דמיטרין נרקיסוביץ ממין (1912–1852) הידוע בפסבדונים שלו ממין־סיביריאק נולד לאביו הכומר באורל העליונה. רוב ימיו חי בסביבות אורל ומתוך הסביבה הזאת שאב את החמר והנושאים לסיפוריו, אשר המובחרים שבהם עוסקים באורח חייהם של הכורים. ממין סיביריאק הכיר את בני אורל, את כשרון אומניהם, את כל אותם הילדים ועולי־הימים שהתענו בעבודות הקשות במכרות ובתי החרשת. בספרו עליהם הוכיח מידה גדולה של אהבה והבנה עמוקה בכל הנוגע להם בצינו את קוי אופיים בבהירות ונאמנות, אשר על ידם נשמרה גאותם הלאומית לו גם זה דורות רבים דוכאו והושפלו על ידי נוגשיהם השליטים.
מן ההוי של מפעלי אורל
פרושקה הקטן היה ישן תמיד כמו הרוג, ובכל בוקר, עוד בטרם יפקח את עיניו, היתה אחותו פידורקה מושכתו ברגלו או בידו ממשכבו שעל גבי התנור.
– קומה, פוחז! – היתה גוערת בו, כשהיא מנערת מהמשכב מיני בלויים, בהם התעטף פרושקה.
– כלום חרש אתה? לא שומע הצפירה?..
– תיכף… נטפלה! – היה פרושקה ממלמל בנסותו להתגלגל לפינה המרוחקת ביותר.
– אמא, מה איכפת לי… וכי שפחה אני? – היתה פידורקה מתאוננת ברדתה מהמדרך – תמיד אותו הדבר: ישן כמו המום…
– פרושקה… הי, פרושקה – היתה מקריבנה הזקנה מצווחת בקול, כשהיא מטפסת אל המשכב ובידה יתוך – אה, חטאתי, חטאתי עמכם! פרושקה, פוחז, קומה!.. נו?..
– אמא’לה, אני תיכף… היה פרושקה מתרצה ותופש בשתי ידיו למשושי היתוך.
– משמע, נחרשת, באמת: הט אוזן – הצופר שורק. פידורקה מוכרחה למהר, למענכם לא ישרקו פעם נוספת!
ואכן, זה מכבר נתמשכה יבבת הזאבים של צופר בית־החרושת, ולב פרושקה נצבט בקרבו. כאן על המשכב חם כל כך, העינים כמו דבוקות, הראש כבד כדוד ואתה – קום, התלבש ורוץ עם פידורקה לבית החרושת…
בעוד נמשכת יקיצתו של פרושקה, נחפזת פידורקה לבלוע קלפת־לחם קיבר מיום אתמול גומעת כמה גמיעות מים. תמיד רואה פרושקה את אחותו מלובשת, מופלא בעיניו, אימתי ישנה פידורקה זו?
– אפילו לישון כהלכה אין מניחים… מרטן פרושקה בגלשו סוף סוף מהתנור ובחפשו את מנעליו המיושנים ששרוכיהם קרועים.
– הידים, מה כואבות הן… מתיגעות במשך היום. אמא, תני לאכול.
– התלבש, אל תתפנק, תאכל בבית החרושת! היתה האם מאיצה בפרושקה. ראו נא, איש חשוב… וכי בן יחיד אתה בבית החרושת! והאחרים, כיצד המה?..
– אחרים… היה פרושקה מחרה מחזיק אחר אמו מבלי לידע את אשר יאמר להצדקתו, ורק גירד בגבבת השיער שעל ראשו.
לפעמים היו רחמיה של פידורקה נכמרים על אחיה בן השתים עשרה ובדומיה היתה מסיעת לו: מכנסת את הקפטן הפוחח שלו, כורכת רצועה דקה במקום חגורה, קושרת את המנעלים לרגליו ופרושקה, אחוז תנומה, יושב לו על ספסל או על גבי מדרך התנור. אותה שעה מעדיף היה למות במקום ובלבד שלא ללכת לאותו בית החרושת הארור, שצופרו מיבב כעדת זאבים רעבים…
אולם פידורקה אינה מתאוננת לעולם, הכל כמו בוער מתחת לידיה החרוצות, והיה לבו של פרושקה נוקפו; ככלות הכל הרי הוא גבר!
