עשרים וששה היינו – עשרים ושש מכונות חיות, סגורים במרתף הרטוב, בו לשנו מן הבקר עד הערב את הבצק, עשינו כעכים מכל המינים. חלונות המרתף שלנו נשענו על בור שנכרה לפניהם ואשר נבנה לבנים שהוריקו מרוב טחב; המסגרות סורגו מבחוץ ברשת ברזל סמיכה, ואור השמש לא יכול לחדור אלינו מבעד הזכוכית המכוסה אבק קמח. בעל הבית שלנו סגר על החלונות בברזל, כדי שלא נוכל לתת מלחמו פת לעניים ולאלה מבין חברינו, אשר בהיותם מחוסרי עבודה, רעבו ללחם, – בעל הבית שלנו כינה אותנו בשם סוררים ונתן לנו לארוחת הצהרים מעי־באשה תחת בשר.

מחניק וצר היה לנו לחיות בתיבת האבן תחת התקרה הנמוכה והכבדה, המכוסה פיח וקורי עכביש. קשה ומבחיל היה לנו בין הקירות העבים מלאי כתמי זוהמה ועובש… היינו קמים בשעה חמש בבקר, מבלי שהספקנו לישון, ו – מטומטמים ואדישים, – ישבנו כבר בשעה שש ליד השלחן כדי לצור כעכים מן הבצק, שהוכן למעננו על ידי חברינו בזמן שהיינו עוד ישנים. ובמשך כל היום מן הבקר עד שעה עשר בערב ישבו אחדים מאתנו ליד השלחן, לשו בידיהם את הבצק הדביק והתנדנדו כדי שלא יצופדו מרוב ישיבה, ואחרים ערבבו באותו זמן קמח במים. ובמשך כל היום געשו המים הרותחים בתוגה בתוך הדוד, שבו התבשלו הכעכים, המרדה של האופה נטלטל בזעם ובמהירות לעבר התנור והשליך גושי בצק חלקים על גבי הלבנים המלובנות. מן הבקר עד הערב בערו העצים בצדו האחד של התנור ונגהה האדום של הלהבה רעד על פני קיר המאפיה, כאילו לעג לנו בלא מלים. התנור הגדול דמה לראשה המבהיל של מפלצת אגדית, – הוא כאילו יצא מתחת לפני הרצפה, פער את לועו הרחב, המלא אש לוהטת, נשף עלינו בחומו והסתכל אל עבודתנו, שהתנהלה בלי סוף, בשתי שקערוריות העינים השחורות של ארובותיו. שתי שקערוריות עמוקות אלו דומות היו לעינים – עיני מפלצת חסרות רגש והבעה: הן הביטו תמיד באותו מבט שחור, כאילו נלאו כבר מלהביט על העבדים, וכיון שלא ציפו מהם למשהו אנושי, בזו להם בבוז הקר של החכמה.

יום יום באבק הקמח, בבוץ שהוכנס ברגלינו מן החוץ, במחנק סמיך ומלא צחנה, לשנו את הבצק ועשינו כעכים, הרטבנו אותם בזעתנו, ושנאנו את עבודתנו שנאה עזה, מעולם לא אכלנו את הדברים שיצאו מתחת לידינו והעדפנו לחם שחור על הכעכים. בשבתנו ליד השלחן הארוך זה מול זה – תשעה מול תשעה, – הנענו במשך שעות ארוכות תנועה מכנית בידינו ואצבעותינו וכה התרגלנו לעבודתנו, שמעולם לא עקבנו כבר אחרי תנועותינו. וכה הרבינו להסתכל איש בפני רעהו, שכל אחד מאתנו ידע את כל הקמטים שעל פני חבריו. לא היה לנו על מה לדבר, התרגלנו לכך ושתקנו במשך כל הזמן, – אם לא גדפנו זה את זה, שהרי תמיד יש על מה לגדף את האדם, וביחוד חבר. אבל גם התקוטטנו לעתים רחוקות – מה יכול להיות אשם בן־אדם, אם הוא מת למחצה, אם הוא – כפסל, אם כל רגשותיו דוכאו על ידי העבודה הקשה? אבל השתיקה נוראה ורבת עינויים רק לאלה, שאמרו כבר את הכל ואין להם עוד על מה לדבר; אולם לבני אדם שלא החלו לדבר, – עבורם השתיקה היא דבר פשוט וקל… לעתים שרנו, ושירנו החל כך: באמצע העבודה הפליט מישהו פתאום אנחה כבדה של סוס שהתעייף והחל מזמזם בלחש את אחד השירים הממושכים, ובתחילה אנו מקשיבים בשתיקה לשירת הבודד, והיא דועכת וגוועת תחת התקרה הכבדה של המרתף כאש הקטנה של מדורה בערבה בליל סתו רטוב, כשהשמים האפורים תלויים מעל לאדמה כגג של עופרת. אחר כך מצטרף למזמר שני, והנה – כבר שני קולות מתנשאים בשקט והגעגועים במחנק מאורתנו הצרה. ופתאום מצטרפים בבת אחת קולות אחדים לשירה, – היא פורצת כגל, נעשית חזקה, מרעידה ממש בקולה את הקירות הרטובים והכבדים של כלא־האבן שלנו…

