ערב סתיו, שמשי, צונן. מתוך החצרות של הכפר הגדול המשתרע במדרונים אל האחו עד לנחל המפכה בינות מלבני, דגן, ירק עפאים וקנבוסים תמירים מצהיבות אלומות וערמות חציר טריות. הרחוב שרוי בצל, החמה יורדיה שוקעת מאחורי החצרות והגרנות – וכנגדה מאדימות בבהקן גבעות החימר שמעבר לאחו, על גבעות אלו מתנוצצות השמשות שבביקתות הטוחן.

הישיש עבדי זאבוטה, אכר אמיד, מכין את עצמו ללכת העירה.

סמוך לחצרו, על הדרך שבין החצר והמחסן רתומה לעגלה מתנמנמת סוסה אפורה, פרסותיה גוצות פשוקות, ריסיה ארוכים, שפמה אפור ושפתה התחתונה גדולה מחוספסת.

עבדי מתולתל ושב, מגושם, זעוף: על גבו הישר, מבעד לכותונת אריג דהויה, בולטות העצמות. מהלך לו בצד עגלה טעונה קש, פטיש בידו, אגידת מסמרים בין שפתיו, אינו מסתכל בפני איש.

בימים האחרונים התענה במחשבות, בצרה הוא: הימכור את האיל? האיל כבר זקן, אולם מן הראוי שלא למכרו, אין השעה כשרה לכך. מוטב היה אילו מכר תבואתו. הסתיו גשום, היבול מבורך להפליא, ממגורה אחת כבר טחונה – רק מלא השקים, והעירה. אלא שמחירי החטה והשעורה נמוכים המה למדי. חלילה לו למכור מהם אפילו זרעון אחד, אם גם ההכרח דוחק… מאחר שהפך והפך בענין במשך שבוע תמים גמר אומר, כי מוטב לו להפרד מאיל.

אלא שבשבוע זה זקן האיש, גופו שח, פניו נפלו. מבטו קשה, קודר. עושה הוא בהכנות ואינו מסתכל בפני באיש.

הבת, בחצאית קולנקור תחתונה, בלי חולצה עליונה, לרגליה רק פוזמקות צמר בלבד, חצתה במהירות ובבהילות כשתי פעמים את הדרך שבין הבקתה והמתבן, אף היא מתכוננת – לנשף כלולות בבית חברתה, אלא שיראה היא את אביה, יראה את השמחה שבלבה, את קולות דעתה נוכח דאגתו הכבדה של האב; משתדלת היא לחמוק על פניו באין רואים. אחיה, זאטוט כרסני, חבוש מגבעת עצומה, מתלקק בשפתיו אכולות הקור, מנופף זה שעה ארוכה בבדל שוט ונופל תדיר באמצעיתה של הדרך. על מנת להשביע את רצון האב, תפשתו תוך ריצתה בידו הרכה, המקפיאה מצינה, ומשכתו לתוך הביקתה במהירות גדולה כל כך, עד שלא הספיק אפילו להשמיע צעקה.

על הסף ניצבת הזקנה ואינה גורעת עינים חומלות מעבדי. הניחה יד אפורה צנומה על כרס בולטת ואת השניה הסומכת לסנטרה הציבה על כפה.

אפלה, חרושת קמטים, שיניה בולטות, כל חזותה כשל מעונה. חצאית האריג אשר עליה – קצרה, רגליה ארוכות כמקלות והכפות שנסתדקו מרפש, מקור וחבטות, כמוהן כשל תרנגולת. הכרס קמורה והגב מתגבן מחמת חבלי לידה וכובד הגיגית.

מבעד לגלאי כותנתה המשחירה מרמץ, נחשפו שדים צמוקות, נתלות כשדי כלבה. וביניהן צלב נחושת גדול קשור ברצועה משומנת.

דאגותיה בכל משך חייה הארוכים עשוה מעונה, את עבדי – לפורש מאדם.

