

אינבר – וירה מיכאילובנה (1891) משוררת, עתונאית ומספרת, משתיכת לאסכולה של ה“פופוציקים קונסטרוקטיביסטים”. קבוצה ספרותית שנוסדה בשנת 1924–1925 ואיחדה את האינטליגנציה הצעירה, שעמדה על בסיס של שיתוף פעולה עם הממשלה הסוביטית.
ראשית דרכה הספרותית בשנת 1912, עת פרסמה את ספר שיריה הראשון, בשם “יין עצב”. לאחר מכן עוד שלשה קבצי שירים. אך ביחוד נתפרסמה בשני קבצי ספוריה הכתובים ברוח אירונית־סאטירית, הטובים הם ספורים מחיי הילדים.
הסיפור שלפנינו מוסר תמונה מהווי החיים בשנים הראשונות שלאחר המהפכה.
אם בת שמונה הנך, ועינים לך כחולות וידך האחת מלוכלכת בלפתן והשניה בטיט ואם אח לך, והוא בן חמש ולו נזלת וממחטתו אובדת כל חמש דקות, ואם אמך הלכה למשך כל היום… אזי חייך קשים מאד.
מורה היא בת שמונה. עיניה כחולות, ידיה מלוכלכות – האחת בטיט והשניה בלפתן, יש לה אח ולו נזלת, אמא הלכה… החיים קשים מאד.
אמא יוצאת מדי בקר למשך כל היום. היא עובדת במשרד. אבא איננו מזמן… באותה שנה שלא הסיקו את התנורים ולא היה לחם – נסע אבא להשיג לחם, חלה בטפוס ומת… והנה עכשו גרה אמא לבדה ומורה עוזרת לה.
האסון של אמא הוא, שהיא קטנטונת, אף אחד אינו מפחד מפניה. כל אחד יכול בנקל להעליבה, הלא זה מובן!
פעם קרה מקרה ובמטבח נשברה זגוגית החלון. אם כי היתה מרופשת, אך מחירה ששה רובלים. בא ראש הועד של הבית ממוגף ולבוש פרוה. הוא הסתכל בזגוגית ובו בזמן העיף גם מבט לתוך המחסן בו שוכנים העכברושים ואמר:
– את הדלי הזה תסלקי. לשם מה הסמרטוטים הללו? האזרחית סרגייבנה! (אמא זאת אומרת) לאחר בירור הענין – עליך לתקן את החלון. את האשמה.
– חבר פטרישצ’ב – עונה אמא, – מדוע האשמה בי? הלא אינני כל היום בבית והילדים יושבים בחדר.
– האזרחית סרגייבנה, אל תתוכחי. זה הדג שלך היה מונה מאחורי החלון. ההיה מונח שם הדג שלך?
– היה מונח איזה דג, – עונה אמא – אפילו לא דג, כי אם מליח.
– זהו זה. המליח שלך, הוא ששבר את הזגוגית.
– תסלח לי, אבל איך זה יתכן?
יתכן מאד! מחמת המליח שלך לא נסגר החלון כיאות עד שסוף־סוף נשברה הזגוגית, אך כיון שהמליח שלך הנו מעושן, ומחוסר אמצעים, הואילי נא את לשלם את ששת הרובלים!
ואמא שלמה, כיון שהיא קטנטונת ואינה יודעת להשיב כהלכה. וכך בכל יום איזו אי־נעימות שהיא…
טוסיק בן חמש הנהו. תמיד יש לו נזלת והוא קצת מגמגם.
בכל חמש דקות הוא שואל:
– מ־מורה, א־יפה מטפחת האפון שלי?
בשעה ארבע חוזרת אמא מן המשרד, חורת, ידיה רועדות ומתחילה לטפל בפרימוסים, כדי להכין ארוחה.
– אמא’לה – אומרת מורה בחבקה אותה, – קטנטונת שלי. מסכנה שלי.
– אמ־מ’לה, את מסכנונת, – חוזר אחריה טוסיק.
מורה מחבקת את האמא וממשיכה: תני לי ואקשיב אמא’לה, שוב אצלך הבטן מדברת, שוב לא אכלת שום דבר כל היום? אצלך ריק לגמרי בפנים, הלא אני שומעת.
אך לאמא אין פנאי. הם אוכלים בחפזון ואחר־כך הולכת אמא שוב לתקתק על מכונה; אבל הפעם לא למשרד, אלא ל“עבודה חלקית”.
– מ־ורה, – שואל פעם טוסיק, – מה זה עבודה חלקית?
– זהו כך: ביום אמא עובדת במשרד, אך בערב היא הולכת לסופר אחד שמכתיב לה ספור בחלקים… לכן זה נקרא – “חלקית”.
היום – הוא יום קשה במיוחד. בבקר ירד שלג. אמא קמה בבקר, קטנטונת, עוד יותר קטנה מאשר תמיד. היא הסתכלה בילדים ואמרה:
– צריך היה למסור אתכם לגן הילדים אך אין לי פנאי. לא אוכל יותר. עייפתי, אין בי עוד כח.
