I    🔗

קצין אחד, ז’ילין שמו, שרת בקוקז.

יום אחד קיבל מכתב מביתו. אמו הזקנה כתבה לו: “הנה זקנתי ונפשי כלתה לראות את בני בטרם אמות. בוא ונפרדת מעמי והבאת אותי לקבורתי, אחר תשוב למשמרתך וברכת אלהים תחול על ראשך. ואני מצאתי לך אשה גם חכמה וגם טובת מראה ואף בעלת־אחוזה היא. מצוא תמצא חן בעיניך ותישאנה לך לאשה וישבת בביתך ולא תהיה עוד נע ונד בנכר”.

הרהר ז’ילין בלבו: “אמנם כן הוא, חלשה הזקנה, שמא לא אזכה עוד לראות את פניה. נסוע אסע. ואם תיטיב הכלה בעיני – אשאנה לי לאשה”.

פנה ז’ילין אל מפקדו, קיבל חופשה, נפרד מעם חבריו, כיבד את פקודיו – החיילים בארבעה לוגי יי"ש והחל מכין עצמו לדרך.

והימים ימי מהומות ותגרות־דמים. בדרכי קוקז אין עובר לא יומם ולא לילה. והיה כי יתרחק איש רוסי, ברכב או ברגל, מן המצודה – ישיגוהו התתרים, יהרגוהו או יוליכוהו שבי אל ההרים. על כן הנהיגו, שיומים בשבוע יהיו העוברים ממצודה למצודה מלווים משמרות מזוינים. מלפנים ומאחור הולכים חיילים והשיירה ביניהם.

הדבר נתרחש בימות הקיץ. עם הנץ השחר נתכנסה השיירה לפני המצודה. יצאו אנשי המשמר ועלו על הדרך. ז’ילין רכב על סוסו והעגלה עם חפציו התנהלה עם השיירה.

מהלך הדרך – עשרים וחמש פרסות. השיירה שרכה את דרכה לאטה; כפעם בפעם נעצרו החיילים לרגעים מספר, יש ואופן מאחת העגלות שבשיירה נשמט מצירו, יש וסוס התעקש מלכת ואז היו הכל עומדים ומחכים.

החמה כבר נטתה מערבה והשיירה עברה רק את מחצית הדרך. אבק, שרב, השמש לוהטת ואין מפניה מחסה ומסתור. חשופה הערבה ומסביב, אין עץ ואין שיח לכל אורך הדרך.

ז’ילין בראש השיירה, עמד והמתין עד שתגיע זו עדיו. פתאם שמע קול חליל. “שוב נעצרו” – הרהר רגע. ואולי אסע לבדי בלי לוית המשמר? סוסי זריז וטוב אם אתקל בתתרים, אוכל להמלט בעוד מועד, כלום לא אסע לבדי?

עוד הוא עומד ומהרהר והנה הולך וקרב אליו קצין אחר, קוסטילין שמו. אף הוא רכוב על סוסו, וכלי נשק בידו. קרב ואמר: "הבה, ז’ילין, נעשה את דרכנו לבדנו, אזל כוחי לחכות, הרעב מציק והשרב יוקד. הנה כתנתי – אפשר לסחטה. וקוסטילין – גבר בעל־מידה הוא, בריא־בשר, כולו אדום ושופע זעה. הרהר ז’ילין בלבו ורק אמר:

– והרובה טעון?

– טעון.

– אם כן, הלכנו! אולם תנאי אחד – לא להפרד איש מעם רעהו.

נסעו שניהם בדרך, עוברים הם בערבה, משוחחים זה וזה ומסתכלים תוך כדי כך לעברים. הכל מסביב גלוי ומגולה לעיניהם. בקצה הערבה נכנסה הדרך אל בקע שבין שני הרים. אמר ז’ילין:

– צריך לעלות על ההר ולתור את הסביבה, כי הנה פה, רואה אתה, יכולים להגיח התתרים ואף לא תרגיש במארבם.

וקוסטילין עונה לעומתו:

– מה יש כאן לתור. נסע בדרכנו. – אך ז’ילין, לא שמע בקולו.

– לא, אמר – אתה המתן לי למטה ואני אעלה ואראה את הנעשה מסביב.

דירבן ז’ילין את סוסו והטהו שמאלה, אל ההר. וסוסו – סוס ציד היה (מאה רובלים שלם במחירו, מן הטבון לקחו והוא עצמו אימן אותו לרכיבה); כעל כנפים נשא אותו הסוס אל ראש ההר. עלה – הביט כה וכה והנה בדיוק לפניו, במהלך של פרסה אחת בלבד, רוכבים תתרים על סוסיהם. כשלושים איש מספרם. אך השגיח בהם – מיד פנה אחורה; אך גם התתרים הבחינו בו, זנקו אל עברו ותוך כדי רדפם אותו כוננו אליו את רוביהם. ריתח ז’ילין את סוסו ובמלוא המהירות ירד מראש ההר כשהוא קורא לקוסטילין:

– הכן את הנשק! – ובלבו הוא מהרהר ומתחנן לפני סוסו – אחא, הצילני־נא, אל־נא תמעדנה רגליך, תיכשל – ואבדתי. אשיג את נשקי – לא אסגיר את עצמי בידם.

וקוסטילין, משהשגיח בתתרים, תחת להמתין לידידו, נשא רגליו וברח כל עוד רוח בו אל עבר המצודה. מחמם את סוסו בשוטו פעם את צלעו האחת ופעם את השניה, ומתוך תמרות האבק נראה רק זנבו המיטלטל.

רואה ז’ילין – עסק ביש. נשקו החם ניטל ממנו ובחרב בלבד – דבר לא תפעל, הטה את סוסו אחורה, אל עבר השיירה. – רצה להמלט על נפשו. אך הנה רואה הוא ששה תתרים מגיחים לקראתו וחוסמים בעדו את הדרך. אמנם סוס קל לו – אך סוסיהם קלים ומהירים ממנו, בעוד שחסמו בפניו את הדרך.

ניסה להטות את סוסו לעבר אחר, רצה לחזור על עקבותיו, אך הסוס נישא כבר במרוצתו – ואין לעצרו עוד, עולה הוא ישר עליהם. וז’ילין רואה – הנה קרב אליו תתרי אחד רכוב על סוס אפור, בעל זקן אדמוני, שורק וחורק בשניו ורובהו דרוך בידיו.

– נו – חושב ז’ילין – מכיר אני אתכם, בני שחת; אם חיים תיקחוני – יורידוני לבור, בשוטים ייסרוני. לא אפל חי בידכם…

ואף על פי שקומתו נמוכה – זריז היה. שלף את חרבו, ריתח את סוסו ישר על התתרי האדמוני כאומר: אם לא ארמסנו בסוסי – אכרת את ראשו בחרבי. אולם הסוס לא עשה כחפצו – ירו בו מאחור ונפגע.

נפל הסוס במלוא תנופת־מרוצו ורגלו של ז’ילין נלחצה תחתיו.

נסה לקום – אך שני תתרים צחונים ישבו כבר עליו וסובבו את ידיו על גבו. הזדנק ז’ילין והשליך מעליו את התתרים – אולם שלושה אחרים קפצו אליו והחלו מכים בראשו בקתותיהם. חשכו עיניו והנתודד תחתיו. תפשוהו התתרים, הסירו מעל האוכפים עבותות־רתמה שהוכנו מראש, היטו ידיו על גבו, אסרוהו בקשר תתרי וסחבוהו אל האוכף. שמטו את כובעו, חלצו את נעליו, תפשו ופשפשו בכליו – את כספו ושעונו לקחו, קרעו את מעילו. הסתכל ז’ילין בסוסו. והוא חבוב שכזה, באשר נפל שם מוטל הוא נקוב ודם שחור קילח מפצעו, כמלוא האמה נתלחלח בו העפר מסביב.

אחד התתרים נגש אל הסוס, החל מסיר מעליו את האוכף כשזה מפרפר פרפוריו, שלף את הפגיון וחתך בו את גרונו. הוציא הסוס מגרונו קול נחרה שרקנית, פרכס פרכוס אחרון ונפח את רוחו.

הסירו התתרים את האוכף והרתמה, והתתרי בעל הזקן האדמוני עלה על סוסו, בעת שהאחרים הושיבו את ז’ילין על האוכף מאחוריו, וכדי שלא יצנח ממנו, אסרוהו ברצועה אל חגורת התתרי והובילוהו אל ההרים.

