א.    🔗

אי, רבותי, רחמנים, וחברים יקרים! מוזר, עד מה משתנים החיים וכיצד הכל נוטה לידי פשטות.

הנה, למשל, לפני מאתים שנה, כאן, על הניבסקי, התהלכו האנשים בחזיות ורודות וירוקות ובקפלטים, הגבירות, בובות אלו, טילו בחצאיות נרחבות, ובחצאיות־חישוקי ברזל.

וכיום הזה, אפילו להרהר על כך מגוחך. נו, ובימים ההם היה זה מראה שכיח ומקובל על הכל.

אפס, בעוד מאה שנה גם אנו נהיה לצחוק.

הנה, יגידו, כמה לא נוח היה קיומם עלי האדמות.

הגברים – גרונם ענד מיני צוארונים קשים וזקופים והגבירות – מחוכים.

ואכן, נכון. מגוחך הדבר. אלא שגם זה כבר עובר ובטל מן העולם. הכל משתנה, הכל נוטה לידי פשטות בלתי מצויה.

ולא זה בלבד שכלפי חוץ כך אלא גם בענינים שבין אדם לחברו.

וכי יימצא עוד אדם יבוא ויתבעני עתה לדו־קרב משום שכיניתיו שוטה? – אין.

ולפנים היו ניצים בשל כך עד זוב דם. אך מה משמע “לפנים” – עוד לפני זמן מועט היה כך. רק לפני זמן קצר, למשל, היה כל קצין מוכה, ולא דווקא קצין, כל אציל מאחר שהוכה, היה רואה מחובתו לירות בעצמו או במחרפו.

והנה זוכר אני אחד ישיש, והוא גנרל בחיל הרגלים, השחקנית שלו מרחה לו בשעתא דרתחא על פרצופו ומה סבורים אתם?

לירות בעצמו רצה הזקן. געה בבכי, התענה כל אותו הלילה. נו, והכל נסתיים בכי טוב. נשאר בחיים ולימים מת בשלשול.

אי, אכן פרשה מצחיקה היתה זו, ולא זה המצחיק שהשחקנית סטרה לו לזקן, אלא כל מה שנתרחש קודם לכן, כל חייו העליזים של הגנרל לא היו חיים שכיחים.

 

ב.    🔗

האח, רבותי היקרים! אי אפשר להעלות את זכרו של אותו איש ללא דמעה.

כיום הזה שוכן עפר הוא על מטרופנובסקה, מצבת אבן עליו – מלאך פרוש כנפים, ומתחת למלאך כתובת חקוקה: הגנרל לשעבר פיטר פטרוביץ' טאנאנה.

זקן, מגומד, כזה וכל חזותו – ציפור. תחת שערות – מיני נוצות כאלה, אפון מאורך – ציפורי ובזכותו הכל קוראים לו – אנקור.

תארים לו עצומים והון מכובד לו ואף על פי כן חי חיי עצבות עד שאין לתארם כלל.

חמשים שנים עברו עליו – אומר בפשטות – ולא יצא קולן. ובשנת החמשים והאחת, סמוך למותו, היה לאיש אחר.

קודם לכן קרה והגנרלית מצרחת עליו יממות תמימות ככרוכיה, ואילו הוא אינו משיב דבר וחצי דבר. שוכב הגנרל באולם על הספה, מושך עליו את סגינו ומתכרבל בו. והנה בשנה החמשים ואחת, החל פתאם בועט תחתיו. תפצה הגנרלית את פיה, למשל, יורדת בקולה לחייו – ואילו הוא – אל חדר־המשרתים ימהר.

שם אצל וסקה דידיולין, משרתו הנאמן, ישב על המטה ויחייך מרה:

– הרי – יאמר, – וסיה, תמונה מחיי משפחה.

ווסקה דידיולין יניע ראש:

– אכן – יאמר – אין ענין בחייכם, אנשים עשירים!

אז קורה שהגנרל נכנס עמו בריב ודברים:

– לאט לך, אחא דידיולין, גם אנו, העשירים, מסוגלים לשמוח, אלא שאסור הכל בבת אחת. כתר־נא זעיר. יום יבוא. סבלנות, עד בוא הקיץ. בקיץ נצא שנינו לקוקז, ושם, אחא, נעשה חיים. בין כך וכך איש עדיין לא אמר לי חשדה על חיי השקטים. נו, ועכשיו חשקה נפשי להתהולל קצת, מעתה יתגעשו חיי עד כדי כך, אשר אם יש אלהים בשמים, או, למשל, כרובים, כי אז יחרדו ממנוחתם.

