ורסייב ויקנט (סמידוביץ') (1945–1867) – רופא לפי מקצועו. אביו אף הוא היה רופא. את הווי סביבתו זו הוא מתאר בספרו “רשימותיו של רופא”, שהנחיל לו שם בין סופרי רוסיה הגדולים. בהשפעת “התמרדותם” של האורגים בפטרבורג (1896) החל כותב את ספריו וסיפוריו על חיי האינטליגנציה הרוסית ולבטיה (“בלי דרך”), בהם הוא מתאר תיאור ריאליסטי את גלויי החיים בקרב המשכילים הרוסיים ואת לבטיהם משנות ה־90 של המאה ה־19, ואשר בזכותם זכה להמנות בעיני המבקרים המאוחרים על הסופרים מבשרי המהפכה. בספרו “המלחמה” מגולל הוא תכונות־חיים מימי המלחמה הרוסית־יפנית. בשנת 1910 יוצא הוא ליון, ובהשפעת בקורו זה החל מתרגם מהספרות היונית העתיקה (ספפו, אסכילוס ועוד) ואחר מכן תרגם גם את הינה וגיתה.
הסיפור שלפנינו נושא עמו צביון אוניברסלי מובהק שיש בו משום ביטוי ליחסו הבלתי־אמצעי של האדם הרוסי לדברים שבאמנות.
בעת שהוכרז על התחרות, איש מבני העיר לא פקפק כלל, כי רק הצייר הנודע בעולם, פאר העיר, חתן שני זרי פרסים. הוא בלבד יוכל למשימה. ואילו הוא עצמו, לבו חרד משום מה, שכן הכיר יפה את כוחו של ידינורוג הצעיר, תלמידו.
בעיר סובבו הכרוזים, אשר פירסמו בכל קרן רחוב, בקולי קולות, כדרכם, את החלטת האספה העממית: לערוך תחרות תמונות לבטוי יפי האשה; תמונה זו, שתהיה בעלת ממדים כבירים, תוצב בפרדסקין המרכזי של בית העמודים שב“ככר היופי”, למען יהיה כל הבא לשם רואה אותה מרחוק ויהלל ללא תפוגה את האמן שהביא שמחה זו לעולם.
כעבור שנה, בירח הענב, תוצגנה התמונות למשפט העם, וזה, אשר ציורו יוכר כראוי לפאר את היפה בככרותיה של העיר המעטירה, יזכה בתגמול גדול מזה, שהוענק אי פעם בידי המלכים: זר דפנה כפול שלושה יעטר את ראשו ושם יותן לו למנצח – חתן שלשת הפרסים.
כך, היו הכרוזים מכריזים בכל קרן רחוב, ובשווקי העיר, וחתן שני הפרסים, מגבעת מסע לראשו, תרמיל על שכמו, מטה תדהר בידו, וזהב באבנטו, כבר מיהר לצאת את העיר. מתבדר זקנו השב ברוח, העינים הנוגות תמיד, נשואות אל על, אל ההרים, שם בינות לכרמים מעפיל שביל אבן.
הוא יצא לבקש בעולם את היופי השגיב, שהבורא הטביעו באשה. על יד ביקתה אחת מאחורי משוכה, עמד עלם שחור תלתלים וקיצע בגרזנו בקורת עץ אחת. משהשגיח בהלך, שימט את התלתלים מפניו השזופים, שיניו ולובן עיניו הבהיקו בשמחה.
– שמח, מורי! – צהל לקראת ההלך.
– שמח, בני! השיב חתן שני הפרסים, כי הכיר את ידינורוג, תלמידו האהוב.
– יוצא אתה לדרך ארוכה, מורי. על ראשך מגבעת, תרמיל על השכם וסנדלים לך, עשויים עור־תאו קשה. אנה מועדות פניך? בוא, אבי, שב בצל קורתי, נשתה מן היין הטוב, למען אאחל לך דרך צלחה.
השיבו חתן שני הזרים מענה מהיר:
– ברצון, בני!
נעץ ידינורוג בתנופה את גרזנו בקורת העץ, וקרא בקול צוהל:
– זורקה! חושי אלי! הבי לנו מן הטוב שביינות, גבינה, ענבים! שמחה גדולה במעוננו: מורי בא אלי!
ישבו לפני הביקתה, בצל גפן שתילתה אשכולות שחורים מעל לראשיהם. זורקה, מציצה ביראת כבוד בגדול והנכבד, ומגישה אל שלחנם כד יין, מגשים עם גבינה, ענבים ולחם.