שרים כל העשרים וששה; קולות חזקים, שקמלו משירה זה מכבר, ממלאים את בית־המלאכה; צר לה לשירה בתוכו: היא נתקלת באבני הקירות, נאנקת, בוכה וממלאה את הלב כאב עדין, מגלה פצעים ישנים ומעוררת געגועים… הזמרים נאנחים אנחה עמוקה וכבדה; מישהו מפסיק פתאום את השירה ומקשיב שעה ארוכה לשירת חבריו, ושוב הוא מצרף את קולו לגל הכללי. אחר צועק בתוגה: “אח” – ושר כשהוא עוצם את עיניו, ויתכן שגל הצלילים הסמיך והרחב מצטייר בפני עיניו כדרך הנמשכת אי־שם רחוק והמוארת בזוהר החמה – דרך רחבה, והוא רואה את עצמו צועד בה…

האש בתנור רועדת, מרדהו של האופה משתפשף בלי הרף בלבנים, המים גועשים בדוד, ובבואת האש על הקיר רועדת וצוחקת בלי מלים… ואנו שרים במלים זרות את כאבנו העמום, את העצב הכבד של בני אדם חיים, חסרי שמש, את עצב העבדים. כך חיינו, עשרים וששה, במרתף של בית האבן הגדול, וקשים היו חיינו, כאילו כל שלוש הקומות של בית זה הוקמו על כתפינו ממש…

אבל, מחוץ לשירים היה אצלנו עוד משהו טוב, משהו שאהבנוהו, ויתכן שדבר זה מלא את מקומו של השמש. בקומה השניה של ביתנו היתה מתפרה, ובה, בין הרבה צעירות־תופרות, היתה עוזרת בת שש־עשרה בשם טאניה. כל בקר היו נדבקים לזכוכית האשנב שנקבע בדלת המובילה מהמסדרון למאפיה, פנים קטנים וורודים עם עינים כחולות ועליזות, וקול מצלצל ונעים היה קורא לנו:

– אסירים, תנו כעכים.

כולנו הפנינו את פנינו לקול צלול זה ובשמחה וטוב־לב הסתכלנו בפני צעירים תמימים אלה, שחייכו אלינו בפה מלא. נעים היה לנו לראות את אפה הצמוד לזכוכית ואת השנים הקטנות והלבנות הנוצצות מתחת לשפתי השני, שנפתחו בחיוך. חשנו לפתוח לה את הדלת, כשאנו דוחפים איש את רעהו, ו – הנה היא – עליזה ונעימה, – נכנסת אלינו, פורשת את סינורה, עומדת לפניו בשמטה קצת את ראשה הצדה, עומדת ומחייכת. צמה ארוכה ועבותה של שער ערמוני יורדת מעל כתפה ומונחה על חזה. אנו, בני אדם מלוכלכים, שחורים ומכוערים, מסתכלים בה מלמטה למעלה, – מפתן הדלת גבוה מהרצפה בארבע מדרגות, – אנו מסתכלים בה תוך הרמת ראשינו למעלה ואומרים לה בוקר טוב, מדברים אליה מלים מיוחדות, – הן נמצאות אצלנו רק בשבילה. כשאנו משוחחים אתה גם קולותינו נעשים רכים יותר וגם בדיחותינו יותר קלות. בשבילה אצלנו – הכל מיוחד. האופה מוציא מן התנור על המרדה כעכים אפויים יפה ואדומים וזורק אותם בזריזות לתוך סנורה של טאניה.

– תיזהרי שלא תיתקלי בבעל הבית, – אנו מזהירים אותה. היא צוחקת בבדיחות הדעת, וקוראת לנו בעליזות:

– היו שלום, אסירים, – ונעלמת חיש מהר כעכבר.

