“כאשר פגשתים בחיים, השרו עלי שיעמום, עצבות, רוגז; אולם עתה, מרוחקים הם מעמי מרחק זמן ומסיבות, הוי קרובים ללבי. הריני רואה בהם כל כך הרבה מהאופיני הלאומי הקרוב והיקר לי…”

(פיטמסקי על הבדאים הרוסים)

חולשה זו להפליג בכזבים – יש והיא מקננת בתוך נפש ענותנית עד מאוד! בעיר ב הכרתי תושב אחד בשם פיוטר ואקורין – ברנש שקט לגמרי, מטופל במשפחה ענקית, לא יצלח למאומה חוץ מאשר להזדנב אחרי צידים, ללקט פטריות ולדוג מעט. ואיש זה התפרנס אך ורק בחסדיו של סברסוב, בעל אחוזה שבסמוך לעיר, אדם יהיר ורודף כבוד שאין כמוהו, ונוסף על כך חובב ציד גדול היה. כל אדיבותו כלפי ואקורין לא באה, בעצם, אלא משום שהלה היה מזמן לזמן מוצא למענו מקומות יפים לציד, אף כי ברוב המקרים היה בודם מלבו, סתם בעלמא. חולשה זו להפליג קמעה בכזבים, היתה מתבטאת אצל בריה עלובה כואקורין בצורה מתונה כל כך, עד כי איש כמעט לא היה משגיח בה, אף על פי שלאמיתו של דבר לקה בה האיש, ועוד איך לקה! מסוגל היה לבוא ולספר לאשתו שראה במו עיניו נשר עם גוזלים, אלא שפרחו להם – נוכלים שכמותם. ואילו לאמיתו של דבר לא היה ואף לא יכלו להיות שם כל גוזלים שהם. או יש והוא סר לעת תפילת הצהרים אל המנזר הסמוך ומספר לגזבר מניה וביה: “הוד קדושתו, אצל התחנה שלכם ראיתי כריש; משקלו, מן הסתם שני פודים; מתנהל לו בשיבה טובה, כלומר העלה כבר אזוב!…” עיני הגזבר ניצתות ביקוד בצע, מצוה הוא להוריד אגן והנה להד"ם! אף לא קברנון! מתחילים לגדף את ואקורין, כי מן ההכרח הוא שימצא במקום: והוא, מצטלב, נשבע שראהו באמת, ובלבו יודע הוא היטב, כי ראה משהו הדומה יותר למקל מאשר לכריש. והנה קרה ובשעת מסע־ציד סתוי המית מטיבו שועל בעל זנב שחור; יכולים אתם לתאר לעצמכם, כיצד השפיעה הצלחה זו על נפשו הגאיותנית והאנכית! מאז החל מסובב עם עור השועל בידו בכל מקום ומציגו לעיני כל.

– “הראיתם אחד שכזה?” – היה קורא ומנופף בשללו מתחת חטמו של כל אחד ואחד, וכל אדם נבון, היה משווה, כמובן, לעצמו ארשת של התפעלות ומשיב: “אכן, אכן.” והדברים השתלשלו כך שדוקא באותו זמן עצמו ערך ואקורין בקור אצל קצין משטרת הרובע, עמו עמד בקשר הדוק למדי בעניני דיג, כיון שרגיל היה לספק לזה תולעים משופרא דשופרא. ובחורף כשהוא עצמו היה מתלווה אליו, היה מחזיק ומחמם את התולעים בתוך פיו.

מאחר שהשתחווה בהכנעה לפני בעל הבית ואורחיו (אותו בוקר התארחו אצל קצין המשטרה אחדים מבני האצילים), סר ואקורין, לבוש זיג ארוך שולים, לפינה, ישב, שלב את ידיו על ברכיו והחל מחייך את חיוכו המלבב אל כל מי אשר רק הואיל להציץ לעברו. משהשגיח סוף סוף בעל הבית בישיבתו המבודדת פנה אליו:

– פטרושה, למה זה תשב שם כל הזמן? גש הנה, שתה מעט וודוצ’קה!

בענותנות רבה קם ואקורין ממקומו, קרב אל “הכיבוד”, וביד חוששנית החל מוזג לעצמו כוסית. אותה שעה נקרעו הדלתות ברעש ולתוך חדר האורחים נכנס סברסוב ועור השועל בידו.

– מה דעתכם על דבר שכזה? – פנה במישרין אל המארח מבלי לדרוש בשלום איש מהנוכחים.