שאל ידינורוג:
– לאן מועדות פניך, המורה?
העמיד חתן שני הפרסים את ספלו ונתן בו עינים תמהות.
– כלום לא שמעת את אשר הכרוזים מכריזים זה שלושה ימים בשערי העיר ורחובותיה?
– שמעתי.
– כלום בדעתך להשתתף בתחרות?
– כן, מורי. יודעני, כי יהיה עלי להתמודד אתך. אולם הרי אין התמודדות מעין זו עשויה לפגוע בך.
– ידעתי, קשה יהיה המאבק, אך כל הירא מפניו איננו אמן.
– אכן, כך חשבתי. אף אני יודע היטב, שלא בנקל אפשר יהיה לנצחך.
אימתי, איפא, תצא לדרך?
– לאן?
– מה פירוש לאן? לחפש את היופי השגיב, אשר מן הדין שימצא באיזה מקום שהוא. יש לגלותו, ללא הבדל במי הטביעהו הבורא – בבת מלך יהירה, או פרועת צאן פראית, אם באשת דיג אמיצת לב או בבת כורם צנועה.
חייך ידינורוג, צחק לעומתו צחוק נטול דאגה.
– אני מצאתיו כבר.
החל לבו של חתן שני הזרים הולם הלמות אטיות עזות, החזה כאלו לא היה לו אויר לנשימה, הרעיד ראש השב. שאל בזהירות, ללא תקוה למענה אמת:
– אם כן, היכן מצאת אותו?
– הריהי לפניך.
ידינורוג הורה בידו על זורקה אהובת נפשו. עיניו הישירו מבטן ולא היה בהן מאומה מן הערמומיות.
תמה, התבונן בו חתן שני הזרים.
– היא?
– אכן!
ראשו של הישיש חדל מרטטיו, הלב שב להלום כסדרו. ניעור בו המורה.
– בני, אינני חולק על כך, חביבה היא אהובתך. מאושר הוא זה אשר את צוארו תחבקנה זרועות פז אמיצות אלו, ואשר יאמץ אל לבו חזה נפלא זה. אולם, תן דעתך, כלום זהו היופי, אשר ידביר תחתיו עולם ומלואו.
– כן, הוא עצמו. בעולם כולו אין, ולא יתכן שיהיה יופי נעלה משל זורקה הזהובה – אמר ידינורוג מלא התפעלות.
עד ארגיע נכנס ספק לתוך לבו של חתן שני הזרים, הכי לא טעתה עינו המנוסה. אפשר ויש בה בנערה זו, הניצבת בעינים מושפלות בצל הגפן, דבר־מה שלא הבחין בו עד עתה? התבונן בה יפה, בקפידה, נערה רגילה בהחלט, בכל מקום תפגש עשרות כמותה. פנים רחבות לה – שקעי עיניה מלוכסנים במקצת, השינים דלילות קמעה. העינים חביבות, גדולות, אולם אין בהן שום דבר מיוחד…
– עד מה עוורים הם המאוהבים!
צחוק וצהלה התגעשו בלב המורה פנימה, אך נשארו רציניות כשם שהיו. קם ממקומו ובהעמידו פנים תמימות, אמר:
– יתכן שהצדק עמך. אשריך שמצאת בקרבתך את אשר שומה עלי לחפש במרחקים, וזמן רב כל כך…
– שמח! ושמחי גם את המאושרת בבנות!
משיצא חתן שני הזרים לדרכו, היה לבו עלז ורגוע: יריבו המסוכן היחידי, – האהבה סגורה את עיניו, מרצונו סר מדרכו. הישיר הישיש את גוו וכדי לעשות דרכו קפנדריא הלך בערוץ חרב במעלה ההר.
ב. 🔗
חתן שני הזרים עבר מעיר לעיר, מכפר לכפר, מאי לאי, לא רגע ולא נח, חיפש את העלמה, אשר בה הטביע הבורא את היופי השגיב. חיפש אחריו בכרמים ובמשכנות דייגים, בארמונות ובשווקים, בחוילות אדונים ונכבדים, בהיכליהם של מלכי המזרח. שמו המהולל פתח לפניו את כל השערים, נתקבל כאורח רצוי בכל מקום. אולם בשום מקום לא מצא את מבוקשו.