אלא… זמן רב לאחר שהיא יוצאת אנו משוחחים שיחה נעימה עליה זה עם זה – אנו אומרים את כל אותם הדברים, שאמרנום אתמול ולפני כן, משום שהיא, ואנו, והכל סביבנו, כל זה כפי שהיה אתמול ולפני כן… קשה ומלא עינויים הוא, כשאדם חי, וסביבו שום דבר אינו משתנה, ואם כל זה לא ירצח ממש את נשמתו, הרי ככל שהוא ירבה לחיות, כן ירבה לענותו חוסר־השינוי בכל אשר סביבו… תמיד דיברנו על הנשים כך, שלעתים קרובות אף לנו לא נעים היה לשמוע דיבורים גסים וחסרי־בושה אלה, וקל להבין זאת, מאחר שאותן נשים, שאנו הכרנו אותן, יתכן ולא היו ראויות לדיבורים אחרים, אך על טאניה מעולם לא דיברנו רעות; מעולם לא, ואף אחד מאתנו לא הרשה לעצמו לא רק לנגוע בה בידו, אלא גם שלא שמעה מפינו מעולם בדיחה גסה. יתכן שכך היה, משום שלא נשארה זמן רב אתנו: מנצנצת לפני עינינו ככוכב הנופל מן השמים, ונעלמת, ויתכן שבגלל היותה קטנה ויפה מאוד, וכל היפה מעורר יחס הערצה אליו גם מצד בני אדם גסים. זאת ועוד – אף על פי שעבודת הפרך שלנו הפכה אותנו לשוורים מטומטמים, נשארנו בכל זאת בני אדם, וככל בני האדם לא יכולנו לחיות מבלי להשתחוות בפני משהו. טוב ממנה – לא היה איש בעינינו, ואיש בלעדיה לא שם לב אלינו, החיים במרתף, לא עשה זאת איש, אם כי בבית זה התגוררו עשרות אנשים. ולבסוף – וודאי זהו העיקר – כולנו חשבנו אותה למשהו שלנו, למשהו הקיים כאילו רק הודות לכעכינו; אנו קיבלנו על עצמנו לחובה לתת לה כעכים חמים, דבר זה הפך בעינינו לקרבן יומי לאליל, זה הפך כמעט לטקס מקודש, ומדי יום ביומו חיזק הדבר את הקשר בינינו לבינה. נוסף על הכעכים נתנו לטאניה עצות רבות – להתלבש חם, לא לרוץ מהר על המדרגות, לא לשאת ערמות עץ כבדות. היא הקשיבה לעצותינו בחיוך, השיבה עליהן בצחוק ומעולם לא שמעה בקולנו, אבל אנו לא נעלבנו על כך: לנו היה רק צורך להראות לה, שאנו דואגים לה.

לעתים קרובות היתה פונה אלינו בבקשות שונות, ביקשה למשל לפתוח לה את הדלת הכבדה למרתף, לחטוב לה עצים, – אנו עשינו בשמחה ואף ברגש גאוה כלשהו כל הדבר שהיא רצתה בו.

אבל כאשר אחד מאתנו ביקש שתתקן לו את חולצתו היחידה, היא פרצה בצחוק מלא לעג, ואמרה:

– הנה לך! הנה אני מתחילה, וכי כיצד!…

אנו צחקנו הרבה על חשבונו של המטורף – ומעולם לא ביקשנו ממנה דבר. אהבנו אותה – בזה אמרתי את הכל. האדם רוצה תמיד להטיל את אהבתו על מישהו, אם כי לפעמים הוא מדכא אותה, לפעמים מזהם אותה, הוא יכול להרעיל את חיי רעהו באהבתו, משום שתוך כדי אהבתו הוא אינו מכבד את אהוב־נפשו. אנו חייבים היינו לאהוב את טאניה, משום שמלבדה לא היה לנו את מי לאהוב.

לעתים היה מישהו מבינינו מתחיל פתאום לטעון כך:

– למה אנו מפנקים ככה את הילדה? וכי מה יש בה? מה? יותר מדי אנו מצטעצעים אתה.

את הבר־נש שהעז לדבר דברים כאלה, היינו משתיקים מהר ובגסות – לנו דרוש היה שנאהב משהו; אנו מצאנו את הדבר הזה ואהבנוהו, והדבר שאנו, עשרים וששה, אוהבים, צריך היה שיהיה ללא ערעור בעיני כל אחד, כבית מקדש שלנו, וכל מי שיתנגד לנו בכך, – אויבנו הוא. יתכן שאנו אוהבים לא את הדבר שהוא טוב, באמת, אבל הרי אנו עשרים וששה, לפיכך אנו רוצים תמיד כי הדבר היקר לנו יהיה מקודש בעיני אחרים.

אהבתנו קשה לא פחות מאשר השנאה… ויתכן שדוקא משום כך טוענים אי אלה יהירים, ששנאתנו ראויה לשבח יותר מאשר אהבתנו… אבל למה הם אינם בורחים מאתנו, אם כך הוא הדבר?