יושב לו ז’ילין מאחרי גבו של התתרי, מתנדנד אנה ואנה, נוגע כפעם בפעם בגבו הצוחן, רואה הוא לפניו רק את כתפי התתרי החסונות, צוארו המגויד ואת ערפו המכחיל מתחת לכובעו. ז’ילין פצוע בראשו, דמו נקרש מעל עיניו ואין הוא יכול לא לתקן את מושבו על הסוס ולא לנגב את הדם. ידיו אסורות ומחותלות כל כך, עד שעצם הכתף כואבת לו עם כל ניד וניע.

זמן רב נסעו במעלה ההר. חצו נהר, עלו שוב על הדרך והמשיכו עם הבקעה. ז’ילין ניסה לקבוע לעצמו סימני־דרך כל שהם, למען דעת אל אן זה יובילוהו, אך עיניו טחו מראות ואפילו את ראשו לא יכול להפנות לצדדין.

היום החל מחשיך. צלחו עוד נחל קטן והחלו מטפסים בסלע ההר. פתאם עלה ריח עשן באפו. נשמע קול נביחת־כלבים. הם הגיעו לאאול.¹

התתרים ירדו מעל סוסיהם, מיד נתקבצו סביבם נערי־הכפר, הקיפו את ז’ילין, שרקו וצהלו והחלו מידים בו אבנים.

הניס התתרי את הילדים, הוריד את ז’ילין מעל הסוס וקרא למשרתו. המשרת בא מיד, רחב גרם היה, לבוש רק בכתונת בלבד, קרועה כולה וחזהו מגולה. צוה עליו התתרי דבר־מה, מיד הביא עמו סד: שני גזירי עץ אלון נתונים בטבעות ברזל ובאחד מהם – קרס למנעול. התירו התתרים את ידי ז’ילין, שמו רגליו בסד והוליכוהו אל הרפת, דחפוהו פנימה ונעלו בעדו את הדלת. נפל ז’ילין על ערמת הזבל, שכב, גישש באפלה ומצא לו מקום רך ונוח יותר ושם שכב.

 

II    🔗

כמעט כל אותו הלילה לא עצם ז’ילין עין. קצרים היו כבר הלילות. רואה הוא מבעד החרכים אור השחר כבר מפציע. קם, הרחיב את החגו ונשקף בעדו החוצה.

מבעד לסדק נראתה לפניו הדרך, העולה בהר, מימין לה – בקתה תתרית ושני אילנות צומחים סמוך לה. כלב שחור רובץ לפתחה. עז מדדה עם גדייה והם מכשכשים בזנבותיהם. והנה רואה הוא במעלה ההר הולכת לה נערה תתרית, בכתונת צבעונית לא רכוסה, במכנסים וסנדלים, ראשה מכוסה במין בגד־איכרים ועליו קיתון־פח גדול מלא מים. הולכת לה, גבה מרטיט, שפופה במקצת לפנים וביד היא מוליכה תתרי קטן, ראשו מגלח וכתונת אחת לבשרו. הגיעה הנערה עם המים עד הבקתה, יצא לקראתה התתרי, בעל הזקן האדום, לבוש גלימת־משי, פגיון כסף בחגורתו, סנדלים על רגליו היחפות, על ראשו כובע גבוה עשוי עור־כבשים שחור, שמוט על ערפו. יצא, התמתח, החליק זקנו האדום, עמד ולבסוף צוה דבר־מה על עבדו והלך לו.

לאחר מכן קרבו אל השוקת שני נערים רכובים, ורעמות סוסיהם רטובות. נערים קטנים אחרים התרוצצו שם, כלם גלוחי ראש ולבושם – כתונת אחת בלבד, בלי מכנסים. נאספו יחד, נגשו אל הרפת, לקחו זרד ארוך והחלו תוחבים אותו בסדק. פתח עליהם ז’ילין בגערה – נצטווחו הקונדסים וברחו משם דחופים ומבוהלים ורק ברכיהם החשופות נראו מבהיקות תוך כדי מנוסתם.

וז’ילין צמא היה מאד, גרונו צחה ויבש: לו לפחות, מהרהר הוא, היה מבקר אותו מישהו. והנה הוא שומע – דלת הרפת נפתחת. נכנס התתרי האדמוני ועמו תתרי אחר, נמוך ממנו, שחרחר שכזה. עיניו שחורות נוצצות, לחייו אדומות, זקנו קטן, גזוז. פניו עליזים ואין השחוק יורד מעליהם. ולבושו של השחור טוב משל חברו: גלימת משי תכולה וזר כסף סביב לה. רומח גדול תלוי בחגורתו, כולו עשוי כסף. סנדלי עור סוחתי אדומים לרגליו, מעוטרים כסף אף הם ועל הסנדלים האלה – מנעלים עבים. מצנפתו גבוהה עשויה עור־קרקול לבן.

התתרי האדום נכנס. אמר דבר־מה כנוזף ועמד, שעון אל המזוזה, נפנף בפגיונו, ליכסן עיניו כזאב ישר אל עברו של ז’ילין. והשחרחר – זריז, ערני, כאילו על קפיצים יהלך – נגש ישר אל ז’ילין, כרע על ברכיו, חייך אליו, טפח על כתפיו, החל מפטפט בשפתו בחפזון, קרץ בעיניו, קשקש בלשונו וכל רגע היה מוסיף: טוב, רוסי! טוב, רוסי!

ז’ילין לא הבין דבר מכל אשר שמע ורק אמר: מים, תנו לי מים.

והשחור מחייך לעומתו: טוב, רוסי! – ואינו פוסק מלקשקש בלשונו.

אז החל ז’ילין מראה בידיו ובשפתיו ומבקש שיתנו לו מים. ולבסוף תפס השחור, חייך, הציץ מבעד לדלת החוצה, קרא למישהו: דינה!

מיד הופיעה נערה צעירה, דקת־גו ודלת־בשר, כבת שלש עשרה היתה, ופניה דומים לפני התתרי השחור. אין זאת, כי בתו היא. גם עיניה שלה שחורות, זוהרות, גם פניה יפים. לבושה כתונת ארוכה, ירוקה בשרוולים רחבים ובלי חגורה, עטורה בחזה, בשולים ובשרוולים בזר אדום, לרגליה מכנסים וסנדלים, ועל הסנדלים – סנדלים נוספים בעקבים גבוהים. על צוארה – ענק מחורז, כלו טבעות כסף רוסיות. ראשה מגולה, צמתה שחורה ובקצה הצמה – קישור, ובקישור תלויים תכשיטי פח ורובל כסף אחד.

צוה עליה אביה להביא דבר־מה, מיד פנתה וחזרה עם כד מים בידה, הגישה את המים לז’ילין והיא עצמה ישבה קרוסה, כפופה כך, שכתפיה נראו למטה מברכיה. ישבה – עיניה פקוחות לרווחה, מסתכלת בז’ילין ורואה אותו שותה כמו חית־יער.

החזיר לה ז’ילין את הכד, קפצה ממקומה כעז פראית, אפילו אביה שחק, שלח אותה פעם נוספת, נטלה את הכד ורצה לדרכה. מיד הביאה על מגש עץ פיתת־לחם ושוב ישבה, קרוסה כמקודם ואינה גורעת עין מז’ילין, מסתכלת בו.

יצאו התתרים ושוב סגרו אחריהם את הדלת.

עברה שעה קלה ואל ז’ילין בא אדם אחד וקרא אליו: אי־דא, אדון, אי־דא!

אף הוא לא ידע רוסית, אך ז’ילין הבין, כי עליו ללכת אחריו.

הלך ז’ילין כשרגליו בסד, הולך הוא וצולע, קשתה לו ההליכה והוא מעקל דרכו. יצא אחרי המשרת והנה הוא רואה, עיירה תתרית, כמנין בתים, גם מסגד בתוכה וצריח בצדו. על יד אחד הבתים עומדים שלושה סוסים מאוכפים. נערים קטנים אוחזים ברסנם. מאותו בית יצא לקראתם התתרי השחרחר, נפנף בידו לאות, כי ז’ילין יקרב אליו. וכל אותו זמן אינו פוסק משחוקו, קשקש בלשונו ולבסוף נעלם מעבר לפתח.