פעם, היה זה מעבר לים בירח הרוחות, בבואו אל שערי העיר ראה בת מלך מזרחי רכובה על פרדה. רגע קט נעצר במקומו ובנפש צמאה התבונן ביופיה והרהר בהסוס: “שמא אותה אני מבקש?”
אלא שמיד התגבר על התרגשותו, ופנה לדרכו.
– שמא? משמע, לא היא. היופי האמיתי, כמוהו כגחלילית! – אמר בלבו – יש ותצא בלילה לחפש גחליליות ביער; פתאם תעמוד במקומך: “עצור! דומה גחלילית היא זו!” דומה?.. אל תשתהה, המשך הלאה. אבן היא המבהיקה באפלה או פרח האיסתר, כתם אור ירח נפל בעבי היער על עלה קמל. גחלילית, כי תפלח את החשכה באורה הבהיר, לא תשאל עוד דבר, ותקרא מיד בבטחה: זוהי!
בזה אחר זה חלפו החדשים. שככו סערות הים, נשרו העלים מאלוני השלכת. השמש הנמיכה הילוכה, העמיקה מבטיה לתוך אשנבי הביקתות. על גלי הים הרוגע נטו־רחשו צללי ערפלים. הרים חבשו כפות צחורות. בעמקים, נשא ברוח הקרה אבק שלג יבש, מחריק. ושוב עלתה השמש. בטרם שחר הגיח מההרים קלעי שמימי וכיוון את חיציו אל גבו המקומר של עקרב. החום גבר, וחתן שני הזרים עדיין משוטט.
הגיע ירח הסגליות. ההלך עשה את לילו על פני החול שעל שפת המפרץ. גמע יין מהמימיה, קינח בפת לחם שחורה וגבינת כבשים, הציע לעצמו משכב; גרף גבשושית חול למראשותיו, פרש אדרתו השעירה, על מצעו שם את ראשו. הגוף יגע ובלב – היאוש. דומה, לעולם לא ימצא את מבוקשו. לא ימצא, יען כי אינו מסוגל למצאו.
מדרום, מצד ההרים נשבה רוח חמימה, רוויה ריח סגליות שם בין בקעי ההרים –קרחות יער מכוסות כליל מרבדי סגליות. בערב היה מהלך בשביל שבמעברות־ההרים, נהנה מיפי הטבע ונושם את ריח ראשית האביב. ועכשו, לעת עטו ההרים דמדומים והרוח החמה הביאה מרחוק את ניחוח הסגליות, נדמה לו: שם, הרחק ממנו, הכל חגיגי יותר, עמוק יותר מכפי שניתן לו לראות מקרוב. ומשיעבור לשם – שוב יתרחק היופי ושוב יהיה הכל טוב, אולם לא זה… ומהו כשף זה שביפי החלד, אשר לעולם מתחמק מן האדם, לעולם אין להשיגו, לעולם לא יצטרף בשלמותו לשום צורה מצורות הטבע?
זכר חתן שני הזרים את כל אשר יצר בחייו כל אשר פרסם שמו ברבים – ויפול אפים אל מראשותיו. שאט־נפש ובושה מלאו את נפשו לזכר הרמזים התפלים לזה האדיר, הבלתי מושג, הנשקף לנגד עיניו הנוגות, ואשר מעולם לא הצליח להלבישו צורה וצבע. כך נרדם, פניו צמודות אל אדרתו המחספסת, עדיין נשבה מן ההרים רוח ספוגה כלה ריח סגליות ולאורך החוף עורק ורוגש נאנח הים.
כאשר חתן שני הזרים הקיץ משנתו עלה מעל פני הים שחר ירקרק־זהוב. ההרים, השיחים, והעשב הדוקרני שעל שפת הים שרויים באור דמדומים, רוגע – שופעים אור רך מתמזגים; האור והצל חובקים זה לזה. אחר כך ניצתת מעל לים מדורה בהירה עצומה, בלי עשן ובלי פיח, בלאט עולה ומתגלגלת ממנה השמש וקרניה מכות בקרקע. האור ניתק מהצל, ויפרדו זה מזה. האור הולך הלוך וזך והצל מאפיל מרגע לרגע.
התבונן חתן שני הזרים בצללים שטבעו בהרים. הציץ, וכמו עלם צעיר מיהר וקפץ על רגליו. בגבעה אשר למרגלות ההר ירדה, שטופת קרני שמש, עלמה תמירה, ולראשה זר סגליות, נסערה נפש האמן עד למעמקיה, ללא הסוס, ללא שאלות, קראה בצהלה:
זוהי!