מחוץ למאפית כעכים היתה לבעל הבית שלנו גם מאפית לחמניות; היא נמצאה באותו בית, והבדיל בינה לבין מאורתנו רק קיר אחד בלבד. אך אופי הלחמניות, הם היו ארבעה במספר, – נמנעו ממגע אתנו, בחשבם את עבודתם לנקיה מזו שלנו, לפיכך ראו את עצמם למשהו טוב מאתנו, ולא היו באים למאפיתנו, היו מתבדחים על חשבוננו בבוז, כשהיו פוגשים אותנו בחצר; גם אנו לא היינו באים אליהם: עלינו אסר זאת בעל הבית מתוך פחד שנתחיל לגנוב לחמניות מתוקות.

אנו לא אהבנו את אופי הלחמניות, כיון שקנאנו בהם: עבודתם היתה קלה מזו שלנו, הם קיבלו תשלום יותר גבוה, מזונם היה טוב משלנו, מאפיתם היתה רחבת ידים ושטופת אור, והם היו כה נקיים, בריאים – שנואים עלינו. ואילו אנו כולנו – כה צהובים ואפורים; שלושה מבינינו היו חולי סיפיליס, אי אלה – בגרבת, אחד היה עקום ממש ממחלת שגרון, הם היו לובשים בחגים ובימי נופש חליפות ונועלים מגפים חורקים; לשנים מהם היו מפוחיות, וכולם היו הולכים לטייל בגן העירוני, –ואילו אנו היינו לבושים סחבות מלוכלכות ונעלנו על רגלינו נעלים בלות או סנדלים, לנו לא נתנה המשטרה להיכנס לגן העירוני – כלום יכולנו לאהוב את אופי הלחמניות?

והנה פעם נודע לנו, כי אצלם השתכר האופה, בעל הבית פיטר אותו וכבר קיבל שני, וכי שני זה – חייל היה, לבוש חזית אטלס ונושא שעון עם שרשרת זהב. תאבים היינו להסתכל בטרזן זה, ותוך תקוה לראותו, היינו יוצאים זה אחרי זה מזמן לזמן לחצר.

אבל הוא עצמו הופיע במאפיתנו. הוא בעט בדלת, פתחה, השאירה פתוחה נשאר עומד על הסף ותוך חיוך אמר לנו:

– בואו לעזרה.

האויר הקריר פלש בעד הדלת בענן עשן סמיך, התאבך ליד רגליו, והוא עמד על הסף, הסתכל בנו מלמעלה למטה, ומתחת לשפמו הבהיר והמסולסל יפה נוצצו שינים גדולות וצהובות. החזיה היתה באמת מיוחדת במינה – כחולה, רקומה בפרחים, כולה נוצצת, והכפתורים שעליה עשויים היו אבנים אדומות. וגם סיכה היתה לו…

יפה היה חייל זה, גבה קומה, בריא, בעל לחיים אדומות, ועיניו הגדולות הסתכלו בארשת של טוב־לב ובידידות. לראשו חבש מצנפת מעומלנת למכביר, ומתחת לסינורו הנקי ללא דופי הציצו הקצוות החדים של המגפים המצוחצחים למשעי.

האופה שלנו ביקש ממנו באדיבות שיסגור את הדלת; הוא עשה זאת מבלי למהר והחל שואל אותנו על בעל הבית. אנו התחלנו, תוך כדי כניסתו של כל אחד לדברי חברו, לספר לו, שבעל הבית שלנו נבל, מנוול, רשע בן־בליעל, – כל מה שאפשר וצריך היה לספר על בעל הבית, אך מה שאי אפשר לכתוב זאת כאן. החייל שמע, הניע בשפמו והסתכל בנו במבט רך ובהיר.

– ואצלכם יש הרבה בחורות… – אמר פתאום.

אי אלה מבינינו הצטחקו באדיבות, אחרים העמידו פנים מתוקים, מישהו הסביר לחייל, כי בחורות כאן – תשע.

– אתם נהנים? – שאל החייל בעפעפו בעיניו.

שוב הצטחקנו, לא בקול רם, צחוק שהביע מבוכה… רבים מאתנו היו רוצים להראות בעיני החייל כצעירים בני־חייל כמוהו, אבל אף אחד לא ידע לעשות זאת, איש לא יכול. מישהו הודה בכך, ואמר בשקט:

– מה לנו ולזה…

– נו, כן, לכם זה קשה, – לחש החייל בבטחה, בהסתכלו בנו בעקשנות. אתם משהו… לא כך… אין אתם רגילים… אין לכם עמידה מתאימה… כלומר צורה… ואילו האשה – היא אוהבת צורה אצל האדם. היא צריכה שהגוף יהיה כראוי… שהכל יהיה – בדיוק. ונוסף לזה היא מכבדת את הכח… יד שתהיה – הנה.