נכנס ז’ילין אל הבית. החדר יפה, קירותיו מסוידים למשעי, בחזית החדר מונחים כרים צבעוניים, מרבדים יקרים תלויים מסביב; על המרבדים – כלי נשק, אקדחים, חרבות – כולם משובצים כסף. בפנה אחרת – תנור קטן כרוי ברצפה, והרצפה – רצפת עפר, נקיה ומבהיקה. הזוית הקדמית מוצעת כולה במצעי־לבד ועליהם מרבדים, ועל המרבדים כרי־נוצות רכים. על המרבדים יושבים נעולים בסנדליהם: התתרי השחרחר, האדמוני ושלושה אורחים. מתחת לגבו של כל אחד ואחד מהמסובים מונחים כרים רכים ולפניהם – על מגשי עץ עגולים – סופגניות־דוחן וחמאת־בקר שהומסה בספל וגם שכר תתרי – בוזה, בפכים קטנים. אוכלים הם בידיהם, והידים מבהיקות מחמאה.

קפץ השחרחר ממקומו, ציוה להושיב את ז’ילין מן הצד, ולא על המרבד, כי אם על הרצפה החשופה, והוא עצמו חזר למקומו על המרבד והחל מכבד את אורחיו בבוזא ובסופגניות. הושיב המשרת את ז’ילין במקום המצווה עליו, והוא עצמו הסיר את סנדליו העליונים, העמידם על יד הדלת בשורה אחת עם יתר הסנדלים שעמדו שם, ישב על אחד הכרים סמוך לאדוניו, כשהוא מסתכל כיצד הם אוכלים ובולע תוך כדי כך את רוקו.

אכלו התתרים את הסופגניות, ואשה תתרית בכתונת דומה לזו של העלמה ובמכנסים – נכנסה לחדר. ראשה מכוסה מטפחת, נטלה את החמאה והסופגניות, הגישה צלחת יפה וכד מים עם צואר צר. נטלו התתרים את ידיהם, אחרי כך שיכלו אותן, כרעו על ברכיהם ונשפו לכל עבר מנשיפות פיהם, ברכו על המזון, החליפו ביניהם שיחה קלה בלשונם. לבסוף פנה אחד האורחים אל ז’ילין והחל מדבר אליו רוסית:

– אותך – אמר – לקח שבי כּזי מוחמד – ובידו מצביע הוא על התתרי האדמוני – והוא מסרך לידי עבדול מורט – ותוך כדי כך מראה הוא על השחרחר. – עבדול מורט הוא אדונך מעתה.

וז’ילין שותק. פתח עבדול מורט בהצביעו כל הזמן על ז’ילין, מחייך ומפטפט: “חייל, אורוס, רוס. טוב” והתורגמן אומר: – הוא אומר לך לשלוח מכתב הביתה, כדי שישלחו פדיון נפשך. וכאשר הכסף יגיע – הוצא יוציאך לחפשי.

הרהר ז’ילין רגע קל ואמר:

– ובכמה יעלה לי פדיון־נפש זה?

– נמלכו התתרים בדעתם; והמתרגם אומר:

– ג' אלפים שקלים עוברים לסוחר.

– לא – ענה ז’ילין – סכום כזה אין לאל ידי לשלם.

קפץ עבדול והחל מניע בידיו, אומר הוא משהו לז’ילין, – הכל חושבים, כי הנה יבין לדבריו, תרגם המליץ, ואמר: “וכמה מוכן אתה ליתן?” – הרהר ז’ילין ואמר: – “ת”ק רובלים", כאן החלו התתרים סחים ביניהם בחפזון, כשאחד נכנס לתוך דברי חברו. החל עבדול גוער באדמוני, התרגז כל כך, עד שריר ניתז מבין שפתיו.

והאדמוני מעפעף רק בעיניו ובלשונו יקשקש.

נשתתקו לבסוף והמליץ אומר:

– כופר זה מעט הוא עבור האדון, הוא עצמו שילם בעדך מאתים רובל. כזי מוחמד חב לו חוב ותחת חובו מסרך לידו. שלשה אלפים רובלים – בפחות מזה אי אפשר להוציאך לחפשי. ואם לא תכתב, הבורה יורידוך ובשבטים ייסרוך.

“אח – אומר ז’ילין בלבו – המפחד מפני אלה רק מרע לעצמו”.

קפץ על רגליו ואמר:

– ואתה אמר לו, לכלב זה, כי אם אומר הוא להפחידני, לא אתן לו אף פרוטה אחת והביתה לא אכתוב, לא פחדתי ולא אפחד מפניכם, כלבים, לעולם.

תרגם המליץ את דבריו, ושוב החלו כלם ממללים בבת אחת.

זמן רב שוחחו ביניהם, לבסוף קם האדמוני, נגש אל ז’ילין:

– אורוס, ג’גיט! ג’גיט.

וג’יג’יט בשפתם – פירושו בן־חיל. והוא עצמו שוחק; אמר דבר־מה לתורגמן, וזה אומר לו:

– אלף רובלים תן.

ז’ילין עמד על שלו; יותר מחמש מאות רובל לא אתן ואם תהרגני – דבר לא תקבלו.

שוב החלו משוחחים ביניהם, שלחו את אחד המשרתים להביא דבר־מה, מביטים פעם אל ז’ילין ופעם לעבר הדלת. חזר המשרת ואחריו נכנס אדם אחד, בעל מידה, שמן, יחף ולבוש־קרעים; וגם רגליו נתונים בסד.

נזדעזע ז’ילין למראהו ואנחה פרצה מפיו. הכיר בבא את קוסטילין. גם אותו שבו התתרים. הושיבו אותם זה על יד זה: החלו מספרים איש לרעהו, והתתרים יושבים ומחרישים ואינם גורעים עין מהם. סיפר ז’ילין את אשר עבר עליו; קוסטילין ספר, כי סוסו עמד תחתיו ונשקו נתקלקל ונעצר, וכי אותו עבדול עצמו רדפו, השיגו ולקחו בשבי.

קם עבדול, הצביע על קוסטילין, ואמר דבר מה בשפתו. תרגם המליץ את דבריו, ששניהם – אדון אחד להם מעתה וכל המקדים במתן כופר נפש הוא יצא ראשון לחפשי.

– הנה, – פנה אל ז’ילין. – אתה מתקצף ורעך שקט ומתון; הוא כתב מכתב לביתו, חמשה אלפים ישלחו. על כן נאכילהו לשבעה ואיש לא יגע בו לרעה.

וז’ילין עונה:

– יעשה רעי כרצונו, אולי עשיר הוא – אני אינני עשיר. אני – אומר הוא – כאשר דברתי – כן יהיה. כרצונכם – הרגוני, שום תועלת לא תצמח לכם מזה, ועל יותר מחמש מאות לא אכתוב.

החרישו התתרים. פתאם קם עבדול, נגש לתיבה אחת, הוציא מתוכה עט, פסת ניר ודיו, הגישם לז’ילין טפח על כתפיו ואמר: “כתוב”. הסכים לחמש מאות.

– חכה מעט – אמר ז’ילין למתרגם – אמור־נא לו, שעליו להאכילני מאכלים טעימים, להלבישני ולהנעילני כראוי, להושיבנו במקום אחד, למען לא נתעצב איש איש בבדידותו ושיסיר את הסד מעלינו – כך אמר, הביט אל אדוניו וחייך אליו. גם אדונו שחק אליו, שמע את דבריו ואמר:

– בבגדים טובים אלביש אותם: מעיל צ’רקסי, נעלים – כמו לחופה ממש. מאכלי־נסיכים אאכילם ואם ברצונם לשבת יחד – ישבו־נא שניהם ברפת ורק את הסד לא אסיר מרגליהם – ברוח יברחו עוד, לשעות הלילה, לעומת זאת, אשחרר אותם גם מן הסד. אמר, נגש אלי ובקפיצה, טפח על כתפיו: שלך – טוב, שלי – טוב.

כתב ז’ילין מכתב אך על המעטפה כתב כך – שמכתבו לא יגיע לביתו לעולם. ובלבו הוא חושב: – אמלט ויהי־מה.

הוליכו המשרתים את ז’ילין ואת קוסטילין אל הרפת. הביאו להם קני־תירס להיות להם ליצוע, כד מים, לחם, שני מעילים צ’רקסיים ישנים ומנעלי־צבא בלים. כנראה – הסירו אותם התתרים מחיילים הרוגים. עם בוא הלילה הסירו מעליהם את הסדים ואת הרפת סגרו על מנעול.

 

III    🔗

וכך עבר על ז’ילין ועל רעהו ירח תמים. אדונו אינו פוסק מלשחוק: “שלך, איבן – טוב, שלי עבדול – טוב”. אלא שהוא נותן להם מאכלים רעים – רק פיתות־לחם מקמח דוחן, ואף אלו לא תמיד אפויות הן כראוי, ויש אשר לא היו אלא בצק…

קוסטילין כתב לביתו בשניה. בכליון עינים ציפה למשלוח הכסף, פדיון נפשו, משמים ישב כל הימים ברפת, מונה וסופר את הימים עד עת יגיענו המכתב, או שהוא ישן בפנתו. וז’ילין, לעומת זאת, ידוע ידע, שמכתבו לא יגיע לעולם, ובשניה לא כתב.