חתן שני הזרים נפל על ברכיו ובהתפעלות קודש פשט את ידיו אל העלמה הנוגהה.
ג. 🔗
הגיע ירח ענב. “ככר היופי” רגשה כים מהמון האדם, עמוק, באמצע הככר התנשאו שני מלבנים עצומים, שוים בגודלם, מכוסים בד. על יד האחד עמד חתן שני הזרים וסמוך לשני – ידינורוג. בהערצה הסתכלו המונים בפניו הבטוחות, הקפדניות־שלוות של חתן שני הזרים, וגיחכו למראה פניו החורות, השזופות של ידינורוג היפה.
האזרחים צעקו:
– ידינורוג, ברה מכאן, יחד עם קשקושיך. אל תמיט עליך חרפה.
אך ידינורוג משיבם בניעור תלתליו השחורים, שיניו מבהיקות בחיוך.
ישיש, לבוש גלימת ארגמן ועטור זר זהב לראשו, הקיש במקל שנהב בפעמון כסף.
השלך הס. הישיש הושיט מקלו לציורו של חתן שני הזרים, המסך גלש למטה.
יורדה בגבעה, זר סגליות לראשה. התנוססה מעל להמון, עלמה שטופת־שמש בקר. מאחוריה, נערמים זה על גבי זה שרטוטים אפורים כהים של הרים מאפילים, שטרם נשקתם השמש, רחש עבר בהמון, ופתאם השתררה דומיה בככר כדומית שעת הצהרים ביערי־הררים.
אלוהית בשלוותה עמדה העלמה והסתכלה אל ההמון בעינים גדולות, בהירות כשמי בוקר לאחר ליל סער. שום אדם בעולם לא ראה עוד יופי שכזה. הוא סימא עיני כל, גברה התשוקה לעצום את העינים כמו בפני אור החמה, אשר זה רק עתה עלתה מן הים: אלא שהיד היתה נשמטת בטרם הגיעה אל העינים, כיון שלא יכלו העינים להנתק מהפלא. ומשניתקו והתבוננו סביבן, קרה להן כפי שקורה למי שמסתכל בשמש שעלתה זה עתה מן הים; מסביב נראה כל דבר אפל ומטושטש. מבעד לאריג דק הגליש גוף שיד גבר טרם חיבקה כמותו. אך לא ניכר אף שמץ של תשוקה. רק סגידת קודש וערגה ברוכה שלא מעולם הדין.
מאחורי העלמה התנוססו הרים מאפילים ותרד אפלה על הככר. עלמות ונשים הסבו מבוישות את פניהן, אברכים וגברים הסתכלו בעטורה־סגליות, העבירו את עיניהם אל אהובותיהם – ושאלו את עצמם: מהו הדבר שקסם לי בגופות בלתי מהוקצעות אלו, בפנים הרגילות, בעינים האפלות כעששית מפויחת?
חמר פרדות זקן, שפרצופו גס וסנטרו העלה זיפים, פלבל בעיניו אל הזקנה שלו; מסורבלת היתה, סנטרה מדולדל, חזה עצום, ועינים אדומות תמיד מעשן מטבח. חזר להתבונן בעטורת־הסגליות ושוב הסתכל באשתו. הלב הנוקשה כסוליה נצבט מערגון ליופי. אימה תקפה אותו, עם זו, איפא, נגזר עליו לבלות את חייו הקשים והאפורים.
שעה ארוכה עמדו בני אדם והסתכלו בדומית קודש, התלחשו. ומעל להמון הרב התנשאה אנקת הכיסופים העצומים לקדושה.
הישיש, לבוש אדרת ארגמן התנער מן הקסם וקם על רגליו, פניו היו רציניות, חגיגות. במאמץ, כאילו אנוס הוא לחלל את הקדש, הושיט את מקלו אל התמונה השניה.
הבד נפל.