– אין מלים בפי, מה נאמר ומה נדבר! – השיב הלה בהרכינו בהכנעה את ראשו לפני האורח.

– בין כל הצידים שבאירופה, רק פעם בעשר שנים תתרחש קליעה כזאת! – אמר סברסוב. לשמע שיחתם זו, ועוד בטרם כילה את כוסו, הסב ממנה ואקורין את עיניו הענוות והפטיר בקול רם למדי:

– כל שנה הריני דופק שלשה כמו זה!

המארח נתן בו, בחצוף זה, עינים תוהות, וברגע הראשון נרתע סברסוב לאחוריו.

– כיצד? אתה דופק בכל שנה שלושה כמו זה? – הפליט, ועדיין אינו יכול לצאת מתדהמתו.

– אכן, דופק! – השיב ואקורין ופניו הסמיקו.

– דופק? – קרא סברסוב שוב.

– דופק! – השיב ואקורין שנית.

– אתה דופק! – שאג בפנים משולהבות כאש הגאותן הנעלב ותפש לצוארונו של ואקורין.

בעל הבית והאורחים מיהרו אל השנים.

– נו, לא כדאי, הניחהו לנפשו! – החלו משדלים את סברסוב.

– שוטה שכמותך! נו, היתכן, האמנם אתה דופק? – הוכיח הקצין את ואקורין.

– דופק, ריחמאי, – חזר ואמר גם להלה.

– רבותי! קחוהו ממני; ולא – אחנוק אותו! – אמר סברסוב בהשליכו מעליו את ואקורין.

– עשו כרצונכם, אך אמת היא, דפקתי! – עמד המסכן על שלו כשהוא מוחה אגלי זיעה מעל פניו.

– אם כן, הסתלק לך מכאן! – גער בו גם בעל הבית, שקר זה הוציאו מכליו.

– אפילו עצם מכורסמת לא תקבל עוד מידי, בן בליעל! – צעק סברסוב בהתפרצו אחריו.

– אף לא ממני, לא ממני! החרה החזיק אחריו המארח.

ואקורין החויר, פניו חפו ונראו עלובות מאד.

בחדר המשרתים בקש אפילו המשרת לשדלו:

– די לך, פיוטר גברילוביץ' עשה נחת לאדונים; אמור להם שאין אתה אלא מתלוצץ!

– כיצד אעשה להם נחת? אמת היא שצדתים פעמים רבות כל כך! ענה ואקורין. פקעה סבלנותו של המשרת, ירק.

– טפו, אלוהים אדירים! – מלמל.

בחדר האורחים המשיכו בינתים האדונים לשוחח בשקרן המחוצף.

– איזה בן בליעל? מה? הראיתם? – הרעים סברסוב בקולו עד כי דבריו נשמעו בכל הבית.

אנוכיותו הקטנונית נפגעה קשות.

אחרי שבועים נראה היה, כי הנה מחל לכאורה לואקורין, ואפילו החל מארחו בביתו, אך בתוך תוכו שמר לו טינה. פעם אחת… הדבר קרה כבר בביתו של סברסוב עצמו, שוב התכנסו יחדיו כמה מבני האצולה וביניהם גם שני האחים בריקין. עוד אביהם המנוח של שני האדונים הללו היה מספר, שלילה אחד עבר במזחלת על פני האגם הגליצ’סקאי – ופתאם שוד ושבר, נפל לתוך נקיק קרח; נשימתו נעצרה, כמובן, עיניו חשכו; אלא שכעבור דקות אחדות הוקל לו – רואה הוא והנה ה“שלישיה” שלו זנקה לתוך נקיק אחר – והמזחלת נתמלאה דגים מהאגם. ובפעם אחרת משנסבה השיחה על כנסית פטר הקדוש שברומה:

מה פלא ראיתם בכנסיה זו! – קרא בריקין – אומרים, בנין עצום! הבל הבלים! עצום על פי היחס, כיון שכל איטליה כולה כמוה כמחוז אחד שלנו. נו, וכיון שאמא רוסיה פרצה ופשטה לרוחב ולאורך – כל שתבנה בה, לא די לה. הנה העדה שלנו, מה עדה, עדונת; בנו כנסיה ובעת תפילת הערבית היה קורא־התהילים עובר ממקהלה למקהלה כשהוא רכוב על גבי סיח.

– אבי! – קרא אפילו אחד מבניו בתוכחה.

– הרב היה אורכו של בנין הכנסיה? – הקשה אחד השומעים.

