על אודות האנשים ה“מוחלטים”, כלומר: על אלה שאין מעצור לרוחם – קשה לשפוט; כמו בקטורגה¹), כך גם בעולם כולו מעטים הם מאד. לכאורה עומד לפניך איש נורא: כפי שאחרים מספרים אודותיו, ואתה גם משתדל להתרחק ממנו. איזה רגש בלתי מובן לי הכריחני מתחילה להתרחק מאד מאנשים כאלה. אבל אחר כך השתנתה השקפתי אפילו כלפי אלה שגואלו בודאי בעוון רצח. ואמנם היו כאלה שלא רצחו והם היו איומים מאלה שרצחו שש פעמים. היו אחדים שעוונותיהם היו לי לחידה סתומה: כל כך מוזרים היו במעשיהם. ולפיכך אני אומר, שאצלנו, בין ההמון נודעות אי־אלה רציחות מסיבות מתמיהות מאד. לפעמים, למשל, יקרה רצח מסוג זה (וזהו דבר שכיח מאד): חי לו אדם בשקט ובשלוה, סובל את גורלו המר. נניח שהוא איכר עובד אצל אחד האצילים, עירוני או חייל. פתאם הרגיז אותו דבר־מה, והוא אינו מאריך אף ותוקע סכין בלב שונאו ורודפו. ברגע זה מתחילה הזרות שבדבר. “יצא האדם פתאם מכליו”. הראשון שרצחו היה אויבו, רודפו, – דבר זה מובן; פה יש סיבה. אך אחר כך הוא עורף את אלה שאינם שונאיו, שוחט הוא את מי שפגש בו הראשון, שוחט כדי לבדח את עצמו, בשל איזה מלה גסה, בגלל מבט עקום, או פשוט: “סור מן הדרך אל תפגע בי, הן אני הולך”! כאילו שתה לשכרה, אחזתו חימה. כאילו אחרי שפרץ גדר, הוא מתענג בזה, שאין עוד כל קודש לפניו, כאילו איזה דבר מכריח אותו לעבור על כל חוק וממשלה ולהתענג על החופש, שאין לו כל רסן וגבול, להתענג ברגשי אימה ופלצות, שאי אפשר שלא ירגישם בשעת הרציחה. הוא גם יודע שעונש איום צפוי לו. כל זה דומה אפשר לאותו הרגש, שמרגיש אדם בעת שהוא צולל ממרומי המגדל אל מעמקי תהום, כי אז היה רוצה סוף סוף להשליך את עצמו כשראשו למטה למען החש את בוא קצו! וכל זה יקרה לפעמים את האנשים הקטנים ביותר, שלא הצטינו מימיהם במאומה. אחדים מהם, אחוזי שכרון כזה, מתגאים לעיני הבריות. באותה מידה שהיו בתחילה שפלים ונכנעים ואיש לא שם להם לב, הם מבקשים עכשו להתפאר, להטיל אימה. יש שהוא מתענג בזה, שהוא מטיל אימה, ויפה בעיניו, שהוא מעורר בחילה בלב רבים. הוא יעמיד פנים כשוחק לכל סכנה, כאילו הפקיר עצמו. ומופקר כזה מצפה לפעמים בכליון עינים לקבל את העונש הצפוי לו. מצפה, כי יבוא לידי גמר, מפני שסוף־סוף קשה גם לו לעצמו לשאת עליו את משא ההפקרות המעושה, שהוא מתחפש בה לעיני הבריות. כדאי אמנם לדעת, כי על פי הרוב, מצב נפשי כזה, הפקרות מעושה כזו נמשכת רק עד עמוד־הענשין ואחר כך כאילו אבדה כליל; כאילו חק וזמן ניתנו לה, כאילו יש כללים קבועים מראש. פתאם יכנע האיש וייהפך לסמרטוט, על עמוד הענשין הוא מתחיל ליבב, מבקש סליחה מאת הקהל. ובהכנסו לבית האסורים הנהו כל כך מדוכא, מוריד רירו על פניו, שח ושפל עד שהנך מתפלא: האומנם זה האיש רצח חמש, שש נפשות?

אמנם ישנם כאלה אשר גם בבית האסורים אינם נכנעים במהרה. גם שם נשמרת בקרבתם מידה גדולה של יהירות וגאוה: “הרי אין אני סתם אדם – בעד שש נפשות נלכדתי”. אך סוף־סוף גם הוא נכנע. לפעמים, כדי לבדר את עצמו הוא בא לספר את “מעשי גבורתו”, את דבר סבאו, שקרה לו פעם בחייו בעת שהתפקר. ונעים לו מאד, כשהוא מוצא איזה אדם פשוט, שאפשר להתפאר בפניו, לספר לו את כל הגדולות שעשה. ותוך כדי כך להעמיד פנים, כאילו אין לו כלל חפץ לספר על כל אלה, ויחד עם זה כאילו אומר הוא: “הביטה וראה איזה איש הייתי מלפנים!”