– מאין חושב הוא – תשיג אמא סכום כסף רב כזה לשלם כופר נפשי. ואף אם תרצה לאסוף חמש מאות רובל, הרי תמיט חורבן על ביתה. אלהים יעזור לי – ואמצא בעצמי דרך לחפש…

והוא עצמו אינו פוסק מלחתור סביבותיו, חוקר ודורש ומחפש לו דרך לבריחה.

מתהלך הוא בכפר, שורק ומצפצף, וישב אל אחת המלאכות – ויכייר פסילים מחמר, יקלע סלסלות מזרדים, ואמנם – אמון הוא במלאכה ומצליח בה.

הנה כּייר פעם אחת בובה. גם חוטם, ידים ורגלים עשה לה, גם בכתונת תתרית פסל אותה והציגה לראווה על הגג. יצאו התתריות לשאוב מים, השגיחה דינה, בת אדונו, בפסל, קראה לחברותיה. נטשו אלו את כדיהן, הסתכלו וצחקו. הוריד ז’ילין את הפסל והגישו להן למתנה, אך הן צוחקות ואינן מרהיבות עז בנפשן לקחתו מידו. הניח את הפסל בחוץ ונכנס אל הרפת, הסתכל מבעד לחרכים לראות איך יפל דבר.

מיהרה דינה, הביטה כה וכה, חטפה את הפסלון וברחה.

למחרת רואה הוא, דינה יצאה עם שחר לפני פתח הבית והפסל בידה, הספיקה כבר להלבישו מחצלות אדומות, מנענעת אותו כאילו היה תינוק ומזמרת לו שיר־ערש. אותה שעה יצאה הזקנה, נזפה בדינה, נטלה את הפסל מידה, ניפצה אותו ושלחה את דינה למלאכתה.

עשה ז’ילין פסלון אחר, טוב מהראשון ונתנו לדינה. באחד הימים הביאה לו דינה פכית, הגישתה לו, ישבה ממולו והחלה מתבוננת בו, כשהיא צוחקת ומצביעה על הפך.

על מה זה שמחה היא כל כך? – חושב לו ז’ילין. לקח את הפכית והחל שותה. חשב – מים והנה – חלב. שתה את החלב. “יפה” אמר.

ודינה – שמחה קפצה עליה: – יפה, איבן, יפה – קיפצה, מחאה כף, חטפה את הפכית מידו וברחה.

מאותו יום ואילך החלה מביאה לו יום־יום חלב. והתתרים נוהגים להכין מחלב־עזים חריצי־גבינה ומיבשים אותם על גגות בתיהם. גם מהחריצים האלה החלה מביאה לו בסתר. ופעם אחת ערף אדונו איל אחד, לקחה והביאה לו בשרוולה נתח־בשר, זרקה לו את הבשר וברחה.

פעם התחוללה סופה גדלה ושעה ארוכה ניתך גשם שוטף. כל הנחלים נתערבלו, בכל המעברות גאו המים כדי שלש אמות, נעקרו אבנים. מכל העברים זרמו הפלגים ושאון דכים המה בהרים. שככה הסופה – וכל הכפר מהלך פלגים. הפציר ז’ילין באדונו וקיבל ממנו אולר, גלף בו גליל־עץ קטן. לוח דקיק וגלגל עם כנפי־נוצה עשה לו, משני קצות הגלגל חבר שתי בובות. הביאו לו הנערות שיירי אריג, הלביש בהם את הבובות, אחת – גבר ואחת – אשה. חיזק אותם, השיט את הגלגל על פני הנחל, והנה החל מסתובב – והבובות רוקדות.

נתאספו כל אנשי הכפר: נערים ונערות, נשים וזקנים וכולם באו, מקשקשים בלשונם:

– אי, אורוס, אי איבן!

בביתו של עבדול היה שעון רוסי שבור. קרא לז’ילין, הראה לו את השעון, קשקש דבר־מה בלשונו. וז’ילין אומר:

– תן, ואתקנו.

נטל את השעון ופרקו באולרו, פלגו איברים־איברים והרכיבו מחדש. החזירו לבעליו. השעון פועל.

שמח אדונו, הביא לו את גלימתו הישנה, כולה קרעים־קרעים, ונתנה לו במתנה. באין ברירה – לקחהו: גם זה ראוי לשמש בלילה מכסה לגוף.

מאותו יום יצא שמו של ז’ילין לתהלה, כי הנה אמן גדול הוא. החלו באים אליו מן הכפרים המרוחקים; זה מביא מנעול של רובה, או אקדח לתקון, זה – שעון. הביא לו אדונו כלי־מלאכה: מלקחים זעירים, מקדח קטן ופצירה.

לימים חלה אחד התתרים, הבהילו את ז’ילין: “בוא ורפאהו” וז’ילין, מושג אין לו בחכמת הרפואה. הלך, בדק, ובלבו חשב: “יתכן ויבריא מאליו”. נכנס לרפתו, לקח מעט מים, חול – ערבבם יחד, ובמעמד התתרים לחש על המים והשקה בהם את החולה. ולאשרו של ז’ילין החלים התתרי ושב לאיתנו.

בינתים החל ז’ילין מבין בשפתם ואחדים מבין התתרים הסכינו אליו, וכשהם נזקקים לו יקראוהו: איבן, אחרים, לעומת זאת, מוסיפים להתרחק ממנו כמחית־יער.

התתרי האדמוני לא חיבב את ז’ילין, מדי ראותו אותו – היה עובר על פניו ומתנכר לו ואפילו קלל יקללהו. היה עוד ביניהם זקן אחד, הלה לא התגורר בתוך הכפר עצמו, כי אם למרגלותיו והיה עולה לכאן לבקוריו. ז’ילין ראה אותו רק כשהיה בא להתפלל במסגד. נמוך קומה היה, ראשו חבוש תרבוש צחור, זקנו ושפמו גזוזים, מלבינים הם כצמר ופניו קמוטים ותרוגים כפני הלבנה. חטמו כקרס, בדומה למקורו של נץ, עיניו אפורות, רעות ושנים אין לו, כי אם שתים משני עברי פיו בלבד. היה מתהלך חבוש־תרבוש, שעון על מטהו כזאב אורב על סביבותיו. מדי יראה את ז’ילין יכעכע עליו בקולו הצרוד ויסב פניו ממנו.

יום אחד ירד ז’ילין במורד ההר והגיע למקום מגוריו של אותו זקן. מעבר לגדר, עצי דובדבנים ובקתה שגגה שטוח. קרב ז’ילין אל הגדר – הסתכל וראה כוורות עומדות שם, קלועות הן מתבן והדבורים מתעופפות מעליהן ומזמזמות. והזקן עומד על ברכיו ומטפל בכוורת. התרפק ז’ילין על הגדר, הציץ פנימה – פתאם חרק הסד. הביט הזקן כה וכה – והחל לפתע רוגן, שלף מתחת לחגורתו את אקדחו וירה בז’ילין. וכל עוד שהיה סיפק בידו – נצמד ז’ילין אל מעבר לגדר.

בא הזקן להתלונן בפני עבדול. קרא עבדול לז’ילין, מלא פיו שחוק ושאל אותו:

– למה הלכת אל הזקן?

– אני – אומר הוא – כל רע לא עשיתי לו. תאב הייתי לראות כיצד הוא חי. – מסר עבדול את דברי ז’ילין.

והזקן רוגז ורוטן, ממלמל תחת אפו, לוטש שנים חורקות ומניע ידיו כנגד ז’ילין.

ז’ילין לא הבין לדבריו – ורק זאת הבין, שהזקן מציע לאדוניו להמית את הרוסים ולא להחזיקם בכפר. והזקן הלך לו.

פנה ז’ילין אל אדונו ושאל אותו: – זקן זה – מה טיבו?