עובדת היתה פידורקה אצל תנורי יבוש, תמיד מכוסה פיח כעורב, אלא ששום פיח אינו יכול לחפות על הפריחה המלהטת, על שפתים רעננות, שינים צחורות ועינים שופעות אור משובה. וכל בלוייה, כאילו נתפרו אל גופה הצעיר והחסון. בצד אחותו דמה פרושקה במנעליו הגדולות ובקפטן הפוחח לגוזל שנשר מן הקן, ובמיוחד בעת שחבש לראשו מגבעת לבד של אביו, אשר שוליה נקרעו. היו לו פנים רחבות, אף שטוח ועינים שחורות לא גדולות. כמוה גם הוא מכוסה היה שכבת פיח עבה, שאף בית מרחץ לא היה שוטפה.
– נו, מוכן כבר?.. – היתה פידורקה מרטנת בהסתיים פרשת התלבשותו.
– עוד מעט הצפירה השניה. נערות אחרות נמצאות כבר מזמן בעבודה ואני עדיין מתעסקת אתך כאן.
– לכן, לנערות, אין שכל, על כן נחפזות אתן לבית החרושת כמטורפות… – היה פרושקה משיב בקול גס, כשהוא מתכווץ כולו לזכר הקור המצפה לו בחוץ.
– אמא, רוצה לאכול…
– ניחא, לכשנגיע לשם אתן לך – היתה מפטירה פידורקה, כשהיא נחפזת לתחוב אל מתחת לבית שחיה צרור עם פת שחרית.
עוד הילדים עושים בהכנותיהם לצאת לבית החרושת, מתגרדת לה מקריבנה, מפהקת ונאנחת ללא הפסק, ומשרק יצאו את הבית הריהי עולה על התנור לישון. גרפית היתה הזקנה וכל דבר כמו נשמט מידיה. תמיד התאוננה על מה שהוא, ונזכרה בבעלה המנוח, אשר נפטר לפני חמש שנים.
תמיד, משרק יצא את פתח הבית חש פרושקה כפור איום, בקיץ כבחורף. בשעה חמש לפנות בוקר קר תמיד, ואך לשוא היה הילד מתכווץ בתוך ה“קפטן” העלוב ומבקש מגן לידיו החשופות.
סביבם אפלה. פידורקה, זעופה, רצה לפנים וכדי להדביקה אנוס פרושקה לרוץ ולקפץ… קמעה, קמעה, הריהו מתחמם וצינת הלילה מעירה לחלוטין את הילד מתנומתו החזקה.
ב. 🔗
עומדת הביקתה של מקריבנה בקצה המפעל הפראשיני וממנה עד לבית החרושת כפרסה אחת. מבעד לזגוגיות צהרים זעירים מקפצים, מתנדנדים צללים מטושטשים… לאורך הדרך חורקים כפעם בפעם שערים בהפתחם, דוממים יוצאים מתוכם פועלים הממהרים בכיוון אל בית החרושת. לעתים יפגשו במרקות, סטפנקות, לושקות – חברותיה של פידורקה. הבנות מלהגות ביניהן בערנות, הודפות אשה את חברתה. להגן מעלה את חמתו של פרושקה. “המיבשות” (כך קראו לעובדות יומית אצל התנורים ליבוש עצים), מגבירות צחוק, מתגרות בו בפרושקה.
בחורים, שפניהם לבית החרושת, בתי־יד מעור וזוג מנעלי לכש להחלפה תלויים בידיהם, מחליפין עמהן דברי ליצנות.
