וואנקה ז’וקוב, ילד בן תשע, שנמסר לפני שלושה חדשים כשוליה לסנדלר אליאכין, לא שכב לישון בליל חג המולד. לאחר שזכה, כי בעלי הבית והפועלים ילכו לתפילה, הוציא מהארון בקבוק דיו קטן, עט עם צפורן חלודה, ולאחר שפרש לפניו גליון נייר מעוך, החל כותב. לפני שצייר את האות הראשונה, העיף כמה פעמים מבט מבוהל לעבר הדלת והחלונות, פזל לכיוון התמונה הכהה, שמשני צדדיה נמשכו אצטבות אמומים, ונאנח קשות. הנייר היה מונח על הספסל, והוא עצמו עמד על הברכים לפני הספסל.

“סבא יקר, קונסטאנטין מאקאריץ' – כתב – ואני כותב לך מכתב. אני מברך אותך לחג המולד ומאחל לך כל טוב מאת האלהים. אין לי אבא ואמא, רק אתה לבדך נשארת לי”.

וואנקה העביר את מבטו לחלון האפל, שבו הבהבה בבואת נרו, ולפני עיניו ניצב כחי הסבא קונסטאנטין מאקאריץ', המשרת כשומר לילה אצל האדונים ז’יבארב. והוא זקן בן ששים וחמש. קטן־קומה, שמנמן, אך זריז ומהיר־תנועה, בעל פנים מחייכות ועינים שיכורות. ביום הוא ישן במטבח המשרתים או שהוא מתבדח עם עובדות המטבח, ואילו בלילה, כשהוא מכורבל בפרוותו הרחבה, הוא מהלך מסביב למשק ומרעיש ברעשן העץ שלו. מאחוריו, צועדים בראש מורד, ערמונית הזקנה והכלב שבלוליה, שנקרא כך בשל צבעו השחור וגופו הארוך, כמו של חולדה. שבלוליה זו מאוד מנומסת ונוחה לבריות, מסתכלת באותה חביבות על בני הבית ועל זרים. אבל אין לתת בה אמון. מתחת לנימוסיה והכנעתה מסתתרת ערמומיות ישועית ממש. אף אחד לא ייטיב ממנה להתגנב בבוא הרגע ולתפוס ברגל, לחדור לבית הקרור, או לגנוב מהאיכר תרנגולות. לא פעם כבר ספגו רגליה האחוריות מכות רצח, פעמיים כבר תלוה, כל שבוע הלקוה כמעט עד מוות, אבל תמיד נשארה בחיים.

עכשו עומד ודאי סבא ליד השער, מעפעף בעיניו לעבר החלונות האדומים של הכנסיה הכפרית, ותוך כדי דריכה במקום באנפילותיו, הוא מפטפט עם המשרתות. הרעשן שלו קשור לחגורתו. הוא סופק כפיו, מתכווץ מקור, וכשהוא צוחק צחוק של זקן הוא צובט מזמן לזמן את המשרתת או את הטבחית.

– טבק אתן רוצות להריח? – הוא אומר, והוא שם תחת אפן של הנשים את קופסת הטבק שלו.

הנשים מריחות ומתעטשות. התלהבות שאין לשערה תוקפת את הזקן, הוא נחנק ממש מצחוק עליז וצועק:

– תתלשו, זה נדבק.

נותן הוא להריח טבק גם לכלבים. ערמונית מתעטשת, מניעה בראשה, וכאילו נעלבה, סרה היא הצדה. ואילו שבלוליה, מפני דרכי נימוס אינה מתעטשת ומכשכשת בזנבה. ומזג האויר מצויין. האויר שקט, שקוף ורענן. הלילה אפל, אבל אפשר לראות את הכפר כולו, על גגותיו הלבנים ואת אלומות העשן המתמרות מהארובות, את העצים מוכספי הכפור, ואת ערמות השלג. על פני השמים פזורים כוכבים מתנוצצים בעליזות, ושביל החלב מצטייר בצורה כה ברורה, כאילו רחצוהו ומרקוהו בשלג ליום חג…

וואנקה נאנח, טבל את העט והוסיף לכתוב:

“ואמש היתה לי “משכנתא”, בעל הבית סחב אותי בשערותי לחצר והלקה אותי ברצועה על שנרדמתי שלא בכוונה בשעה שנענעתי את עריסת־התינוק. ובאמצע השבוע אמרה לי בעלת הבית לנקות דג מלוח, ואני התחלתי מן הזנב – לקחה את המלוח והחלה תוקעת את ראשו לתוך פי. הפועלים מתלוצצים על חשבוני, שולחים אותי לבית המרזח להביא וודקה, ומצוים עלי לגנוב אצל בעל־הבית מלפפונים, ובעל הבית מרביץ בי בכל הבא תחת ידו. ואוכל – אין. בבקר נותנים לחם, בצהרים דיסא, ובערב שוב למסדרון, וכשתינוקם בוכה, איני ישן לגמרי, אלא מנענע את עריסתו. סבא יקר, עשה עמדי חסד, קח אותי מכאן הביתה, לכפר, אין לי כבר כח… אני נופל לרגליך ותמיד אתפלל לאלהים, קח אותי מכאן, שאם לא כן – מת אנכי…”

וואנקה עיות את פיו, ניגב באגרופו השחור את עיניו והתיפח.