ואדונו משיב:

– אדם גדול הוא זה! ראשון בגבורים היה, רוסים רבים נפלו חלל תחת ידו, עשיר היה, שלש נשים ושמונה בנים היו לו. בכפר אחד ישבו כולם, עד שבאו הרוסים, החריבו את הכפר ואת שבעת בניו הרגו. והבן השמיני נשאר בחיים והסגיר את עצמו לרוסים. הלך הזקן והסגיר אף הוא את עצמו לרוסים. ישב בתוכם שלושה ירחים עד שמצא את בנו ובעצם ידיו הרגו וברח. מאותו יום חדל ממלחמתו, עלה למכה והתפלל לאלהים ועל כן חובש הוא תרבוש לראשו, כל העולה למכה – שם חג’י יקראו לו והוא חובש תרבוש כזה. שונא הוא לאחיך בני עמך ואף לי יעץ להרגך. אך אני איני יכול להרגך – מקנה כספי אתה. ואף גם אהבתיך, איבן. ולא עולה אפילו על דעתי להמיתך. אפילו לחפשי לא הייתי מוציא אותך – אלא ששומר הבטחות אני. – חייך והוסיף ברוסית: “שלך, איבן, טוב – שלי, עבדול טוב”.

 

IV    🔗

כך עבר על ז’ילין חדש נוסף. יומם היה מתהלך בכפר או מתעסק באחת המלאכות. ועם רדת הלילה, לעת ישקט הכפר, עוסק הוא ברפתו במעשי חתירה. קשה היתה החתירה באבן, אך הוא ניסר את האבן בפצירה וחפר לו מחפורת מתחת לקיר, עד שאפשר היה לעבור בה. “אילו רק עלה בידי – חושב הוא בלבו – לבדוק היטב את תנאי המקום למען אדע את דרך בריחתי… איש מן התתרים לא יראה לי אותה”.

והנה מצא לו שעת כשר, עבדול אדונו נסע מן הכפר. בצהרי אותו יום יצא ז’ילין אל מחוץ לכפר, אל ההרים. רצה להשקיף משם על הסביבה, וטרם צאת אדונו לדרכו צוה על בנו הנער ללכת אחרי ז’ילין ולהתחקות על עקבותיו ולא לגרוע עין ממנו, רץ הנער אל ז’ילין וצעק:

– אל תלך! אבא אסר עליך. הנה אזעיק את כל אנשי הכפר.

החל ז’ילין מדבר על לבו:

– אני – אומר הוא – לא ארחיק לכת, רק על ההר אעלה. עשבי צרי אני מבקש – לרפא בם את חולי הכפר, בוא עמדי, רגלי בסד ולא אוכל לברוח. ולך – אעשה מחר קשת וגם חץ.

פיתה את הנער. הלכו יחדו. מסתכל הוא בהר – לא רחוק הוא לכאורה, אך בסד קשתה העליה. הלך, הלך, אזר כוחותיו, לבסוף ישב והחל סוקר את כל הסביבה. מדרום לכפר – בקעה, עדר־סוסים מתרוצץ שם. למטה נראה כפר קטן, מעבר לכפר הזה – הר שני, מורדותיו תלולים מאד, ומעבר להר – הר אחר. בין שני ההרים האלה מוריק יער ומעברו הרים נוספים, זה על זה יתנשאו. והנישאים מכולם מלבינים כסוכר. ההרים מכוסים שלג. ופסגה אחת גבוהה מכל ההרים האחרים כעין כובע חבוש לראשם. קדמה וימה – הרים מסביב, מבינות בקעי ההרים מתמר פה ושם עשן כפר. “אכן – חושב הוא – כל זה ארצם שלהם”. אז השקיף אל עברי הגבול הרוסי: לרגליו – נחל, הכפר שלו הוא, סביב לו גנים קטנים. על שפת הנחל – כעין הבובות הקטנות – נראות הנשים, יושבות וכובסות. מאחרי הכפר, הר נמוך מזה שלו, ומאחריהם עוד שני הרים נוספים ועליהם יער. ובין שני ההרים מוריקה בקעה, כולה מישור. ושם הרחק־הרחק על פני המישור מתמר עשן. נזכר ז’ילין בימי שבתו במצודתו, מאיזה צד זרחה החמה ואי עבר שקעה. רואה הוא – אל נכון, נמצאת המצודה שלנו שם בבקעת־מישור זו, ולשם, אל בינות שני ההרים האלה, שומה עליו להמלט בבריחתו.

בין כה וכה החלה החמה שוקעת. הרי השלג הלבנים – האדימו. אל בינות ההרים האפלים ירדה החשכה. מהגבעות התנשאו ערפלי האדים, ואותה בקעה עצמה, בה נמצאת, כפי המשוער, מצודתנו, הוצתה פתאם כאחוזה להבות אש מנגד השקיעה. שעה ארוכה התבונן ז’ילין על סביבותיו – כלום אין דבר־מה מדמדם שם בבקעה, דומה, עשן עולה מן הארובות, ואכן נראה לו עתה, כי מצודת הרוסים שם.

נתאחרה השעה. קול המולא הקורא לערבית נשמע. העדרים חוזרים – הפרות גועות. והנער אינו פוסק מלקרא: – נשובה! וז’ילין – אין לו חשק לשוב.

חזרו הביתה. אכן – חושב ז’ילין – עתה ידעתי את המקום, עת לברוח. עוד באותו לילה ביקש לברוח. הלילות היו אפלים – לילות הכסה. ברם לרוע מזלו, חזרו התתרים לעת ערב לכפר. קרה לעתים קרובות והם באים – ונוהגים עמם מקנה צאן ובקר ורוחם טובה עליהם. אך הפעם הזאת לא הביאו עמם ולא כלום, כי אם את אחיו של התתרי האדמוני בלבד והנה הוא מוטל הרוג על האוכף. הפעם שבו זועפים ונתקבצו יחדו כדי להביא את מתם לקבורה. יצא גם ז’ילין לראות בלויה. חיתלו התתרים את המת בתכריכים, בארון לא שמוהו, נשאוהו מחוץ לכפר, אל חורשת העצים, הניחוהו על העשב, בא המולא, נתלקטו הישישים, צנפו כובעיהם לראשם, חלצו מנעליהם, ובשורה אחת ישבו על עקבי־רגליהם.

בראש השורה ישב המולא אחריו שלשה ישישים בתרבושים זה על יד זה. ואחריהם תתרים אחרים. ישבו רכונים ומחרישים. זמן רב שתקו, לבסוף הרים המולא ראשו ואמר:

– אללה! – אמר מלה זו בלבד ושוב הרכינו בני העדה את ראשיהם והחרישו: יושבים הם ללא ניע.

הרים המולא ראשו בשניה:

– אללה! – וכל הקהל ענה אחריו:

– אללה! – ושוב נשתתקו. והבר־מינן מוטל על העשב – וגם אלה יושבים כמתים. ורק נשמע קול אושת עלי הצפצפות הרוטטים ברוח. לאחר מזה קרא המולא תפלת־אשכבה, כולם קמו, הרימו את המת על כפיהם ונשאוהו. הביאוהו אל הקבר; והקבר, לא קבר פשוט הוא, כי אם נכרה ככוך מתחת האדמה. לקחו את המת בזרועותיו ובארכובותיו, כופפוהו, והורידוהו בזהירות הבורה. הושיבו אותו בכך, שלבו את ידיו על בטנו.

הביאו המשרתים קני סוף ירוקים, סוככו בהם את הבור, מיהרו ושפכו בו עפר, ישרו, ולמראשותיו הציבו אבן. אחרי כן החלו מכבשים את עפר הקבר ברגליהם, שוב ישבו בשורה אחת לפני הקבר, ישבו והחרישו.

– אללה, אללה, אללה – נאנחו וקמו פתאם.

חלק האדמוני מכספו לזקנים, אחר כך קם, נטל את השוט, הלקה בו שלש פעמים על מצחו והלך לביתו.

למחרת היום, ראה ז’ילין והנה הוציא האדמוני את סוסתו האדומה מן הכפר, ושלושה תתרים הולכים אחריו. יצאו מן הכפר, הסיר האדמוני את שלמתו, הפשיל את שרוולי בגדו – שריריו נראו חזקים – שלף את פגיונו, לטשו באבן המשחזת. הפשילו התתרים את ראש הסוסה לאחור, והאדמוני נגש וחתך את גרונה, הפיל את הסוסה ארצה והחל פושט בקמצי־ידיו את עורה; באו הנשים, הנערות, החלו מדיחות את הקרבים והמעים. בתרו את הסוסה ואת הבתרים נשאו לבית אדונם. וכל אנשי הכפר נאספו יחד בבית האדמוני לאזכרת נשמת אחיו המנוח.

שלושה ימים אכלו מבשר הסוסה, שתו שכר – לתיקון הנשמה. כל התתרים נשארו בכפר. וביום הרביעי, רואה ז’ילין, והנה הם מכינים עצמם למסע. הוציאו את סוסיהם, התלבשו ויצאו לדרכם. כעשרה איש מספרם, והאדמוני עמהם ורק עבדול נשאר בביתו. הירח עמד בראשית מולדו. הלילות היו אפלים.