העגלה נתיבשה, נתרפטה. עבדי חופר בדומן שדבק בתוך הארגז, מתקין רפפות שנתקו… רוח בין ערבים נושב, מפשיל את אחורי כותנתו וחושף ערוץ על גב יבש, רחב ורצועה נעוצה עמוק בתוך העור. המכנסים תלויות עליו כדרך זקנים – כמו חלולות. קרב אליו כלב, החל מרחרח את המגפים הנוצצים, שזה עתה מושחו זפת, אשר בתוך שקויהן המופשלים כונסו המכנסים. עבדי הניף בפטישו על צלעות הכלב. – הבי האדרת וארזי פת־קיבר – אמר לזקנה בקול זועף.

משגמר לתקוע את המסמר האחרון, שמט מצנפתו על המצח ובהחלטיות רבה שם פעמיו לשער הפתוח שבחצר המזובלת. מחציתה של החצר עטתה צל ומחציתה היתה עטופה אור פז. במחצית המזבלה היו התרנגולות מקפצות ועולות על מוטות הלול, שהבהיקו בדומן סידי, מפלבלות בעיניהן. ברחש משק כנפים התכנסו היונים בפינות שמתחת לגל. והחלו הומיות בהתקרב לשם עבדי… מה עלז לבו תמיד למראה אלה התרנגולות, היונים, החצר ההמה המדושנה שמשוכתה עשוייה ענפים ומשוחה גללי פרות וחימר. בתוך עגלה ישנה נעדרת אצול קדמי, מרופשת, משוקעה עמוק עמוק בתוך הדומן התגולל בדל חבל; נטל עבדי את החבל ופנה אל הרפת, בה כלוא היה האיל.

– אבא, האם שואלת: התשים מלפפון? – קראה הריבה בהציצה לתוך השער.

– וכי היא בעצמה אינה יודעת – השיב עבדי בזעם. – וכי ראשו הוא לה?

מאחורי הדלת הסרוגה של הרפת רשרש הקש. איל מסורבל עתיר קרנים, עוטה עור־שער מהביל מסולסל, התהלך בגנדרנות אילית על מרפדת הקש, מרעיד קמעה באליתו השמנה ומסתכל סביבו בעינים איליות תמוהות. עבדי קרע בתנופה את דלת הרפת, גחן בכל כובד גופו על האיל, הדפו, הפילו והחל אוסר בחפזון את רגליו הדקות בחבל שבידו. גברה תמיהתו של האיל, אלא שלא השמיע קול ורק פלבל בעיניו. עבדי תחב את ידו אל מתחת לחבל ובגררו את האיל על גבו בתוך הדומן משכו אל מחוץ לשער. אל העגלה. גלגל האיל בעיניו בדומה לתורכי, הרעיד תכופות באליתו וליחך בלשונו המחוספסת את ידו של עבדי… וכעבור מחצית השעה היה כבר עבדי בדרך אל העיר.

בעצלתים ובחריקה מתנהלת לה העגלה הזפותה מגבעה לגבעה, על פני ביקתות ומחסנים, פעם בצל ופעם בשמש. באחוריה מונחת מקלעת חבלים ממולאה קש, מלפנים – איל שלו קשור בעבותים. עבדי לבוש אדרת קצרה, מצנפתו שמוטה על עיניו. מהלך לו לאטו מאחורי האופנים וכפעם בפעם ישלח אל אחורי שכמו עשן מתקתק שריח גרגרנית נודף ממנו. הרי גם הביקתה שבקצה הכפר, כיכר רחבה, ערומה: כאן פונה הדרך שמאלה, בואך העירה. דמומה, פשוטת שברי כנפים, עומדת כאן תחנת רוח, כשם שעמדה לה גם לפני ששים שנה בעוד עבדי היה ילד קטן. בקרבת המקום משחקים להם, מנתרים על רגל אחת נערים נטולי דאגות… “כתרו מעט, יבוסם לכם!” – חושב עבדי לעצמו. שוטה גזוז שער נוטף ריר, הדומה לדחליל בכותונת נשים שעליו, מדדה לקראתו, מגלגל עינים שוטות משל האיל… עבדי מגחך במרי נפש: “אשרי פתאים לא ידעו צרות!”

לרגלי המדרון – משתפך נחל רדוד, במשטח רחב על גבי החצץ המבהיק, גשר נטוי איך שהוא אל עברו השני. המשטח מתנוצץ ומבהיק, כמו בראי משתקף, משחק בו בעליצות מעפל אבן הצהבהב שמאחוריו. צידים בטלים ממעש עוברים על גבי הגשר; סוסה אדמונית תמירה, כרכרת מרוץ, בכרכרת יושבים בזה אחר זה שני בני אדם ומאחורי שכמיהם מזדקרים שני קני רובים… עבדי מושך במשוכות חבל, עוצר בסוסתו וממתין עד אשר אלה, הבאים לקראתו, יעברו את הגשר הצר והרעוע. עבדי מביט לפניו, אך הכל נראה לו כמו מבעד לחלום. מרוב עגמת נפש, הריהו שוה נפש לכל – כמוכה חלי.

לבסוף, עבר גם הוא את הגשר. עלה בהר, ירד לגיא ושוב החל עולה… עשב השדות יבש, נשדף בימי הקיץ, מחליד, מאדים על פני מעברות האבן, אשר בדרך העתיקה הדוממת. אין קץ למעברות אלה. המרחק לעיר – עשרים וחמש וירסטאות, אלא שתמיד, כל ימי חייו נראתה לו לעבדי דרך ארוכה עד מאד. עובר הוא ממעברה למעברה ומודאג יביט נוכחו. החמה מאחוריו, מאדימה, שוקעת. אפוף הילת זוהר משתרע צלו של עבדי משטח העשב צלו, צלה הארוך של העגלה, של הסוסה, הכל ריק מסביב, ונראה למרחוק. מיותם, כלעת סתיו, נם לו קהל העורבים בקרחות, שבינות הקמה הזהובה. באופק נמשכת שורת עמודי טלגרף בשדות אין סוף. מערבלים. מערבלים אדומים, נישא אחורנית עשן רכבת משא דוהרה – זו השרשרת הארוכה של קרונות אדומים. עד היום הזה שומר עבדי טינה לקרונות האדומים. פעם אחת בחייו נסע גם הוא ברכבת. והתחרט: כל הזמן היה ראשו סחרחר, כל הזמן אימה…

בהתקרבו אל מסילת הברזל החוצה את ירכתי הכפר, הריהו ממתין אצל המחסום. לא נעים, מוקדם למדי, כנהוג בסתיו, נצתו האורות בשומרה. הלאה מכן – כביש, הדרך המשמימה ביותר שבכל העולם…

עבדי בן ששים ושבע שנה: קרוב יומו למות. מימיו לא ידע מחסור של ממש, היושב במרומים חסך ממנו תלאות וצרות.

– ספר מה שהוא מענין על חייך – אמר לו אי פעם האדון הצעיר.

– אנחנו, ברוך השם, מעולם לא ידענו כגון אלה – השיב עבדי. – הנה, חי אני את העשור השביעי, וברוך השם לא ידעתי כל דבר מענין.

ואילו דאגות שבעו לתיאבון. כילי, – אמרו עליו שכנים עניים ממנו. – אכן לך טוב, פושט יד שכמותך! היה משיב על כך עבדי בלבו.

השמש שקעה, נושב רוח קר. עבדי מכסה את האיל בקש, מושך מצנפתו עמוק למטה, מכנס את ידיו בתוך השרוולים וצועד לאטו בשולי הכביש בצד העגלה החורקת. חטמו הזקן, הרחב, מכחיל… מצטנן, הרוח שומט את הזקן השב. גבות שיבה עבותות מתכווצות, בתוך העינים הכבויות – דאבון.