“אני אטחן בשבילך טבק – המשיך – אתפלל לאלהים, ואם יקרה משהו, תלקה אותי, עד פשוט עורי. ואם אתה חושב, שאין לי עבודה, הרי אבקש, חי ישו, שמנהל המשק ירשה לי לצחצח את מגפיו, או שאלך למרעה במקומו של פדקה. סבא יקר, אין לי יותר כח, נשאר רק המוות. רציתי לברוח ברגל לכפר, אבל אין לי מגפים, ואני מפחד מפני הקור. וכשאגדל, אאכיל אותך בעד זה, ולא אתן שמישהו יפגע בך, וכשתמות – אתפלל למנוחת נשמתך, בדיוק כמו בעד אמא פלגיה”.

“ומוסקבה היא עיר גדולה. כל הבתים הם של אדונים ויש להם הרבה סוסים, וכבשים אין, והכלבים אינם רעים. הילדים אינם הולכים כאן עם כוכב חג המולד, ואין נותנים לאף אחד לשיר בכנסיה. ופעם ראיתי בחנות אחת, בחלון, מוכרים קרסים יחד עם החכות, ולכל מיני דגים, טובים הם מאוד, ויש שם אפילו קרס אחד, שאפשר להרים אף שפמוני של פוד. וראיתי חנויות, שיש שם כל מיני רובים, הדומים לאלה של אדונים, והם עולים ודאי, מאה רובל כל אחד… ובאטליזים יש גם תרנגולים ותרנגולות בר, וארנבות, ובאיזה מקום צדים את זאת אין המוכרים מגלים”.

“סבא יקר, וכשאצל האדונים יהיה עץ־המולד עם מתנות, קח בשבילי אגוז מוזהב והסתר אותו בארגז הירוק אצל הגברת אולגה איגנאטייבנה, תגיד – בשביל וואנקה”.

וואנקה נאנח אנחת־עווית ושוב הסתכל לעבר החלון. הוא נזכר, כי תמיד היה הולך סבא ליער לבקש עץ־מולד בשביל האדונים והיה לוקח אתו את נכדו. ימים טובים היו אז. סבא צעק, והכפור חרק, ובראותו כל זה, צעק גם וואנקה. קרה, ולפני כריתת האורן, היה סבא מעשן מקטרת, מריח טבק ומתלוצץ על חשבונו של וואניושקה הקופא מקור… הארנים הרכים, מכוסי הכפור, עומדים ללא נוע ומחכים, על מי מהם יעלה הכורת? לכל אשר תפנה על פני ערימות השלג רצה ארנבת מהירת רגלים… סבא אינו יכול שלא לצעוק:

– עמוד, עמוד… עמוד, אח, שד בלי זנב.

את האורן הכרות היה סבא נושא לבית האדונים, ושם החלו לקשטו… יותר מכולם טיפלה בכך הגברת אולגה איגנאטייבנה, אהובת נפשו של וואנקה. כשאמו של וואנקה, פלגיה, עוד היתה בחיים, ושרתה אצל האדונים, היתה אולגה איגנאטייבנה מאכילה את וואנקה בסוכריות, וכיון שהתבטלה מעבודה לימדה אותו קרוא וכתוב, לספור עד מאה, ואפילו לרקוד קאדריל. וכאשר מתה פלגיה, הביאו את וואנקה היתום למטבח המשרתים, לסבא, ומהמטבח למוסקבה, לסנדלר אליאכין…

“בוא, סבא אהובי, – המשיך וואנקה, – אני מבקש אותך בשם ישו האל, קח אותי מכאן. רחם עלי, יתום אומלל, כאן כולם מכים אותי, אני מאוד רוצה לאכול, והשעמום רב כל כך, עד שקשה לתאר אותו, אני בוכה כל הזמן. ולפני כמה ימים נתן לי בעל הבית מכה כה חזקה באמום על ראשי, עד שנפלתי ובקושי התעוררתי. חיי הם ללא כל תקוה, גרועים הם מחיי כלב… ואני גם דורש בשלומם של אלינה, ייגורקה הצולע והעגלון, ואת המפוחית שלי אל תמסור לאיש. אני נשאר נכדך איוואן ז’וקוב, סבא אהוב, בוא”.

וואנקה קיפל פעמיים את המכתב והכניסו למעטפה, שקנה ערב אותו יום בקופיקה. הרהר רגע קט, טבל את העט וכתב את הכתובת:

לסבא בכפר…

אחר כך התגרד בראשו, הרהר עוד רגע והוסיף: “קונסטאנטין מאקאריץ'”. מרוצה שלא הפריעו לו בכתיבה, הוא חבש את כובעו, ומבלי ללבוש מעיל, יצא בריצה לרחוב, כשהוא לבוש רק חולצה…

בעלי האטליז, אשר אותם שאל ערב אותו יום, אמרו לו, שאת המכתבים יש לשלשל לתוך תיבות הדואר, ומתוך התיבות מובילים אותם לכל פינות הארץ בעגלות דואר הרתומות לשלושה סוסים, עם פעמונים מצלצלים כשעגלונים שיכורים נוהגים בהם. וואנקה הגיע לתיבת הדואר הראשונה ושלשל לסדק את המכתב היקר…

שעה אחר כך ישן שנת ישרים כשתקוות מתוקות מרדימות אותו, בחלומו ראה תנור. על התנור יושב סבא, כשרגליו היחפות מידלדלות והוא קורא מכתב באזני הטבחיות… ליד התנור מהלכת שבלוליה ומכשכשת בזנבה…

תרגם י. אמודאי¹