קבוצות קבוצות צועדים הפועלים, עם שפת האגם של בית החרושת, עולים על סכר, אחר מכן נעלמים בתוך שעריו המפויחים של בית המשמר. מבעד לצוהר של בית המשמר מציץ כפעם בפעם השומר החרש יבטיחי, שפיו אינו פוסק מלמלמל מלמול כלשהו והפועלים יורדים במדרגות לוליניות למטה אל הכבשן, שם, באולם גדול בוערת כרגיל אש עליזה ופועלים לבושי סנורי־מגן עשויים עור מסתופפים סביבו. פידורקה מלווה את אחיה ממש עד למצריף, שם עוסק הוא ב“ריסוק עפרות”, כלומר, מרסק עפרת ברזל צרופה לחצץ זעיר. מקומו של המצריף בירכתי החצר הגדולה של בית החרושת. מלבר אין רואים אלא קירות עבים בנויים אבנים גדולות. ובפנים מחולק המצריף לשתי חצרות: באחת יצורפו עפרות חדשים ובשניה תרוסק העפרה הצרופה בידי זאטוטים כפרושקה ועוד שתי נשים באות בימים, עטופות כרגיל בלויים משונים. בשעות הבוקר בערה מדורה בחצר בה ריסקו העפרות. כרגיל היתה פידורקה מתקרבת אל המדורה לחמם בה את ידיה האדומות, כשהיא מטיחה דברים זעומים אל הנערים הנטפלים אליה.
משאירה פידורקה את אחיה אצל המצריף ונחפזת אל התנורים ליבוש עץ, מקום בו שסואן המון נערות “מיבשות” במשמרת יומית, כמו סיעת ברדאות.
ג. 🔗
התכנסו הנערים אצל המצריף והחלו סועדים פת שחרית, שכן בבית לא היה סיפק בידם לבלוע אף לא נגיסה אחת.
בסך הכל היו שם חמשה עשר נערים בני עשר עד ארבע עשר שנים. אצל המדורה התהווה מעגל חי של פרצופים מפויחים, הלועסים בחפזון את מנת הבקר שלהם.
כאן בקרב הקהל החי שפרה רוחו של פרושקה והוא היה מכלה במהירות את פת השחרית שקבל מפידורקה, אשר כללה, כרגיל, פרוסת לחם שפון ומספר בולבוסין. פידורקה ידעה לכלכל ענינים כך שגם פרוסתו של פרושקה היתה גדולה וגם הבולבוסין היו טובים משלה. ומשחסר לחם בבית, היתה פידורקה מוסרת לפרושקה את מנתה היא ובעצמה אינה אוכלת. פרושקה לא ראה את זאת ותמיד התאונן, כי פידורקה זוללת הכל ואילו הוא רוצה תמיד לאכול…
– הי, אתם, הזמירים, על שום מה התישבתם, עת לעבוד! – גוער בנערים המשגיח פבליץ'. – את השכר אתם אוהבים לקבל!…
מתפזרים הנערים בחצר המצריף, איש איש אל ערמת העפרות שלו. לכל נער מקום שלו ולפני הצהרים אומד פבליץ', את תוצרתו של כל אחד מהם. כולם עבדו יומית בשכר של עשר קופיקות.
קשה היה להתחיל בעבודה לא מסובכת זו ופרושקה חש תמיד בגבו ואך בקושי היו ידיו מרימות את פטיש הברזל בעל הידית הארוכה. כרגיל היו הכל מתחילים בעבודה מתוך דומיה ולא נשמע בחצר המצריף בלתי אם נקישת הפטישים באבן, כאילו סיעת עופות משונים היו מקישים מקוריהם בקרקע.
פרושקה עבד לא הרחק מהאש ותוך כדי עבודתו היה מתחמם במהרה; קמעה קמעה כמעט ולא חש עוד את גבו ואת ידיו.
– אכן בני חיל!.. נועו יותר שמח!.. – היה קורא הכבשנאי הראשי לוקיץ', בסורו כפעם בפעם להווכח, אם מיטיבים הזאטוטים לטחון “גריסי דיסה לזקנה”. בשם “זקנה” היה מכנה את הכבשן.