החייל הוציא מכיסו את ידו הימנית כששרוול החולצה מופשל עד הזרוע, והראה אותה לנו… ידו היתה לבנה, חזקה, זרועה שער זהוב נוצץ.

– הרגל, החזה – הכל צריך להיות קשה… ושוב – צריך שהאדם יהיה לבוש כראוי… כפי שיופי הדברים דורש זאת… אותי הנה – אוהבות הנשים. אני איני קורא להן, איני מפתה, – בעצמן חמש בבת אחת נופלות על צוארי…

הוא ישב על שק קמח ושעה ארוכה דיבר על כך, איך הנשים אוהבות אותו ובאיזה כשרון הוא נוהג בהן. אחר כך יצא, וכאשר הדלת נסגרה אחריו תוך חריקה, שתקנו זמן רב והרהרנו בו ובסיפוריו. ואחר כך החלו הכל מדברים פתאום בבת אחת, ומיד התברר, שהוא מצא חן בעיני כולנו. כה פשוט נחמד – בא, ישב, שוחח. אלינו לא בא איש, איש לא דיבר אתנו כך, בידידות… ואנו דיברנו בלי הרף על הצלחותיו בעתיד אצל התופרות, אשר, בפגשן בנו בחצר, היו סרות הצדה תוך עקימת בוז על שפתיהן, או שהלכו ישר לקראתנו, כאילו לא עמדנו כלל וכלל בדרכן. ואנו הרוינו את עינינו בהן בחצר, גם מדי עברן ליד חלונותינו – בחורף לבושות במעילים ומצנפות מיוחדים במינם, ובקיץ – בכובעים מקושטי פרחים ומטריות צבעוניות בידיהן. לעומת זאת שוחחנו בינינו לבין עצמנו על צעירות אלו כך, שאילו שמעו אותנו, היו יוצאות כולן מדעתן מבושה וחרפה.

– אבל את טאניושקה… שלא יקלקל, – אמר פתאום בחרדה האופה.

אנו כולנו השתתקנו, המומים על ידי מלים אלו. אנו כמעט ששכחנו את טאניה: החייל כאילו הסתיר אותה על ידי גופו החזק והיפה. אחר כך החל ויכוח קולני. אחדים אמרו שטאניה לא תתן לפתות את עצמה, אחרים טענו שהיא לא תוכל לעמוד בפני החייל, והיו כאלה שהציעו לבסוף, כי במקרה שהחייל יתחיל לחזר אחרי טאניה, צריך יהיה לשבור את צלעותיו. ולבסוף החליטו הכל לעקוב אחרי החייל וטאניה, להזהיר את הנערה שתעמוד על המשמר… בזה נסתיים הויכוח.

חלף חודש ימים; החייל אפה לחמניות, שוטט עם התופרות, נכנס לעתים קרובות לבית המלאכה שלנו, אולם על נצחונותיו על בחורות לא סיפר, אלא שסלסל את שפמו ולקק את שפתיו בהנאה.

טאניה היתה באה כל בוקר אלינו לבקש כעכים, וכתמיד היתה עליזה, נעימה ואדיבה כלפינו. נסינו לדבר אתה על החייל, – היא קראה לו “עגל בעל עינים בולטות” ועוד כינויים מצחיקים, ודבר זה הרגיע אותנו. אנו התגאינו בנערה שלנו, בראותנו כיצד התופרות נדבקות לחייל; יחסה של טאניה אליו עודד אותנו, ואנו, כאילו בעקב יחסה, התחלנו להתיחס לחייל בבוז. ואותה אהבנו עוד יותר, בחדוה וידידות שגדלו והלכו קידמנו את פניה בבקרים.

אבל פעם בא החייל אלינו בהיותו קצת בגילופין, ישב והחל צוחק, וכאשר שאלנו אותו, מדוע הוא צוחק כך, – הסביר:

– שתים התקוטטו בגללי… לידקה וגרושקה… איך הן פצעו זו את זו, הא? חה־חה. בשערות זו את זו, על הרצפה במסדרון, ועליה… חה־חה־חה. את הפנים. שרטו.. חתכו… אפשר להתפוצץ מצחוק. ולמה נשים אינן יכולות להרביץ כראוי? למה הן שורטות זו את זו? א?