וכך החלו הגנרל ודידיולין משרתו, מכינים עצמם עם בוא האביב למסע.

 

ג.    🔗

ויהי בטרם יצאו לדרך קורא הגנרל לדידיולין אל חדרו.

– הנה כי כן – אומר הוא – וסיה, נגש לענין עדין אחד. כל עוד הגנרלית ישנה סרוחה על כורסותיה, מהר וקח את הסל עם הצידה, והלכנו.

נטלו את הסל והלכו.

שכונה פטרבורגית, במחילות־שדים… בקומה השש־עשרה… מצלצלים.

ישישונת פותחת לדלת.

– מה תבקשו? – שואלת היא – בעלת פנסיון אני, חדרים מרוהטים אצלי.

והגנרל משיב:

– את ממזל זיוזיל רוצים לראות בענין עדין.

זו? – תשאל – הקרקסית הזאת?

– הן. השחקנית הלולינית ממזל זיוזיל.

וכך נכנסים הגנרל ודידיולין פנימה. לפני הראי – יושבת הקרקסית. ולה מראה – כזה, לא משופרא… ומופלא אפילו, על מה מצא הגנרל ענין בה.

ראתה את הגנרל וספקה כפיה.

–אח־אח! – קראה – אל יקרב אלי, הגנרל, הרי איני לבושה.

והגנרל:

– אין דבר שלא לבושה. אני בענין עדין.

– אה, ככה – עונה היא – שב־נא מן הצד ושא דבריך. ובינתים אסיר את ה“תתחדש” שלי, אתקין תסרקתי ושוב אהיה יפה ורצויה.

התיר הגנרל את הכבנית. נגש.

– יש לי – אומר הוא… הכבוד להציג את עצמי, הגנרל הצבאי, פטר פטרוביץ' טאנאנה. לפנים יושב הייתי בשורת המקומות הראשונים וראיתי את צפונותיה. אני, גנרל צבאי מוקסם כולי ומלא הערצה. לך האהבה ולי הכסף – כלום תסרבי להפליג קצת לקוקז? יש לחיות ולשמוח, התר, אחא דידיולין, לסל!

– אח, אח! – משיבה – מרסי, גנרל, אל ירבה דאגה. לא אוכל כך – חד, שתים, כסנונית, להחליט בענין עדין כגון זה. אשה מאד הגונה אני ובעד אמרים כאלה יכולני לגרש כל אדם ממעוני.

הגנרל קם.

– לא! – אומר הוא – אל־נא בגרושים. מתחנן אני לפניה. אני גנרל צבאי, פטר פטרוביץ' טאנאנה וכל עלבון, ובמיוחד, כל פגיעה מוחשית – לא אוכל שאת.

– א־אח! – אומרת הקרקסית – סליחה, הגנרל, לא התכוונתי כלל להעליבו.

– נו, אם כן – אומר הגנרל – אין דבר, עדין־לב אני ואופיי רך. חושה־נא, אחא דידיולין אל בית־השכר ושא חצי תריסר משם… יש לחיות ולשמוח.

מיהר דידיולין אל בית המרזח, חזר – ולפני הראי יושבים הגנרל והקרקסית כזוג צעיר, שיצא זה עתה מתחת לחופה.

 

ד.    🔗

מיד לאחר מכן יצאו למסעם.

קיסלובודסק. רוממות־רוח בכל.

והנה פונה הגנרל לקרקסית:

– נו, מא־שר, מא־שר¹, הגענו. ראי – קיסלובודסק. מצהלות־עיר מסביב. טבעה של קוקז. טיילים משוטטים.

והקרקסית:

– נו, אמרת – יטילו להם, אין בזה מן התימה, מוטב ונשכור דירה.

שכר הגנרל דירה לעצמו, ובשביל הקרקסית – חדר מעבר לרחוב. חיים הם.

אלא שהגנרל רואה: הגברת ממזל זיוזיל – כל הופעתה בחוצות קריה אין בה מן ההידור. במלה אחת – נפקא.

