רפה בהצביעו על התינוק. הוא ניגש אל הדלת, עמד לרגע ופנה אלי.

– בודאי – אמר – לא יאכל האדון את לחמנו, ואצלנו מלבד לחם…

– אינני רעב.

– כרצונך, אדוני. הייתי מכין לו את המיחם, אבל תה אין עמי בבית. אלך ואראה בשלום הסוסה שלך.

יצא. שוב הסתכלתי מסביב. הדירה נראתה לי עוד יותר עלובה מבתחילה. ריח העשן המריר שצונן בינתיים, הכביד על הנשימה, דבר שלא היה נעים כלל לשאתו.

הילדה לא משה ממקומה; מפעם בפעם הניעה את העריסה, הרימה בסתר את כותנתה שנשמטה מעל כתפיה. רגליה היחפות נתלו בלי נוע.

– מה שמך?

– אוליטה, – אמרה – והשפילה עוד יותר את פניה העצובים.

השומר שב וישב על הספסל.

– הסערה שוכחת, – העיר אחרי דומיה קצרה. – אם תצוה, מוכן אני ללוותך עד קצה היער.

קמתי, בירוק לקח את הרובה ובדק את הסגר.

– וזה למה? שאלתיו.

– ביער משתולל מישהו… ב“בקעת הסוסה” כורתים עץ, – ענה למבטי השואל.

– האמנם נשמע הדבר כאן?

בחצר שומעים.

יצאנו שנינו. הגשם פסק. מרחוק נתלכדו עדיין עננים גדולים וכבדים. כפעם בפעם חלפו ברקים ארוכים, אך ממעל לראשינו נראו כבר פה ושם שמים כחולים, כהים. כוכבים התנוצצו מבעד לעננים הקלושים, ששוטטו במהירות. מיתארי העצים, אשר מי הגשם רחצום והסערה הרעידתם, החלו מתגלים מתוך החשכה. עמדנו קשובים. השומר הסיר את כובעו, הרכין את ראשו. – הנה, – קרא פתאם והושיט את ידו – התראה באיזה לילה בחר דוקא?" – ואני מלבד אושת עלים לא שמעתי ולא כלום. בירוק הוציא את הסוס מן המחסה שבחצר. – אם כך, חושש אני – הוסיף בקול – שמא אאחר את המועד".

– אני אלך עמך – אמרתי – המסכים אתה?

– יפה. ענה והחזיר את הסוס למקומו – אנחנו מיד נתפוש אותו, ואחר כך, אלוה אותך. הלכנו.

ושנינו הלכנו. בירוק לפני ואני אחריו. האל יודע כיצד מצא את הדרך, רק לפרקים רחוקים נעצר ואף זאת רק כדי להקשיב להלמות הגרזן. – הנה, סינן מבעד שניו: “התשמע? התשמע?” – “איפה?” – בירוק הניע בכתפיו. ירדנו לבקע, הרוח שכך לרגע – הלמים קצובים הגיעו לאזני. בירוק הביט בי והניד בראשו. המשכנו בינות צמחי השרך הלחים והחרולים… נשמעה חריקה ארוכה חרישית.

בין כה וכה נזדככו השמים עוד יותר. היער הואר במקצת ואנחנו יצאנו מן הבקע.

"חכה כמעט רגע, לחש לי השומר, הרכין את ראשו, הרים את הרובה למעלה וחמק בין הסבכים. עשיתי אזני כאפרכסת. מתוך המית הרוח הבלתי פוסקת דמיתי, כי שומע אני קולות רבים, גרזן הלם בזהירות בענפים, אופנים השמיעו קול חריקה. סוס נחר. “אנה? עמוד!” רעם קולו החזק של השומר. מידי נשמע קול אחר צווח בתחנונים, כקול ארנבת… התחילה המריבה.

חשתי לקול המריבה ובהכשלי על כל צעד וצעד קרבתי אל הנצים. על יד העץ הכרות עמד בירוק שפוף. הוא אחז בגנב השמוט תחתיו וקשר את ידיו לאחוריו בחגורתו. נגשתי אליו. בירוק קם והעמיד אותו על רגליו. ראיתי לפני פלח מזוהם, לבוש בלויי סחבות, בעל זקן ארוך ופרוע. סוסה רעת־מראה, מחציתה מכוסה במחצלת מרופטת, עמדה רתומה לעגלה. השומר לא דבר כבר. הפלח שתק ורק הניד בראשו.

– הרפה! – אמרתי בשקט אל בירוק – אני אשלם בעד העץ.

בשתיקה תפש בירוק בשמאלו את הסוסה בצוארה ובימינו אחז את הגנב בחגורתו. “שא רגליך, עורב! – קרא בזעף”. “אנא קח את הגרזן” מלמל האכר. למה ילך לאבוד? – אמר השומר והרים את הגרזן והלכנו. אני הלכתי אחריהם…

הגשם החל שוב מטפטף ועד מהרה ניתך כזרם מעינות – בעמל רב הגענו לבית. בירוק השאיר את הסוסה באמצע החצר, הכניס את הפלח אל הבית, התיר את הקשר שברצועתו והושיבו בקרן זוית. הילדה, שנרדמה על יד התנור, קפצה ובפחד אלם הסתכלה בנו. ישבתי על הספסל.

– איזה גשם, – פנה אלי השומר – צריך לחכות עד שיפסק. האין הוא רוצה לשכב מעט?

– תודה.

– אני הייתי סוגר אותו למענך, אדוני, במחסן – אמר בהצביעו על האכר – אך הנה הבריח"…

– הניחה אותו פה, אל תגע בו, – שסעתי את דברי בירוק.

האכר הביט אלי מתחת למצחו. גמרתי בלבי לשחרר את עלוב־נפש זה באיזו דרך שהיא. הוא ישב על הספסל ללא תנועה. לאור הפנס ראיתי את פניו השכורים והמקומטים. גבותיו הכתומות והניתלות, עיניו הסובבות בחוריהן, ואיבריו הכחושים… הילדה שכבה למרגלותיו על הרצפה ונרדמה שנית. בירוק ישב על יד השולחן וראשו על פני כף ידו, קול הצרצר עלה מן הפנה… הגשם דפק בגג, שטף על פני החלונות; כולנו החרשנו.

– פומה קוזמיץ – פתח פתאם הפלה בקול שבור ורצוץ, – אה, פומה קוזמיץ.

– מה לך?

בירוק לא ענה.

– הנח.

– הנח… מרעב… הנח.

מכיר אני אתכם, ענה השומר בזעם. – כל הכפר שלכם כזהו, כלם גנבים.

– הנח, – אמר הפלח – המפקח… הרוסים אנו כליל… הנח לי.

– הרוסים… לגנוב על כל פנים – אסור.

– הנח, פומה קוזמיץ… אל תרע לי… האדון שלך, הרי ידוע גם לך, חיים יאכלני, באמת.

בירוק הסב פניו. הפלח רעד כמו מקדחת. הוא הניע ראשו בבהלה ונשם חטופות.

– הנח! – חזר ביאוש קודר – הנח לי, חי אלהים, הרפה ממני. שלם אשלם, ככה; חי אלהים.

חי אלהים, מרעב… הילדים צועקים, הרי תדע זאת גם אתה. צר מאד, ככה, הגיעו מים עד נפש.

– ואתה, אף על פי כן, אל תלך לגנוב.

– את הסוסה, התחנן האכר – את הסוסה, לפחות אותה… הרי היא בהמתי היחידה… עזוב.

– אומרים לך, אסור, אני בעצמי איני נתון לרשותי. ממני יידרש. אין טוב להתנהג עמכם בחסד.

– הנח! המחסור, פומה קוזמיץ, המחסור והמצוקה… הנח לי!

– יודע אני אתכם.

– הנח־נא לי.

– אה, למה ארבה עמך דברים? שב במנוחה ואם לא, הרי יודע אתה מה אצלי. האינך רואה שאדון יושב לנגדך.

המסכן השפיל את ראשו… בירוק פיהק והשעין את ראשו על השלחן, הגשם טרם פסק. רציתי לדעת איך יפל דבר.

פתאם הזדקף האכר, עיניו הבריקו, וסומק כיסה פניו.

– נו, הא לך, נוכל! הא, החנק, קח! – התחיל בעפעפו בעיניו תוך כדי עקימת זויות שפתיו.

– הא לך, זולל־אדם, ארור: שתה דמי־אדם, שתה".

השומר הסב אליו פניו.

– לך אני אומר, לך בן־אסיה, סובא דם, לך!

– השכור אתה, כי באת לחרף? – קרא השומר בתמיהה – כלום מדעתך יצאת?

– שכור!… לא בכספך, זולל־אדם, ארור, חיה טורפת, טורפת, טורפת!

– אנכי אראך!

– ומה לי? אחת היא לי – לאבדון. אנה אלך בלי הסוסה? הרגני – אחד הוא הקץ! מרעב או ככה, אחת היא לי. ילך הכל לאבדון: האשה, הילדים – ימותו כלם… ואנחנו, המתן, יבוא יומך!

בירוק קם.

– הכה, הכה! קרא האכר מהר ובקול אכזרי. – הכה, הא, הא לך, הכה!…

(הילדה קפצה מעל הרצפה והביטה אלי בתמהון). הכה! הכה!

– שתוק! – הרעים השומר קולו וצעד שני צעדים לפניו.

– די, די לך, פומה, – קראתי אני – יפקוד אותו ה'.

– לא אשתוק, – הוסיף האומלל – אחת היא לי בין כך וכך נגווע. אוכל אדם אתה, חיה טורפת, המוות עוד לא בא עליך… המתן, לא הרבה זמן תתגדל! במהרה ישימו מחנק על צוארך, המתן!

בירוק תפש אותו בשכמו… אנכי מיהרתי להציל את האכר.

אני לא הייתי מפחד מפני מוראו וכבר הושטתי את ידי; אך לתמהוני הגדול, הוא הסיר במחי יד אחד את החגורה מזרועות האכר, תפש אותו בצוארונו, שם על ראשו את כובעו, שמט אותו עד עיניו, פתח את הדלת והשליכו החוצה.

– לך לעזאזל עם סוסתך יחד! קרא הוא אחריו: – אך הזהר, בפעם אחרת…

הוא שב, נכנס והתחיל מתפשט בפנה.

– נו בירוק, – אמרתי לו אחר כך. – הפתעת אותי: אתה, רואה אני, איש הגון אתה.

– אי, חדל־נא אדון, שיסע הוא את דברי במרירות. – רק אל־נא יספר את הדבר לאיש. מוטב שאלווה את אדוני, – הוסיף – לפי הנראה, קשה יהיה לך להמתין עד שיפסק הגשם.

בחצר נשמע קול אופנים של עגלת אכר.

כעבור חצי שעה נפרד ממני בירכתי היער.

– הנה נסע! – מלמל – אנכי… אותו…

בירכתי היער נפרד ממני ופנה לדרכו.

תרגם ש"ס על פי תרגומו של ר.