הוא ישב על הספסל, בריא, נקי שכזה, מלא גיל, ישב וצחק בלי הרף. אנו שתקנו. הוא עורר בנו הפעם משום מה מורת־רוח.

– ל־לא, איך אני מצליח עם האשה, א? אפשר להתפוצץ מצחוק, תמצמץ בעיניך, ו – היא מוכנה. השד יקח.

ידיו הלבנות המכוסות שער מבריק, התרוממו ושוב נשמטו על ברכיו בהלמן בהן בקול. והסתכל בנו במבט כה נעים ותמוה, כאילו בעצמו לא הבין מדוע הוא בר־מזל כזה בעניני נשים. פיו השמן והאדום הבריק בהבעת סיפוק ואושר. ולא חדל ללקק בהנאתו את שפתיו.

האופה שלנו דפק ברוגז דפיקה חזקה במרדה בתנור ואמר פתאום בלעג:

– אין זה דבר גדול לעקור עצי אשוח, נסה לעקור עץ־אורן…

– זאת אומרת – זה אתה אומר לי? – שאל החייל.

– לך…

– מה זאת אומרת?

– שום דבר… גמרנו.

– לא, אתה חכה, מהו הענין? איזה אורן?

האופה שלנו לא השיב, ועבד במהירות במרדה בתוך התנור: מעמיס עליו כעכים אפויים, מוציא מוכנים ומשליך אותם ברעש על הרצפה, לנערים המכיילים אותם על פתילים, הוא כאילו שכח את החייל ואת השיחה אתו. אבל החייל, כאילו תקפו פתאום אי־שקט. הוא קם על רגליו והתקרב לתנור, בהסתכנו שייתקל בחזהו בידית המרדה שרעדה באויר.

– לא, אתה תגיד – מי היא? אתה העלבת אותי… אני? ממני לא תתחמק אף אחת, ל־לא. ואתה אומר לי דברים כה פוגעים…

הוא באמת נראה כאדם שנעלב קשות. כנראה שלא היה לו על מה לכבד את עצמו, אלא על כשרונו לכבוש נשים; יתכן שמלבד הכשרון הזה לא היה בו דבר חי, ורק הוא אשר איפשר לו להרגיש כבן־אדם חי.

אולם ישנם אנשים, אשר הדבר הטוב והיקר ביותר בחייהם הוא מחלה כלשהי של נשמתם או גופם. הם נושאים אותה בקרבם במשך כל ימי חייהם ורק אתה הם חיים; בסבלם ממנה הם ניזונים בה, הם מתאוננים עליה באזני אחרים ועל ידי כך מעוררים על עצמם את תשומת לב הזולת. על ידי כך מעוררים הם אצל בני האדם השתתפות בסבלם, ומלבד זה – אין אצלם מאומה. טלו מחלה זו, רפאו אותם, והם יהיו אומללים, משום שהם משוללי האמצעי היחידי לחיים, – הם נעשים ריקים. לעתים חייו של האדם הם כה דלים, עד שהוא נאלץ בעל כרחו להעריך את פשעו ולחיות בו; ואפשר לומר שתכופות הופכים אנשים לפושעים מרוב שעמום.

החייל נעלב, עלה על האופה שלנו וצעק:

– לא, תגיד, – מי?

– להגיד? – פנה אליו פתאום האופה.

– נו?

– את טאניה אתה מכיר?

– נו?

– נו ובכן, תנסה…

– אני?

– אתה.

– אה? זה בשבילי – טפו.

– נראה.

– תראה. ח–חא.

– היא אותך…

– חודש זמן.

– איזה יהיר אתה, חייל.

– שבועים. אני אראה. מי זו? טאנקה. טפו.

– נו, לך לך… אתה מפריע.

– שבועים – וחסל. אח, אתה…

– לך, אני אומר.

האופה שלנו התקצף פתאום והניף את המרדה. החייל התרחק ממנו כשהוא משתומם, הסתכל בנו, השתתק, ובלחש, בקול מבשר רעות, אמר: “ובכן, טוב” – ויצא מאתנו.

בזמן הויכוח שתקנו כולנו, בהיותנו סקרנים במה ייגמר הדבר. אבל משיצא החייל החל אצלנו דין ודברים קולני ורעש.

מישהו צעק לאופה:

– איזה ענין המצאת, פאוול.

– עסוק בעבודתך – השיב ברוגז האופה.

אנו הרגשנו, כי החייל יקבל את הענין ברצינות, וכי לטאניה נשקפת סכנה. אנו הרגשנו זאת, ובאותו זמן תקפה את כולנו סקרנות לוהטת ונעימה – מה יהיה? התעמוד טאניה נגד החייל? וכמעט כולם קראו בבטחון:

– טאנקה? היא תעמוד. אותה בידים ריקות לא תקח.