לוקיץ', גברתן עבדקן, פיו שופע הלצות וחדודי לשון, היה חביב על כל העובדים בבית החרושת. בחגים, עת הפועלים נתנו קולם בשיר, היה הוא מלוום בחמת חלילים עשוי קליפת לבנה. היה סר אל המצריף, מעשן מקטורת אצל האש. מתלוצץ עם הנערים ושב אל “הזקנה” שלו.
אצל המצריף עבדו רק יתומים וילדי המשפחות הדלות ביותר. בלוותו את לוקיץ' בעיניו היה פרושקה מהרהר באביו, אשר בשום פנים לא היה מניח לו לעבוד אצל המצריף, מקום בו העבודה קשה כל כך, וביחוד בחורף… נערים אחרים, אף הם חשבו את אשר חשב פרושקה, ולתוך ראשיהם הקטנים הזדחלו הרהורים נוגים על הדלות המצפה להם שם, בפינותיהם…
– אין עבודה קשה משלנו, – היו הנערים משיחים בעשותם הפסקה קלה. – הידים כמו נותקו מהכתף והגב כמו זר… יש ורק בקושי אתה קם…
והנה, באולם, טוב לעבוד, לזה שמהלך אצל המכונה…
– מה נאמר ומה נדבר: דבר ידוע הוא – טיל לך להנאתך ונגב את השמן בסמרטוט; זו כל העבודה, והשכר כזה שלנו.
– העיקר, חם שם.
– עוד איך חם! האדים ממש פורצים מאולם המכונות, רק פתח הדלתות! אכן בעיניהם של נערים מזי רעב וקפואי קור אלה היה זה אושר להקלע למקום חם אי שם אצל “המכונה”. אלא שבמקומות הטובים זכו בני אבות ואלו לפרחחים לא יניחו… הנה למשגיח פבליץ' בן, המסתובב שם, גם לממונה על חסכר, גם למכונאי.
הילדים קנאו באותם המאושרים וקפאו עוד יותר בעבדם על לכהיון הידים. פרושקה סבל יחד עם האחרים וצרת הרבים היתה משכיחה מלבו את צרתו הוא. הזמן הקשה ביותר, המתמשך עד לאין־סוף הוא זה, שעד השעה האחת עשרה, כלומר עד לצפירת הצהרים.
בשעה אחת עשרה נשמעת הצפירה והפועלים הולכים לבתיהם לסעוד ארוחת צהריים. דרך השער של יבטיחי נוהר המון פועלים, עובדות יומיות, נערים. הכל נחפזים לאכול ולחטוף לפה. אי אלו פועלים, שתפקידם אינו מרשה להם להיעדר, נשארים בבית החרושת; להם מביאים את ארוחת הצהרים למקום העבודה. ילדות קטנות, קדרה וסלק בידיהן, באות אליהם ומצפות בסבלנות לעת יסיימו אבות ואחים את ארוחתם כדי לשוב לבתיהן.
לפנים היתה גם פידורקה מביאה לאביה את ארוחת הצהרים, אחרי כן – פרושקה. האב עבד באולם הראשי אצל החשיל, ובו במקום, ישוב על “מושב” יצוק, היה אוכל את ארוחת הצהרים. בראשונה ירא היה פרושקה את האולם הרועש תמיד, שבתנוריו בוערת אש חזקה; מקום, שתמיד נטפו בו מים, מיכל המים הדיף טחב, פועלים התהלכו בפנים משולהבות, אדומות, מקום שללא הפסק פילחוהו שריקות חדות, אשר לשמען היה פרושקה מתרעד ומסתכל על סביביו בפחד.
– הנבהלת, פרושקה? – היה האב שואל, כשהוא מלעס נתח של פשטידת־בצל או מלקק כף עץ עגולה.
האב היה גבר אלים ודמה לדוב. היו לו רגלים עקומות וידים ארוכות… בעת שגילגל מטיל ברזל מלובן ומרשיף מתחת לחשיל, היה דמיון זה מפתיע ממש; אכן דב! בחגים היה האב לובש כותנות שני וחלוק עשוי אריג דק ומתבסם כהלכה. כל שבועיים ביום התשלום, היה מביא עוגיות לילדיו.
