יום העמל של יאמליאן צ’ורנוזיומני התחיל, כפי שרגילים לומר “עם הנץ החמה”. לערך בשעה עשר בבוקר. אותה שעה היה מגיח בגמישות מתחת לשמיכה הרפודה התכולה שלו לאור היום ומתחיל לפעול.

קודם כל קיבל מקלחת קרה. אחרי המקלחת עסק כעשרה רגעים בהתעמלות לפי שיטת מילר. אחרי כן שתה לתיאבון כוס קקאו, השמיד לחמניה מרוחה בחמאה, עישן בקורת־רוח סיגריה עבה, ולבסוף, רענן ואמיץ, ישב לשולחן הכתיבה המהודר ועד חצות היום חיבר שירים שובבים.

לאחר שסיים את השירים, הוציא בכובד ראש מתחת למטת הניקל ומזרן הקפיצים מכנסי אימה וחולצת פגולים, התיז עליהם קצת דיו והתחיל מתלבש בצורה המעוררת געל נפש.

משנתלבש התחכך זמן רב, תוך התרכזות, בראשו אל הקיר, עד שתסרקתו לבשה צורת קיפוד, שנתנסה בנסיונות וסיים את חייו הסוערים וההרפתקנים מתחת לגלגלי מכונית בלתי זהירה. אחרי כן שם בכיסו בקבוק י"ש, חבל, שלשה מטרים ארכו, חתיכת סבון ריחני, מסמר גדול, ולאחר שלכלך את ידיו היטב בפיח התנור, יצא לפעלו.

ביקורו הראשון היה אצל הפרופיסור דואדמוב.

– שלום, חבר דואדמוב – אמר יאמליאן צ’ורנוזיומני בקול הולל, כשנכנס לחדר הפרופסור.

– שלום וברכה, חבר. במה אוכל… – גמגם דואדמוב והסתכל באורח בעינים קצרות ראי.

– האם לא הכרתני? אתה שכמותך, ועודך נקרא מלומד, מרכיב משקפים. הנני צ’ורנוזיומני. יאמליאן, אכר, משמע, ללא סוס, אבא שלי, זאת אומרת, נעדר ללא עקבות עוד בימי הטבח האימפריאליסטי ואני לומד, אפוא, כיום. מפיק חכמות שונות. הנה כי כן.

– הנך סטודנט?

– אכן, באמת, אם לדבר בלשון חכמים הרי ממש סטודנט. מן המחרשה משמע.

– ככה, שב נא, אמר, במה אוכל?

– תודה רבה. נוכל גם לעמוד. אנחנו העם ההולכים בחושך, אתם – תלמידי חכמים. רב תודות.

מצחו של הפרופיסור העלה קמטים.

– מה אתה סח, חבר, באמונה, שב־נא, בבקשה, בלי גינונים וספר במה הענין.

יאמליאן צ’ורנוזיומני פסח מרגל לרגל וקינח את אפו בשרוולו.

– תן־נא לי רישום בפנקס ההרצאות, חבר פרופיסור, כי קשה לאדם כמוני ללא סוס בלי רישומים.

יאמליאן צ’ורנוזיומני הוציא מחיקו פנקס רישומים של סטודנטים והושיטו לפרופיסור:

– הנה כאן, הואל־נא לכתוב. באמצע הריבוע הזה.

– סלח לי, חבר – התפלא פרופסור דואדמוב – כיצד אתן לך פתאום סתם רישום? בוא ביום הרביעי, כנהוג, ואז…

– כבר באתי, מה אתה סח, ואתה גרשתני, אמרת שאבוא בפעם אחרת.

– ובכן משהו לא בסדר.

– כתוב לי, אדוני, רשום, – העיר צ’ורנוזיומני בקול עמום.

– לא אוכל, חבר.

– לא תוכל? – שאל יאמליאן צ’ורנוזיומני בעצבות.

– לא אוכל – אישר פרופיסור דואדמוב.

– אם כן ראה, אדוני, מה שאעשה מיד לעצמי. תמות נפשי עם פלשתים, אח־ח!

– ויאמליאן צ’ורנוזיומני טיפס ועלה בנחת על כסא, תפס את המיקרוסקופ של הפרופיסור ותקע בו מסמר גדול לקיר.

– מה אתה אומר לעשות? – קרא הפרופיסור ברעדה.

– עשה אעשה – אמר יאמליאן צ’ורנוזיומני בקול קודר, קשר עניבה לחבל למרח אותה בסבון. – אין לי חיים בלי רשום, יתכן שתתן רשום לעירונים שונים, יתכן שאצלם הפנקסים מלאים רשומים. האם אוכל להתחרות עם העירונים? בני־כפר אנחנו. העם ההולכים בחושך. מן המחרשה, ממש. כמובן. יתכן שזה שלשה ימים לא אכלתי. יתכן שאין לי מקום להניח את ראשי, יתכן שאני לן מתחת לגשרים וחורת את תורת ניוטון על קליפת עץ בקיסם. הוי כמה אכלני הכרך, לא אראה נוף מולדתי, אפתח לרחבה את צוארוני, למען יקל להתלות – אבדתי.

ובתנועה מנוסה הטיל על עצמו את החבל והוסיף בדמע:

– הייתי בחור שובב ועליז, היה לי ראש זהב, ועכשיו אני הולך למות, כי מוסקבה אכלתני. אי־אי! הולך לאבדון כשרון.

– לא תעשה זאת? – קרא הפרופיסור, כולו מכוסה זעה קרה.

– עשה אעשה – לחש צ’ורנוזיומני ודחה ברגליו את הכסא בזהירות.

– תן לי את פנקס הרשום – הפליט פרופסור דואדמוב.

הביקור השני היה במערכת הירחון “הלבנה האדומה”.

יאמליאן צ’ורנוזיומני הבקיע בכתף־האדירים שלו חבורת צעירים חוורים־ירקרקים, נכנס קוממיות לחדר העורך ונצב ליד השולחן.

– במה אוכל? – שאל העורך המגולח.

– האם מכיר אתה את דמיאן בדני? – שאל יאמליאן בקצור.

– מכיר – הודה העורך בהיסוס ונשא את ראשו מתוך ערמת כתבי־יד בלתי נעימים.

– את מקסים גורקי הנך מכיר?

– מכיר.

– ואת יאמליאן צ’ורנוזיומני?

– כן, זאת אומרת, לא מכיר.

– לא מכיר? ובכן תכיר מיד.

יאמליאן צ’ורנוזיומני גרף את חטמו לתוך החולצה והוציא מיד מתיקו כתב יד.

– אם לא תדע לך, כי אז הסכת ושמע:

– בוא כעבור שבועים – אמר העורך בעיפות. – אגב, השיר ודאי לא יכשר.

יאמליאן צ’ורנוזיומני העמיד לפניו בקבוק י"ש ונאנח מעומק החזה:

– לא יכשר? ובכן אשתה עד שתצא נשמתי. ודאי, יש עירונים המפרסמים תמיד את שיריהם. האם אוכל להתחרות עם העירונים? ואנחנו מה? אנחנו – אפס ואין. אנחנו אנשי חושך, מחוסרי השכלה. מן המחרשה, משמע, מן המשדדה. הייתי בחור שובב ועליז, ראש זהב. ועכשיו אני הולך למות, אדוני, כי מוסקבה אכלתני. יתכן שאני לן מתחת לגשרים, יתכן שאני חורת את חרוזי על קליפת עצים, אוי ואבוי.

ויאמיליאן צ’ורנוזיומני תקע במספגו של העורך מסמר לקיר, קשר חבל והכניס ראשו בעניבה.

– עצור – צעק העורך.

– רובל לשורה – העיר יאמליאן צ’ורנוזיומני בקול איוב – ומיד.

– קח נא – הפליט העורך – אני מקבל את שיריך, המשרד פתוח עד שתים. אל תאחר.

אחרי כן ביקר יאמליאן צ’ורנוזיומני אצל וירה ז’אמקינה.

– שלום ילדה, – אמר עם כניסתו לחדרה. – הלא תבואי אלי הלילה אל הדירה שבסימטת התיש הצהוב, מספר שמונה, מעון ארבעה עשר, לצלצל ארבע פעמים, לשאול לחבר טריבוקין ויאמליאן צ’ורנוזיומני זהו הקסיונדומינט הספרותי שלי?

– מה פתאום, איזה דיבורים, חבר? – התרתחה ווירה זיאמקינה והשליכה ספר הלימוד לפיסיקה של קראייביץ' ארצה – משונה מאד לשמוע דברים כאלה, ובפרט שלהערב נדברתי עם וסיה וולוסטוב ללכת למחזה “האדם במסעדה”, כך שכל גורן צדדי לא בא בחשבון בהחלט.

– ובכן לא תבואי?

– אינני מתכוננת.

– אינך מתכוננת? ובכן ככה זה. כמובן. יתכן, שאבא שלי נעדר ללא עקבות בטבח האימפריאליסטי, יתכן שזה שלשה ימים לא אכלתי, יתכן שאני מכרסם חלמיש ולן מתחת לגשרים, יתכן שאני חורת בלילות במסמר בקליפה את שמך היקר. יתכן, כמובן, שאת מואילה להתרוצץ עם עירונים בכל מיני תיאטראות, ואילו עם איש המחרשה לא תחפוצי. אכן אכלני הכרך, לא אראה נוף מולדתי, אפתח את צוארוני, למען יקל להיתלות – אבדתי.

ויאמליאן צ’ורנוזיומני תקע בספר הפיסיקה של קראייביץ' מסמר לקיר והכניס ראשו לעניבה.

– אבוא – הפליטה ווירה זיאמקנה בקול צרוד.

– הנה כי כן, לא יאוחר מתשע. להתראות, ילדה.

לאחר שהסדיר עוד כמה ענינים, חזר יאמליאן צ’ורנוזיומני הביתה, אכל לשובע, התרחץ באמבטיה עם תמצית אורן, לבש מכנסי פסים, נעלים צהובות, מעיל כחול מהודר, ענב עניבת־בהרות בצורת פרפר מרושל, מרח שערות ראשו בשמן, השתרע בכורסת קש ועישן סיגריה ריחנית.

נשמעה דפיקה בדלת.

– יבוא! – הפליט יאמיליאן צ’ורנוזיומני ברשול וניער באצבעו את האפר למאפרה מהודרת.

נפתחה הדלת ונכנס וסיה וולוסטוב.

– במה אוכל? – התענין יאמיליאן צ’ורנוזיומני בחוורון.

– הראני נא את הגורן שלך, מנוול – אמר וסיה וולוסטוב, ושפתיו נטפו נופת.

– לא ירדתי לסוף דעתך, חבר, – לחש יאמליאן בנחת.

– לעומת זאת ירדתי אני היטב לסוף דעתך, בן־כלבתא שכמותך. הראני את הגורן. הראה את הגשר, שמתחתיו אתה לן, שרץ שכמותך. הראה את אבא שלך, שנעדר ללא עקבות בימי הטבח האימפריאליסטי. הראני סוף־סוף, ימח שמך, את קליפת העץ שבה אתה החורת, לפי הנסבות, את תורת ניוטון או את שם אהובתך, הראני את הכל. שד משחת.

יאמליאן צ’ורנוזיומני עפעף בעיניו ולחש ברפיון:

– אח־ח! אכלני הכרך, לא אראה נוף מולדתי, זאת אומרת, אפתח לרווחה את צוארוני, למען, משמע, יקל להתלות…

ומדי דברו כך תקע יאמליאן צ’ורנוזיומני בתנועה רגילה מסמר לקיר, הכניס ראשו לעניבה והסתכל בווסיה הזועם.

– היתלה! – אמר ווסיה ביבשות.

– אכן אתלה, בפשטות – גמגם יאמליאן צ’ורנוזיומני וחייך חיוך מעוקם. – אבל על הסתה להתאבדות תקבל ענשך. שים לב. ואני אתלה.

– מהר!

– אשתה רק בפעם האחרונה יי"ש ואתלה. חי נפשי.

– מהר שתה. אפילו שני בקבוקים. תפח רוחך.

– מאד לא נעים לי לשמוע דברים כאלה מפי ידיד – נעלב ימליאק. – במקום לרחם על אדם חשוך, ללא סוס.

– שתה יי"ש, נבלה שכמותך – געה ווסיה וולוסטוב.

בידים רועדות הגיש ימליאק צ’ורנוזיומני לפיו את פי הבקבוק ולחייו כוסו ירקון חוור של בחילה.

– שתה חזיר.

– לא אוכל. גועל נפש – לחש יאמליאן – לא אוכל כלכל את הריח.

והוא כרע ברך לפני ווסיה וולסטוב.

– לא אוסיף! – הפליט יאמליאן צ’ורנוזיומני בדמעות שליש.

– מה לא תוסיף?

– שוב לא אוסיף. לא אוסיף לשקר. לא אוסיף להתלות. לא אוסיף להזמין ילדות זרות לגורן. לא אספר כזבים על אבא. וגם על הגשר לא אוסיף.

– הנה כי כן, מנוול. שים לב. אל תוסיף.

– לא ולא – אישר יאמליאן צ’ורנוזיומני ופרץ בבכי. דמעותיו זלגו כפלגי מים על פני הגורן.

תירגם ב. קרוא