מאוד מאוד רצינו לנסות את כוחו של אלילנו: אנו הוכחנו איש לרעהו בלהט, כי האליל שלנו – אליל חזק ויצא כמנצח ממאבק זה. לבסוף התחלנו לדמות לעצמנו שפחות מדי התגרינו בחייל, שהוא ישכח על הריב, וכי עלינו להלהיב יפה יפה את רגש האנוכיות שלו. החל מאותו יום התחלנו לחיות חיים מיוחדים ועצבניים, – כך עוד טרם חיינו. ימים רצופים התוכחנו זה עם זה, כאילו נעשינו כולנו חכמים, התחלנו לדבר יותר ואף יפה יותר. נדמה היה לנו שאנו משחקים משחק כלשהו עם השד, והערבון מצדנו הוא – טאניה. וכשנודע לנו מפי אופי הלחמניות, שהחייל החל “מחזר אחרי טאניה שלנו”, אפפה אותנו הרגשה מצוינת וסקרנות, עד שלא השגחנו אפילו, כי בעל הבית, בנצלו את התרגשותנו, נתן לנו עבודה כדי ארבע עשר פודים בצק ליממה. אנו לא עיפנו בעבודתנו. שמה של טאניה לא ירד משפתינו במשך כל היום. וכל בוקר חכינו לה בקוצר רוח מיוחד. לעתים נדמה היה לנו, שהיא תיכנס אלינו, – וזאת לא תהיה אותה טאניה, הקודמת, אלא אחרת.

אולם אנו לא סיפרנו לה מאומה על הויכוח שהיה. מאומה לא שאלנו אותה וכקודם התיחסנו כלפיה באהבה וידידות. ליחס זה כבר התגנב משהו חדש וזר לרגשותינו הקודמות כלפי טאניה – ודבר חדש זה היה סקרנות חריפה, חריפה וקרה, כסכין פלדה…

– חבריה, היום המועד, – אמר בבקר אחד האופה, משעמד לעבודתו.

אנו ידענו יפה על כך גם מבלי שהזכיר זאת, אבל בכל זאת נרעדנו.

– תסתכלו בה… מיד תבוא. – אמר האופה.

– הרי גם בעיניך תראה זאת.

ושוב פרץ בינינו ויכוח ער ורעשני. היום נדע לבסוף, באיזה מדה טהור הוא ובלתי חדיר לזוהמה כלי זה שלתוכו הכנסנו את כל הטוב בנו. בבקר זה הרגשנו מיד ובפעם הראשונה, כי אמנם משחקים אנו משחק גדול, כי מבחן זה של טוהר אלילנו עלול להשמידו בשבילנו. אנו כולנו שמענו במשך ימים אלה, כי החייל מחזר בעקשות ובלי הרף אחרי טאניה, אבל משום־מה לא שאל אותה אף אחד מאתנו, מה יחסה כלפיו? והיא המשיכה כל בוקר להופיע אצלנו בדיוק לבקש כעכים והיתה כתמיד.

והנה ביום זה שמענו מיד את קולה:

– אסירים, באתי…

אנו הזדרזנו לתת לה להיכנס, וכאשר נכנסה, קיבלנו אותה בניגוד להרגל בשתיקה. כשהסתכלנו בה, לא ידענו על מה עלינו לדבר אתה, מה עלינו לשאול אותה. ועמדנו לפניה כהמון זועף ושותק. היא, כנראה, השתוממה לקבלת הפנים הבלתי רגילה, –ופתאום הבחנו, כי היא החוירה, נעשתה אי שקטה, נבוכה ושאלה בקול חנוק:

– מה לכם… אתם?

– ואת? – הטיח בפניה בקול זועף האופה, מבלי להסיך ממנה את מבטו.

– מה – אני?

– כלום…

– נו, תנו מהר את הכעכים…

מעולם לפני כן היא לא האיצה בנו…

– תספיקי – אמר האופה, מבלי לזוז ומבלי להסיר את מבטו מפניה.

ואז הסתובבה פתאום ונעלמה מן הדלת.

האופה אחז במרדה ואמר בשקט בהסתובבו לתנור:

– זאת אומרת – בסדר… הו איזה חייל… מנוול…

אנו, כעדר כבשים, דחפנו זה את זה, נגשנו לשלחן, ישבנו בשקט והתחלנו לעבוד באדישות. חיש מהר אמר מישהו:

– ואולי, עוד…

– נו־נו, תגיד – קרא האופה.