הגנרל, למשל, שולב זרועו בזרועה והקהל צוחק. כאן, מסביב, הכל – חברה גבוהה, והיא מגעגעת ומעכסת ברגליה.

פונה הגנרל לדידיולין:

– נו, אומר, – אחא דידיולין, אני – גנרל צבאי, פטר פטרוביץ טאנאנה, תחת שמחה – אשבע כלימה. הכל מסביב – חברה גבוהה, והיא פתיה שכזאת. ענק פניני־זכוכית לצוארה. מגעגעת ומגלה מחשופיה.

– ואתה, אומר הוא, – סלק אותה – וחסל.

למחרת באה הקרקסית, ודידיולין:

– הפקודה – אומר הוא – לא לתת, אסור. הסתלקי, אומר.

– הכיצד? – אומרת – אסור? כלום אין הגנרל מתפעל עוד ממני.

– נו, – אומר דידיולין – כרצונך. הפקודה – לכל הרוחות!…

מששמעה הקרקסית מלים כמו אלו – נזדעזעה, צרחה ככרוכיה משולשת, עד שאפילו השכנים הוזעקו לקול צריחתה.

– מי זה – שואלים – צורח ככרוכיה משולשת.

את ראשו אמלוק לו בהזדמנות הראשונה, לבן־דוגרת שכמותו.

והקרקסית:

– מסור־נא לו – צורחת היא – לגנרל, על חוצפה כזו ועל נוכלותו זו צעקה והלכה.

נבהל הגנרל. נסגר בחדרו, הגיף לתריסים.

– נו, – אומר הוא, – אחא דידיולין, עסק ביש ומבאיש! אין זאת, כי מטרוניתא זו דרכה לעמוד בדיבורה ואת אשר הבטיחה – קיים תקיים. ואם תקיים – הרי הגיעה שעתי להסתלק מן העולם. אני, גנרל צבאי, לא אוכל שאת כל פגיעה ועלבון. מוטב, אומר הוא, שלא אצא מחדרי. ואתה אל־נא תכניס אלי שום אדם ואת דלתי שמור תמיד תחת מנעול ובריח.

 

ה.    🔗

ימים שלושה ישב הגנרל סגור בחדרו ולא הוציא את אפו החוצה. וביום הרביעי הרהיב עוז בנפשו, הרים לתריס. יושב הוא אצל החלון, סועד ארוחת צהרים.

עוד הוא סועד, ולעיניו – דמות משונה קרבה אל החלון.

מין בר־נש.

והשד יודע מה טיבו – אולי קוקזי, אולי רוסי הוא. בסנטרו הביט – קוקזי, סנטר כרומח, בחטמו תסתכל – רוסי, לכל הדעות. חוטם רוסי רגיל, כונף נחיריו.

מיד מצא הגנרל ענין בבן־כלאים זה, ותחת להגיף את התריס – הפשיל ראשו מבעד לחלון.

והלה קרב ובא.

– שלום עליכם – אומר – רבים רגשות לי אליך. הב לי – אומר הוא – צלחת מרק חלף רגשותי אלה. ועם האכילה – אגלה לך דבר.

נבהל הגנרל.

– אתה – אומר הוא – אל תקרב ואל תיפח בפני, איש צבא אני, גנרל טאנאנה, ואין זה לכבודי. דבר ממרחק מכובד.

– אח – אומר הלה – ככה! אם כן, במטותא. אחר כל אלה – אויבי בנפש אתה. אל־נא תראני שחוטם רגיל לי, מורשת אמי הוא ואילו אני עצמי – לזגין אני, ולעולם הגן אגן על כבודה של אשה. הריני מודיע לך, גנרל בן־שחף, אם לא תפצה במזומנים את ממזל זיוזיל המקופחת – תלבין היא אותך בפומבי גדול. ובאשר לי, הריני מכריז ומודיע: מרים אני בשמאלי שלשה פודים, יד כבדה לי, ארעו אפילו מקרי־מוות.

והלך.

והגנרל – הדיבור ניטל מפיו. הגיף לתריס. יושב ומרטיט.

קורא לדידיולין.