אמא הלכה. מורה התחילה לסדר את החדר ופתאום ראתה כי שתי הקציצות שאמא השאירה להם למשך כל היום, לא נשאר מהן זכר.
– טוסיק, – קראה מורה, – אתה זללת אותן? איך יכלת? מתי הספקת? את השתים בבת־אחת?…
– מ־מורוצ’קה, א־ני לא בבת־אחת. אני אכלתי אותן “חלקית”, חתיכות חתיכות.. חלקים חלקים…
היום, בלי אמא, מתמשך עד אין קץ. לטוסיק נזלת, למורה נקרעו אנפילותיה: אי אפשר לצאת לטייל.
– בואי למסדרון, מ־מורה, – אומר טוסיק, – נלך בשקט. אנחנו לא נפריע לאיש.
המסדרון, ארוך ארוך. משני צדדיו חדרים. בכל חדר אנשים שונים לגמרי, אך אם כי שונים הם, כלם כאחד אינם אוהבים ילדים מפריעים.
פעם, סדרו מורה וטוסיק במסדרון רכבת מכסאות ונסעו. הכורסה שימשה קטר. הנסיעה היתה נהדרת, היה כל כך שמח: תאונות, הרפתקאות… אך מחדר מספר 6, יצאה החברה גילקינה, סיגריה בפיה וקומקום בידה, נתקלה באפלה בקטר ושברה את משקפיה.
בערב בא ראש הועד, הסתכל בתוכחה ואמר:
– האזרחית סרגייבה (אמא, זאת אומרת), את ממלאה את כל הדירה בילדיך ומסכנת אפילו את כלי הזכוכית. אני מתרה בך.
אמא התרגשה מאד:
– מוכרחים לשלח אתכם לגן־הילדים, אך מי ידאג לכך, ולי אין כבר כח.
ולכן, הולכים עכשו מורה וטוסיק על פני המסדרון בשקט וברגל ולא ברכבת… ומדברים בלחש… וכשהם מגיעים לחדר מס. 1, הם משתתקים לגמרי.
שם, בחדר מס. 1 גר ה“קומיסר החשוב”, החשוב בכל הדירה. תמיד הוא עובר במסדרון מבלי להסתכל באיש וחושב על משהו… לכן הוא חשוב כל כך.
ה“קומיסר החשוב” עובד בחדרו כל הלילה. כל הלילה דולק האור בחדרו ומבעד לאשנב שבדלת חדרו רואים מה כחול האויר שם. כי מלא הוא עשן סיגריות. מדי בקר נגשת לבית מכונית שחלונותיה עשויים צלופן וגגונה עשוי בד. ה“קומיסר החשוב”, לבוש מעיל עור, מקטרת בפיו עובר ביעף את המסדרון ונוסע. גם היום איננו, כנראה. הוא נסע בבקר. מורה וטוסיק נגשים עד לדלת ומציצים לפי תור דרך חור המנעול.
– הרואה את, מ־ורה? – שואל טוסיק, – הגידי, מה את רואה?
– האף מפריע לי, – עונה מורה, – אבל אני רואה חתיכת כיור.
– גם אני, גם אני רוצה חתיכת כיור, – לוחש טוסיק וגוחן על מורה.
מורה נשענת על הדלת, הדלת נקרעת. מורה נופלת לתוך חדר מס. 1 ישר על הכיור. אחריה טוסיק… ובחדר מס. 1 ליד השלחן יושב ה“קומיסר החשוב” שמשום מה לא יצא היום את חדרו, או, אולי חזר מעשן את מקטרתו וכותב.
מחמת נפילתה של מורה נשמטה לראשונה מעל הכיור כוס ונשברה. אך כיון שאחרי מורה טס גם טוסיק, נפל כד ואף הוא נשבר. המים שטפו בשני כוונים, לשון אחת חדרה אל מתחת לנעלי הבית ליד המטה, והשניה, הגדולה, ישר אל מתחת לכורסה בה ישב ה“קומיסר החשוב” ושם נתהותה שלולית.
ה“קומיסר החשוב” קפץ על רגליו. מורה הסתירה את טוסיק מאחורי גבה ונשמה קצובות.
– מה קרה כאן? – שאל ה“קומיסר החשוב”. על מצחו נסתמן קמט עמוק. – מה הילדים הללו? מה הקונדסות הזו?
– אנחנו ילדים של אמא, – מלמל טוסיק מאחורי גבה של מורה, – והקונדסות לא שלנו. זו קונדסות של הדלת. זו הדלת עצמה. מ־ורה, הגידי לו.
ה“קומיסר החשוב” התקרב והבחין בטוסיק, שמרוב התרגשות שפשף את אפו בסינרה של מורה.
– ומיהו זה? – שאל.