וכמה חריפות אתה מוצא בהסתרת אהבה עצמית זו! באיזו סכלות ותמימות מעושה הוא מספר את עלילותיו! איזו גאוה משתקפת מארשת פניו, מכל מלה קלה של המספר. ואיפה למד ההמון את האמנות הזאת!

פעם בימים הראשונים, באחד הלילות הארוכים, בשכבי עגום ובטל מכל עבודה על האצטבה, שמעתי את אחד הספורים האלה, ומחוסר נסיון חשבתי את המספר לרוצח ענק ואיום, שתכונות רוחו קשות כברזל, עד שפטרוב נחשב לעומתו כאין וכאפס. נושא הסיפור היה, איך הוא, לוקא קוזמיץ, בלי כל תכלית ומטרה, אלא להנאת עצמו בלבד, המית מיור אחד. לוקא קוזמיץ זה היה אותו האסיר הצעיר מאגף הקסרקטין שלנו, קצר קומה ודל בשר ובעל החוטם החד, מבני החוחלים, שעל אודותיו כבר דברתי פעם. הוא היה רוסי אמיתי, אך נולד בנגב רוסיה ומוצאו כמדומני מעבדי האצילים. בתכונת נפשו היה אמנם איזה הידור, איזו גאווה: “קטנה הצפור אבל צפרנה חדה”. אך האסירים מכירים באופן אינסטינקטיבי את תכונות האיש. אותו היו מכבדים מעט מאד. הוא היה אוהב מאד את עצמו. בערב ההוא ישב על האצטבה ותפר כתונת. תפירת כתנות היתה אומנותו. על ידו ישב איזה איש הדיוט, אך טוב־לב ואוהב לגרום נחת רוח לזולתו. רחב כתפים וגבה־קומה, שכנו לאצטבה ושמו קובילין. תמיד היה לוקא רב עמו ומתגדל עליו ומתיחס אליו בלעג ועריצות, קובילין על פי רוב לא הבין שמעליבים אותו. הוא סרג פוזמק של צמר ומבלי משים הקשיב לספורו של לוקא, שדבר בקול רם והשמיע דברים ברורים למדי. לוקא רצה שכלם ישמעו אותו, אף על פי שהעמיד פנים, כאילו בא לספר את דבריו רק באזני קובילין בלבד.

– אותי הגלו ממקומי. אחא, לצ. משום שנאשמתי בתור משוטט – אמר לוקא, בתחבו את מחטו בבד.

– ההיה הדבר זה מכבר? – שאל קובילין.

– כאשר תבשלנה הקטניות,²) תתחיל השנה השניה. כשבאו אל עיר קיוב הושיבו אותי לזמן קצר בבית־הסהר. רואה אני והנה יושבים עמדי עוד כשנים עשר איש, כולם בני הדרום, גבהי־קומה, בריאים, חזקים, שוורים ממש. וכלם כל כך נכנעים; המזונות גרועים, המפקד עושה בהם ככל אשר עולה על לבו. יושב אני יום אחד, יושב שני ימים ואני רואה, כי ההמון שלנו – פחדן הוא, ואומר להם: למה אתם מרשים לשוטה זה, שימשל בכם כאוות נפשו?

– לך ונסה לדבר עמו – קרא אחד כמהתל בי.

ואני מחשה. חוחול אחד היה מעורר רק לעג, הוסיף המספר, בעזבו את קובילין ובפנותו פתאם אל כל האסירים. הוא סיפר, כיצד דנו אותו ואיך דיבר בפני השופטים, כל אותה שעה היה מזיל דמעות כנחל. ילדים נשארו אצלו שם ואשה… הבה וסילי, חוט, רקובים הם החוטים הקטורגיים…

– אלה משל השוק, ענה וסילי, בהגישו אליו את החוט.

– החוטים שבמחלקת התפירה שלנו הם טובים מאלה. אתמול שלחו את החייל הזקן, והוא רגיל לקנות שם אצל אשה מנוולת.

– ומה היה עם המפקד? שאל קובילין, שכבר נשכח מלב הכל.

לוקא כאילו ציפה רק לשאלה זו, אך לא מיהר להמשיך בסיפורו, החשה, כאילו לא רצה לשים לבו לדברי קובילין. בהשקט ובבטחה מתח את החוט, בשלוה ועצלתים כינס תחתיו את רגליו ואחר כך החל שוב מספר.

– השאתי סוף־סוף את החוחלים, והם דרשו מן המפקד שיבוא אליהם. ואנכי שאלתי עוד בבקר סכין מאת שכני ואצפינהו עמי, אולי יהיה צורך בה. המפקד התרגז. הנה הוא נוסע לכאן אל תפחדו, חוחלים! – קראתי לשכני, שפרחה כמעט נשמתם. יושבים הם ומרטיטים. נכנס המפקד בחפזון, והוא שכור. – מי פה, איך פה! אני מלך פה, אני אלהים!

אך הוציא משפתיו: “אני מלך, אני אלהים”, יצאתי אני מן השורה – הוסיף לוצ’קא לספר – והסכין אצלי בשרוולי.

– לא – אני אומר, – הוד אצילותך; אומר אני ומתקרב אליו לאטי, הולך וקרב אליו תוך כדי דברי אליו – איך אפשרי, הוד אצילותך, שאתה תהיה לנו מלך ואלהים?

– אם כן אתה הוא זה, אתה הוא זה – קרא המפקד – המורד!

– לא, – עניתיו, ואני הולך וקרב אליו יותר ויותר – הרי זהו ידוע גם לך בעצמך, הוד אצילותך, האלהים שלנו הוא כל יכול ומלאה כל הארץ כבודו, והוא אחד. וגם המלך שלנו אחד הוא, על הכל המליך אותו אלהים. ואתה, הוד אצילותך, הנך סך הכל מפקד בית־סוהר, פקיד שלו, שנתמנה בחסד המלכות ועקב עבודתך.

– איך, איך, איך, איך! – קרא המפקד, מבלי אשר יוכל להוציא הגה מפיו. הוא השתומם מאד לשמע דברי.

־– כך הוא הדבר – אמרתי, וכהרף עין התנפלתי עליו ואתקע את הסכין כולה, ככה, ישר אל בטנו. הדבר עלה בידי, והוא צנח ארצה ורק פרפר עוד קצת ברגליו. אז השלכתי את הסכין מידי.

– הביטו, חוחלים, – אמרתי לחברי, – הרימוהו־נא עכשו!

ופה עלי לסטות קצת הצדה. לאסוננו פתגמים כאלה “אני המלך, אני האלהים” ועוד בדומים לאלה שגורים היו בפי רבים מקרב שרי הצבא בימים קדמונים. צריך אמנם להגיד, כי פקידים כאלה נשארו רק מעט מזער ואולי אפסו כבר כליל. יחד עם זה עלי להעיר, כי בעיקר היו פתגמים אלה שגורים בפי אותם הפקידים, שגויסו מקרב החיילים הפשוטים. משרה מכובדת יותר, משרת קצין, הופכת כאילו את כל קרביהם ויחד עם זה מאבדים הם גם את ראשם. אחרי שנאנחו ימים רבים תחת עולם הקשה ואחרי שעברו דרגות רבות של שעבוד והשפלה, נעשו פתאם לקצינים, מפקדים, אצילים וכיוון שאינם רגילים למשול, נכונים הם לחשוב, כי לגדולתם אין חקר. כמובן, כלפי אלה הנתונים תחת ידם. בפני הגדולים מהם נכונים הם גם עתה להתנהג בחנופה, אף על פי שאין בה צורך כלל ובעיני רבים מבין הפקידים הגבוהים מאוסה היא מאד. אחדים מהחנפנים האלה ממהרים בעצמם לגלות את מומם, בהכנעה מיוחדת לפני הגדולים מהם, כי מתוך החיילים הפשוטים יצאו, ואף על פי שהם עתה קצינים, מכירים הם בכל זאת את מקומם. ואולם לגבי החיילים הפשוטים הם הופכים עריצים עד שאין גבול לתאות שלטונם. כמובן, ספק הוא אם עכשו עוד ישנם כאלה וביחוד ספק הוא, אם ימצא עתה מי שהוא שיאמר על עצמו: “אני המלך, אני האלהים”, אך בכל זאת נכון אני להעיר, כי אין דבר שירגיז כל כך את האסירים, ובכלל את כל החילים הפשוטים, כמו אמרים כגון אלה. החוצפה שבהערצה העצמית, זו הדעה המופרזת, כי אין לו דין ודיין, מעוררים שנאה גם אצל האדם הנכנע והמשפיל עצמו ביותר, ומוציאו מתוך שלב סבלנותו האחרון. לאשרנו, ענין שאבד עליו כלח הוא, שהרי גם בימים ההם היה עוון כזה צפוי לענש חמור. עובדות אחדות כאלו ידעתי אף אני.