– נו, אומר הוא, – אחא דידיולין, מקרה מבאיש. הענין קבל מפנה לא נעים. מה לעשות? נתבלבלה דעתי עלי. חש אני רק, כי אין חלקי עוד בין החיים. נו, הנה תרביץ בי לעיני הבריות – ואני, מחוסל, כדור בראשי… ואילו, כסף תן לה – הרי השאלה, מה יקר? אם תתן מעט – בין כה וכה תרביץ, אם הרבה – שמא תפליג על המידה, חבל. אבוד אני, דידיולין. החיים העליזים הורידוני שאולה.

ודידיולין אומר לו מניה וביה:

– ואתה, אדוני, אומר הוא, תן לה שלש קטינקות² והבטח לה כהנה וכהנה – ונראה איך יפול דבר. אפשר ונתנדף בינתים…

הוציא הגנרל שלושה שטרות כסף.

– יפה – אומר – רוץ. טובה עצתך.

ודידיולין רץ, איפוא.

 

ו.    🔗

והנה רצה המקרה ודווקא בדרך לקרקסית נמצא בית שכר ארמני. כלומר – דוכן.

רץ דידיולין, השטרות מרשרשים בין אצבעותיו והוא מהרהר בלבו:

– לא מלתא זוטרתא הוא הכסף שבידי, חי אמי הקדושה! שמא אסור ואלגום כוסית? בשביל הקרקסית – גם בשני שטרות די־והותר.

ואמנם, נכנס, שתה ושוב שתה – ושכח את כל העולם כולו. מתהולל בכל מאת הרובלים.

והגנרל יושב לו אצל החלון ומתענג מזיו הטבע, אלא שחולפת שעה, שעתיים, יורד הערב, ודידיולין – איננו.

והנה חושב לו הגנרל.

צבו רגלי, שמא אצא לי לרחוב?…

יצא לרחוב, – יפה. הולך הוא ברחוב – נפלא. רואה – גן העיר.

“אכנס, חושב הוא, לגן. הירא את הזאב – בבית יושב”.

נכנס לגן.

הכל מלא צלילי כלי נשיפה.

והגנרל אף לא השגיח כיצד הסב אל אחד השולחנות. הזמין ארוחה. יושב, נהנה מן המוסיקה.

“נו – חושב הוא – אין פחד”.

פתאם רואה הוא: הקרקסית הולכת והלזגין על ידה.

האמנם – חושב הגנרל – אין די לה בשלש קטינקות?

והקרקסית נגשת אל שולחנו.

– מה? אומרת היא – וכי לא הכרתני, הגנרל?

– אדרבא, – עונה הגנרל – הכרתי. מא־שר, מא־שר… וגם את זה, את הלזגין, הכרתי, – אומר הוא, – אישיות מאד סימפטית.

אח, – אומרת הקרקסית – אישיות?

ותוך כדי כך באבחת־יד על לסתו הצמוקה…

צנח הגנרל על העשב, מוכה שכב שכיבה בהולה. והלזגין תפס למפה, משך וכל הכבודה התנפצה לארץ.

מלאו השנים פיהם צחוק והלכו.

החלו הטיילים מתקבצים בהמוניהם.

אספו את הגנרל מעל הדשא, שמוהו על המפה ונשאוהו לביתו.

עם לילה חזר דידיולין שכור הביתה.

בא לפני הגנרל.

– כך וכך. לקח היין את הכסף…

דבר לא אמר לו הגנרל על כך ורק הניע ראשו.

– הב־לי – אומר – נשק־חם.

דידיולין, שיכור, הגיש לו את הרובה וחמק לחדרו.

צנח ויישן.

ורק עם בקר קפץ, נזכר בכל.

“נו – חושב הוא – מת הגנרל, מנוחתו עדן”…

במרוצה נכנס אל החדר, מסתכל: יושב לו הגנרל על יצועו וצוחק צחוק דקיק, שמח.

– אה, – אומר הוא, – אחא דידיולין! אין אני, אומר הוא, כועס עליך. הם ערומים – גם אני ערום. לו הלזגין הרביץ בי – כי אז, נכון – הייתי שם קץ לחיי. אך פה הרי שחקנית סטרה לי. נקבה, ונקבה נחשבת… אי־אי, שוטים שכאלה!…

למחרת היום עזבו הגנרל ודידיולין את העיר.

ובדרך אכל הגנרל מעל למידה ומת בשלשול…

תירגם ש"ס