– האורך? – השיב הזקן, שהערת בנו בלבלתו במקצת: – ארכו כשלשה סג’ינים.¹)

הנה כך היה איש זה משקר והכל הקשיבו לדבריו ודומה, שגם האמן האמינו לו, כיון שהיה אדון לאלף נפשות. אף יוצאי חלציו הלכו בדרכיו. במסיבה הנזכרת לעיל ספר אחד מהם: "התחלנו יורדים מהר־החזירים – הלא ידעתם, הרי זה ממש קיר ולא הר… אחד הסוסים לא משך, משום מה, כהלכה, והחילונו גולשים בסערה. האופן האחורי נבלם – אולם, פי פפי, פפי! כל עמלנו לשוא; אין ברירה, – אומר אני לאחי – שנינו ישבנו על המושב הקדמי והנשים על האחורי. “הבה, אומר אני, נעצור את האופנים הקדמיים”. התכופפנו: אני מצד אחד – הוא מצד שני, בכפות ידינו אחזנו באופנים – האופן מקפץ מאבן לאבן – יורד לתוך מהמורה יבשה; והנה רואים אנו, אין הסוסים נישאים עוד, מושכים הם את הרספק כדרכם תמיד.

– גם אני אוכל לעצור עגלה – הפסיקו השד יודע משום־מה ואקורין, שנוכח היה במקום.

אש זרה ניצתה בעיניו של בעל הבית.

– תעצור אתה?

– אני.

– הרי אתה, בן־בליעל שכמותך, לא רק עגלה, אלא אפילו כרכרת־קפיצים רתומה לסוס אחד ולא תוכל לעצור בידיך וברגליך המטונפות! – סינן בקול שורקני.

– אף על פי כן אעצור.

– תעצור? אנשים! – סברסוב מחא כף אל כף.

המשרתים נכנסו במרוצה.

– חושו, רתמו את האפור לכרכרת המרוץ. לך ועצור! – פנה אל ואקורין.

וזה עומד ומגחך לעומתו.

– רתמו את הסוס והביאוהו עד לסף הבית. האורחים ובעל הבית יצאו החוצה.

– נראה, נראה! – אמרו האחים בריקין מתוך סיפוק שבהנאה. כמי שנידון למוות צעד ואקורין בראש הכבודה.

– כיצד, אומר אתה לעצור? – שאלוהו אחדים מבין האורחים, שטובים היו במקצת מן האחרים.

– הנה ככה, – השיב ואקורין בהתמתחו בחזהו על גבי הכרכרת, ודומה שאפילו הוא עצמו לא ידע אל נכון את אשר הוא עומד לעשות: – הנה, את הידים אתחב לכאן, ואת הרגלים לכאן! – אמר, ואמנם הכניס את ידיו אל בין האופנים הקדמיים ואת כפות רגליו בין האחוריים.

– הרפה! – קרא בקול נואש לעבר הרכב שהחזיק ברסן הסוס.

הלה הרפה. הסוס זינק לפנים, האופנים החלו מסתובבים; ואקורין הספיק איך שהוא להוציא רגל אחת ויד אחת, הכרכרת נטתה לצד, הסוס נישא במלא המהירות. עד כי הפרש שנשלח בעקבותיו, הצליח בקושי רב לעצרו. ואקורין מוטל היה מתחת לכרכרה.

– הואיל נא לקום! אמר הפרש שהשיגם.

– כּרכּרה וקיפצה, מעט, הארורה – אף על פי כן, הלא עצרתיה! – אמר ואקורין ובקש לקום על רגליו, אך לא יכול: אחת מרגליו היתה שבורה.

לפני כעשר שנים פגשתיו בעיר ב… זקן היה, ישיש. צולע על רגלו וכמעט קבצן. ישב על המדרכה ולעס לחם יבש, שהיה טובלו במים. לא הרחק ממנו עמד נער יחף וכפי הנראה התגרה בו: “ציד שועלים!” היה אומר וחוזר בלא הפסק. היה זה כינויו של ואקורין, אשר ניתן לו אחרי המקרה העגום בעור השועל. הזקן נתן בקונדס כפעם בפעם מבט זעף. ניגשתי אליו.

– מה לך, פיוטר גברילוביץ' עד כדי כך ירדת? – שאלתיו.

– מה אפשר לעשות, אדוני! זקנתי!… ואדונים טובים כמו שהיו בעבר אינם עוד בימינו אלה! – השיב ועיניו נתלחלחו מדמעות.

ורק אלוהים לבדו יודע למי התכוון באמרו “אדונים טובים”…

מתרגם לא ידוע