אלה היו ימים מאושרים למשפחת הפיסקונובים, ולפרושקה נראו הם כחלום. זמן קצר לפני פטירתו קנה האב אפילו מיחם משומש. אולם אחר כך נחבל בהרימו מטיל ברזל שגלש מהמושב, ימים רבים שכב על ערש דוי, ובמותו השאיר את משפחתו בחוסר כל.
ד. 🔗
בואו של החורף השני לעבודתו של פרושקה הביא את פידורקה לידי יאוש. מהיכן תשיג עבורו אנפילאות, כובע, אדרת?.. לשם כך ידרשו שבעה רובלים, לפחות, ואף אלה לא יספיקו, כיון ששניהם צריכים לבתי יד סרוגים, וגם כותנות ואברקים…
לפעמים קרה, שחישובים אלה היו מביאים את פידורקה לידי מין השתטות; היתה הוזה בהקיץ בשבעת הרובלים הגורליים: בעינים פקוחות היתה רואה, כביכול, שני שטרות ירוקים בני שלשה רובלים ואחד צהוב בן רובל… לעתים תכופות, בהביטה אל אחד הפועלים, הרהרה בכסף זה וראתה אותו בעליל – כיצד שלשה שטרות חבויים בצרורה ומושכים אותה אליהם. הנה מספרים, כי ללוקיץ' הון תועפות, וכן למשגיח פבליץ' ולמנהלי עבודה אחרים, המקבלים ביום התשלום כחמשה עשרה רובל…
מחשבות טורדות אלה רדפו אחריה גם בבית וגם בעבודה. בעת שהיתה נושאת גזרי עץ אל התנור וממנו הרהרה רק בשלה.
בסך הכל עבדו במקום כעשרים מיבשות. כולן מרוחות פיח שאינו ניתן לרחצה, כולן אכולות יאוש… פידורקה החזיקה מעמד, התרחקה מכולן; זכר החיים הטובים עם האב, דבר שאחרות לא ידעוהו, חיזק את רוחה. רגש הבושה מפני הקרובים, אף הוא שימש כוח מרסן. כמו כן, לאחרות לא היתה גם לעתיד כל תקוה להשתחרר מבית החרושת, ואילו פידורקה חשבה:
“משרק יגדל פרושקה; שוב יהיה “מפרנס” בבית ואני אעזוב את בית החרושת”.
ה. 🔗
בין כה וכה והחורף ממשמש ובא. בלילות ירד פעמים אחדות השלג הראשון שנמס עם בוקר. מן ההכרח היה לפתור את בעית לבושו של פרושקה. בהוציאה גזרי עץ יבשים מהתנור היתה פידורקה מתיפחת כפעם בפעם.
פעם אחת, השגיח בה אנטושקה הפרוע בפינה אפלה של חדר היבוש: מכונסת בזוית, התיפחה פידורקה כדרך פעוטות.
– מה לך, פידורקה? – השתומם אנטושקה, – על מה את מתיפחת?
– הרף ממני.
אנטושקה לא ידע בהחלט את אשר יעשה ובעמדו אצל פידורקה גרד את אזנו. צערה האלם של פידורקה נגע ללבו, הוא לא יכל אפילו לשאלה דרך הגיון, למה היא מתיפחת, והמשיך לעמוד כבול עץ.
מבוכתו של אנטושקה המיסה פתאם את לבה של פידורקה. זו לה השנה השלישית בעבודתה בבית החרושת ועדיין לא זכתה מאיש למלה טובה ולהשתתפות כנה. לפתע נעור בה הרצון לשפוך לפני אנטושקה את כל אשר הצטבר בלבה, והיא ספרה לו בחפזון, מבליעה מלים ומורחת על פניה דמעות מהולות בפיח. אנטושקה שמע עד הסוף, גרד בערפו ורק שימט את ידיו. גם לו לא היה כסף. תנועה זו העלתה את חמתה של פידורקה: וכי בשביל הכסף שפכה את לבה?… פידורקה שתקה שתיקה כבדה.