– הנה כי כן – חושב ז’ילין – הלילה אני בורח.

ואת דבר החלטתו זו גילה לאזני קוסטילין חברו. אך קוסטילין נבהל לשמעו:

– הכיצד נברח, הרי אפילו את הדרך אין אנו יודעים.

– לי נהירה הדרך.

– ואם לא נספיק במשך הלילה לעברה?

– אם לא נספיק – נלון ביער. הנה אגרתי לי פיתות־לחם – צידה לדרכי, וכי תאמר לשבת פה? אם ישלחו כסף – ניחא, אך הרי גם יתכן, כי הכספים לא יגיעו? התתרים רוגזים עכשו מאד, על כי הרוסים הרגו את אחד מבני עמם. עתה הם נדברים להרגנו.

חשב קוסטילין ושקל את הדבר בדעתו ולבסוף אמר:

– נו, הלכנו.

נכנס ז’ילין אל המחפורת, הרחיב אותה, למען יוכל גם קוסטילין לעבור בה. ישבו והמתינו עד ישקט הכפר.

אך שקט הכפר, נכנס ז’ילין אל המחפורת שמתחת לקיר ויצא מעברו השני, ואל קוסטילין לחש: “עבור”. עבר גם קוסטילין, תוך כדי כך נתקלה רגלו באבן והיא נדרדרה בקול. ואצל עבדול כלב מנומר, השומר את ביתו ואת כל אשר לו. והכלב רע ונרגן תמיד, אוליאשין קוראים לו. ז’ילין השכיל לקרבו אליו עוד לפני כן. שמע הכלב את הקול, התנבח והסתער, מיד ענו אחריו כלבים אחרים. שרק ז’ילין שריקה חרישית, השליך לו מפיתותיו – הכירו אוליאשין כשכש בזנבו וחדל מנביחתו.

ובעל הבית בשמעו את נביחת כלבו, היסהו מתוך הבית: “היט, היט אוליאשין!” לטף זי’לין את הכלב מאחרי אזניו והכלב משתתק, מתחכך אל רגליו ומכשכש בזנבו.

ישבו ממתינים בקרן הבית. דממה השתררה סביב ורק נשמע קול כבשה פועה במכלאה ומלמטה הגיע קול הנחל המפכה בין האבנים, חשכה, מרום השמים נוצצים הכוכבים, מעל ההרים הגיע חכליל הירח החדש, קצות חרמשו פונים למעלה. בבקעים שבין ההרים מלבין הערפל כחלב.

קם ז’ילין ואמר אל חברו: נו, אחא, הולכים!

יצאו, לא עשו צעדים מעטים והנה הם שומעים: קול המולא קורא מצריח המסגד.

– אללה, בסמיללה אלרחמן! משמע – שהעם ימהר עתה למסגד. שוב ישבו חוסים בצל אחד הקירות. זמן רב ישבו שם, חכו עד יתם כל העם ושוב השתררה דממה בכפר.

– נו, בשם אלוהים! – הצטלבו והלכו.

עברו את החצר ושמו פעמיהם במורד ההר אל הנחל, צלחו את הנחל והמשיכו עם הבקעה. כבד היה הערפל אך הוא נח סמוך לארץ ומעל לראשם נראו הכוכבים מתנוצצים בנגהם. לפי הכוכבים הכיר ז’ילין את הדרך. הערפל מרענן אותם, ההליכה קלה, אלא שהמנעלים אינם נוחים, קרועים הם. ז’ילין חלץ את נעליו והלך יחף, מדלג הוא מאבן לאבן ומביט בכוכבים. אך קוסטילין מפגר בלכתו,

– לאט לך – אומר הוא – הנעלים הארורות האלו. רגלי נשחקו כבר כליל.

– חלוץ אותן וירווח לך.

הלך קוסטילין יחף – אך ההליכה קשתה עליו מבראשונה. היה מפצע את רגליו באבנים, משתהה ומפגר.

וז’ילין אומר לו:

– פצעי רגליך – הגלד יגלידו, אך אם ישגוך – מות תמות.

אך קוסטילין אינו משיב דבר, הולך הוא וגונח. זמן רב הלכו בבקעה. פתאם הגיע לאזנם מצד ימין קול נביחת כלבים. עמד ז’ילין מלכת, הביט כה וכה, טיפס בהר והחל מגשש בידיו!

– עסק ביש. – אומר הוא – תעה תעינו, סטינו ימינה. כפר אחר כאן, מראש ההר לא אחת ראיתיו. עלינו לשוב על עקבותינו ולהשמאיל, אל ההר. יער מצוי שם.

וקוסטילין אומר: – חכה כמעט רגע, תן לשאוף רוח, רגלי זבות דם.

– אין דבר, אחא, תרפאנה, מוטב שתלך בדילוגים, הנה כך.

וקוסטילין מפגר וגונח ללא הפוגות. ז’ילין מאיץ בו ואף הוא עצמו מחיש פעמיו.

עלו בהר, אכן – יער. נכנסו ליער, נקרעו שיירי בגדיהם בשיחים. עד מהרה נמצאו במשעול היער. הלכו בו.

– עמוד! – נשמע לפתע קול שעט פרסות בדרך. עמדו, הטו אזנם. אכן קול סוסים דוהרים – נעצרו. אך משו ממקומם נשמע קול השעטה. הם נעצרים – ואף הוא נפסק. קרב ז’ילין בזחילה, מסתכל בבוהק הדרך. עומד דבר־מה שם: סוס לא סוס, דמות משונה – לא מראה סוס לה ואף לאדם אין היא דומה. קול נחר שוב – והוא מקשיב. זר ומוזר! – שרק ז’ילין חרישית – זנקה הדמות אל מעבה היער, התנודד היער תחתיו כאלו סופה עברתו, חולפה בסבכיו ומשברתם.

נפל קוסטילין מפחד ארצה וז’ילין צוחק ואומר:

– הרי זה צבי, כלום לא תשמע כיצד ישבר ענפים בקרניו. אנו מפחדים מפניו – והוא מפנינו מפחד.

המשיכו בדרכם. הכוכבים החלו דועכים, עוד מעט ויעלה עמוד השחר ועדיין אין הם יודעים אם נכונה דרכם או לאו. נדמה לו לז’ילין, כי באותה דרך עצמה הובילוהו שבי וכי מהלך עשר פרסות מכאן למצודה, ברם אין לו כל סימן מהימן לכך. ונוסף על כך, הרי אי אפשר להבחין בו בחשכת הלילה. נמצאו עומדים בקרחה. ישב קוסטילין ואמר:

– אתה – כרצונך עשה, אך אני לא אוסיף לכת עוד. רגלי אינן נשמעות לי. פתח זיילין והחל מדבר על לבו.

– אם כן, אלך לבדי, היה שלום!

– קפץ קוסטילין והלך אחריו. עברו כארבע פרסות נוספות, והערפל ביער נתעבה עוד יותר, אין לראות עוד דבר וגם הכוכבים כמעט ולא נראים עוד לעין.

פתאם שומעים הם – סוס שועט לפניהם. ניכר למדי – פרסותיו מקישות באבן. שכב ז’ילין על בטנו, הטה אזנו לארץ:

– ואמנם, כן הוא. רוכב קרב אליהם. ירדו מהר מן הדרך, ישבו בין השיחים והמתינו. זחל ז’ילין עד לדרך והנה רואה הוא, תתרי רוכב על סוסו, מוביל אחריו פרה ומאנפף לו זמר. עבר התתרי וז’ילין חזר אל קוסטילין:

– נו, הנה שמרנו אלוהים, קומה והלכנו.

ניסה קוסטילין לקום אך מיד התנודד ונפל.

– איני יכול, חי נפשי, איני יכול, אפסו כוחותי. האיש המסורבל והשמן כוסה זעה, כאילו אפפו היער בערפליו הקרים, רגליו מרוטשות היו – נמס כולו מחוסר אונים. ניסה ז’ילין להרימו בחזקה. צעק קוסטילין בקול:

– אוי, כואב!

ז’ילין קפא תחתיו.

– למה תצעק? הרי התתרי קרוב, קולך יישמע. והוא עצמו חושב בלבו: אכן נחלש זה, מה אעשה בו עתה? כלום יתכן כי אעזוב אותו לנפשו…

– הנה, אומר הוא – קום ועלה על שכמי, אשאך אם לכת לא תוכל עוד.

הרכיב זיילין את קוסטילין על גבו. אחז בארכבותיו, עלה עמו על הדרך – וילך.

– אך, ראה – אומר הוא – אל־נא תלחץ בידך את צוארי, למען השם אחוז בכתפי.

קשתה ההליכה לז’ילין, גם רגליו זבות דם ואף הוא עיף ויגע מאד. מתכופף, מתקן עצמו, מיטיב עליו את משאו מגביה את מושב חברו עליו וסוחב אותו בדרכו.

אין זאת, כי התתרי שמע את קולו של קסטילין, כי הנה הגיע לאזניו של ז’ילין קול רוכב מאחריו קורא בשפתו. זינק ז’ילין אל בין השיחים, שלף התתרי את נשקו וירה. החטיא. פתח בגידופים, דילג וחלף לדרכו.

הנה – אומר ז’ילין – אבדנו, אחא! כלב זה יזעיק עתה את התתרים והם יתחילו ברדיפה אחרינו. אם לא נספיק להתרחק מכאן לפחות שלש פרסות – אבד אבדנו – והוא עצמו מהרהר על קוסטילין: השטן עצמו השיאני לקחת עמי בול־עץ שכזה, לו לבדי יצאתי, כי אז הגעתי זה כבר למחוז חפצי.

וקוסטילין אומר:

– לך לבדך, למה זה תאבד בגללי?

– לא, לא אלך. לא אעזב רע בצרתה לו.

הרכיבהו שנית על כתפיו, סמך אותו בידיו וכך עברו פרסה נוספת. והיער נמשך ונמשך וכל מוצא לא נראה בו. בינתים החל הערפל מתפזר ועין השמים כוסו עננים, הכוכבים לא נראו עוד, וז’ילין יגע עד מאד.

הגיעו למקור מים, מוקף אבנים. עמד ז’ילין, הוריד את קוסטילין מעל גבו.

– הן – אומר הוא – אנפש כמעט רגע, אשתה מעט מים, נאכל מן הפיתות אשר עמדי. אין זאת, כי לא רחוקה עוד הדרך אשר לפנינו.

אך נצמד ז’ילין למעין והנה הוא שומע שעטת פרסות עולה מאחריו. שוב נטו ימינה, אל בין הסבכים ושכבו תחת אחד השיחים. והם שומעים, קולות תתרים. הנה עומדים הם באותו מקום עצמו, ממנו נטו לפני רגע אל מחבואם. והתתרים מדברים ביניהם ואחרי כן החלו שורקים וקוראים כדרך הצידים המשסים את כלביהם. וז’ילין שומע קול רשרוש עובר בשיחים, וכלב זר עולה וקרב ישר אליהם, עמד ופתח בנביחה.

זחלו אחריו גם התתרים – אף הם זרים. תפשו אותם, אסרום, הושיבום על סוסיהם והולכים עמם.

עברו שלש פרסות, פגע בם עבדול אדונם ושני תתרים עמם. החליף עמהם דברים והעבירו אותם על סוסיהם שלהם והוליכום חזרה אל כפרם.

הפעם לא שחק עוד עבדול ואף דבר לא דבר עמהם.

עם אור בקר הגיעו לכפר, הושיבום בראש חוצות. נתקבצו הנערים והחלו מידים בהם אבנים ומלקים אותם בשבטים ומצווחים עליהם צווחות־תרועה.

נאספו עליהם התתרים וביניהם גם אותו זקן שממרגלות ההר. החלו מתווכחים ומשוחחים. וז’ילין שומע, כי המדובר בהם, מה לעשות בם. זה אומר כי יש לשלחם מכאן אל ההרים המרוחקים יותר, והזקן אומר: יש להרגם. עבדול מתנגד לעצתו ואומר:

– מקנת־כספי הם, כופר נפשם אקח בעדם! והזקן מטיח דברים: – לא ישלמו לך ולא כלום, ורק צרות יגרמו לך וגם חטא הוא לכלכל את הרוסים, הרגם – ללא כל הרהור.

נתפזרו. נגש עבדול אל ז’ילין פנה אליו ואמר:

והיה – אומר הוא – אם לא אקבל כופר נפשכם, במשך שבועיים אכה אותכם עד מוות. ואם בינתים תיזם לברוח בשניה, הרוג אהרוג אותך ככלב. כתוב מכתב, השכילה הפעם לכתוב.

הגישו להם ניר, כתבו את מכתביהם.

שמו את רגליהם בסדים והוליכום אל מעבר למסגד. בור כרוי שם, חמש אמות עמקו, – ואל הבור הזה הורידום. –

קשים עד מאד היו להם מעתה החיים. את הסדים לא הסירו מרגליהם ואף לא הוציאום לאור היום. השליכו להם הבורה מנת בצקם והוא אינו אפוי די צרכו, כאילו אמנם כלבים היו, גם מים בכד הורידו להם. ובבור צחנה, מחנק וטחב. קוסטילין חלה, בשרו תפח ואת עצמותיו אכל השברון, נאנק וישן כל הימים. ז’ילין – רוחו נכאה מאד: רואה הוא – גדולה צרתו ואין הוא יודע כיצד ייחלץ ממנה.

שוב החל חותר חתירות בדפנות הבור, אך אין מקום לעפר חוליתו, עד מהרה הבחין בכך אדונו ואיים עליו להמיתו.

יום אחד יושב לו ז’ילין על עקבי־רגליו, וחושב על חיי החפש, נוגה הוא ומשמים. ופתאם נפלה על ברכיו פתת־לחם אחת, ועוד אחת וגם דבדבנים נתכו עליו. נשא את עיניו והנה דינה. הסתכלה בו זו, צחקה צחוקה וברחה. וז’ילין חושב: כלום לא תהיה דינה לעזר לי…

ניקה מקום אחד בבור, חפר מעט חמר והחל מפסל פסלים קטנים. פיסל אנשים, סוסים, כלבים וחשב: הנה תבוא אלי דינה ואתן לה את כל אלה.

אולם למחרת היום דינה לא באה. לעומת זאת שומע ז’ילין, שעט פרסות סוסים, עברו חלפו על יד הבור. נאספים התתרים למסגד מתווכחים, צועקים ומזכירים כפעם בפעם את הרוסים. ואף את קולו של הזקן שומע הוא. אמנם לסוף דברם לא ירד, אך הבין, כי רוסים קרבים לכפרם והתתרים יראים פן יכנסו אל הכפר ואינם יודעים מה לעשות בשבויים.

זמן רב עוד הוסיפו לדבר ולבסוף נתפזרו. פתאם שומע הוא – קול רשרוש מגיע אליו מלמעלה. נשא עיניו: דינה יושבת שם על עקבי רגליה, ברכיה בולטות מעל לראשה, מטה היא ראשה מעל פי הבור, מחרזתה נתלית מעל צוארה ומתנועעת ועיניה מתנוצצות ככוכבים. הוציאה משרוולה שתי סופגניות ממולאות גבינה והשליכתן לו הבורה. ז’ילין לקח אותן ואמר:

– ולמה זה לא בקרתיני זה זמן רב כל כך? ואני הנה עשיתי צעצועים למענך, הנה, קחי! ומיד החל משליך אותם אליה אחד אחד, אך דינה מנידה בראשה ואינה שמה לב להם.

– אין צורך – אומרת היא – שתקה, ישבה זמן־מה ולבסוף הוסיפה:

– איבן, רוצים להרגך – ותוך כדי דיבורה מעבירה היא את ידה על צוארה.

וז’ילין אומר:

– ומי הוא זה הרוצה להרגני?

– אבא שלי, זקני הכפר דורשים זאת ממנו, ואני – צר לי עליך.

וז’ילין אומר:

– אם אמנם חוס תחוסי עלי, הביאי לי מוט ארוך. אך דינה מניעה בראשה לאות, כי אי אפשר. נשא ז’ילין את כפיו אליה כמתפלל, התחנן לפניה:

– דינה, רחמיני־נא, דינה, הביאי!

– אי אפשר – השיבה – ישגיחו בי, כולם בבית. – והלכה לה.

הערב רד. ז’ילין יושב ומהרהר: מה יהיה עלי? וכל אותו הזמן נושא הוא עיניו למעלה. הנו הנצו כבר הכוכבים, אך הירח עוד טרם עלה. קול המולא נשמע בכפר ועד מהרה שוב נשתררה הדממה. כבר החל ז’ילין מנמנם ובלבו הוא חושב: יראה הנערה.

פתאם הוטחו אל ראשו רגבי עפר. הסתכל למעלה – והנה מוט ארוך נתקע אל תוך הבור, נתקע ויורד ובא עדיו. עלץ לב ז’ילין בקרבו, תפש את המוט בידיו והורידהו למטה. והמוט – מוט חזק, עוד לפני כן ראהו מוטל על גג בית אדוניו. הרים עיניו: רום בשמים מתנוצצים הכוכבים ומעל פי הבור, כעיני החתולה מבריקות בחשכה עיני דינה. הטתה את פניה אל שפת הבור וליחשה.

– איבן, איבן! – ובדברה הליטה פיה בכפיה כאומרת: הסה קולך.

– מה? – שואל ז’ילין.

– כולם יצאו לדרך. שנים בלבד נשארו בבית.

פונה ז’ילין אל קוסטילין:

– הנה – קוסטילין – נלך, ננסה מזלנו עוד הפעם הזאת. אני אתמוך בך ואסמכך. אך קוסטילין אינו רוצה אפילו לשמוע על כך.

– לא, – אומר הוא – אני, כנראה, לא אצא עוד מזה, ואיכה אלך אם אפילו להתהפך לצדדים כוחי לא יעמוד לי.

– נו, אם כן היה שלום, אל־נא תזכרני לרעה. ונפרד ממנו בנשיקה.

נאחז ז’ילין במוט, ביקש את דינה להחזיק בו. פעם, פעמיים נגלש למטה – הסד הפריע בעדו. תמך בו קוסטילין – וסוף־סוף הצליח להגיע לשפת הבור. סחבה אותו דינה בידיה הקטנות בכתנתו כל עוד רוח בה ופניה צוחקות.

לקח ז’ילין את המוט ואמר:

– החזירהו למקומו, דינה, פן יגלו סודך ויכוך עד מוות.

נטלה דינה את המוט, וז’ילין פנה לרדת מן ההר, ירד במורדו, נטל אבן חדה ונסה להשמיט את המנעול מן הסד. והמנעול חזק ובשום פנים אין לפתחו, וגם לא נוח הדבר לעשותו; הנה שומע הוא – מישהו רץ במורד ההר ומדלג קלילות, והוא חושב: אין זאת, כי דינה היא. באה דינה במרוצה. נטלה את האבן מידו ואמרה:

– תן, אני.

כרעה על ברכיה והחלה מקישה במנעול, אפס ידיה דקות כזרדים וכוח אין בהן. השליכה את האבן ופרצה בבכי. נטפל ז’ילין שנית למנעול ודינה יושבת על עקביה ותומכת בכתפיו. הסב ז’ילין פניו והנה הוא רואה, כי שם מעבר להר הבהיקו פני השמים. הירח הציץ. נו – חושב הוא – עד עלות הירח מן ההכרח לעבור את הבקעה ולהגיע אל היער. קם, השליך את האבן – יש לצאת לדרך ולו גם בסד.

– היי שלום, אומר הוא – דינה חביבתי, כל ימי לא ימוש זכרך ממני.

נתרפקה דינה על צוארו, החליקה אותו בידיה, פשפשה אחרי מקום, בו תוכל לשים פיתות־לחם – צידה לדרכו, אשר הביאה עמה.

– חן־חן לך – אומר הוא – ילדה נבונה את. ומי יעשה לך מעתה צעצועים? – וליטף אותה בראשה.

פרצה דינה בבכי, הליטה פניה בכפה וחמקה לה במעלה ההר, מדלגת כעז. ובחשכה נשמע קול מצילת חרוזי־טבעותיה, הקשורים במחלפתה כשהם טופחים על גבה.

הצטלב ז’ילין, תפש בידו את מנעול הסד, שלא ישמע קול קשקושו, והלך, גורר הוא את רגליו ואינו גורע עין ממקום בו השמים מאדימים מנוגה הירח העולה.

נכרה לפניו הדרך. עליו ללכת מהלך של שמונה פרסות בכוון שהוא הולך בו עתה. העיקר, להגיע ליער לפני עלות הירח, חצה את הנחל. מעבר להר כבר הבהיק נוגה הסהר. המשיך עם הבקעה, הולך הוא ומביט כה וכה – הירח טרם נראה, אך נגהו כבר מאיר את הבקעה מעברו האחד הלוך והאר, וצללי ההרים שבמורד ההר מזה הולכים וקרבים עדיו.

הולך לו ז’ילין וחוסה בצל. הוא נחפז אך אור הירח מחיש אף הוא את זריחתו. הנה הבהיקו צמרות העצים גם מימינו. במידה שהוא קרב ליער, כן מתפשט אור הירח מעבר להרים, הנה עלה – אור הוצף סביב, אור בהיר כבצהרי היום, עד שנראים העלים. שקט ואור על פני ההרים, כאילו מת הכל מסביב, ורק קול הנחל המפכה למטה נשמע למרחוק.

קרב ליער – באיש לא פגע. בחר לו ז’ילין מקום אפל ביער וישב להנפש בו מעמל הדרך.

נח מעט, סעד לבו בפיתה, מצא אבן ושוב ניסה להסיר את המנעול מן הסד. את ידיו פצע ואת המנעול לא נתץ. קם והמשיך בדרכו. עבר כפרסה אחת, כוחותיו החלו עוזבים אותו – רגליו כושלות. פוסע הוא עשר פסיעות ועומד. אין ברירה – חושב הוא – שרך אשרך דרכי כל עוד לא יאפסו כוחותי ואם אשב – הרי קום לא אקום עוד. עד המצודה לא אגיע, אך משינץ השחר אשכב לי ביער יום תמים ולעת ערב אמשיך דרכי.

הלך כל הלילה. נתקל רק בשני תתרים רכובים על סוסיהם, אך השגיח בם בעודם רחוקים והסתתר בעוד מועד מאחורי אחד האילנות.

בינתים החל כבר הירח מחויר, הטל ירד, הנה עוד מעט וינץ השחר וז’ילין עוד טרם הגיע אל קצה היער. נו – חושב הוא – עוד אעשה כשלושים צעד, אטה אל תוך היער ושם אשב.

עבר שלושים צעד והנה תם היער. עמד ז’ילין בירכתי היער – והיום האיר. כעל כף היד נראית עתה לעיניו הערבה עם המצודה ומשמאל לו, סמוך למרגלות ההר, לוחשות מדורות אש, דועכות הן, עשנן מתאבך ואנשים יושבים סביבן.

התבונן ז’ילין ורואה הוא: כלי זין נוצצים – קוזקים, חיילים.

שמח לבו, אזר שארית כוחותיו ועלה במעלה ההר ובלבו הוא נושא תפלה: – שמרני־נא אלהים, פה בשדה הגלוי לעין כל עלול עוד לראותני רובה תתרי: קרוב אני לישועתי – ואל נא תפילני בידיו.

אך חלפה מחשבה זו במוחו והנה רואה הוא: על ראש הגבעה שמשמאל לו עומדים שלושה תתרים רכובים והמרחק בינו לבינם אינו עולה על כמה מאות צעדים. השגיחו בו התתרים והסתערו עליו. נמס לבו בקרבו, הניע ידיו והחל קורא ומצעק כל עוד כוחו עמו:

– אחים הצילו, אחים!

– שמעו אנשינו את קול קריאתו, קפצו הקוזקים על סוסיהם, זנקו אליו – זנוק וחסום את הדרך בפני התתרים.

רחוקים היו הקוזקים והתתרים קרובים. אך ז’ילין אסף את אחרית כוחותיו, תפש את הסד בידיו ורץ לקראת הקוזקים, ולבו בל עמו, מצטלב הוא וצועק:

– אחים, הצילו, אחים!

והקוזקים – כחמשה־עשר איש מספרם.

נבהלו התתרים – ועוד טרם השיגו מבוקשם החלו נסוגים אחור. וז’ילין הגיע אל הקוזקים.

סבבוהו הקוזקים, שואלים הם: מי הוא, מאין בא – וזילין לבו בל עמו, בוכה הוא וממלמל:

– אחים, אחים!

יצאו החיילים, הקיפו את ז’ילין, זה נותן לו לחם וזה דיסה וזה שוב מגיש לו יי"ש; זה מכסה אותו בסגין וזה מסיר את הסד מעל רגליו.

הכירו אותו הקצינים, הוליכוהו למצודה. שמחו החיילים וחבריו נתקבצו יחד לראותו.

ספר להם ז’ילין את כל אשר עבר עליו והוסיף: וכך הגעתי לביתי, וערכתי את כלולותי. לא, כנראה, לא רצה הגורל בכך…

והוא הוסיף לשרת בצבא הקוזקי. ואת קוסטילין פדו רק לאחר חודש ימים בחמשת אלפים רובל, וכל עוד חי הוציאוהו מידי שוביו.

תרגם ש"ס