אנו כולנו ידענו כי הוא איש משכיל, חכם מאתנו. ואת קריאתו הבינונו כודאות בנצחונו של החייל… עצובים ואי שקטים היינו…

בשעה שתים עשרה, בזמן ארוחת הצהרים, בא החייל. הוא היה כתמיד נקי וגנדרן, וכתמיד הביט ישר לתוך עינינו, ולנו לא נעים היה להתבונן בו.

נו, רבותי הנכבדים, רוצים אתם, אראה לכם אומץ־לב של חייל? – אמר בחייכו בגאוה. – תצאו איפוא למסדרון ותתבוננו דרך הסדקים… הבנתם?

אנו יצאנו, ובהצטופפנו זה אל זה, נדבקנו לסדקים בקיר העץ של המסדרון שיצא לחצר. לא זמן רב חכינו… חיש מהר עברה דרך החצר טאניה בצעדים מהירים כשפניה מביעים דאגה, תוך קפיצות מעל לשלוליות שלג שפשר ובוץ. היא הסתתרה מאחורי הדלת המובילה למרתף. אחר כך, מבלי למהר ובשריקה עבר החייל. ידיו היו תקועות בכיסיו, ושפמו רעד.

גשם ירד, ואנו ראינו כיצד הטפות נפלו לתוך השלוליות, והשלוליות נעו תחת טפיחותיהם. היה יום סגריר, אפור – יום עצוב מאוד. – היה לנו קר והצפיה בלתי נעימה…

הראשון יצא מן המרתף החייל; הוא עבר דרך החצר לאט, הניע בשפמו, הכניס את ידיו לכיסיו, כדרכו תמיד.

אחר כך – יצאה גם טאניה. עיניה… עיניה נוצצו בחדוה ואושר, ושפתיה חייכו. והיא הלכה כמו בחלום, היא התנדנדה, צעדיה היו בלתי בטוחים…

אנו לא יכולנו לסבול זאת בשקט. כולנו בבת אחת פרצנו לעבר הדלת, קפצנו החוצה, התחלנו מצפצפים וצועקים עליה בזעם ובפראיות.

היא נרעדה משראתה אותנו ועמדה כאילו נתקעה לתוך הבוץ שמתחת לרגליה. אנו הקפנו אותה, ובקצף, ללא כל התאפקות, גידפנו אותה במלים גסות, אמרנו לה דברים חסרי־בושה.

אנו עשינו זאת לא בקול רם, ולא מהרנו, מאחר שראינו שאין לה אפשרות להחלץ, שהיא מוקפת על ידינו, ואנו יכולים להתעלל בה כאות נפשנו. איני יודע למה לא הכינו אותה. היא עמדה בינינו, סובבה את ראשה אנה ואנה ושמעה את גידופינו. ואנו – הוספנו להטיח בה את הרפש והרעל של דברינו.

הסומק נעלם מעל פניה. עיניה הכחולות שעוד רגע לפני כן הביעו אושר, נפקחו לרווחה, חזה נשף בכבדות ושפתיה רעדו.

ואנו, עמדנו מסביבה, שלמנו לה כגמולה, כי היא גזלה את אשר לנו. היא פעם היתה שלנו, אנו הוצאנו עליה את הטוב שבנו, ואם כי הטוב הזה לא היה אלא פירורים של אביונים, אולם אנו עשרים וששה, והיא אחת, ומשום כך אין עינוי כזה שיכפר על פשעה. איך אנו גידפנוה. והיא שתקה, התבוננה בנו במבט פראי, וכל גופה רעד.

אנו צחקנו, צעקנו בקולי־קולות… אלינו הצטרפו עוד אנשים… מישהו מאתנו תפס את טאניה בשרוול חולצתה…

פתאום נוצצו עיניה; היא הרימה את ידיה לראשה, מבלי למהר, תקנה את שערה, ובקול רם אך בשקט זרקה לנו בפנינו:

– אוך, אתם, אסירים עלובים…

והיא חלפה ישר על פנינו, כאילו לא עמדנו לפניה, כאילו לא חסמנו את דרכה. ואמנם לא עמד איש מאתנו בדרכה.

והיא יצאה מתוך מעגלנו, ומבלי לפנות אלינו, אמרה בקול רם, בגאוה ובבוז:

– אך, אתם, מנוולים, שרצים…

ו – הלכה, זקופה, יפה, גאה.

ואנו נשארנו בתוך החצר, בבוץ, תחת הגשם והשמים האפורים, בלי שמש…

אחר כך הלכנו לנו כשאנו שותקים למאורת האבן הרטובה שלנו. כקודם לא הציצה השמש מעולם לחלונותינו – וטאניה לא באה עוד לעולם…

תירגם י. אמודאי¹