ואמנם, כל יחס של אי כבוד, של בזיון מרגיז, בדרך כלל, את החייל הפשוט. יש אומרים, כי אם ישימו לפני האסיר מזונות טובים ויספקו לו כל צרכיו עד שלא יסור מן החק – כי אז הכל נשלם. זוהי גם כן שגיאה. כל אדם, יהיה מי שיהיה, ואפילו העומד במדרגה השפלה ביותר, דורש שיתיחסו אליו בכבוד. כראוי לאדם. דרישה זו באה לפעמים גם לא מתוך הכרה ברורה, אלא מתוך רגש אינסטינקטיבי. האסיר יודע שהוא אסיר, שהוא מנודה והוא מכיר את מקומו לפני המושלים: אך כל החותמות, כל הכבלים אין בכוחם להשכיחו שאדם הוא. והיות והוא באמת אדם, לפיכך מן הדין להתיחס אליו כמו לאדם. אל אביר! יחס אנושי הרי יכול לנטוע לב בשר גם בקרב איש, שאבד כבר את צלם האדם. דווקא אל האומללים האלה יש להתיחס יחס אנושי, זאת היא הצלת נפשם ושמחתם. לא אחת פגשתי מפקדים טובים וישרים, ראיתי את ההשפעה שהשפיעו פקידים אלה על המושפלים. דברים רכים אחדים, והאסירים כאילו שבו לתחיה מוסרית. כמו תינוקות נתמלאו שמחה וכתינוקות החלו אוהבים. הנני להעיר על דבר מוזר נוסף: אין האסירים אוהבים את מי שמראה להם אותות של התקרבות יתרה וכבוד יתר על המידה. האסיר אוהב לכבד את הפקיד ועל ידי התקרבות יתרה נעשה הפקיד שפל בעיני האסיר. יפה הוא בעיני האסיר כשלבו של הפקיד ענוד באותו כבוד, שיהיה יפה בחיצוניותו, שיהיה קרוב למלכות, שיהיה קצת קפדן, מהודר ודורש צדק ואינו מוחל על כבודו. פקידים כאלה מתחבבים מאד. שומר הוא על כבודו ואינו מעליב את זולתו ובכן הכל נאה ויאה – – –

– אין ספק שקבלת בעד זה מנה יפה? – העיר קובילין ברוח שלוה.

– חלק הגון נתנו, זה אמת – עלי, הבה המספרים. – מדוע אחים, אין היום “מידן”? (משחק קלפים).

– ניתן ביין, ענה וסילי. לולאי ניתן ביין כי אז היה פה.

– לולאי, בעד “לולאי” נותנים במוסקבה מאה רובל, אמר לוקא.

– וכמה נתנו לך בעד הכל? שאל שוב קובילין.

– נתנו חמש מאות. כמעט שלא המיתו אותי, – קרא לוצ’קא בפנותו אל כל האסירים.

ואחרי שגמרו את כל חמש המאות, הוליכו אותי בכל הטקס הנהוג. עד היום ההוא לא טעמתי טעם רצועה, ההמון נתאסף לאלפים ולרבבות להביט במחזה, כיצד יענישו את הרוצח. כל יושבי העיר באו. שוטה הוא ההמון, אי אפשר אפילו לספר עד כמה שהוא שוטה. טימושקה (התלין) הפשיטני, השכיבני וקרא: הכונה, אצרוב. אני מחכה: מה יהיה? כשהיכה פעם – חפצתי לזעוק, פתחתי את פי והקול נחבא, וכשהכה שתים, נו, תאמין או לא תאמין, גם לא שמעתי את הקריאה. וכשפקחתי את עיני, שמעתיו קורא: שבע־עשרה. ככה הסירוני ארבע פעמים מעל העמוד, ובכל פעם נתנו חצי שעה הפסקה. שפכו עלי מים קרים. מביט אני על כולם בעינים תועות וחושב: הנה בא קצי…

– ואף על פי כן לא מת? – שאל קובילין בתמימות.

– שוטה גמור! – קרא וסילי.

– “עליתו” רעועה – אמר לוצ’קא, כמתחרט על שנכנס בשיחה עם איש שכמוהו.

– מוחו מטומטם – חיזק וסילי את דבריו.

אף על פי שלוקא הרג ששה אנשים, לא פחדו מפניו בבית הסהר, אף על פי שיתכן ורצה להראות כאדם נורא.

תרגם ש“ס ע”פ תרגומו של ר.