– זה טוסיק, – ענתה מורה, – אחי. הוא עודנו קטן. נחוץ למסור אותו לגן־ילדים אך אין לי פנאי לטפל בזאת. עייפתי, אין בי עוד כח.
ה“קומיסר החשוב” הוציא את מקטרתו מפיו.
– ומי את? – שאל.
– אני מורה, אחותו. אמא שלנו עובדת ביום במשרד, ובערב עובדת חלקית. אך תגיד, בבקשה, מדוע אין אף שערה אחת על קדקדך?
– אכן, משונה הדבר, – עונה ה“קומיסר החשוב” בהחליקו את קרחתו, – הם ברחו ממני, כנראה.
– מ־ורה – לוחש טוסיק מאחורי גבה, – איך זה הוא אומר “ברחו”?… לו היו בורחים, אפשר היה לתפשם. הם לא ברחו, אלא נתחבאו בפנים, לכן אין רואים אותן. הגידי לו, מ־מורה.
– שבו כאן – אמר להם ה“קומיסר החשוב”. בהצביעו על השלחן. מורה וטוסיק התישבו בנחת על השלחן משני צדיה של הקסת הגדולה והחלו להשיב לפי תור על שאלותיו של ה“קומיסר החשוב” שמפאת חשיבותו עליו, כמובן, לדעת את הכל.
תחילה פתחה מורה:
– אמא שלנו מלמדת אותנו בכל יום ראשון, כאשר היא פנויה. אני אף כתבתי חבור, האם זה מענין אותך?
– מאוד – עונה ה“קומיסר החשוב”, – אקשיב ברצון.
– ובכן… שם החבור “חצר כפרית”.
ומורה קוראת מתוך גליון ניר מעוך ומלוכלך שהוציאתו מכיס סינרה.
– פרה – זו חיה גדולה מאד ולה ארבע רגלים בארבע הפנות. היא נותנת חלב פעמים ביום, ותרנגול הודו אינו יכול, כל כמה שאינו מתאמץ. מפרה עושים קציצות ותפוחי אדמה צומחים בגינות, הלאה עוד לא כתבתי.
– כן, – אומר ה“קומיסר החשוב” בהסתכלו בצפרניו. – יפה מאד, מאד… ולאכל, אגב, אינכם רוצים?
– טוסיק אכל שתי קציצות ב“צורה חלקית”, אומרת מורה – ואני לא אכלתי, כי לא היה כל דבר. אזי מוציא ה“קומיסר החשוב” מן הארון נקניק, מנדרינות וגלוסקאות. ברגע זה נשמע צלצול הטלפון מתחת לטוסיק, ששם עליו מבלי משים את רגלו.
ה“קומיסר החשוב” מרים את השפופרת.
– אני, – אומר הוא – כן, זה אני. מה? לבוא? עכשו אינני יכול. כאן אצלי ישיבה דחופה. יושבים שני חברים. עכשו אינני יכול בשום פנים.
והחברים אוכלים ומספרים.
– כש־הייתי קטן, אומר טוסיק, כשפיו מלא, – היה לי מאד שמח. ישבתי עם אמא ועם מ–ורה וחרזנו.
– איך? – שואל ה“קומיסר החשוב” וניכר בו, שאינו מבין.
– הוא רוצה להגיד: “השחלנו חרוזים”, – מסבירה מורה.
– אנו חרזנו. הגידי לו, מ־ורה.
ה“קומיסר החשוב” מורידם מהשולחן ומושיב את מורה על ברכו האחת, את טוסיק על השניה ומתקין להם מ“ידיעות” של היום ספינה נהדרת…
הזמן חולף. בדירה מורגשת תכונה. הדיירים חוזרים מעבודתם. רקע החלון מאפיל. ה“קומיסר החשוב” מעלה את האור וניגש לבנית ספינה חדשה. ורק אז נזכרת מורה באמא.
מורה גולשת מהברכים ופותחת את הדלת על מנת לרוץ לאמא, שודאי חזרה מכבר… אך מעבר לדלת עומדת אמא, נבהלת, וכנראה, מטה אוזן ומקשיבה.
– מורה, מה את עושה כאן? וטוסיק איהו? לוחשת אמא בקול חנוק. – איך נקלעתם לכאן?
– אל תבהלי, אמא’לה, – אומרת לה מורה בקול מרגיע. – אל תפחדי. אנו מתארחים פה, ואפילו חסלנו כבר את כל הנקניק. בואי ואעשה לך הכרה.
ואמא נכנסת…
בערב, בשכבם במטה, משוחחים ביניהם טוסיק ומורה.
– הוא אדם טוב, – אומרת מורה. – אני אפילו בטוחה בזה.
– ט־טוב – מאשר טוסיק בקול רדום. – מ־מה את אומרת, אמא’לה? הוא טוב?
– טוב עונה אמא, – מאד.
ומהרהרת…
במה היא מהרהרת?
תירגם י. מ.1
-
פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בספר רק בשם: י. מ. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תצרו קשר. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות