חברים, אחים, בני עמי! שמעו נא. בשם האנושיות תולדות הגנראל האדום מאטוויי פאבליצ’נקו. רועה היה אותו גנראל. רועה באחוזה לידינו, אצל הפריץ ניקיטינסקי והיה רועה את חזירי הפריץ, עד שהועלה בדרגה בסרט על כתפיו, ובזכות זה, התחיל לרעות בקר. ומי יודע – אילו היה מאטוויי בן רודיון שלנו נולד באוסטרליה, יתכן, ידידי, שהיה עולה עד לדרגת רועה פילים, אלא מהיכן יבואו פילים לפלך סטאברופול שלנו? אכן, אודה ולא אבוש, בארצנו הרחבה אין חיה יותר גדולה מתאו.

והנה רועה אני את הבקר שלי, פרות אפפוני מכל צד, כולי ספוג חלב, הנני מסריח כעטין מנותח, פרים אפורים כיתרוני. מסביב מרחב־יה, עשב מאווש, השמים מגוללים כמפוחית יד, והשמים – חבריא – הם בפלך סטאברופול מאד תכולים. וכך אני רועה, מחלל בחליל לרוח היום, עד שבא זקן אחד ואומר לי:

– לך לך, מאטוויי, אל נאסטיה.

– למה? – שואל אני. – אין זה כי לעוג תלעג לי, זקן שכמותך.

– גש אליה – אומר הוא – רצונה בכך.

קמתי והלכתי.

– נאסטיה – אומר אני לה וכל דמי משחיר. נאסטיה, אין זה כי תלגלגי עלי.

אבל היא אינה מאזינה ובורחת ממני ורצה כל עוד נפשה בה. היא רצה, ואני רץ עד שעמדנו במרעה כמתים, אדומים וללא נשימה.

– מאטוויי – אומרת לי נאסטיה – לפני שלשה שבועות, באחד בשבת, הלכת עם הדייגים והרכנת את ראשך. למה הרכנת את ראשך, האם הרהור מדאיב את לבך? ענני.

– נאסטיה אין לי מה לענות לך. ראשי אינו רובה, אין בו מחסנית, ולבי גלוי וידוע לך, נאסטיה. הוא ריק, הוא ספוג ריח חלב, נורא כמה נודף ממני ריח חלב.

ונאסטיה, רואה אני, לא ידעה נפשה מדי דברי.

– בחיי – מתמוגגת היא וצוחקת בכל פה, בכל כוחה, תופפת ממש – חי נפשי, אתה קורץ עין לבחורות.

ולאחר שדיברנו זמן מה שטויות לא עברו ימים מועטים והתחתנו והתחלנו לחיות עם נאסטיה כיכלתנו, ויכול יכולנו. כל הלילה היה לנו חם, גם בחורף היה לנו חם. כל הלילה היינו ערומים והפשטנו את העור זה מזה. יפה חיינו, כשדים משחת, וכל זה עד שהופיע לפני אותו הזקן שנית.

– מאטוויי – אומר הוא לי – הפריץ מישש את אשתך בכל אתר ואתר. השג ישיג אותה הפריץ.

– לא ולא, סלח לי, זקן שכמותך, אבל פה תהיה קבורתך.

והזקן מיד ברח לו ואני הלכתי אותו יום מהלך עשרים פרסאות, כברת ארץ גדולה, ובערב הופעתי באחוזה לידינו אצל הפריץ העליז ניקיטניסקי. הוא ישב בחדרו ובדק שלשה אוכפים: אנגלי, של חיל פרשים ושל קוזאקים. עמדתי ליד הדלת שעה שלמה ללא נוע. אז נשא עיניו אלי.

– מה חפצך? – אמר.

– רוצה אני פיטורים.

– יש בלבך עלי?

– אין בלבי עליך, רוצה פיטורים.

– כרצונך – אמר וכולו רותח – תקבל פיטורים, אבל כלום אינך חייב לי, חביבי, סכום קטן?

– אכן לצון חמדת לך – אומר אני וצוחק – חי נפשי לצון חמדת לך. לי שכרי מגיע ולא לך.

– שכרך – צורח הפריץ שלי ומפילני ובועט בי ברגליו וסוטר על לחיי עד שצללה אזני – שכרך, ואת המלמד שכחת, אשתקד שברת מלמד בקר, איפה המלמד?

– אחזיר לך את המלמד, עונה אני לפריץ ונושא אליו את עיני הפשוטות ועומד לפניו ככלי מלא בושה וכלימה – אחזיר לך את המלמד, אבל אל תהיה לי כנושה, המתן לי עד לכשירחיב.

והנה, חברים ואחים, המתין לי הפריץ חמש שנים על חשבוני, חמש שנים הייתי משועבד לו, עד שהגיעה השנה אלף תשע מאות שמונה עשרה. רכובה סוסים מיוזנים באה אותה שנה, ואחריה המון אדם רב נמשך ושירים משירים שונים. מה יפית שנת שמונה עשרה. היכן אותה שנה? בזבזנו את שירותיה, שתינו מצינו את יינה, רק לבלרים שרדו מאז. מה יפית, שנה! לא לבלרים דהרו בימים ההם בקובאן והוציאו נשמות של גנרלאים במרחק צעד אחד. מאטוויי חנה אותה שעה ליד פריקומסק במרחק חמש פרסאות מן האחוזה לידינו. נסעתי לשם יחידי, בלי משמר, ונכנסתי בנחת. שם ישבו בני השלטון המקומי החדש וניקיטינסקי כיבד אותם בתה, והתחנף להם, אבל כשהרגיש בי נפלו פניו, ואני הסירותי כובעי מפניו.

– שלום – אמרתי לאנשים היושבים. שלום, במטותא המקבל אתה, אדוני, אורחים או כיצד ננהג?

– שלום – ענה האחד, לפי מבטאו מהנדס – אתה חבר פאבליצ’נקו, דהרת כנראה מרחוק, בפניך דלקת איומה, מה זאת?

– בפני בוערת לחי אחת זה חמש שנים – עניתי – בוערת בחפירה, בוערת במצעד, בוערת בשכבי עם אשה, תבער ביום הדין האחרון – ואני מסתכל בניקיטינסקי כאילו בחדוה, והוא עיניו עששו והוא קורץ בהן גם כן כאלו בחדוה אבל באימה.

– מאטוויי – אומר הוא אלי – הרי הכרנו לפנים זה את זה, והנה רעיתי נדיוז’דה וסילייבנה יצאה מדעת בתגרת מאורעות הזמן, היא הרי התיחסה אליך יפה ואתה כיבדת אותה, האם לא תרצה לראותה לאחר שהסתתרה בינתה?

– בבקשה – אומר אני, והננו נכנסים לחדר השני, ושם התחיל נוגע בידי, מתחלה בימנית ואחר כך בשמאלית.

– מאטוויי – אומר הוא אלי – כלום גזר־גורל אתה או לא?

– לא – אומר אני – הנח דיבורים אלה. אלהים סר מעלינו, גורלנו – קליפת השום, חיינו לא כלום, הנח לדיבורים האלה ושמע, אם תרצה, את מכתבו של לנין.

– מכתב אלי, אל ניקיטינסקי?

– אליך.

והוא טוען: לא!

ואני מוציא את פנקס הצוים, פותה עמוד ריק וקורא, אם כי לא ידעתי מעודי קרוא וכתוב.

“בשם העם – קורא אני – ולשם יסוד חיי אור בעתיד הנני מצוה למאטוויי רודיוניץ' פאבליצ’נקו ליטול חיי אנשים שונים לפי ראות עיניו”.

– הנה – אומר אני – הנה כי כן, מכתב מלנין אליך.

– לא – הוא אומר. – מאטוויי, אם כי חיינו שטניים, והדם הוזל מאד במעצמה הנוצרית הרוסית, אבל מכסת הדמים שנועדה לך קבל תקבלנה ממילא, ואת ארשת פני בשעת המות תשכח ממילא, האם לא מוטב שאראה לך מקום מחבוא אחד?

– הראני – אומר אני – אולי מוטב כך.

והננו יורדים שנינו למרתף היין, שם שימט לבנה אחת ומצא תיבה. בה היו טבעות, שרשרות, אותות הצטיינות ומחרוזת מרגליות. הוא ערך לי את המחרוזת.

– הרי שלך לפניך – אמר – ולך לך למקום המחנה שלך…

וכאן תפסתיו בגופו, בגרונו, בשערותיו.

– מה לעשות ללחיי – אומר אני – ללחיי מה לעשות?

ואז צחק בקול רם ולא ניסה להמלט מידי.

– שועל שכמותך – אמר ולא ניסה להמלט. – אני מדבר אתך כדבר לקצין הקיסרות הרוסית ואתם, פראי אדם, ינקתם חלב זאבה. ירה בי, בן כלבתא שכמותך.

אבל אני לא יריתי בו, לא הייתי חייב לו יריה, ורק סחבתי אותו למעלה אל האולם. שם ישבו, נדיוז’דה וסילייבנה מטורפת לגמרי, התהלכה באולם בחרב שלופה והסתכלה בראי וכשהבאתי את נקיטינסקי לאולם נחפזה נדיוז’דה וסילייבנה לשבת בכורסה ובראשה נזר קטיפה מעוטר נוצות וסלדה בפני בחרבה. ואז רמסתי אל הפריץ שלי ניקיטינסקי, שעה שלמה ויותר רמסתי אותו ובאותה שעה הכרתי את החיים בשלמותם. ביריה – סבור אני – אפשר רק להפטר מאדם, יריה – זוהי חנינה בשבילו, ולעצמך הקלה מנוולת. ביריה לא תגע עד צפור הנפש, למקום אשר היא ואיך היא נראית. אבל אני נוהג שלא לחוס על עצמי, יש שאני רומס את האויב שעה תמימה ויותר. רצוני להכיר את החיים כהויתם.

תירגם ב. קרוא