– רגע… שמעי נא פידורקה, – שמח אנטושקה פתאם, – גם בלי אדרת נבשל את הענין… באמת!.. בלי אנפילאות ובלי האדרת נסדר את פרושקה…
– פטפט עוד, ראש נבוב!
– אמת אמרתי: לסדר את פרושקה בחדר המכונות. הרי זה כבר ענינו של פבליץ'. בקשי ממנו…
– לא אלך אל פבליץ', דבר לא יעשה בחינם!
– אה, איזו את, פידורקה! נו, אדבר בעבורך עם פבליץ'… אביא לו דג ואומר מלה…
כאשר יצאה פידורקה מאצל התנור ופניה שטופות דמעות, צחקו למראה כל המיבשות, אך היא לא השגיחה בשום דבר; פתאם נעשה לה טוב וחמים. גם לה נמצא אדם טוב…
ו. 🔗
משירדו ימי הכפור נקלע פרושקה למקום החם ביותר – לאולם המכונות. הדבר הסתדר כפי שאמר אנטושקה: בקידה הביא לפבליץ' דגים אחדים והפטיר מלה טובה בשביל אחיה של פידורקה, פרושקה, הקופא מקור בחצר המצריף.
– מה לך, שדואג אתה כל כך לזאטוט? – שאל פבליץ' בהיסח הדעת, כביכול.
– ככה סתם… יחד חוזרים אנו מעבודה, משמע, רואה אני, כיצד קופא הנער מקור.
– ככה, ככה… נו, אדבר עם הממונה על הסכר ועם המפקח: אפשר יצא מזה מה…
מהמשגיח עבר הענין אל הכוון, מהכוון אל הממונה על הסכר, ומהממונה על הסכר אל המפקח, המפקח התיעץ עם רשם העבודות היומיות, ולבסוף מצא פרושקה את עצמו באולם המכונות החם, בחברתם של עוד שני נערים לבושים כותנות בד לבנות ומלוכלכות בשמן דגים ובשמן מכונות.
זמן רב לא האמין פרושקה באשרו ושעה ארוכה התהלך כמו חולם. באולם המכונות היה חם ובהיר כל כך, והעבודה עצמה אף היא כאין וכאפס לעומת עבודת ריסוק העפרות.
– נו, הטוב לך, עכשיו? – היתה פידורקה שואלת את אחיה.
– טוב כל כך, פידורקה!.. אלא שבבוקר מכריעה התנומה. רוצה לישון עד מות, כיון שחם אצלנו.
– ואתה אל תישן… השמעת?
– וגם לאכול רוצה מאד, פידורקה…
– נו, השתדל!
כל היום היתה פידורקה עליזה מאד, כל הזמן חשבה על כך, שבעוד חמש שנים יהיה פרושקה לפועל ממש ואזי יחיו כבימי האב המנוח… אפשר יימצא גם חתן…
בהשפעת החום ועבודה קלה השתפר באותו חורף מראה פניו של פרושקה והוא נראה בריא ורענן כל כך. לפרקים היתה פידורקה רוות נחת בראותה מרחוק את פרושקה מתרוצץ יחד עם נערים אחרים.
– עכשיו טוב לי לעבוד, אמא!… – התפאר פרושקה בבואו ביום חג לביתו.
– ברוך השם, ואתה השתדל… התקדם, פרושנקה.
– מאד אני משתדל, אמא!…
כאשר היתה רוחו של המכונאי טובה עליו, הרשה לעתים לפרושקה “לתת צפירה”; הילד היה מאושר בסובבו את המנוף: האדים היו פורצים בקול חריקה לתוך צנור ברזל וצופר הנחושת החריש את מפעלי פרשין ביבבת הזאבים שלו. פרושקה היה מאושר, כאילו הוא במו ידיו שילח מאות פועלים לבתיהם או אספם אל בית החרושת. במורת רוח היה אפילו נזכר בעבודתו אצל המצריף, מקום שנערים אחרים אחוזי קרח, הוגיעו את גבם ואת זרועותיהם. פעמים, לשם בדור, היה סר אל המצריף, להתבונן כיצד מתיגעים ידידים ותיקים. הילדים הסתכלו בפרושקה בקנאה והבטיחו להרביץ בו כהלכה לעת מצוא.