בהמון עבר רחש, שתמהון וחרון־אף שמשו בו בערבוביה. ישובה על ספסל, ידיה חובקות לברכה, פניה נטויות לפנים, מתבוננת בהמון – זורקה, אנשים לא האמינו למראה עיניהם, לא העלו על דעתם שידינורוג יהיה מסוגל לחוצפה שכזו. אכן, זורקה! אותה זורקה, אשר מדי בוקר חוזרת היא מהשוק כשבסלה חצי תריסר שבוטות, אגידות שום ופטרוסיליה; אותה זורקה, העודרת בכרמה אשר מחוץ לעיר, ובערב חולבת היא עזים בחצרה. יושבת לה, ברכה תפושה בידיה, ומסתכלת בהמון. מאחוריה קיר מרפט של ביקתה ומשקוף של דלת, מעל לראשה עלי גפן אדומים בקצותיהם, ביניהם אשכולות כחלחלים כבדים, – ומסביבה צל לוהט ספוג חום השמש. וזה הכל. ובתמונה נראית היא גדולה, כעשרים אמה, בדיוק כמו העלמה האלוהית שבתמונה הסמוכה.
– ולו תצירה גדולה כהר, גם אז לא תהיה נאה יותר! – קרא קול מחוצף. והכל צחקו. נשמעה שריקה. לחש, מישהו צווח:
– ראוי הוא לאבן!
– החרו החזיקו אחרים אחריו:
– רגמוהו באבנים!
ברם, הנה הולך הרעש ושוכך. נסתתמו הפיות שצוחו, הורדו הידים שהחזיקו באבן. פתאם השלך הס בככר. כן יקרה לעתים, לעת תבוא רוח־הרים – תילל, תתערבל, תרים ענני אבק דרכים השמימה – ולפתע תגוז, כאילו נבלעה בתוך האדמה, האנשים הסתכלו בזורקה, וזורקה הסתכלה בהם. צעיר אחד הניע בכתפיו בתמהון ופנה אל חברו:
התדע, הן עד עתה לא השגחתי כלל, שזורקה יפה כל כך. האינך סבור כך?
והשיבו השני מהורהר:
– משונה. אבל כך הוא. אינני יכול לגרוע עין ממנה.
זורקה הסתכלה לפניה, גבות עיניה מורמות, כאילו מקשיבה היא למשהו. על שפתיה קפא חיוך של אשר, אשר נראה אך מעט, ועיניה הביעו צניעות מבוישת ותמהון של הודיה על האושר העצום, הבא לקראתה. מסרבת, נרתעת ואף על פי כן נוטה היא לפנים הלוך ונטה, בסערת שמחה שאין להכניעה.
וכל כולה שופעת אור, כאילו מישהו, אשר תאהבהו זה זמן רב בסתר, גוחן אליה פתאם ולוחש חרש־חרש:
– זורקה! אהבתיך!
האנשים שתקו ניבטים בה. נשכח מהם כי זוהי אותה זורקה, הסוחבת בסלה שיבוטות מתנוצצות, אגידות שום מכסיף, לא השגיחו כלל שפניה רחבות במקצת והעינים מלוכסנות קמעה. דומה, אילו היתה מכוערת – כליל הכיעור, מוגהה מבפנים באור מקסים זה, היה הופך ליופי לא שכיח.
וכאילו עלתה השמש רום מעל לככר, שפעה התמונה אור חם, אור שמחה, שפשט על הסביבה כולה. כל אחד נזכר ביפים מרגעי אהבתו. והאור שזהר מזורקה החל קורן גם בפני אהובתו, ששונו פתאם כימי היותם נפגשים בסתר, בשעות האהבה הצנועה והטהורה, בהן מתגלה לעולם אותו היופי הנצחי, הכובש, שהבורא חונן בו כל אשה ללא יוצא מהכלל.
אורו פניו הגסים של החמר הזקן, הביט בזקנה שלו, חייך, ונגע במרפקו היבש בצלעותיה המסורבלות.
– הזוכרת את, זקנה… חי, חי! אז, אצל המעין? את השקית את העזים, ואנכי קפצתי מן המשוכה… ירח חדש עלה מאחורי ההרים, שזיפי־בר לבלבו אז…
ומתוך פנים מגושמים ורדומים מחיכות חיוך בישני – הציצו בו העינים החביבות, אשר נשכחו זה מכבר. וקרנו הפנים באור עולמים, אשר שפע מזורקה. גיחך המחמר, וביד מגועלת מחה דמעה מעיניו הטרוטות. ונדמה לו – לא ידע להעריך, אל נכונה, את אשר היה לו, ובאשמתו הוא הפך את חייו לאפורים ונטולי שמחה.
והוא היה זה, אשר ראשון נשא את קולו מעל הככר כולה:
– יהיה ידינורוג, חתן שלשת הזרים!
תירגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.