ז. 🔗
רק עם דבר אחד לא יכול פרושקה להשלים: בחום היתה התנומה “מהממת” אותו פשוט, וכמו עכבר היה מתחכם להרדם בפינות סתר שונות. ביחוד בשעות הבוקר היתה תרדמת מות זו מציקה לפרושקה וכסהרורי היה מתהלך אצל המכונה. ולא פעם קרה שבעת סיורו בין המכונות היה המכונאי מושך את פרושקה באזנו ממקומות כאלה, אשר דומה, כי אפילו צפרדע לא תעבור בהם, ואילו פרושקה התחכם לישון כמו שחוט, מבלי לשים לב לשאון, לשריקה ולחריקת המכונה העובדת.
– הי, אתה, להיכן נקלעת? היה גוער המכונאי ומחלק לפרושקה מנה הגונה.
– הרי תפול לתוך הממסרת או גלגל השינים, אחר כך לך ותן חשבון.
במהרה היה פרושקה שוכח עצות טובות אלו ושוב מצאוהו אי שם מתחת לגלגל המסתובב.
פעם אחת הפקידהו המכונאי משגיח על אחת הבוכנות של דוד הקיטור – הקפיץ רפה והמכונאי חשש פן יכווה מישהו באדים.
היה זה השכם בבוקר. בכל כחו התאמץ פרושקה להתגבר ולבסוף נרדם על הרצפה, ממש מתחת לבוכנה. המכונאי נזכר בו רק כאשר סילון של אדים חמים פרץ בקול שריקה מחרשת אזנים מתוך הבוכנה ומלא את אולם המכונות ערפל לבן לח. פרושקה נכווה באדים כדג, נטול הכרה הובא לביתו במצב שאף מקריבנה לא יכלה להכיר בו את פרושקה שלה. פניו וצוארו של פרושקה הפכו שלפוחית אחת, העינים לא נראו…
בא רופא בית החרושת, הסתכל בחולה, הניח מלגמה ושעה ארוכה ניענע בראשו.
– יקירי… חביבי… אחד הוא אצלי! – יבבה מקריבנה בקול, מתפלשת לרגליו של הרופא.
– מה לעשות: בעצמו אשם… מסרו ענין לידו ואילו הוא נרדם. ננסה לרפא; אפשר יוטב לו.
– הן ילד הוא! קטן עדיין! הכי ממנו תידרש אחריות!… יש קורה, גם בוגר נרדם…
– בכגון אלה אינני מתערב.
כעבור שלשה ימים נראה כאילו הוטב מצבו של פרושקה, לשונו הותרה. פידורקה ומקריבנה ישבו על ידו לילות תמימים, חשבו שישוב לאיתנו. אלא שתקותם לא נתקיימה: המצב הורע לחלוטין, שוב אבדה הכרתו ובהקיצו היה מדמדם בקדחתו.
יותר מכל דבר אחר הטרידו צופר בית החרושת: בהשמע הצפירה היה הילד החולה מבקש לקפוץ, ומדמדם על בית החרושת, חיפש את כובעו ומנעליו.
האיום מכל היה הלילה האחרון.
מיוגעה נרדמה מקריבנה על הרצפה ופידורקה שמרה על החולה. עם צפירת הבוקר היתה יוצאת לעבודתה. מן הערב היה פרושקה מתהפך מצד אל צד ומדמדם, ועם שחר נרדם. ופידורקה, אף היא, כמעט שנרדמה, אלא שקול לחשו של החולה העירה:
– לבית החרושת… מהרי… את שומעת?
קפצה פידורקה על רגליה, הסתכלה בפרושקה והלה נשימתו פסקה.
עם מותו של פרושקה לא נותרה עוד למקריבנה כל תקוה…
אף לפידורקה אבדה התקוה להשתחרר אי־פעם מן העבודה היומית בבית החרושת.
והכליון על המשפחה בא.
תרגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.